בבא קמא – דף ל"ד עמוד ב'

אמר ליה אביי אם כן מצינו לרבי יהודה תם חמור ממועד? [דהא גבי מועד אמרינן בפרק קמא (דף י' ב') בעלים מטפלים בנבילה דכתיב והמת יהיה לו וגו' לניזק. רש"י]

וכי תימא הכי נמי [כך גם. אכן רבי יהודה סובר שיש דינים בהם תם חמור ממועד] כדתנן [משנה לקמן מ"ה ב']: "ר' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור" [אם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק ומועד פטור. רש"י].

[לשון המשנה: קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, אחד תם ואחד מועד חייב דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנאמר: (שמות כא, לו) "ולא ישמרנו בעליו" ושמור הוא זה [רש"י שם: ולא ישמרנו בעליו. במועד כתיב מיעט הכתוב לשמירה מועטת כדמפרש בגמרא]]

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לענין שמירה דכתיבי קראי [כדמפרש התם. רש"י. הגמרא לקמן מ"ה ב' לומדת מפסוקים לרבי יהודה שמועד די לו בשמירה פחותה ותם צריך שמירה מעולה], לענין תשלומין מי [האם] שמעת ליה? והתניא: "רבי יהודה אומר יכול שור שוה מנה [מאה זוז] שנגח שור שוה חמש סלעים [שהם עשרים זוז. עיין רש"י לקמן צ' ב'] והנבילה יפה סלע [ארבעה זוזים], זה נוטל חצי החי [ששוה חמישים זוזים, ושורו שמת לא היה שווה אלא עשרים זוז] וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת? אמרת וכי מועד למה יוצא להחמיר עליו או להקל עליו, הוי אומר להחמיר עליו, ומה מועד אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כל שכן"? [מבואר שלרבי יהודה שור תם נקרא קל לעניין תשלומין ואי אפשר לומר שיש בו צד חמור יותר ממועד, ודוחה דברי רבא שלרבי יהודה חצי מפחת הנבלה הוא על המזיק שאם כן חמור יותר ממועד שכל פחת הנבילה הוא על הניזק. ומייד בסמוך מביא בשם רבי יוחנן ביאור אחר לשאלה במה חולקים רבי מאיר ורבי יהודה]

אלא אמר רבי יוחנן שבח נבילה [אם נתייקרה] איכא בינייהו. דמר [רבי מאיר] סבר דניזק הוי [דלית להו [שאין להם. למזיק ולניזק] שום שותפות [בנבלה]. רש"י]. ומר [רבי יהודה] סבר פלגא [אע"פ שלעניין פחת הנבלה כולה של ניזק, שהמזיק משלם את ההפרש בין השור החי לשווי הנבלה והנבלה עצמה של ניזק ואם פחתה פחתה לו. מכל מקום אם שבחה הנבלה יש למזיק חצי ממה ששבחה].

והיינו דקא קשיא ליה לרבי יהודה [והיינו דקשיא ליה לרבי יהודה דשמעינן ליה בברייתא דלקמן דקאמר "יכול שור שוה ה' סלעים [עשרים זוז] שנגח לשור שוה מנה [מאה זוז] כו'", דהא דקאמר יכול משום דקשיא ליה הכי, כיון דלדידיה סבירא ליה דחס רחמנא עליה דמזיק למשקל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה חמישים זוזים דשקיל מזיק חצי החי דהוו שני סלעים ופלגא [עשרה זוזים] וחצי המת דהוו שש סלעים ורביע [עשרים וחמשה זוזים]. רש"י] השתא דאמרת חס רחמנא עילויה דמזיק דשקיל בשבחא [כעת שאמרת חס הקב"ה על המזיק שנוטל בשבח. עד כאן הקדים כדי לבאר וכעת מביא לשון הברייתא עצמה:] "יכול שור שוה חמש סלעים [עשרים זוז] שנגח שור שוה מנה [מאה זוז] והנבילה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, אמרת היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר? [שאינו מפסיד כלום. דאע"ג דקאמר רבי יהודה לעיל דמזיק שקיל בשבחא, בתשלומי חצי נזק מיהא איתא [מכל מקום ישנו] ומפסיד שבעים וחמש משור החי. רש"י]

ואומר: (שמות כא, לו) "שלם ישלם" בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין" ["שלם ישלם" במועד כתיב, אלא שני תשלומים כתב לך אחד לתם ואחד למועד לומר בעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין. רש"י].

