בבא קמא – דף ל"ד עמוד א'

תנו רבנן: "שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז [ועדיין השור הניזק חי, רק כחש בשווי חמישים זוז מחמת החבלה], ושבח [ניזק. רש"י. אחרי שכחש מחמת החבלה הבריא וחזר ושבח] ועמד על ארבע מאות זוז, שאלמלא הזיקו היה עומד על שמנה מאות זוז, נותן כשעת הנזק. [שאלמלא כו'. כלומר הואיל ואיכא למימר [ויש לומר] אלמלא לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות זוז נותן לו כ"ה זוזים כשעת הנזק, ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיך הא שבח טפי [יותר], משום דאמר ליה ניזק אי לא אזיקתן הוי שבח וקאי על תמני מאה [ועומד על שמונה מאות]. רש"י]

כחש – כשעת העמדה בדין. [כיחש הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו גדול יותר מתחילה בשעת הנזק נותן לו כפי נזק שבשעת העמדה בדין כדקאמר לקמן קרנא דתורך קבירא ביה. רש"י]

שבח מזיק [ועמד על ד' מאות. רש"י] נותן לו כשעת הנזק [נותן לו כ"ה זוז כשעת הנזק, ואין יכול ניזק לומר לו תן לי חלק שמינית שבו שזכיתי בו משעת הנזק וברשותי השביח. רש"י]. כחש – כשעת העמדה בדין [ונותן לו חלק שמינית שבו שברשותו כחש ולקמן פריך רישא לסיפא. רש"י]".

אמר מר [בחלק השני של הברייתא שמדבר בשור המזיק]: "שבח מזיק נותן כשעת הנזק". מני [מי היא] ר' ישמעאל היא, דאמר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה. [וזוזים הוא שמעלה לו. כלומר יש על המזיק חוב ממון שהשור רק משועבד לו ולא זוכה הניזק בגוף השור. מכיוון שגוף השור שייך למזיק עד שעת העמדה בדין, כל השבח ששבח השור המזיק הוא של המזיק. ולדעת רבי עקיבא זוכה הניזק מייד עם הנגיחה בגוף השור המזיק ונעשה שותף בו, ואם שבח השור המזיק עד שעת העמדה בדין הרי גם חלקו של הניזק שבח ונוטל יותר משעת הנזק כפי חלקו בשבח]

אימא [אמור] סיפא: "כחש [השור המזיק], כשעת העמדה בדין". אתאן [באנו] לרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו [שותפים הם. לרבי עקיבא מכיוון שזכה הניזק בגוף השור משעת נגיחה ונעשה שותף, מה שכחש אחר כך השור המזיק בשעת העמדה בדין גם חלקו כחש. אבל לרבי ישמעאל חוב הממון הוא לפי שעת נגיחה, ואם כחש אחר כך שורו של המזיק אין לניזק להפסיד בגלל כחש זה]. רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא?

לא. כולה רבי עקיבא היא, והכא [וכאן] במאי עסקינן כשפיטמו. [כשפיטמו מזיק לשור וחסר ממונו לשבוחיה [להשביחו] הלכך לא שקיל [נוטל] ניזק בשבחא. רש"י]

אי [אם] כשפיטמו אימא [אמור] רישא "שבח [ניזק. רש"י. חוזר לחלק הראשון של הברייתא שמדבר בשור הניזק] ועמד על ד' מאות זוז נותן לו כשעת הנזק [אפילו הכי נותן לו כשעת הנזק ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיך, משום דאמר ליה ניזק אלמלא לא הזיקו היה עומד על ח' מאות. רש"י]", אי כשפיטמו צריכא למימר? [הרי פשוט שהשבח של הניזק. רש"י: ואי כשפיטמו ניזק לשורו צריכא למימר דיהיב לו כשעת הנזק ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיך? הא האי דאשבח משום פיטומו הוא וחסר ביה ממונא]

אמר רב פפא רישא משכחת לה [מוצאים אותה. כלומר באופן זה יש לפרש אותה] בין דפטמה פטומי בין דשבחא ממילא [הבהמה שבחה מעצמה], ואצטריך לאשמועינן דהיכא [שהיכן] דשבחא ממילא נותן לו כשעת הנזק. סיפא לא משכחת לה אלא כשפטמו. [רישא נותן לו כשעת הנזק ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיך בין דפטומי פטמיה בין דשבח ממילא, והיכא דפטמיה לא הוה אצטריך למיתנא אלא משום היכא דשבח ממילא אצטריך לאשמועינן. רש"י]

