בבא קמא – דף ל"ב עמוד א'

מתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו [ופגע זה בזה. רש"י] נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.
היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה [שזה [בעל הקורה] מהלך כדרכו והוא [בעל החבית] מיהר ללכת. רש"י]. ואם עמד בעל קורה חייב. ואם אמר לבעל חבית עמוד פטור.
היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב. ואם עמד בעל חבית פטור. ואם אמר לבעל קורה עמוד חייב.
וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו.

גמ' בעא מיניה [שאל ממנו] רבה בר נתן מרב הונא, המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו, כיון דברשות קעביד [עושה] פטור או דלמא איבעי ליה לעיוני [או שמא נצרך לו להזהר]?

אמר ליה תניתוה: "שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך".

אמר רבא קל וחומר, ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס נעשה [הרוצח] כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב, זה שלרשות חבירו נכנס לא כל שכן? [לגבי חיוב גלות לרוצח בשגגה נאמר (דברים י"ט ה'): "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי". ובמסכת מכות ז' ב' דרש: ""ואשר יבא את רעהו ביער", מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם", כלומר שבמקום שלשניהם רשות להכנס על המזיק לשמור שלא יזיק, ולא אומרים שכיון שיש למזיק רשות להכנס לשם לכן על הניזק להרחיק את עצמו וייחשב הניזק כאילו נכנס לחצר המזיק שיכול המזיק לומר לו למה לא הרחקת עצמך ואין על המזיק שם מזיק כלל]

אלא הא קתני: "שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך"?

התם תרוייהו כהדדי נינהו [שם שניהם שווים זה לזה. כלומר במשנתנו לגבי חבית וקורה. רש"י: שניהן שוין בשבירתן שאף בעל חבית סייע בשבירתה], הכא [כאן. במזיק אשתו בתשמיש] איהו קעביד מעשה והיא לא [הוא עושה מעשה והיא לא].

(מהלך הגמרא צריך ביאור. ונראה שבתחילה פירש שטעם הפטור במשנה לגבי חבית וקורה שלשניהם רשות להלך הוא כמו הפטור של שן ורגל ברשות הרבים לפי מה שביארתי לעיל י"ט ב'. שאם עושה מעשה שצורתו היא לעשות בתוך שלו ולא מעשה פשיעה פעיל כלפי של חבירו אין לזה שם מזיק כלל. ולכן שן ורגל פטור ברשות הרבים שאינו עושה מעשה פשיעה כלפי של חבירו אלא רק צורת מעשה של משתמש בשלו. ואם נכנס לרשות הניזק כיוון שאין לו רשות להשתמש שם אין לזה צורת מעשה של משתמש בשלו אלא של פושע כלפי של חבירו. ואם נגח השור ברשות הרבים, כיוון שנגיחה היא מעשה משונה ואינה צורת השתמשות רגילה בשלו, נחשב גם ברשות הרבים צורת מעשה של פשיעה כלפי של חבירו ולא צורת השתמשות בשלו.

והגמרא סברה שזה בא בחביתו וזה בא בקורתו דומה לשן ורגל ברשות הרבים שאף אחד מהם לא עשה מעשה משונה של לפשוע ולהזיק כלפי של חבירו אלא רק מעשה השתמשות בשלו כדרכו, ומשום כך אין להם שם מזיק כלל. ומזה למדה למזיק אשתו בתשמיש שכיוון שיש לו רשות אין לו שם מזיק כמו שן טרגל שפטורים ברשות הרבים. שאין כאן מעשה משונה של היזק כמו נגיחה.

רבא הקשה על זה מיער. ביער גם אין מעשה כמו נגיחה, ששם מדובר שחטב עצים בגרזן והברזל ניתק מהידית ופגע בנהרג. או שבקעת ניתזה מהעץ ופגעה בנהרג. והחוטב לא עשה מעשה שצורתו לפשוע ולהזיק כלפי חבירו אלא צורת מעשה של משתמש בתוך שלו. ומבואר שבמקום שלשניהם יש רשות להיות בו חייב. וסברת רבא שחיוב גלות ברוצח דומה לחיוב מזיק לעניין זה.