מאי "ואומר"? [למה הוצרך להוסיף]

וכי תימא [תאמר] הני מילי [דברים אלה] היכא דאיכא פסידא לניזק [היכן שיש הפסד לניזק. רק אז אומרים שלא ייתכן שיהיה מזיק נשכר], אבל היכא דליכא [היכן שאין] פסידא לניזק כגון שור שוה חמש סלעים [עשרים זוז] שנגח שור שוה חמש סלעים [עשרים זוז] והנבילה יפה שלשים זוז [שהוקרה הנבילה משמתה. דשקיל מזיק חמשה זוזי באותן י' זוזי שהשביחה. דהא לא מטי [מגיע] פסידא לניזק דהוא נמי מרויח ה' דינר [דינר הוא זוז]. רש"י], שקיל נמי [נוטל גם] מזיק בשבחא? ואומר "שלם ישלם" בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין.

אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבא, אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק והתורה אמרה: (שמות כא, לה) "ומכרו את השור החי וחצו את כספו"? [אם כן דלא דריש רבי יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי, מצינו בתם משלם יותר מחצי נזק, והיכי דמי? שור שוה חמישים שנגח לשור שוה ארבעים והנבילה יפה עשרים והוי נזק עשרים, ופלגא נזקא עשרה, וכי פלגי חצי חי וחצי מת נוטל ניזק בחי עשרים וחמש ובמת עשרה הרי שלושים וחמש. נמצא מזיק משלם יותר מחצי נזק. דבשלמא לרבי מאיר לא משלם אלא חצי מה שפחתתו מיתה, אלא לרבי יהודה נהי [אע"פ] נמי [גם] דהיכא דמטי [שהיכן שמגיע] חצי החי יותר מנזק שלם נפקא ליה האי דלא שקיל ניזק חצי החי מקל וחומר ממועד כדקתני לעיל "מה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כל שכן", אבל הכא דליכא למימר הכי דהא פחות ממה שהזיק משלם, ומיהו טפי [יותר] מחצי נזק איכא. רש"י.

נאמר: "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן". רבי מאיר דורש שמה שנאמר "וחצו את החי" פירושו פחת שפחתו מיתה מחצין בחי, כלומר הניזק אינו נוטל חצי החי, אלא שמין כמה נפחתו דמי השור ממה שהיה שווה כשהיה חי לכמה שווה הנבלה, שזה הנזק, וחצי משווי הנזק זוכה הניזק בחי.

אבל רבי יהודה אינו דורש כך, ולכן משמעות הפסוק היא שהניזק נוטל חצי מהשור החי אף אם שווה יותר מדמי הנזק. לעיל בברייתא אמר רבי יהודה ששור מועד חמור יותר משור תם ולכן אם בשור מועד לעולם אין הניזק נוטל יותר משווי הנזק גם בתם לעולם לא יטול יורת משווי הנזק מקל וחומר. אבל קל וחומר זה יכול רק ללמד שלא יטול הניזק בתם יורת ממה שנוטל במועד, כלומר שלא יטול יותר משווי מלוא הנזק. אבל עדיין יתכן שאם חצי השור החי שווה פחות ממלוא הנזק אבל יותר מחצי נזק, שיטול הניזק את חצי השור ונמצא שנוטל יותר מחצי נזק. ועל זה מקשה רב אחא בר תחליפא שמשמע מהפסוק שבתם הניזק נוטל רק חצי נזק]

אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. [מתרץ שגם רבי יהודה דורש שהניזק נוטל בשור החי רק חצי מדמי הנזק]

מנא ליה? [הרי אינו דורש כמו רבי מאיר]

(שמות כא, לה) מ"וגם את המת יחצון".