"כחש כשעת העמדה בדין". [ארישא מהדר [חוזר לתחילת הברייתא]. רש"י. תחילת הברייתא מדברת בשור הניזק וכאן חוזר לדבר בכחש השור הניזק]

כחש מחמת מאי [מה]? אילימא [אם לומר] דכחשא מחמת מלאכה [אחרי הנגיחה הניזק חרש בשורו ומחמת המלאכה כחש יותר ממה שהכחישתו חבלת הנגיחה] לימא [לומר] ליה את מכחשת ואנא יהיבנא? [המזיק יאמר לניזק אתה הכחשת ואני משלם?]

אמר רב אשי דכחש מחמת מכה, דאמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה. [הנגיחה גרמה לכחש של חמישים בשעת הנגיחה, ואחר כך המשיך בו חולי מחמת הנגיחה וכחש עוד. לגבי הכחש הנוסף רואים כאילו הקרן של השור שנגח עדיין קבורה בגופו של הניזק וחוזרת ומזיקתו כל שעה, ולכן מתחייב המזיק גם על כחש זה]

.

(הגמרא העמידה את הברייתא כרבי עקיבא, שסובר שהניזק זוכה מייד עם הנגיחה בגופו של השור המזיק ונעשה שותף בו.

בתחילת הברייתא מדובר שהמזיק חבל בשור הניזק והפחית את דמיו בחמישים זוז ואחר כך הבריא השור הניזק ושבח ועמדו דמיו על ארבע מאות. המזיק יכול לטעון שכעת אם בוחנים האם יש נזק כתוצאה מהנגיחה רואים שאין נזק כיוון שהשור הבריא, ולכן אינו חייב מאומה. אם לא היינו יכולים להשיב למזיק שעדיין יש נזק שלולא הנגיחה היה כעת בריא יותר והיה שוויו שמונה מאות, היתה טענתו מתקבלת.

וצריך עיון למה היתה טענתו מתקבלת, שהרי בשעת הנגיחה עצמה היה נזק של חמישים, ולכן מייד בשעת הנגיחה כבר זכה הניזק עשרים וחמש בגופו של השור המזיק. לכאורה הדין עצמו על תוצאת הנגיחה כבר נעשה מייד עם הנגיחה על ידי דין התורה שזיכתה לניזק מייד חצי נזק בגופו של המזיק. ובית הדין רק מגבים לניזק מה שיש לו מכח דין התורה בגוף השור.

אם בשעת העמדה בדין עדיין לא הבריא השור הניזק ועדיין יש בו נזק חמישים, מגבים בית הדין לניזק עשרים וחמש. ואם אחר כך הבריא השור הניזק ושבח, אז בוודאי כבר לא יכול המזיק לחזור ולטעון שאין תוצאה של נזק מנגיחתו כיוון שהבריא ממנה ושבח.

מבואר מזה שהשאלה האם הנגיחה גרמה נזק או לא נקבעת לפי מצב השור בשעת העמדה בדין. אם בשעת העמדה בדין יש בשור פחת דמים כתוצאה מהחבלה אז אומרים שהחבלה גרמה נזק ומשלם. ואם בשעת הדין הבריא השור ושבח, אם לא היינו יכולים לומר שלולא הנגיחה היה משביח יותר היה המזיק פטור בטענה שאין תוצאה של נזק מהנגיחה שלו שהרי הבריא ממנה.

עיין לעיל כ"ח א' שלדעת רב נחמן אדם אינו חייב לבוא לבית דין היכן שברור לו שהאמת עמו ויכול לעשות בכח דין לעצמו, אפילו אם לא יהיה לו הפסד ממון אם יבוא לבית דין. ורב יהודה מודה שכך עיקר הדין רק סובר שאם אין לו הפסד אם יבוא לבית דין תקנו חכמים שאסור לו לעשות דין לעצמו בכח. ומעיקר הדין אין צורך כלל בבית דין והוא רק לצורך בירור הדין במקום שאינו ברור, או שאם הניזק אינו יכול או אינו רוצה לעשות דין לעצמו בכח יכול לבוא לבית דין שיכופו עבורו את המזיק. אם היה הניזק בא וגובה את שלו בעצמו קשה לומר שהכל היה נקבע לפי השעה שנוטל את שלו, שאינה מיוחדת מכל שעה אחרת שאינו אלא נוטל את מה שיש לו בגוף השור.

