מתני' שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק [הנרדף. רש"י], זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה [מתחכך היה בסלע ולקה. רש"י], המוציא מחבירו עליו הראיה.
היו שנים רודפים אחר אחד [ושלשתן של שלשה בני אדם. רש"י], זה [בעל אחד מהשוורים שרדפו] אומר [לבעל השור השני שרדף] שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורים [דתרוייהו מדחו ליה. רש"י. שניהם דוחים אותו זה אצל זה ואינו יכול להוציא מאחד מהם כיוון שהמוציא מחבירו עליו הראיה].
אם היו שניהם של איש אחד שניהם חייבים [מפרש בגמרא. רש"י].
היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק [ויש בגופו שוה חצי נזק. רש"י] והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק [ודמי הקטן תקח ומותר חצי נזק תפסיד. רש"י], אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק, המוציא מחבירו עליו הראיה [ומשלם מגופו של תם קטן].
היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן, והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן [ואע"ג שחצי נזקו של גדול מרובה לא תקח אלא קטן שלי וחצי נזק של קטן שלך קח מן הגדול. רש"י]. אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן, המוציא מחבירו עליו הראיה [ואינו גובה אלא כפי שטוען המזיק].
גמ' אמר רבי חייא בר אבא זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס דאמר: "ממון המוטל בספק חולקין". [על סומכוס דאמר לקמן (דף מ"ו) בברייתא בגמרא בשור שנגח את הפרה ממון המוטל בספק חולקין. וממתניתין שמעינן דחלוקים עליו חביריו דקתני המוציא מחבירו כו'. רש"י]
אמר ליה ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא, אמר סומכוס אפילו ברי וברי? [דשניהם טוענים טענת ברי [כלומר שטוען שוודאי כטענתו. ולא טענת שמא שהיא טענה שיש ספק שאולי הוא כדבריו] ואפילו היכא דנתבע טוען ברי לי שאיני חייב, ואפילו הכי כיון דלבי דינא מספקא אי קאמר קושטא [ואפילו כך כיוון שלבית דין ספק הוא אם אמר אמת] חולקין, דקאמרת מתניתין דלא כסומכוס. רש"י]
אמר ליה אין [הן] אמר סומכוס אפילו ברי וברי. [בבבא מציעא ק' א' חולקים בזה, שרבה בר רב הונא אומר שדברי סומכוס הם גם בברי וברי, ורבא חולק וסובר שרק בשמא ושמא אמר סומכוס שחולקים, אבל בברי וברי מודה סומכוס שאין להוציא ממוחזק שטוען ברי. ודברי הגמרא כאן הם כרבה בר רב הונא. ביאור בסוגיית ברי ושמא עיין לקמן מ"ו א']
וממאי דמתניתין בברי וברי הוא?
דקתני "זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי" [משמע דפשיטא ליה דבסלע לקה. רש"י].
מתקיף לה רב פפא מדרישא ברי וברי סיפא נמי ברי וברי, אימא סיפא: "היה אחד גדול ואחד קטן, ניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק. אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק, המוציא מחבירו עליו הראיה". הא לא מייתי [מביא] ראיה שקיל [נוטל] כדאמר מזיק [וגובה מן התם ואע"ג דקאמר ניזק ברי לי שזה לא הזיקני. רש"י. אם היה הניזק טוען רק שמא מועד הזיקני לא היה קשה כיצד גובה מהתם, אבל כעת כשהעמדנו שטען ברי, שבוודאי הזיקו המועד, אע"פ שממועד אינו יכול לגבות כיוון שאין לו ראיה, מכל מקום לכאורה יש לומר שגם מהתם לא יגבה כיוון שהודה שלא התם הוא שהזיקו]. נימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור? [פטור אף מדמי שעורין דהא אמר ליה תובע לאו שעורין יהבי לך, ואחולי מחיל גביה. רש"י. לפי רבה בר נתן הנתבע מודה בשעורים והתובע אינו יכול לכפותו בדין לכופו לשלם אם חזר בו, כיוון שמה שהתובע תבע רק חיטים הרי הודה בזה שאין לו עליו תביעת שעורים, ונחשב מחילה שמחל על תביעת השעורים. וכמו כן גם בסוגייתנו, המזיק שהוא הנתבע מודה שהתם נגח, אבל אם יחזור בו לא יוכל הניזק לכופו לשלם כיוון שהודה הניזק שלא התם נגח ונחשב שמחל. ולכן קשה ממשנתנו על דברי רבה בר נתן.