והא אפקיה [הוציאו] ר' יהודה לזה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת?

אם כן נכתוב קרא "ואת המת", מאי "וגם"? שמע מינה תרתי [שתיים. התיבה "גם", באה לרבות דרשא זו].

.

(לכאורה אי אפשר להבין כיצד יתכן שפחת נבילה אינו על המזיק אבל יש לו חצי בשבח נבילה. שאם שילם רק את ההפרש בין שווי החי ושווי המת והנבילה היא של הניזק, ולכן אם פחתה פחתה לניזק, אם כן כיצד ייתכן שאם התייקרה הנבילה יטול המזיק חצי ממה שנתייקרה והרי אינה שלו.

ונראה שמבואר כאן כהסברא שכתבתי לעיל בעמוד א', שאם השור היה שווה מאה כשהוא חי וכשמת שווה עשרים, הרי נחסר משווי השור שמונים. והמזיק משלם את החסרון שנחסר משווי השור. אם כעת הנבילה מתייקרת ושווה שלושים, נמצא שחלק ממה שנחסר משווי השור שב למקומו. שחזרו למקומם עשר וכעת רק שבעים משווי השור חסרים. אותם עשר שחזרו למקומם הרי המזיק כבר שילם עבורם. לכן כעת כשהם חוזרים מן הדין שמה שחזר יהיה שלו. לכן אם שילם חצי נזק, מן הדין שמה ששב למקומו חציו יהיה של המזיק (ועיין עוד בסברא זו בבבא מציעא ל"ז א').

לגבי שבח נבילה אפשר גם לראות שאין כאן המשך ישר לעניין הנזק. כלומר הנזק היה שמונים, ואז משלם עליו המזיק שמונים והניזק זוכה בנבילה ששווה עשרים ובזה נסתיים דין הנזק. כעת אם מתייקרת הנבילה כבר לא רואים יותר שניזוק השור בשבעים, אלא ניזוק בשמונים ואז נסתיימה שומת הנזק ודין הנזק, ומה שכעת מתייקרת הנבילה הרי זה כמו כל חפץ אחר ששייך למזיק שנתייקר.

ולכאורה זה תלוי במה שדנתי לעיל עמוד א' האם יש שייכות לבית הדין בדין הנזק. שאם אין לבית הדין שייכות לדין הנזק, אם כן מייד בשעת נגיחה נגמר הדין, ואז הנזק שמונים והנבילה עשרים ונסתיימה שומת הנזק ומה שזכה הניזק בגוף המזיק [או שנשתעבד לו המזיק לרבי ישמעאל] בזה כבר נחשב ששולם הנזק, ומעתה שוב אין שמין אותה יותר ואם נתייקרה הנבילה זהו כמו כל חפץ אחר של הניזק שנתייקר ואינו שייך לשומת הנזק.

אבל אם אומרים שיש שייכות לבית דין בנזק, והשומה אינה מסתיימת עד העמדה בדין, אפשר לומר שאם חזרה הנבילה ונתייקרה רואים כאילו נתמעטה שומת הנזק ויש למזיק בהתייקרות. ואם נאמר חצי נזק קנס באמת קנס הוא מכח בית דין והזכייה מייד עם הנגיחה היא רק בתנאי שיחייבו אחר כך בית דין והיה לכאורה מקום לומר שמשום כך יש שייכות להעמדה בדין לעניין השומה. אבל הרי הברייתא בהכרח צריכה להתפרש גם על הצד שחצי נזק ממון (ועיין לקמן ל"ט א' ברש"י על המשנה שיש גם להלכה גביית חצי נזק בתם שהיא ממון ולא קנס). ואז נראה שאין לבית הדין שייכות כלל לדין הנזקין וכמו שכתבתי לעיל עמוד א'.