אם באמת אמדן הנזק היה נקבע לפי שעת העמדה בדין לכאורה היה הניזק יכול לתבוע מאתיים, כיוון שכעת השור שבח לארבע מאות, ולולא הנגיחה היה עולה לשמונה מאות, ואם כן שומת הנזק שנעשה על ידי הנגיחה היא ארבע מאות.

בשור תם לפי ההלכה שחצי נזק קנס, קנס הוא מעשה בית דין וחיובו הוא מכח בית הדין. ואם יודה בו המזיק לפני בית ייפטר. ומה שזוכה הניזק בגוף השור מייד עם הנגיחה הוא זכייה על תנאי שיעידו עדים והמזיק לא יודה ויחייבו בית דין בקנס. ולכן מובן יותר שכיוון שבאמת החיוב נעשה בבית דין הולכים לפי שעת העמדה בדין. אבל בפשטות לעניין שבח ניזק אין חילוק בין שור תם לשור מועד. ובשור מועד חיוב שעבוד הגוף על חוב הממון נקנה מייד עם הנגיחה לניזק, ואחר כך בית הדין נצרך רק כדי לגבות. ואם יסכימו ביניהם על הפרעון אין צורך בבית דין כלל.

אולי אפשר לומר שאם לא היו הולכים לבית דין היה המזיק משלם כפי ערך הנזק בשעת נגיחה ולא היה יכול לטעון שאחר כך הבריא, שכך הוא דין נזיקין שמשלם על מה שהזיק לפי שעת הנגיחה שאז נקבע חיוב התשלומין, ומה שהבריא השור אחר כך לא אכפת לנו. והברייתא לא משמיעה דין בהלכות נזיקין אלא בהלכות בית דין, שאם באו לפני בית דין וכעת הוטל על הדיין לדון, אין לדיין אלא מקומו ושעתו ואם בשעה שבאו לפניו כבר הבריא השור אין הדיין רשאי לדון שיש כאן נזק [ולכן צריך להגיע לטענה שלולא הנגיחה היה משביח יותר, ועדיין יש כאן נזק], ואע"פ שיש עדים שבשעת הנגיחה היה נזק ומהלכות  נזיקין הולכים לפי שעת הנגיחה. וזה כמובן לא נראה כפי האמת וצריך לי עיון גדול בזה. ועיין בהמשך שבע"ה אחר כך ראיתי שרש"י במתק לשונו הזהב לימד ביאור נפלא בזה.

– – –

בשעת הנגיחה זכה הניזק בשותפות בשור המזיק. אם שבח השור המזיק גם חלקו שבח ונוטל כפי חלקו בשבח. אבל אם שבח מחמת שהמזיק פטמו וחסר ממון בפיטומו לא נוטל הניזק בשבח. ויש לעיין שהרי זה ממש כמו שבא ראובן ופיטם שור של שמעון. שלכאורה הדין יהיה כמו הנוטע אילנות בשדה חבירו, שאם השבח הוא יותר מדמי הוצאת הפיטום משלם בעל השור את דמי הפיטום למי שפיטם והשבח שלו שהרי שורו הוא שהשביח.

ונראה שכיוון שהמזיק גם הוא שותף בשור, מכיוון שחסר מעות בהשבחה לא השביח אלא את החלק שלו. ולכן הוצרך רש"י להוסיף שהמזיק חסר ממון בהשבחה והאריך בלשונו שכתב: "כשפיטמו מזיק לשור וחסר ממונו לשבוחיה הלכך לא שקיל ניזק בשבחא", ומה שהוסיף "הלכך וכו'", משמע שדווקא משום שחסר ממונו לא נוטל ניזק, שאם היה משביחו בלא הוצאת ממון היינו אומרים משום זה נהנה וזה אינו חסר שמשביח את כל השור, לכן הוצרך רש"י לבאר שמשום שחסר ממון למה יחסר ממון עבור החלק שאינו שלו, ולכן אומרים שלא השביח אלא את חלקו ולא נוטל הניזק.