מכך שהגמרא לא תירצה את הסתירה בין משנתנו בחבית וקורה לבין חיוב רוצח, מוכח שידעה שיש חילוק ביניהם.

שבאמת יש כאן שלוש מדרגות. מדרגה אחת היא שן ורגל ברשות הרבים שהבהמה לא עושה מעשה שיש לו צורת מזיק כלפי של חבירו כלל. שהיא רק הולכת ואוכלת כדרכה. ובזה במקום שיש לשניהם רשות פטור מטעם שאין לו צורת מעשה מזיק כלל.

מדרגה אחרת היא נגיחה שהיא לגמרי צורת מעשה של להזיק כלפי של חבירו וחייב בוודאי גם ברשות הרבים.

מזיק אשתו בתשמיש וחוטב עצים ביער הם דרגה אמצעית. מצד אחד אין זה מעשה מזיק גמור כמו נגיחה. אבל גם אינו דומה לגמרי לשן ורגל שהבהמה עושה לגמרי כדרכה. שבחוטב אירע דבר שלא כדרך חוטב רגילה שנשל הברזל מן העץ, וגם בתשמיש אין זו דרך רגילה של תשמיש לעשות נזק.

וגם זה בא בחביתו וזה בקורתו הוא בדרגה האמצעית הזו. שאין כאן צורת מעשה מזיק גמור כמו נגיחה, אבל גם אינו דרכו ממש כמו שן ורגל, שדרך הרגילה של בני אדם היא ללכת מבלי להיתקל זה בזה.

הגמרא ידעה שתשמיש וחבית וקורה הוא דרגה אמצעית, רק סברה שכיוון שאינו כנגיחה הוא דומה לשן ורגל, והוכיחה מהמשנה בחבית וקורה שגם על דרגה האמצעית פטור כמו שפטור בשן ורגל והוכיחה מזה לתשמיש.

רבא הוכיח מיער שחייב שבדרגה האמצעית אין פטור של שן ורגל שאינו דרכו הרגילה לגמרי כמו שן ורגל. ואע"פ שאינו ממש כנגיחה.

אחרי שרבא הוכיח כן, ממילא כבר אי אפשר לפרש את המשנה בחבית וקורה שטעם הפטור הוא כמו שן ורגל. והמשנה מתפרשת כעת באופן אחר. הפירוש החדש לפי רבא במשנה הוא שטעם הפטור שאע"פ שזה נחשב כמו צורת מעשה מזיק וכמו נגיחה ולא כמו כדרכו לגמרי וכמו שן ורגל, מכל מקום שניהם ביחד פעלו את הנגיחה. שאין כאן נוגח וניגח, אלא שניהם כאחד עשו נגיחה והשבירה היא תוצאה של המעשה המשותף. לכן אי אפשר לחייב את המזיק כיוון שהעשייה נעשתה מתוך פעולת שניהם ביחד.

ולכן בחבית וקורה המזיק פטור, וביער הרוצח חייב.

מעתה בתשמיש יהיה תלוי, שאם הנזק בא על ידי פעולה הנעשית על ידי שניהם כאחת יהיה פטור כמו חבית וקורה, ואם הוא לבד פעל את העשייה המזיקה יהיה חייב כמו ביער.

ולפי זה אומרת הגמרא שתשמיש אינו דומה לחבית וקורה, ששם המעשה נעשה על ידי שניהם כאחת, ובתשמיש רק הוא עושה.

הגמרא התחילה את הספק בלשון: " כיון דברשות קעביד פטור או דלמא איבעי ליה לעיוני"? הצד של כיוון שברשות עושה פירושו כעת לפני דברי רבא שפטור כמו שן ורגל ברשות הרבים כיוון שאין כאן נגיחה. וצריך ביאור מה הצד של "או דלמא איבעי ליה לעיוני".