הנה לעיל עמוד א' בדברי רבא לעניין פחת נבילה כתב רש"י: "פחת נבילה. אם פחתו דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה, לרבי מאיר דאמר לא שייך מזיק בנבילה פחת דניזק הוי, ולא יהיב ליה אלא חצי מה שפחתה מיתה".

ובחכמת שלמה (מהרש"ל) כתב על זה: "לאו דווקא. אלא שעת העמדה בדין".

ונראה לעניות דעתי שדברי רש"י באו בדקדוק. שמייד עם הנגיחה זוכה הניזק חצי דמי הנזק בגוף השור, אבל עדיין אינו מבורר היכן חלקו בשור. ורק בשעת מכירה כשחולקים את הכסף מתברר חלקו. ולרבי ישמעאל נעשה חוב בשעת נגיחה ורק בשעת גביית החוב מתברר חלקו של הניזק. לפי פשט הפסוק "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" יש להקשות למה האריכה התורה לומר שמוכרים וחוצים את כספו. ואע"פ שלומדים מזה דרשות עדיין יש ליישב את הפסוק גם לפי פשוטו. שהרי דין שור המזיק אומר רק שהתוצאה מהנגיחה היא שהם שותפים לרבי עקיבא, או שנתחייב המזיק דמי הנזק לרבי ישמעאל. אחרי שהם שותפים מעתה הם כמו כל שני שותפים בשדה, ואם ירצו יחרשו בו יחד ואם ירצו ימכרו ויחלקו וככל שאר שותפים ומה לתורה לבאר בפסוק מה יעשו בשור אחרי שהם שותפים. והרי אינם חייבים למכור ולחלוק ויכולים לחרוש בו יחדיו. וכן לרבי ישמעאל הרי הניזק הוא ככל בעל חוב, ויכול לגבות את חובו בכל דרך שיחפוץ ומה לתורה לומר איך יגבה את החוב שימכרו ויחצו את כספו.

לכן יש לפרש כוונת הפסוק לומר לנו שדין המזיק אינו נגמר עד שחולקים השותפות לרבי עקיבא, או שגובה הניזק את חובו לרבי ישמעאל, ונעשה חלק הניזק מבורר וזוכה בו לבדו. ועד שזוכה הניזק בחלקו באופן מבורר עדיין לא נגמרה פרשת שור המזיק והנפקא מינה היא שלא נסתיימה עדיין שומת הנזק.

כלומר אם בשעת זכיית הניזק בחלקו בגוף השור, או התחייבות החוב על גוף המזיק, היינו אומרים שבזה כבר שולמו דמי הנזק ורק עד כאן דיברה פרשת שור המזיק שבתורה, הרי שכעת היתה מסתיימת שומת הנזק, ומה שהשביחה נבילה אינו נחשב שכעת חזר למקומו חלק מהנזק, אלא זהו דבר חדש וכמו שכל חפץ אחר של הניזק התייקר.

אבל אם פרשת שור המזיק דיברה עד שעת חלוקה שזכה הניזק בחלקו המבורר, אם כן בשעה שזכה הניזק בחלקו בגוף השור או שנתחייב המזיק לשלם עדיין לא נסתיימה פרשת שור המזיק, ועדיין רואים כאילו הוא הולך ומזיק עוד, ולכן אם לפני חלוקה חזרה הנבילה ונתייקרה רואים שחזר למקומו הישן חלק מהנזק ונתמעטה שומת הנזק ויש למזיק לקבל בחזרה מה שזכה הניזק בגוף השור לפי שומה ראשונה.

