בבא קמא – דף כ' עמוד ב'

אמר ליה מתניתין היא. הי [איזו] מתניתין? אמר ליה לכי תשמש לי [כשתשמשני שימוש אחד אומר לך. רש"י]. שקל סודריה כרך ליה [קיפל לו סודר שלו. רש"י]. אמר ליה "אם נהנית משלמת מה שנהנית" [אלמא בתר הנאה אזלינן. רש"י].

אמר רבא כמה לא חלי [לא זע] ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה [איש שאדונו סייעו. כלומר הקב"ה סייע כאן לרמי בר חמא כמו בדרך נס והוא לא הרגיש] דאע"ג דלא דמי למתניתין קבלה מיניה [רב חסדא מיניה ולא אותביה מידי [ולא השיבו דבר]. רש"י]. האי זה נהנה וזה חסר [במתניתין] והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא [הבעיא של רב חסדא].

ורמי בר חמא סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו [ולא חיסר מידי דהא סופן לאיבוד. רש"י].

.

.

.

(כתבו בתוספות: "אפקורי מפקר להו. לא לגמרי דאם כן אפילו מה שנהנית לא משלם, אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית". אם הפקירם לגמרי הרי הנהנה נהנה משל הפקר ולא משל בעל הפירות. לכן צריך לומר שלא הפקירם אלא רק התיאש מלהרויח מהם ממון על ידי שישלמו לו דמי מה שנהנית. וכיוון שכבר התרצה שלא להרויח מהם אין זה נחשב אפילו חסרון כלשהו שהרי לקמן מבואר שאפילו על חסרון כלשהו נחשב זה נהנה וזה חסר. ועדיין הם שלו שלא הפקירם ולכן את דמי ההנאה משלם לו אם זה נהנה וזה אינו חסר חייב.

ואפשר שכוונת התוספות שהתייאש רק מהשווי של ההנאה שיש בהם אבל לא התייאש מלקבל בעבורם ממון כלשהו, ולכן אינו יאוש שמוציאן להפקר, וישלם לו הנהנה כפי החלק שעליו לא התייאש, וכך משמעות לשונם. ואינו כמו בשחרוריתא דאשייתא דלקמן שעל ידי חסרון כלשהו מתחייב לשלם לו הכל, שכאן הרי כבר ויתר על דבר זה עצמו שישתכר בהם דמי מה שנהנית. וכל זה דחוק.

ורש"י כתב שהטעם שלא חיסר מאומה הוא משום שסופן לאיבוד ולא משום שיצאו מבעלות הבעלים משום שהפקירם. שזה הרי אי אפשר שיצאו מייד מרשות בעלים שאם כן אין כאן הנאה משל הבעלים כלל וכמו שכתבו התוספות. ונראה שצריך לפרש ברש"י שסובר כמו התוספות. ואין נפקא מינה במה שכתב בקצות החושן תחילת סימן רע"ג ששיטת רש"י והרמב"ם שהפקר אינו יוצא מרשותו עד שיזכה בו אחר. שמכל מקום כיוון שמותר לאחר לזכות בו למה ישלם על ההנאה)

.

.

.

[משנה בבא בתרא ד' ב': המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו. רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל]

תנן: "המקיף חבירו משלש רוחותיו [שהיה לו לראובן שלש שדות אצל שדה שמעון משלש רוחותיו. רש"י] וגדר [ראובן את הראשונה סמוך לשדה שמעון לבד מחיצות חיצונות שהיו לו בינו לשאר הבקעות, ואת השניה והשלישית] את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו" [אין מחייבין את שמעון כלום דמאי אהני ליה הרי שדהו פתוחה מצד רביעית. רש"י]. הא רביעית מחייבין אותו [הא אם היה לו לראובן ד' שדות מארבע רוחות של שמעון וגדרן מחייבין את שמעון לתת את חלקו במחיצות הפנימיות שבינו לראובן. רש"י]. שמע מינה זה נהנה [שמעון. רש"י] וזה לא חסר [ראובן שהרי יש לו לגדור שדהו. רש"י] חייב.

שאני התם [שונה שם] דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא. [דאי לאו שדה של שמעון בין שדותיו הוי סגי ליה במחיצות חיצונות והוו כל שדותיו גדורים והלכך חסר הוא בשבילו. רש"י]

.

.