אם בצד הזה כבר העלה על דעתו שאפשר שהמדרגה האמצעית אין בה פטור של שן ורגל, אם כן אין הוכחה מהמשנה של חבית וקורה, כי לפי הצד הזה הפטור במשנה הוא משום ששניהם פעלו את המעשה ביחד, ובתשמיש הוא פעל לבדו. לכן נראה שהצד לחייבו הוא משום שיש לומר שסבר שהרשות שלו להכנס היא רק לתשמיש אבל אין לו רשות להכנס לרשות חבירו לעניין להזיק. וזהו "איבעי ליה לעיוני", כלומר יש עליו להזהר כיוון שאין לו רשות להכנס על צד שיזיק. והצד לפטור הוא משום שאינו מזיק בכוונה ובידוע שאפשר שיהיה נזק בלא כוונה ולכן אם יש רשות לתשמיש יש גם רשות על זה.

רבא אמר קל וחומר: "ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב, זה שלרשות חבירו נכנס לא כל שכן". רבא מדבר לפי הצד שיש לו רשות להכנס אפילו אם יזיק, וסברנו שיהיה פטור, שכלפי הצד הזה הוא מקשה. ואם יש לו רשות הרי הדין הוא כמו ברשות הרבים או יער שלשניהם יש רשות, ואעפ"כ כיוון שקושיית רבא נכונה גם ללא קל וחומר כלל, די בזה כדי לחזק את הקושיא בדרך קל וחומר)

והכתיב: (ויקרא יח, כט) ["כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם". הפסוק מדבר במשכב זכר] "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" [נואף ונואפת במשמע. רש"י. משמע שמחשיב ביאה כמעשה של שניהם]?

הנאה לתרוייהו אית להו [לשניהם יש להם], איהו [הוא] מעשה הוא דקעביד [שעושה]. [תוספות: "איהו קעביד מעשה. ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה". לעניין לחייב על הביאה נתן הקב"ה להנאה דין מעשה, אבל לעניין לדון מי פעל את הנזק, לגבי זה הולכים אחר העשייה ממש ורק הוא עשה]

"היה בעל קורה ראשון כו'". [היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה. ואם עמד בעל קורה חייב. ואם אמר לבעל חבית עמוד פטור]

אמר ריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. רבוצה במהלכת חייבת.

לימא [לומר] מסייע ליה: "היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל קורה חייב". והא הכא דכרבוצה במהלכת דמי [דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברשות הרבים. רש"י] וקתני חייב.

ותסברא [תבין מעצמך שאינו נכון] הא סייעי בעיא [דרבוצה במהלכת חייבת. רש"י. אם הרבוצה בעטה במהלכת פשוט שהרבוצה חייבת, שאין שום סברא לפטור אותה ואין מקום כלל להביא לזה סיוע]? לא מסתייא [לא די] דלא מסייעי אלא מקשה נמי [גם] קשיא [מתניתין לריש לקיש דאמר בעטה רובצת חייבת. רש"י], טעמא דבעטה הא הוזקה ממילא פטור, והא מתניתין דממילא וקתני חייב? [הא הוזקה ממילא מהלכת ברבוצה פטורה, והכא קתני במתניתין דממילא חייב. רש"י. במשנה מבואר שאם עמד בעל קורה והוזק בו בעל החבית ממילא חייב בעל הקורה. ולפי זה אם נתקלה המהלכת ברבוצה והוזקה ממילא יש לחייב את הרבוצה. ואילו ריש לקיש אמר שדווקא אם בעטה הרבוצה במהלכת חייבת בנזקה, ומשמע שאם נתקלה בה המהלכת והוזקה ממילא פטורה הרבוצה]

מתניתין דפסקה לאורחא כשלדא [שהיו ראשיה לרוחב הדרך הלכך אפילו ממילא חייב שאין דרך לבעל החבית לנטות. רש"י], הכא כגון דרבעה [שרבצה] בחד גיסא [בצד אחד], איבעי לה לסגויי באידך גיסא [היה לה למהלכת ללכת בצד אחר. רש"י: הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור].

אלא סיפא דמתניתין מסייע ליה לריש לקיש, דקתני: "היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה חייב. ואם עמד בעל חבית פטור". והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמי וקתני פטור [מה שהזיק בעל הקורה את בעל החבית כשעמד בעל החבית דומה למה שהזיקה המהלכת את הרבוצה. ובמשנה נאמר שפטו והוא סייעתא לריש לקיש שפטר את המהלכת].