ובזה מבואר היטב כעת מה שהקשיתי לעיל עמוד א', שאם חבל השור המזיק בניזק והפחית מדמיו חמישים. ואחר כך החמיר החולי ועד שעת העמדה בדין נפחתו דמיו עוד, אומרים שחייב המזיק לשלם גם עבור מה שנפחתו דמיו אחר כך כיוון שרואים את הקרן כאילו היא קבורה בגוף השור הניזק וכל שעה הולכת ומזיקתו עוד. ומשמעות הגמרא שזה רק עד שעת העמדה בדין. והקשיתי שאם כן אפילו אם אחרי שעת העמדה בדין אם המשיכה המכה להחמיר יוכל הניזק לתבוע שוב את פחת הדמים שהרי הם מחמת קרן המזיק. ולמה שזכינו לו כעת באמת הסברא שהקרן קבורה בגוף השור הניזק אינה באה לומר שרואים כאילו כל שעה חוזר ונוגחו, אלא היא גופא מה שנתבאר שפרשת שור המזיק נאמרה עד שעת חלוקה, ועד אז כל מה שקורה הוא חלק מהשומא. אבל אחרי חלוקה כיוון שכבר הוחלטה שומת הנזק ונסתיים מעשה ההיזק ונגמר הדין, כבר אין יכול הניזק לתבוע על הפחת מכאן ולהבא. שכבר שילם לו המזיק על הנגיחה ההיא ונגמר דינה.

ומה שתולה הגמרא הכל בהעמדה בדין, משום שהדרך היא שהחלוקה והגבייה נעשית בשעת העמדה בדין. אבל באמת אינו תלוי בהעמדה בדין כלל אלא רק בחלוקה. דהיינו במכרו את השור וחצו את כספו. ולכן כתב רש"י בדווקא שפחת נבילה הוא עד שעת מכירה שאז היא החלוקה. ומה שתולה הגמרא בהעמדה בדין הוא רק כי על פי הרוב החלוקה נעשית בשעת העמדה בדין. והדברים מאירים ושמחים ונכונים היטב בע"ה. ועיין עוד לקמן מ"ד ב' שגם עניין נגח ואחר כך הפקיר מתבאר היטב לפי זה.

לעניין אם חבל המזיק בשור הניזק ולא הרגו, ואחר כך הבריאה המכה לפני שחלקו ועוד לא נסתיימה שומת הנזק, לכל הדעות מה שהבריא נכלל בשומה, ואם כבר זכה הניזק בשותפות בשור עליו להחזיר למזיק כפי מה שהחלימה הבהמה [אלא אם כן יכול לטעון שלולא הנגיחה היתה משביחה יותר וכדלעיל עמוד א'], וזה הדין שמבואר לעיל עמוד א'.

אמנם אם לא מדובר בהבראת החבלה, אלא שהשור מת והנבילה מתייקרת, בזה יש מחלוקת. שלרבי יהודה לפי רבי יוחנן גם כאן הדין שהתייקרות הנבילה היא עדיין שייכת לשומת הנזק ונמצא שהזיקו פחות ולכן משתלם המזיק חצי דמי השבח שמקבל בחזרה מה שנתמעטה שומת הנזק.

ורבי מאיר חולק רק בנבילה ולא בחבלה שהבריאה, כיוון שבחבלה ודאי אפשר לראות שהכל המשך אחד עם הנזק שנגחו, ולפני שנתקיים ומכרו את השור הבריאה המכה ועד המכירה רואים הכל כהמשך אחד שנחבל והבריא ואם כן אין כאן נזק. אבל אם מת השור סובר רבי מאיר שאחרי שמת כבר אין כאן המשך ענין אחד של היזק, אלא נסתיים עניין ההיזק עם מותו ואז נחלטה שומת הנזק, ומה שמשביחה הנבילה הוא עניין חדש. ואפשר לומר שזהו משום שנבילה אינה שור ששווה פחות אלא היא חפץ אחר לעניין קניינים. שמי שמבקש לקנות שור הכי זול אין המוכר יכול לתת לו נבילה, שנבילה אינה שור זול אלא חפץ אחר. ולכן משעה שמת השור נחשב שהזיק כל דמי השור. שהנבילה אינה השור שנשאר אחרי שחלק משוויו נפחת. רק שמכיוון שהניזק זוכה בנבילה מנכים למזיק דמי הנבילה מחובו. ולכן אם השביחה הנבילה אין זה מצטרף לשומת הנזק ולא זוכה בזה המזיק)

.