רש"י הוצרך לומר שיש כאן מחילה, כיוון שאדם נאמן לחובת עצמו כשני עדים ומה שהודה הנתבע שחייב יש לו נאמנות על זה ומה שאומר התובע שאינו חייב לו אינו מגרע את נאמנותו, אע"פ שגם התובע נאמן לחוב על עצמו. ולכן אי אפשר לומר שלא ישלם שעורים כיוון שנאמן הנתבע שאין לו עליו שעורין אלא רק חיטין, שגם במה שהוא מודה שחייב שעורין הוא נאמן, ולכן צריך להגיע לדין מחילה, שאע"פ שנאמן שחייב מכל מקום הרי מחל לו]
אלא בברי ושמא. [כדי שלא תהיה סתירה מהמשנה על רבה בר נתן יש להעמידה באחד טוען ברי ואחד טוען שמא]
דקאמר ברי מאן [מי], דקאמר שמא מאן [מי].
אי נימא [אם נאמר] דקאמר ניזק ברי [שמועד נגח ולא תם] וקאמר מזיק שמא [שמא תם נגח], אכתי [עדיין] לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן? [דקאמר ניזק ברי לי ואפילו הכי שקיל מן התם כל שכן דהוה תיובתא דרבה בר נתן. רש"י. שהרי מלבד שהניזק מוחל על נגיחת התם, גם אין הודאה מהנתבע שתם נגח שטוען רק שמא, וכל שכן שאי אפשר לגבות מהתם]
אלא דקאמר ניזק שמא [שמא מועד נגח] וקאמר מזיק ברי. [ודאי תם נגח. ובזה מודה רבה בר נתן שיכול הניזק לגבות מהתם כיוון שלא מחל על נגיחת התם. רש"י: אלא דקאמר ניזק שמא, הלכך מתרווייהו [משניהם] תבע, וכי לא מייתי [וכאשר לא מביא] ראיה שקיל מן התם]
ומדסיפא ניזק שמא ומזיק ברי, רישא נמי ניזק שמא ומזיק ברי, ואמר סומכוס אפילו בהא, דאיצטריך לאשמועינן דלא? [רישא נמי [גם] ניזק אומר שמא שורך הזיק ומזיק אומר ברי בסלע לקה, וכי אפילו הכי [כך] קאמר סומכוס דחולקין דאיצטריך לרבנן לאפלוגי ולאשמועינן דלא פלגי. רש"י. הגמרא אומרת מסברא שאם התובע טוען טענת שמא, והנתבע טוען ברי, שאף סומכוס מודה שלא יחלקו. בבבא מציעא ו' א' וברש"י שם מבואר שהיכן שאין רואים סיבה לעורר ספק מלבד טענותיהם בוודאי פשוט שמודה סומכוס שאינם חולקים. וכאן יש סיבה לעורר ספק שראינו שרדף אחריו ונמצא שיש בו חבלה, ומחדשת כאן הגמרא שאפילו שיש סיבה לעורר ספק אם התובע טוען שמא והנתבע ברי מסתבר שיודה סומכוס שלא נוציא חצי מהנתבע]
.
(כתב הרשב"א כאן:
"חלוקים עליו חבריו על סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין. ודוקא כהאי גוונא הוא דפליג סומכוס שהענין מצד עצמו מסופק לבית דין. וכגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה (לקמן מ"ו א'), וכן במחליף פרה בחמור וילדה (בבא מציעא ק' א'), אבל במקום שהספק בא על ידי טענותיהן לא, שאם כן לא שבקת חיי [לא הנחת חיים] לכל בריה, שכל אחד יטעון על חברו שדה זו שלי הוא וגלימא דעל כתפך שלי היא והלה אומר לא כי אלא שלי, נאמר ממון המוטל בספק חולקים".
