תנן: "שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור". וקתני "הוא" דומיא ד"שורו", מה שורו דלא קבעי ליה [שלא נצרך לו] אף הוא נמי [גם] דלא קבעי ליה [לאפרו. ומקלקל הוא וקתני פטור מתשלומין אלמא [אמור] חיוב מיתה איכא [ומוכח כרבי אבהו שאף שלא נצרך לאפר חייב]. רש"י] וקתני פטור מפני שהוא נדון בנפשו?
לא. שורו דומיא דידיה [שורו בדומה לו], מה הוא דקבעי ליה [שנצרך לו. אפר] אף שורו דקבעי ליה. [לאו דוקא, דאפילו לא בעי ליה נמי חייב לשלם [ואי אפשר להעמיד את המשנה דווקא כשהשור צריך לאפר שיהיה משמע שאם לא צריך לאפר פטור מתשלומי נזק], אלא על כרחיה תרוייהו בחדא מילתא מוקמינן [שניהם בדבר אחד מעמידים. כלומר מעשה השור מעמידים בין בנצרך לאפר בין באינו נצרך] האי לחיובא [לחייב נזק בנגיחת השור אפילו בלא צריך לאפר] והאי לפטורא [לפטור מממון בהדליק אדם דווקא בצריך לאפר], דהכי משמע מתניתין דבמקום שזה חייב זה פטור [במקום ששור חייב בנזק שם אדם פטור מנזק כיוון שחייב מיתה, ולכן מוכרחים להעמיד בשור גם באופן של נצרך לאפר. אבל צריך גם להעמיד באינו נצרך שהרי כך האמת שחייב בנזק גם אם אינו נצרך לאפר]. דאי שורו בלא קבעי ליה [שלא נצרך לאפר. כלומר נעמיד דווקא באופן זה], לא מתורץ "יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו" דהא איהו [שהרי הוא] בדלא בעי ליה [בלא נצרך לאפר] מחייב בתשלומין [כיוון שאז אינו חייב מיתה]. רש"י]
שורו היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה. שנצרך לאפר]?
אמר ליה רב אויא הכא במאי עסקינן בשור פקח [שהשור חכם. רש"י] שעלתה לו נשיכה בגבו, וקא בעי למקלייה [ורוצה לשרוף את הגדיש] ואיגנדר בקוטמא [ולהתגלגל באפר. כדי שתתרפא הנשיכה].
ומנא ידעינן? [דלהכי איכוין [שלכך התכוון], דאצטריך לאשמועינן מתניתין דאע"ג דמריה כי האי גוונא מפטר בתשלומין הוי שור חייב, דאי מסתמא אפילו מריה נמי מיחייב אי לא ידעינן ביה דצריך לאפרו, ואין כאן יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו. רש"י]
דלבתר דקלייה קמגנדר בקוטמא [שאחרי ששרפו מתגלגל באפר. כלומר רואים שאחרי ששרף הוא מתגלגל באפר ואז תולים שלכך התכוון מתחילה כשהבעיר את הגדיש].
ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש כעין זה]?
אין [הן]. דההוא תורא דהוה בי רב פפא דהוה כיבין ליה חינכיה [שאותו שור שהיה בבית רב פפא שהיו כואבות לו שיניו], עייל ופתקיה לנזייתא ושתי שיכרא ואיתסי [נכנס ודחף כיסוי הכלי שהשכר בתוכו ושתה שכר ונרפא].
(נראה בפשטות שלשור אין דין דעת כלל ואין חילוק אם נצרך לאפר או לא לעניין לתת דין בעשייתו שצריכה לגופה. אלא הדמיון לשור הוא רק בצורה החיצונית של העשייה ולא בדין שלה)
אמרו רבנן קמיה דרב פפא מי מצית אמרת [האם אתה יכול לומר] שורו דומיא דידיה? והא קתני: "שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב". שורו דומיא דידיה – נתכוון לבייש, היכי משכחת לה? [שורו דפטור דומיא דחיובא דידיה היכי משכחת לה? הא חיובא דידיה ליתא אלא במתכוין לבייש, ושור אין בו דעת להתכוין לבושת. רש"י]
כגון שנתכוון להזיק [דגבי אדם כי האי גוונא מחייב אבושת דאמר מר כו'. רש"י]. דאמר מר נתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש [אע"פ שבושת אינו חייב אלא בהתכוון ממש, ואינו דומה לצער ריפוי ושבת שדי בכך שהוא פושע כדי לחייב, מכל מקום אם נתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב בבושת].
רבא אמר מתניתין בשוגג [רבא אמר לעולם מתניתין בדלא קבעי ליה לאפרו, והאי דפטור מתשלומין לאו משום דליהוי ביה חיוב מיתה, דהא מתניתין אפילו בשוגג נמי [גם] דליכא [שאין] חיוב מיתה מיתוקמא, דפטור מתשלומין כדתני דבי חזקיה. רש"י], וכדתנא דבי חזקיה דתנא דבי חזקיה: (ויקרא כ"ד) ""מכה אדם" ו"מכה בהמה", מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג בין מזיד בין מתכוון לשאין מתכוון בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוון לשאין מתכוון בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון". ["מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" הוקשו יחד דמה מכה בהמה לעולם משלם ואפילו בשוגג כדאמרינו (לעיל כ"ו) אדם מועד לעולם, אף מכה אדם [רוצח] דפטריה קרא מתשלומין דכתיב יומת [ולא ישלם], לעולם פטור ואפילו בשוגג, הואיל ובמזיד שייכא מיתה [כלומר דין קים ליה בדרבה מיניה שפוטר את מי שנתחייב מיתה מחיוב ממון, נאמר גם במקום שלא נתחייב מיתה ממש וכגון שרצח בשוגג, כיוון ששייך ברציחה חיוב מיתה גם רציחה בשגגה שאינו נהרג עליה פוטרתו מתשלומי ממון]. דרך עלייה – שהרגו כלאחר יד בהרימו הגרזן דקיימא לן (מכות ז' ב') דפטור מגלות, אפילו הכי פטור מתשלומין. הלכך גבי חילול שבת נמי אפילו בשוגג פטור מלשלם [אם הדליק את הגדיש, שכיוון ששייך חיוב מיתה במלאכת שבת נפטר מחיוב תשלומי נזק הגדיש אע"פ שהוא שוגג ולא נתחייב מיתה ממש]. רש"י]
אמרו ליה רבנן לרבא מי מצית מוקמת לה בשוגג [האם אתה יכול להעמיד אותה בשוגג]? והא "מפני שנדון בנפשו" קתני?
הכי [כך] קאמר, כיון דבמזיד נדון בנפשו, והיכי דמי [ובאיזה אופן] דקא בעי לאפרו, השתא [כעת] בשוגג פטור.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 