מתני' יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו.

כיצד, שורו שבייש פטור [כדקיימא לן (לעיל כ"ו) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. רש"י], והוא שבייש חייב. שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור, והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב.

שורו שחבל באביו ובאמו חייב, והוא שחבל באביו ואמו פטור [ש"קים ליה בדרבה מיניה", כלומר אין אדם מתחייב שני דברים על מעשה אחד אלא חייב רק את החמור שבהם ופטור על הקל. וכאן חייב מיתה ופטור מממון]. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב [חצי נזק דמשונה הוא. רש"י], והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו [ופטור על הממון דקים ליה בדרבה מיניה].

גמ' תני רבי אבהו קמיה [לפני] דרבי יוחנן "כל המקלקלין פטורין [לענין שבת. רש"י. שקלקול אינו נחשב מלאכה] חוץ מחובל [באדם. רש"י שבת ק"ו א'] ומבעיר [כדמפרש טעמא במסכת שבת ק"ו א' מדאצטריך קרא למישרי [להתיר] מילה, מכלל דשאר חובל חייב. ומדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא, מכלל דמקלקל בהבערה חייב, כגון השורף כלי דמקלקל הוא. רש"י]". אמר ליה פוק [צא] תני לברא [לחוץ], חובל ומבעיר אינה משנה [דאינהו נמי פטירי [שהם גם פטורים]. רש"י].

ואם תימצי [תוכל] לומר משנה, חובל בצריך לכלבו [בצריך לדם היוצא מן החבלה לכלבו, ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב. רש"י שבת ק"ו א'. ורש"י כאן כתב: דהוי מקלקל על מנת לתקן. והא דתניא נצרר הדם אע"פ שלא יצא [שבזה אי אפשר להעמיד בצריך לכלבו], משום צובע הוא דמחייב [ולא משום חובל, כיוון שהחבלה היא קלקול]], מבעיר בצריך לאפרו [ונצרכת הברייתא לחדש שחייב כיוון שגוף המלאכה עצמה אינו התיקון אלא הקלקול, והתיקון נעשה רק כתוצאה אחרי שעשה את גוף המלאכה].

(במסכת שבת ק"ו א' מקשה הגמרא על רבי אבהו:

"והאנן תנן [משנה במסכת שבת שם]: "כל המקלקלין פטורין" [ומשמע מלשון המשנה שגם חובל ומבעיר פטורים]? מתניתין רבי יהודה, ברייתא [שחובל ומבעיר חייבים] רבי שמעון.

מאי טעמא דרבי שמעון? מדאיצטריך קרא [הפסוק] למישרא [להתיר] מילה, הא חובל בעלמא חייב. ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן, שמע מינה מבעיר בעלמא חייב. [יש דרשות מיוחדות מן הפסוקים להתיר בשבת מילה והוצאת בת כהן שזינתה למיתה בשריפה]

ורבי יהודה, התם [שם, במילה ובת כהן] מתקן הוא, כדרב אשי. דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי [הא נמי מתקן גברא הוא, ויש מלאכה בתיקון זה [כלומר מילה]. רש"י], מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין [בישול פתילה, שהוא מדליק פתילה של אבר [מתכת הנמסה בחום] ונותנה לתוך פיה [כך היא מיתת בית דין של שריפה], ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול, שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף. רש"י. ורבי שמעון שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, צריך שיהיה תיקון בגוף המלאכה עצמו ובמילה עצם גוף המלאכה היא קלקול שפוצע את גופו אע"פ שיוצא ממנה לבסוף תיקון, ובבת כהן עצם הבערת העצים היא קלקול שלהם, ואע"פ שיוצא מזה תיקון בישול האבר. בברייתא דן בשריפת בת כהן משום מלאכת מבעיר ולא משום מלאכת מבשל. וברשב"א שהבאתי לקמן ביאר שלרבי יהודה הבישול של האבר מחשיב את הבערת העצים לתיקון כיוון שאין צריך שהתיקון יהיה בגוף המלאכה עצמו. ומלשון רש"י כאן משמע שמדובר במלאכת מבשל וצריך עיון שבזה לא נחלקו ולא בזה מדברת הברייתא. ואם יש כאן מלאכת מבשל הרי משום כך היה צריך הפסוק להתירו בשבת ולא יהיה אפשר ללמוד מזה שמבעיר חייב אע"פ שמקלקל]".