ודברי הרשב"א תמוהים בעיני במה שנתן טעם שאם כן כל אחד יטעון וכו'. שאם עיקר דיני ממונות מדאורייתא כך הם שיש כח בטענה בלבד כדי להביא להכרעה על ידי חלוקה, היה על חכמים לתקן תקנה שלא יוכל כל אחד לטעון וכו', כמו שתיקנו כמה תקנות מעין אלה. אבל אי אפשר לומר שאם מעיקר דין ממונות יש כח בטענה להביא לידי חלוקה ישתנה עיקר הדין משום שאז כל אחד יטעון וכו'. שסברת דיני ממונות היא כפי מציאות הדינים מה שייך למי, ומה כח יש בטענה, ומוחזק, וכיצד היא הכרעת ספק, הכל מצד האמת ולא מצד השימושיות. ועל דרך שכתב במורה נבוכים שלפני אכילת אדם וחוה מעץ הדעת היו כל הדברים בעולם רק אמת או שקר, ולא היה מקום לומר על כל דבר אלא כמו שאומרים על משולש שיש לו שלוש צלעות שזה אמת ושיש לו ארבע צלעות שהוא שקר. ורק אחרי החטא נתחדש שיש טוב ורע. ומה שכל אחד יוכל לטעון ויוציא ממון מחבירו זו סברא לומר שזה רע, אבל דיני ממונות עוסקים רק במה אמת ומה שקר, וטוב ורע הם עניין רק לתקנות חכמים.
אמנם מצד דיני ממונות עצמם ודאי אם לא רואים שנולד ספק גם בלא טענותיהם לא יחלוקו, משום שלכל הדעות בכל דיני התורה כשאין סיבה שמולידה התעוררות ספק חדשה לא דנים שום דין מחודש של הכרעת ספק או הנהגה מספק.
טענה בלבד אינה יכולה להחשב סיבה לעורר ספק. שכל דיני התורה וכל מה שגורם לדיני תורה הם דברים שיש להם קיום במציאות האמיתית. אם מתעורר ספק יכולים להסכים ביניהם לעשות כדין ולחלוק בלי לבוא לבית דין ובלי טענות כלל, וכן אם אחד יודע שמספק כזה חולקים יכול לעשות בכח דין לעצמו ואין צורך לבוא לבית דין ולטעון טענות. כך שאין הטענות דבר שקיומו מוכרח מכח שקיימים דיני ממונות וכחלק מהם. ואינו כמו עדות שהוא דין שיש לו מציאות בפני עצמו אע"פ שמציאותו תלויה בכך שייאמר בבית דין. אלא הוא רק סיפור דברים בעלמא ואין בו ממש כדי להיות סיבה לעורר דיני ספיקות שאמרה תורה במקום שנתעורר בו ספק)
.
לא. סיפא ניזק שמא ומזיק ברי, רישא ניזק ברי ומזיק שמא. [והתם אמר סומכוס שהורע כחו של נתבע וחולקין, ואתו [ובאו] רבנן לאשמועינן דלעולם יד נתבע על העליונה. רש"י. רב פפא חולק על ר' חייא בר אבא שלסומכוס אפילו בברי וברי חולקים, לכן כעת מעמיד רישא כשהנתבע טוען שמא]
והא לא דמיא רישא לסיפא? [וכיון דסוף סוף לאו בחדא מילתא מוקמת להו, שפיר מצי ר' חייא בר אבא לאוקמי לרישא בברי וברי ולמפשט דסומכוס אפילו בברי וברי אמר, ומאי אתקפתיה דרב פפא. רש"י]
אמרי ברי ושמא שמא וברי חד מילתא היא [דבר אחד הוא. אם מעמידים רישא וסיפא כשאחד טוען ברי והשני שמא, הרי המשנה מדברת בעניין אחד אפילו שבתחילה התובע טוען ברי והנתבע שמא, ובסוף התובע טוען שמא והנתבע ברי], ברי וברי שמא וברי תרי מילי נינהו [שני דברים הם].
גופא אמר רבה בר נתן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור. מאי קא משמע לן? תנינא [משנה בשבועות ל"ח ב']: "טענו חטין והודה לו בשעורין פטור".