[שותפין שנשתתפו בשדה אם אחד השביח הדין הוא שהשביח גם חלק חבירו ומתחלקים בשבח, וזהו דווקא משום שהשתתפו מדעתם וסומכים זה על זה והמשביח עשה על דעת שותפו, אבל כאן הרי נשתתפו בעל כרחם ובוודאי אם אחד הוציא ממון לא נתכוון להשביח אלא את חלקו. וכן כתב כאן במאירי הובא בשיטה מקובצת וכן כתב הראב"ד הובא ברשב"א כאן והובא גם בשיטה מקובצת. ועיין עוד בזה בבא בתרא קמ"ג ב' וקמ"ד א' וכן בבבא בתרא מ"ב ב' ברשב"ם, והיא סוגיא ארוכה]

ברישא של הברייתא לגבי השור הניזק, נאמר שאם הניזק פיטם את השור פשיטא שהמזיק לא יכול לטעון שלא היה כאן נזק כיוון שהשור הבריא מהמכה ושבח. לכאורה היה אפשר לפרש שמכיוון שהשור שבח מחמת הפיטום, אם כן לא אומרים שהבריא מהמכה, שהראיה שהבריא מהמכה היא ששבח מעצמו. וכאן לא שבח מעצמו אלא מחמת הפיטום ואם כן יש לומר שלולא הפיטום עדיין היה שווה חמישים פחות משוויו לפני המכה שבאמת לא הבריא ממנה.

אמנם רש"י כתב: "ואי כשפיטמו ניזק לשורו צריכא למימר דיהיב לו כשעת הנזק ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיך? הא האי דאשבח משום פיטומו הוא וחסר ביה ממונא". ולפי פירוש זה לא היה צריך להזכיר שהניזק חסר ממון בפיטום השור. וצריך עיון גדול ברש"י מה אכפת לנו אם הניזק חסר ממון בפיטום השור או לא.

ולאחר העיון נראה שכתוב כאן ברש"י חידוש גדול, שכשנפחת דמי השור חמישים מחמת החבלה, ונתחייב המזיק לשלם עבור חצי הנזק, או שכבר זכה הניזק בגוף שור המזיק כדמי חצי הנזק, אם חזר וצמח מה שנחבל, מה שצמח מחדש שייך למזיק, כיוון שהוא כבר שילם על זה. כלומר הוא שילם עבור החלק בשור שנפחת מחמת החבלה, ואם כן אם חלק זה חזר ושב למקומו הוא שייך למזיק. ועיין לקמן עמוד ב' שסברא זו מבוארת בגמרא, ושם הוספתי ביאור היטב בזה בדרך מעט אחרת ויותר נכונה ומובנת. לכן אם הניזק השביח בלי שחסר ממון, מכיוון שזה נהנה וזה אינו חסר אומרים שהשביח גם עבור המזיק ומה שחזר וצמח בשור אחרי ששילם המזיק שייך השבח גם למזיק. ולכן הוצרך רש"י לומר שהניזק חסר ממון ולא השביח אלא את החלק שלו בשור.

.

ובזה מתיישב מה שנתקשיתי בו לעיל, שבאמת לעולם הדין הוא שהמזיק חייב לשלם כפי ערך הנזק בשעת נגיחה, ולא תלוי כלל בשעת העמדה בדין [ועיין לקמן עמוד ב' שביארתי למה מדברת הגמרא בהעמדה בדין]. רק אם חזר וצמח מה שנחבל בשור, מכיוון שכבר שילם המזיק על זה מה שחוזר וצומח מחדש שייך לו. ולכן היה יכול לטעון שאינו חייב לשלם דמי הנזק. וצריך לטעון כנגדו שלולא הנגיחה היה משביח יותר ולכן רואים שמה שנחבל השור זה לא מצח אלא רק החלק של הניזק, שאם היה צומח מחדש גם מה שנחבל היה שווה כעת שמונה מאות ולא ארבע מאות.

.

.

עיין בבא מציעא ל"ג ב' ול"ד א' שאם נגנבה הבהמה משומר חינם שיכול להיפטר בשבועה שנגנבה, ואמר אני משלם ואיני נשבע, ואחר כך נמצאה הבהמה הכפל לשומר, זהו דווקא משום שנוח לו לבעלים להקנות לשומר את הכפל באופן כזה והגמרא שם דנה למה אין זה נחשב הקנאת דבר שלא בא לעולם. ולא אומרים ששומר הוא כמו מזיק וכיוון ששילם על הנזק ממילא קנה את מה ששילם עליו. ואין זו קושיא כיוון ששם לבסוף נמצא הגנב, וכיוון שנמצא והבהמה בידו הרי היא לא הוזקה מהבעלים ונמצא שהשומר אינו מזיק, ומה ששילם אינו דמי נזק הפרה אלא הוא שילם רק משום שלא רצה להישבע את השבועה שהתורה הטילה עליו ולא משום שהם דמי נזק הפרה, ולכן אינו קונה את הפרה במה ששילם אלא צריך שיהא נוח לבעלים לרצות להקנות לו את הכפל כדי שירצה לשלם ולא להישבע.