מתניתין דכי אורחיה קא מסגי [שכדרכו הולך. בעל הקורה], הכא [כאן. במהלכת ברבוצה] אמר ליה נהי דאית לך רשות לסגויי עלי [אע"פ שיש לך רשות ללכת עלי] לבעוטי בי לית לך רשותא [לבעוט בי אין לך רשות. לכן אין מהמשנה ראייה לדברי ריש לקיש שפטר את המהלכת גם אם בעטה ולא רק אם הלכה עליה כדרכה. רש"י: מתניתין דקא מסגי בעל הקורה כי אורחיה ואין כאן שינוי, הלכך פטור. אבל מהלכת שבעטה ברבוצה שינתה את דרכה ואימא לך דחייבת. סוגיא עמוקה זו כבר נתבארה לעיל כ"ד ב' יעויין שם].

מתני' שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה שניהם פטורין. [תוספות: שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה פטורין. שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו. ולא הזיקו ממש במתכוין אלא כלומר הוזקו זה בזה, כדאמרינן בהפרה (לקמן דף מ"ח ב' ושם) "שניהם ברשות שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה חייבין, הוזקו זה בזה פטורין".

וברש"י שם כתב:

"שניהם ברשות. כגון ברשות הרבים או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס.
או שניהן שלא ברשות. כגון שניהן רצין ברשות הרבים.
הזיקו בידים זה את זה ואפילו שלא במתכוין, חייבין. דבנזקין [באדם המזיק] לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין [שאדם מועד לעולם]. והא דתנן בהמניח (לעיל דף ל"ב א') "שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים והזיקו זה את זה פטורין", ההוא "הזיקו" הוזקו הוא, ולא דק בלישניה [ולא דייק בלשונו]".
ועיין בנחלת דוד כאן שהביא שאפשר לפרש את משנתינו גם בהזיקו, ומדובר שרצו זה מול זה וכל אחד הזיק בדחיפתו כלפי השני, ופטורים כיוון שמעשה ההיזק נעשה בבת אחת על ידי שניהם, ואין מעשה שלם לכל אחד מהם לחוד אלא המעשה נעשה כאחת מתוך שניהם, ולכן כל אחד בפני עצמו פטור כיוון שלא עשה מעשה שלם. ולקמן מ"ח ב' מדובר שכל אחד עשה מעשה היזק שלם כלפי חבירו]

גמ' מתניתין דלא כאיסי בן יהודה, דתניא: "איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משונה. ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות".

אמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה.

ומי [והאם] אמר רבי יוחנן הכי [כך]? והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן: "אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין פטורין".

מתניתין בערב שבת בין השמשות.

ממאי?

מדקתני "או שהיו שניהם רצין פטורין" הא תו [שוב. "תו" הוא קיצור של "תוב" שהוא הצורה הארמית של שוב] למה לי, השתא [כעת] אחד רץ ואחד מהלך פטור, שניהם רצין מבעיא? [יש יותר סברא לחייב את הרץ בנזקו של ההולך מאשר לחייב את הרץ בנזקו של רץ אחר. ואם פטר נזק רץ בהולך לא היה צריך להשמיע שוב שנזק רץ ברץ פטור] אלא הכי [כך] קאמר: אחד רץ ואחד מהלך פטור, במה דברים אמורים בערב שבת בין השמשות, אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב, שניהם רצין אפילו בחול פטורין.

אמר מר: "ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות". בערב שבת מאי ברשות איכא?

כדר' חנינא דאמר רבי חנינא בואו ונצא [כאדם המקבל פני מלך. רש"י] לקראת כלה מלכתא. ואמרי לה [ואומרים לה. גרסה אחרת בדברי רבי חנינא] לקראת שבת כלה מלכתא.

רבי ינאי מתעטף וקאי [ועומד] ואמר בואי כלה בואי כלה.