לגבי מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון האם מקלקל חייב, כתב רש"י שם:

"מתניתין ר' יהודה דאית ליה [שסובר] מקלקל בחבורה פטור, ולא איתפרש היכא [היכן]. ולי נראה מתניתין ר' יהודה היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו, ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה, דאף על פי דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים, ולר' יהודה כי האי גוונא [באופן כזה] מלאכה הוא משום תקון אחרים, אבל מקלקל ואינו מתקן פטור.

וברייתא ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל, ואפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים, ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר' שמעון לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב, כדיליף לקמיה [מכך שנצרכו פסוקים להתיר בשבת מילה ובת כהן לומדים שחובל ומבעיר חייב אע"פ שמקלקל, אבל בשאר מלאכות המקלקל פטור].

וברשב"א כאן הוסיף ביאור:

"ויסוד הכל מה שאמרו מלאכת מחשבת אסרה תורה דכל מלאכת שבת ממשכן ילפינן להו וכל מלאכות המשכן צריכות היו לגופן ותיקון היה בכל אחת מהן, והלכך היה ר' שמעון סובר דכל מלאכה שיש קלקול בגופה אע"פ שיש בה תיקון בעלמא ואפילו תיקון חשוב כמבעיר עצים לבשל בהם פתו ותבשילו מן הדין פטור [שצריך שהתיקון יהיה דווקא בגוף המלאכה עצמה ולא בתוצאה שנולדה ממנה, כדי להחשיבה כמלאכה הצריכה לגופה], ומן הדין אע"פ שלא התירה התורה בפירוש מילה בשבת מותר היה למול בשבת לפי שאין המילה תיקון בגופו של תינוק ואע"פ שיש בה תיקון בעלמא שמכשרת את התינוק לתרומה ולפסחים ועוד שיש בה תיקון מצוה, מכל מקום כיון דהתינוק נפצע וגופו מתקלקל בה כמקלקלין בעלמא חשבינן ליה ופטור, והבערת בת כהן היתה מותרת, ולפיכך כשהתירה התורה מילה בשבת שמענו כי לולא שהתירה התורה היתה אסורה ואם כן אינה בכלל שאר המקלקלין, וכן מאיסור הבערה של בת כהן שמענו גם כן שאף היא אינה בכלל שאר המקלקלין. וזו היא ששנינו בברייתא דתני ר' אבהו כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, דממילה יצא חובל ומהבערת בת כהן יצא מבעיר כדעת ר' שמעון, ור' יהודה סובר דלא ילפינן ממשכן מלאכה הצריכה לגופה אלא מלאכה הצריכה לתיקון ואפילו תיקון בעלמא [כלומר תיקון שנולד כתוצאה מהמלאכה ואינו בגופה עצמו] ובלבד שיהא בו תיקון חשוב בעלמא, כמילה שיש בו תיקון כתיקון כלי דמה לי תקון כלי מה לי תיקון גברא וכדאיתא התם בפרק ר' אליעזר, והבערה של בת כהן נמי יש בו תיקון גמור בעלמא והוא בישול הפתילה שהוא האבר דמה לי בישול סמנין מה לי בישול פתילה וכדאיתא נמי התם, והלכך לדידיה לא למדנו ממילה והבערה של בת כהן שום חדוש ולפיכך הוא שונה כל המקלקלין פטורין ולא הוציא מכללן חובל ומבעיר, והיינו מתניתין דפרק ר' אליעזר דאורג וכדאיתא התם. ולר' יהודה נמי כל שיש בגוף המלאכה תיקון קצת חשבינן ליה תיקון ואע"פ שיש בו קלקול גדול מן התיקון מצד אחר כמו שנכתוב בסמוך.