(יש לעיין מה נחשב ששמעון מחסיר מראובן. שראובן גודר עבור עצמו כדי ששדותיו יהיו גדורים מכל שכניו. ומה ששדה שמעון קיימת היכן שהיא קיימת בתוך שדותיו של ראובן זה אי אפשר להחשיב כמחסיר את ראובן שמצריכו לגדור. שאין שמעון שונה מכל שאר שכני ראובן, ועצם מה שיש לראובן שכנים ולכן הוא רוצה לגדור את שדותיו אין זה נחשב ששכניו מחסירים אותו. וכמו שאם יש אנשים בעולם ולכן אדם רוצה שיהיו כתלים לביתו אין זה נחשב שהאחרים מחסירים אותו. וכמו שאפשר לתלות ששמעון גורם בכך ששדהו שם, כך אפשר גם לתלות בראובן ששדותיו נמצאות במקום שהם סביב לשדה שאינה שלו וזה גורם שהוא צריך לגדור את שדותיו גדר יתירה. ובלי שנאמר כך הרי לא מובן מה מלכתחילה סברה הגמרא להביא ממשנה זו לעניין בעייתנו.

ואם מכח זה הביאה הגמרא משנה זו, יש לעיין מה ביאור הדחייה ששמעון גורם לו היקף יתירא.

ונראה הטעם שדרך בני אדם ששדותיהם סמוכים זה לזה באופן שבמקום שמסתיימים שדותיו של אחד מתחילים שדותיו של שני. וכאן מה ששדהו של שמעון הוא באמצע שדותיו של ראובן ומוקף בהם מכל עבריו הוא שלא כדרך הרגילה. ובתחילה סברה הגמרא שאפשר באותה מידה לומר ששדותיו של ראובן אינם כדרך הרגילה שהם סובבים שדה שמעון מכל עבריו ולא סמוכים זה אחר זה כמנהג הרגיל. וכעת מחדשת הגמרא שזה תלוי בראובן, שממונו נמצא אצל שמעון כיוון שנוסף ממון לשמעון שאינו צריך לעשות בעצמו גדר, ונולד הממון מכח ראובן והממון שנוסף אצל שמעון שייך לראובן. רק אנו באים לכוף את ראובן שימחול על ממונו כיוון שכופים על מידת סדום ומכיוון שהיה צריך גדר לעצמו שוב אינו חסר ממה שנהנה שמעון מגדר זו. ועל זה אומרים שמהצד של ראובן הוא רואה את עצמו כנוהג כדרך הרגילה ואת שמעון הוא הוא רואה כזה ששדהו אינו במקום הרגיל. ולכן אינו מוחל לשמעון על הממון כיוון שיש מצד שמעון שינוי ברגילות סדר השדות שגורם שיתרבה היקף הגדר. ומסתבר שאם שמעון היה מקיף ותובע מראובן דמי ההיקף גם היה יכול לטעון שהוא עשה כרגילות וראובן אינו כהרגילות ששדותיו הם סביב שדהו ולא זה אחר זה ככל השדות. רק שלשמעון לא תהיה תביעה על ראובן מכח זה שמה ששדותיו של ראובן מקיפים אותו אינו גורם לו שום היקף יתירא על מה שהיה צריך לגדור לו היה בכל צד שכן אחר וכהרגילות. וחידוש הגמרא בדחייה שהולכים אחרי הצד של ראובן כיוון שתלוי במחילתו על ממון ששייך לו, ואם הוא מידת סדום נקבע על פי ראייתו)

.

.

תא [בא] שמע [המשך המשנה]: "אמר רבי יוסי אם עמד ניקף וגדר את הרביעית [גלי אדעתיה [גילה דעתו] דניחא ליה בהקיפו של ראובן, ומגלגלים עליו את הכל לתת את חלקו בג' מחיצות פנימיות של ראובן. רש"י] מגלגלין עליו את הכל". טעמא דגדר ניקף, הא מקיף פטור [הא אם קנה מקיף עוד שדה רביעית אצל שמעון וגדרה פטור שמעון. רש"י]. שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר פטור.

שאני התם דאמר ליה לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא [לי די בשמירה בת זוז].

[לא היה יכולת בידי לגדור גדר של אבנים וסגי לי בגדר קוצים בר זוזא להבדיל ביני ובינך. רש"י. לכן לא נהנה אלא זוז אחד של גדר קוצים ואין למקיף אצלו ממון כדי שווי הגדר. אבל אם היה נהנה כדי דמי הגדר היה המקיף תובעו אף שלא חסר]

.

.

(תוספות:

"טעמא דניקף הא מקיף פטור. ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא. ואם תאמר ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי?

ויש לומר שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה, ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם".

ויש לעיין, שלעיל עמוד א' כתבו התוספות: "זה נהנה וזה חסר הוא. דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר".