(כתב בשיטה מקובצת:
"אף על גב דמי שהוא רץ ברשות הרבים נראה משונה דאין דרך לרוץ, ואם פגע והזיק רץ במהלך דינא הוא שיהיה חייב לשלם כוליה נזק דאדם מועד לעולם, אבל כיון שהוא ערב שבת דאדם טרוד לקנות צרכי שבת או לקנות שמן לנר של שבת דרך הוא למי שהוא בן ברית לרוץ, על כן אם הזיקו זה את זה נפטר שהרי יש לו רשות לרוץ בדרך ועל הניזק היה להרחיק את עצמו, וכו'.
ושיילינן בגמרא בערב שבת מאי ברשות איכא, כלומר כיון דנקט בין השמשות ובין השמשות אין דרך בן ברית להיות עוסק בצרכי שבת שכל ישראל זריזין הן במצוות אם כן מאי ברשות איכא? ומשני [ומתרץ] שיוצא מעוטף לקראת שבת מלכתא ואומר בואי כלה בואי כלה. הר"ר יהונתן ז"ל"

בספר בניהו בן יהוידע [מרבי יוסף חיים בעל הבן איש חי] כתב דברי אלוהים חיים בדקדוק פשט הגמרא:
"מאי ברשות איכא? כדרבי חנינא, דאמר ר' חנינא באו ונצא לקראת כלה מלכתא. פירוש כיון דאמר ר' חנינא באו ונצא ולא אמר באו ונקבל שבת מלכתא, משמע דצריך לצאת חוץ לעיר דהיינו לשדה שהיא חוץ לבתים. והכי דייק לה רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף ס"ד ע"א, בריש דרוש א' וזה לשונו: "ואין ספק כי אם הוא כסברת קצת קלי עולם דחושבים די בקבלת שבת תוך חצירו של אדם לא היו אומרים באו ונצא כנראה כי היו תוך העיר והיו מתחברים לצאת לשדה לקראת השבת אורח הנכבד, וגם שאם כן למה יפטרו את הרץ בערב שבת תוך רשות הרבים מן הנזקים כיון שאין יציאתו מחוץ לעיר לתכלית מצוה". עד כאן עיין שם.
אך עדיין קשה, דמהיכא משמע דצריך לרוץ כדי שנאמר שהוא רץ ברשות. ונראה פשוט כיון דמוכח מהא דר' חנינא דיציאתו לשדה כדי לקבל שבת יש בזה מצוה יותר מאם היה מקבל בביתו או בבית הכנסת, אם כן ממילא שמעינן דמצוה לרוץ, שכן אמרו רז"ל לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה, וילפי לה מקרא, ולפי זה הוא הדין אם רץ לבית הכנסת להתפלל, דגם בזה יש מצוה לרוץ, דכתיב [תהלים נ"ה ט"ו] בבית אלקים נהלך ברגש, וכנזכר בגמרא, והא דנקיט כאן בערב שבת בין השמשות כדי ללמדינו לפי דרכו שיש מצוה לרוץ לקבלת שבת.
ובאופן אחר נראה לי בסייעתא דשמיא, והוא דיש לדקדק באומרו "בואו" דאינו מתיישב היטב למי קאמר בואו, ונראה ליישבו על פי מה שכתב בשולחן ערוך אורח חיים סימן ג' סעיף א': "חסידים הראשונים כשהיו נכנסים לבית הכסא, היו אומרים קודם כניסתם התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם, והיו אומרים כן בכל פעם קודם שיכנסו, והוא לשון נטילת רשות מן המלאכים המלווים את האדם, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך". ומפורש בלבוש הענין, שאומר להם כי האדם מצד שהוא אדם וטבעו כן לעשות צרכיו הוא דרכו ואי אפשר לו זולת זה, אבל אחר שיודע שהם בקדושתן ולא יכנסו עמו לבית הכסא על כן הוא מבקש ומתחנן לפניהם שימתינו לו וישמרוהו עד צאתו עיין שם. ולפי זה מובן שפיר דברי ר' חנינא שהיה אומר באו ונצא, דעם המלאכים המלוים אותו הוא מדבר שאמר להם באו עמי, ועל כן ממילא שמעינן שהיה רץ ביציאתו, דאם לא רץ אלא הולך כדרכו למה אמר להם באו ונצא והלא הם מלוים אותו והולכים עמו בכל מקום אשר ילך, אלא ודאי מאחר שהוא רץ, דאז גם המלאכים יהיו רצים עמו, לכך מודיע להם באו ונצא לקראת שבת מלכתא, כלומר באו ונצא לצורך מצוה ולכן אל יקשה בעינכם על שאני רץ דאז גם אתם תהיו רצים כי ריצה זו היא צורך מצוה ויש בזה מצוה, ואם כן שמע מינה דמצוה לרוץ". עד כאן לשון הבניהו בן יהוידע.