[בתוספות כאן וכן הרשב"א בתחילת דבריו כתבו שאי אפשר לומר כפירוש רשב"ם שרבי אבהו סובר כרבי שמעון ורבי יוחנן כרבי יהודה, כיוון שאם כן לא היה רבי יוחנן אומר לו אינה משנה ומשתיקו. אלא רבי אבהו ורבי יוחנן נחלקו בדעת רבי שמעון] ועכשיו נחלקו ר' יוחנן ור' אבהו בדר' שמעון, דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר נשתנה דינן לגמרי משאר המקלקלין שאפילו במקום שאין שם שום תיקון חייב כדעת ר' שמעון דמנא תיתי [שמניין תביא] שיצטרכו שום תיקון, ומתניתין דכל המקלקלין פטורין שבפרק ר' אליעזר דאורג [שבת ק"ה א'] ר' יהודה היא שעושה חובל ומבעיר כשאר המקלקלין. ואמר ליה ר' יוחנן חובל ומבעיר במקום שאין שם שום תיקון לא חייב בו שום אדם ולא אפילו ר' שמעון ואינה משנה [כתבו בתוספות כאן: "על כן נראה דר' אבהו ורבי יוחנן אליבא דרבי שמעון פליגי דרבי אבהו כרבי שמעון כדאיתא פרק האורג (שבת דף קו. ושם ד"ה חוץ) ורבי יוחנן סבר דאפילו רבי שמעון בעי תקון קצת. ומיהו לא חשיב תקון שיתחייב בכך לרבי יהודה או לרבי שמעון בשאר מלאכות דאין דרך לחבול בחבירו ליתן [הדם] לכלבו, ולשרוף גדיש בעבור אפר"].

ואם תימצי לומר משנה מדקתני הכא הדליק גדישו של חברו בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו ושנינו נמי בפרק החובל (בבא קמא פ"ז א') החובל בחברו בשבת פטור מכולן מפני שהוא נדון בנפשו, אינהו נמי כשיש בהן קצת צורך ותיקון, חובל בצריך לדם לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. ומסתברא לי דמשום הכי נקט צריך לדם לכלבו ומבעיר לאפרו ולא נקט מבעיר בצריך לאפות פתו ולבשל תבשילו משום דמתניתין שורו דומיא דדידיה קתני ובישול ואפייה לא שייך בשורו, ומבעיר בצריך לאפרו שייך בשורו כדמפרש ואזיל.

ואם תאמר לר' יוחנן מנא ליה הא, דכיון דנפקי חובל ומבעיר מכלל שאר המקלקלין שפיר קאמר ר' אבהו דאפילו מקלקלין גמורין חייבין, יש לומר דיליף ממקום שבאו ממילה ומהבערה, דבת כהן דיש בהן צורך בעלמא. והאי טעמא דצריך לכלבו ולאפרו לר' שמעון בלחוד הוא, אבל לר' יהודה אע"פ שצריך לכך פטור שאין זה תיקון גמור והקלקול רבה על התיקון. ותדע לך דהא עבדינן פלוגתא בין רבי שמעון ורבי יהודה במקלקל בחבורה דרבי שמעון מחייב ורבי יהודה פוטר, ור' יוחנן כבר אמר שאין רבי שמעון מחייב אלא בצריך לדם לכלבו, ובמה שרבי שמעון מחייב פוטר רבי יהודה".

ועיין עוד בתוספות כאן שהאריכו בדברים יסודיים.)