ומבואר שגם במקום ששניהם מחשיבים את הנאת ההשתמשות כשווה כסף, ובוודאי הנאת ההשתמשות עצמה היא ממון שאפשר לקדש בו וממש אכל פרי של חבירו, אכילת הפרי של חבירו לבד אינה מוציאה אותו מגדר מידת סדום ואינה מחשיבה אותו חסר, ואם יש לאחד הרבה פירות ואין לו למי למכור ואינו יכול לאכול את כולם עד שיירקבו, אם אכל אחר פרי שלו אם זה נהנה וזה אינו חסר פטור לא יוכל לתבעו שכופין על מידת סדום. ואע"פ שנחסר את הפרי שנאכל, אין זה נחשב חסר לעניין סוגייתנו. ולכן לא די בכך שאכל את הנאת ההשתמשות שהיא חפץ שווה כסף כדי להוציא מדין מידת סדום ולהחשיב את הבעלים כחסר מחמת זה  ורק אם ניזק הבעלים כיוון שלא יבקשו להשכיר רק אז אין תביעתו נחשבת מידת סדום.

ואם כן קשה מה אכפת שהניקף גילה דעתו שניחא ליה בהוצאה, שאע"פ ששוה לו כסף ואכל פרי של חבירו כל שלא ניזק הבעלים תביעתו היא מידת סדום, וכאן לא ניזק שלרבי יוסי לא אומרים את גרמת לי היקף יתירא.

ויש לומר שזה כמו שכתבו התוספות שמה שעל ידי שזה דר נמנעים אחרים מלבקש לשכור זהו היזק של הבעלים שמחמתו אין תביעתו מידת סדום, שהוא מפסיד שיבואו לקוחות. ואם גילה הדייר או הניקף שניחא ליה בהוצאה הוא עצמו לקוח שהיה יכול לבוא ולשכור בתשלום, וזהו כמו שהיו כאן אחרים שרוצים לשכור ולשלם ונמנעו)

.

.

[משנה בבא מציעא קי"ז א': "הבית והעלייה של שנים [בית של זה והעלייה של זה שחלקו כך בנחלת אביהן. רש"י בבבא מציעא. וכאן כתב רש"י: בית של זה והעלייה שעל גבה הויא של אחר] שנפלו, אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות [החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות, והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג. רש"י] והוא אינו רוצה לבנות, הרי בעל העלייה בונה את הבית [לבדו עד תקרה התחתונה. רש"י] ודר בתוכה עד שיתן לו את יציאותיו [ואח"כ יצא ממנו ויבנה עלייתו. רש"י].
ר' יהודה אומר אף זה דר בתוך של חבירו [אם כן הוא אף בעל העלייה זו כשהוא חוזר מעותיו לזה שהוא דר בתוך שלו ואי נמי זה לא חסר דהא בלאו הכי לא הוי בני לה איהו צריך להעלות לו שכר דזה מיהא נהנה שאלולי בית זה אין לו מקום לדור שם וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כרבית. רש"י] צריך להעלות לו שכר, אלא בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה מקרה את העליונה [ומקרה את העלייה למעלה וכל הצריך לה רש"י] ויושב בבית [ התחתון דהוה ליה זה לא נהנה וזה לא חסר הוא לא נהנה שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה וזה לא חסר דבלאו הכי לא חזיא ליה דהא לא הוה בני לה. רש"י] עד שיתן לו את יציאותיו".
וכתבו שם בתוספות: "רבי יהודה אומר אף הדר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר. מה שפירש בקונטרס דאם אין נותן לו שכר מיחזי כרבית אין נראה לר"י, דמה רבית שייך הכא דלא הלווהו כלום, שהרי אם הבית נשרף לא היה נותן לו יציאותיו. וגם אין אנו צריכין לטעם דרבית שהרי טעמו הוא משום דזה נהנה וזה חסר כדמפרש בגמרא"]

.

תא שמע: "הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה בית ויושב בה עד שיתן לו יציאותיו".

יציאותיו הוא דמחייב ליה בעל הבית, הא שכרו לא. [יציאותיו. מה שהוציא על הבית. אלמא מדיהיב ליה כל יציאותיו ואינו מנכה לו שכר מה שעמד בבית, אלמא זה נהנה, שהיה לו לשכור אחרת, וזה לא חסר, דבלאו הכי לא בעי איהו למבנייה, פטור הנהנה. רש"י]

שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר פטור.