משמע שכל זה לדעת רבי חנינא, אבל רבי ינאי חולק וסובר שיש לעמוד ולקבל את השבת ממקומו, וכן נוהגים העולם. והאר"י ז"ל הוכיח מהגמרא שיש לרוץ אל מחוץ לעיר וכך נהג כיוון שבסוגיא מוכרע שהלכה כרבי חנינא ולא כרבי ינאי, שלרבי ינאי יש לחייב את הרץ בערב שבת שאינו ריצה של מצווה.

לרבי חנינא יש לכבד את השבת כמלכה, ולכן יש לרוץ אל מחוץ לעיר כמו שרצים לקראת מלך הקרב אל העיר לכבדו לקבל את פניו טרם יכנס לעיר, וללוותו בכניסתו אל העיר. וכן כתב רש"י כאדם המקבל פני מלך. ורבי ינאי לא הזכיר מלכה אלא רק כלה, שסבר שהוא כהתייחדות חתן וכלה. ולכן גם הזכיר מתעטף רק לגבי רבי ינאי שבא לומר שהוא מתכנס לתוך עצמו בייחוד אהבה פנימית ומכח זה נמחל שאינו נוהג בחיצוניות כבוד מלכות.

אמנם בשיטה מקובצת מבואר שפירש שרבי ינאי אינו חולק, שכתב: "ומשני שיוצא מעוטף לקראת שבת מלכתא ואומר בואי כלה בואי כלה". והרי עירב את דברי רבי ינאי לעניין מעוטף ולעניין נוסח האמירה "בואי כלה" ביחד עם דברי רבי חנינא שיוצא. ומפרש שגם לרבי ינאי הוא רץ אל מחוץ לעיר והגמרא הביאה את דברי רבי ינאי להשלים דברי רבי חנינא, שאחרי שרץ אל מחוץ לעיר לקבל את השבת בכניסתה לעיר, הוסיף רבי ינאי שאז עומד בדרך הנכנסת אל העיר ומתעטף ואומר בואי כלה. ונראה שגם לגבי נוסח האמירה אין מחלוקת, שרבי חנינא אמר שלפני היציאה מהעיר אומרים בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא, ואחרי שסיימו היציאה ונעמדו בדרך הכניסה לעיר כמקבלים פני מלך אז מתעטפים ואומרים בואי כלה בואי כלה.

.

שוב ראיתי במהרש"א שמפרש שרבי ינאי חולק על רבי חנינא, וזה לשונו:

"בואו ונצא לקראת כלה כו'. קרא השבת כלה על פי מה שנאמר לכל יש בן זוג ולי לא נתת בן זוג [השבת אמרה כן לקב"ה]? אמר לה כנסת ישראל יהיה בן זוגך כו'. והשבת גופיה היא כנשואה לישראל. אבל בפניא דמעלי שבתא היא כהכנסת כלה לחופה, וכמו שעל ידי הקדושין בהכנסתה לחופה נעשית הכלה נשואה כן השבת בהכנסתו בקידוש היום נעשית כנשואה לישראל. וקראה מלכתא שהיא כלת המלך דכל ישראל בני מלכים הם. ולזה אמר רבי חנינא בפניא דמעלי שבתא, דהיינו בערב שבת קודם כניסתה בואו ונצא לקראת כו', דדרך החתן לצאת לקראת הכלה, כמו שנאמר ה' מסיני בא יצא לקראתם כו' כחתן היוצא להקביל פני הכלה כו' כפרש"י פרשת וזאת הברכה.

ואמר דרבי ינאי מדה אחרת היתה לו שלא אמר נצא לקראתה ואדרבה הוה קאי ועומד במקומו, והיינו דבכניסתה אמר בואי כלה כו' שהכלה תבא אליו כדרך הכלה אחר כניסתה לחופה שתבא מבית אביה לבית בעלה. ולזה כפל הענין בואי כלה בואי כלה דרוצה לומר בואי כלה לחופה ואחר כך בואי כלה לבית בעלך")