.

.

– – –

.

.

בכחש השור הניזק מחמת המכה אומרים שהקרן של השור המזיק קבורה בו ועדיין מזיקתו כל שעה והיא זו שגורמת לכחש זה, ולכן אם בשעת העמדה בדין השור שווה פחות ממה שהיה בשעת נגיחה חייב המזיק על זה. ויש לשאול שאם לאחר העמדה בדין המשיך השור הניזק להכחיש עוד מחמת המכה מדוע אין צריך המזיק לשלם על כחש זה שהרי הוא מחמת הנגיחה, ומדוע הכל מוכרע רק לפי שעת העמדה בדין. ושמא אם המשיך להכחיש יכול הניזק לחזור לבית דין ולתבוע שוב ולא משמע כן וצריך עיון. ולקמן עמוד ב' התבאר עניין זה היטב בע"ה ונתיישב. ועיין עוד מה שכתבתי בזה לעיל י' ב' בהערה בדברי התוספות ורבי שמעון שקאפ מדוע לגבי פחת נבילה לא מחייבים את המזיק משום קרנא דתורא קבירא ביה, שפחת הנבילה הוא מחמת הנגיחה)

.

מתני' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום, אמר רבי מאיר על זה נאמר: (שמות כא, לה) [וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן] "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" [דהיינו חצי נזק. רש"י].

אמר לו רבי יהודה וכן הלכה [ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק אבל אין זה שור האמור בתורה דקיימת ומכרו את השור החי וגו'. ובגמרא מפרש במאי פליגי. רש"י]. קיימת "ומכרו את השור החי וחצו את כספו", ולא קיימת "וגם המת יחצון"? ואיזה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז שזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת. [והנבילה יפה חמישים זוז. דהוי ליה הזיקו מאה וחמישים, ופלגא נזקא דהיינו שבעים וחמש בעי ניזק להפסיד, והלכך שקיל [נוטל] חצי החי וחצי המת דשוו מאה עשרים וחמש ומטי [ומגיע] לכל אחד פסידא שבעים וחמש. רש"י]

גמ' תנו רבנן: "שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז, זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזהו שור האמור בתורה, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר אין זהו שור האמור בתורה, אלא שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום, על זה נאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו". אלא מה אני מקיים "וגם את המת יחצון", פחת שפחתו מיתה מחצין בחי
[כלומר נבילה לא שייכא גבי מזיק כלל, אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי הפחת. רש"י]".

מכדי בין [מכיוון שבין] רבי מאיר בין רבי יהודה האי [זה] מאה ועשרים וחמשה שקיל [נוטל] והאי מאה ועשרים וחמשה שקיל, מאי בינייהו [מה ביניהם]? [האי מאה עשרים וחמש קא שקיל והאי מאה עשרים וחמש קא שקיל. היכא דנבילה שוי חמישים דהא לרבי מאיר גופיה שקיל חמישים דנבילה ושבעים וחמש מן החי דהיינו חצי הפחת שפחתה מיתה, והוו מאה עשרים וחמש, ולרבי יהודה נמי נוטל הניזק חצי החי דהיינו מאה וחצי המת דהיינו עשרים וחמש ובמאי פליגי. רש"י]

אמר רבא פחת נבילה איכא [יש] בינייהו. רבי מאיר סבר פחת נבילה דניזק הוי, ורבי יהודה סבר פחת נבילה דמזיק הוי פלגא. [פחת נבילה. אם פחתו דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה, לרבי מאיר דאמר לא שייך מזיק בנבילה פחת דניזק הוי ולא יהיב ליה [נותן לו] אלא חצי מה שפחתה מיתה. רש"י. ולקמן עמוד ב' ביארתי למה כתב עד שעת מכירה ולא עד שעת העמדה בדין]