שאני התם דביתא לעלייה משתעבד. [על בעל הבית יש שעבוד כלפי בעל העליה לבנות את הבית כדי שיוכל בעל העליה לבנות עליו את העליה. ומכח שעבוד זה יש זכות לבעל העליה לדור בבית כל זמן שלא בונה בעל הבית. לכן מכח שעבוד זה נחשב שבעל העליה כשהוא דר בבית נהנה משל עצמו ולא משל בעל הבית. זהו לפי פשטות הדברים ויש עוד מקום לעיון בסוגיא זו ואין כאן מקומו. לשון רש"י: דבית לעלייה משתעבד. שעל הבית לסבול העלייה הלכך הדין עם זה לדור בו]

תא שמע: "רבי יהודה אומר [ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דביתא לעלייה משתעבד. רש"י] אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר". שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר חייב.

שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא. [שמשחיר לו הכתלים הלכך חסר הוא, אבל בית ישן לא. רש"י]

שלחוה [להא בעיא דלעיל זה נהנה וזה לא חסר מהו. רש"י] בי רבי אמי. אמר וכי מה עשה לו ומה חסרו [זה עמד בבית דלא קיימא לאגרא. רש"י] ומה הזיקו?

רבי חייא בר אבא אמר נתיישב בדבר [נעיין בה. רש"י].

הדר שלחוה [חזרו ושלחוה] קמיה דרבי חייא בר אבא, אמר כוליה האי שלחו לי ואזלי [כל כך שולחים לי והולכים], אילו אשכחי בה טעמא [אילו מצאתי בה טעם] לא שלחנא להו?

.

אתמר [נאמר] רב כהנא אמר רבי יוחנן, אינו צריך להעלות לו שכר. רבי אבהו אמר רבי יוחנן צריך להעלות לו שכר.

אמר רב פפא הא דרבי אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר [לא בפירוש נאמר אלא מהיסק נאמר], דתנן [משנה במסכת מעילה דך י"ט עמוד ב']: "נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל. [רש"י בבא מציעא צ"ט ב': במסכת חגיגה (דף י:) פרכינן מכדי מישקל שקליה [מכיוון שלקחו] מה לי בנאה הוא ומה לי נתנה לחבירו? ואוקמינן [ומעמידים] בגזבר שאבני קודש מסורין לו עסקינן, דבלאו הכי נמי ברשותו הוה מנחא, הלכך לא מעל בהגבהתו.

לשון תוספות מעילה י"ט ב': נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל. בגמרא מוקי לה [מעמיד אותה] באבנים המסורות לו לגזבר עסקינן, שאינן יוצאין לחולין בנטילת הגזבר לפי שאינו מוציא מרשות הקדש בנטילתו, שכל זמן שהיא ברשות הגזבר הרי היא ברשות הקדש עד שיוציאה מרשותו]
נתנה לחבירו [קנייה חבירו. דגזבר יש לו רשות ליתן, וזה שהוציאו לחולין [כלומר הגזבר] מעל. רש"י] הוא מעל וחבירו לא מעל [תוספות מעילה כ' א': נתנה לחברו הוא מעל. פירוש גזבר. לפי שיצא לחולין מכי נתנה [מכשנתנה] לחברו שהוציאה מרשותו.

רש"י בחגיגה י' ב': וחברו לא מעל. בכל שיעשה הוא בה. דהא דידיה [שלו] היא ועליה דהאיך [הגזבר] לשלומי להקדש כדכתיב ואשר חטא מן הקדש ישלם (ויקרא ה)].
בנאה [גזבר. רש"י] לתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה".

ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה. [ולא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה. רש"י. דאי עשה בה שינוי קנאה הגזבר ויצאה לחולין. תוספות מעילה כ' א']

ויתיב רבי אבהו קמיה דר' יוחנן וקאמר משמיה דשמואל, זאת אומרת [מדקתני דכי דר תחתיה חייב. ואע"ג דשלא מדעת הקדש עבד. רש"י] הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר. ושתק ליה.

[רש"י בבא מציעא צ"ט ב': זאת אומרת. דכי דר תחתיה מעל ואע"ג דלא שנייה [המעילה היא אע"פ שלא קנה את האבן בשינוי, ולא חייב משום שמעל בגוף האבן אלא משום ההנאה שנהנה ממנה] הדר בחצר חבירו שלא מדעת בעלים צריך להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר. דהא הכא שלא מדעת הקדש דר וקאמר דמשלם מעילה להקדש]

איהו סבר מדשתיק מודה ליה. ולא היא, אשגוחי לא אשגח ביה [לא ענה לו כיוון שדבריו נסתרים מאליהם ואין צורך להשיב עליהם] כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. [בהקדש ליכא למימר שלא מדעת דדעת שכינה איכא הלכך כהדיוט מדעת דמי. רש"י. ובבא מציעא צ"ט ב' כתב רש"י: כהדיוט מדעת דמי. שהקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו, ורחמנא אמר מאן דמיתהני למעול, ורחמנא ידע. ושם נאמר ששמואל עצמו חזר בו מכח טעם זה]

.

.

.

(אם דר בחצר חבירו מדעתו לא שייכת הבעיא של סוגייתנו. שאם ידע הבעלים ושתק, הרי שנתן לו את ההנאה במתנה ואינו יכול לתבעה ממנו. ואם מחה הבעלים הרי יש כח ביד הבעלים להוציאו ואם לא יצא הוא גזלן על שימוש השכירות, שהרי הבעלים מחשיב את שימוש השכירות לממון ואינו רוצה ליתן לו אותם וחייב על דמי השכירות משום השבת גזילה. וכך הוא בהקדש שהבעלים מחשיב את הנאת השימוש כממון ולא מסכים לתת אותה והנהנה הרי הוא כגזלן ומשלם את המעילה להקדש לפי שווי דמי השכירות.

.

.

– – –

.

.

בעיקר העניין קשה לי, שבזה נהנה וזה אינו חסר, לכל הדעות הממון שקיבל הנהנה באכילת ההנאה שייך לבעלים שמשלו נהנה. רק אנו דנים בה מדין כופים על מידת סדום שכופין את הבעלים למחול על הממון הזה שמידת סדום היא להקפיד עליו. וכתב הרשב"ם בבבא בתרא קס"ח א' "מדת סדום כדתנן (אבות פ"ה מ"י) האומר שלי שלי שלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום". [לשון המשנה באבות: "ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרין זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלך שלי ושלי שלי, רשע] וכן רש"י בעירובין מ"ט א' הביא משנה זו. ובכתובות ק"ג א' כתב רש"י: "מדת סדום. זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה".

ולפי זה לגבי מעילה מכיוון שהממון של ההנאה שנתרבה אצל הנהנה משל הקדש שייך להקדש, הרי יש בו איסור מעילה גם אם זה נהנה וזה לא חסר פטור. שהרי לגבי הקדש לא שייך שנאמר שיעשה טובה וימחל על שלו כיוון שאינו מפסיד ונכפה את ההקדש על מידת סדום לומר שלי שלך. ולא מובן כלל מה סבר שמואל מתחילה להוכיח ממעילה לגבי הדיוט.

ולפום ריהטא צריך לומר שעניין כופים על מידת סדום אין זה שבית דין מפקיעים את ממון הבעלים ומקנים אותו לנהנה כיוון שאינם מסכימים שהבעלים ינהג במידת סדום. אלא הוא מעיקר דיני ממונות. שדיני ממונות אינם מכח מצוות התורה אלא הם המציאות. שממון השייך לאדם השייכות של הממון לאדם היא מציאות גמורה בעולם הצורות הרוחני, וממש כמו שאיבר מגופו הוא שלו לא משום שכך כתוב בתורה ולא משום הסכמה חברתית אלא משום שכך היא המציאות. וכן מה שבן או בת של אדם הם שלו. וכך הוא גם בבעלות על ממון. ודיני ממונות הם רק תיאור של המציאות הקניינית. וכמו שחפץ שמונח בגובה יש בו כח ליפול למטה, כך ממון של מי שנגזל יש במציאות כח המחייב שיחזור לנגזל. ואחרי שיש דיני ממונות נתנה התורה גם מצוות המתייחסות לממון כמו לא תגזול ואיסור להזיק ופריעת בעל חוב מצווה וכיו"ב. וחלק מהלכות ממונות הם דיני ממונות מהשכל והסברא שמתארים את המציאות וחלק הם חידושים מהכתוב בתורה. והגאון רבי שמעון שקאפ כתב שהמקור לחיוב לקיים דיני ממונות הוא מהשכל, וכמו שהמקור להאמין בתורה ולקיימה הוא מהשכל. שהשכל מחייב לקיים מה שאמת. וצריך לומר שלהיות כאנשי סדום הוא כנגד עיקר המציאות והטבע בעולם, ומעיקר דיני ממונות היכן שנהנה והבעלים אינו חסר אין לבעלים בעלות על דמי ההנאה אע"פ שלפי הכללים של דיני ממונות, לולא הכלל של כופים על מידת סדום, היה ראוי שתהיה לו. ומכיוון שכך הם דיני ממונות גם בהקדש הוא כך. וזה נראה מחודש וצריך עוד עיון רב)