אי מהתם הוה אמינא [אם משם היינו אומרים] פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין, קא משמע לן דפטור לגמרי [בכך שחזר על דברי המשנה ובוודאי לא בחינם חזר בא ללמדנו שפטור לגמרי].
תנן: "היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכו'" [היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן, והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן, וכו', המוציא מחבירו עליו הראיה] הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, אמאי חטים ושעורים נינהו [הם]? [שהרי הניזק אומר שהגדול לא הזיק את הקטן והקטן לא הזיק את הגדול, ומוחל על תביעת נגיחת הקטן בגדול והגדול בקטן, ומדוע נוטל כדברי המזיק]
ראוי ליטול ואין לו. [ראוי ליטול אי מייתי [אם מביא] ראיה, ואין לו אי לא מייתי [כיוןן שמחל]. ולא תדוק מינה כדקדייקת.
ולהכי מוקים לה הכי [ולכך מעמיד לה כך] ולא מוקים לה כדאוקים למציעתא לעיל בניזק שמא ומזיק ברי, דאם כן היינו הך וסיפא אמאי אצטריך? ורבה [רב פפא העמיד כן לשיטת רבה בר נתן] דאוקמא למציעתא דניזק שמא ומזיק ברי ולא אוקמה בברי וברי ולישני ראוי ליטול ואין לו, משום דסבירא ליה [לרב פפא] דסומכוס לא אמר חולקין בברי וברי הלכך רישא דקתני לא כי אלא בסלע לקה לא אצטריך למיתניה בברי וברי לאשמועינן דמוציא מחבירו כו' להכי אוקמה למציעתא בשמא וברי דתיקו [שתעמוד] נמי רישא בברי ושמא. רש"י]
והתניא: "הרי זה משתלם על הקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן"?
דתפס [שקדם ניזק ותפס השור. רש"י].
.
(כתבו בתוספות שבשניים שרדפו אחר אחד, והניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק, אם תפס הניזק את השור הקטן לא מועילה תפיסתו שהרי מודה שאין לו גבייה ממנו. ודווקא כאן שיש לניזק תביעה על שני השוורים, רק תובע יותר מהשור הגדול, מועילה תפיסתו. ולעניות דעתי יש לומר שהנה אנו יודעים בוודאי שאירע אחד משני דברים, או שקטן נגח קטן וגדול נגח גדול, או שקטן נגח גדול וגדול נגח קטן. מכיוון שאנו מכריעים מכח המוציא מחבירו עליו הראיה שאין לדון כהצד שגדול נגח גדול, אם כן לא ייתכן כלל שנאמר כמו כן שגם גדול לא נגח קטן. ועולה מזה שהדין שהמזיק חייב לשלם כפי הערך אם גדול נגח קטן וקטן נגח גדול זהו בתורת וודאי שייך לניזק. אם הניזק מחל על ממון שבוודאי שלו שנמצא ביד המזיק [בכך שהודה שלא אירע שגדול נגח קטן, שהרי טוען ברי שגדול נגח גדול] זוכה בו המזיק מכח המחילה. אבל אם לאחר הנגיחה תפש הניזק ממון של מזיק כדי לגבות ממנו נזק של גדול בגדול, וכעת חייב להחזיר שאנו לא מחייבים את המזיק לשלם כערך נגיחת גדול בגדול, אם חוזר בו כעת הניזק ממחילתו יכול להשאיר אצלו כפי ערך של נגיחת גדול בקטן, כיוון שבתורת ודאי יש לניזק ממון אצל המזיק בשווי נגיחת גדול בקטן, ומה שתפס הוא כנגד הממון שיש לו להחשיבו שהוא מוחזק בו, ומחילה על ממון שוודאי יש לו ותופס מנכסי מזיק כדי להחשב מוחזק במה שיש לו מכח הנגיחה, בזה מחילה לחוד לא תועיל למזיק לזכות כיוון שמחילה אינה מעשה הקנאה, אלא רק שאם הממון כבר ברשות מזיק והניזק מוחל על תביעתו ממילא זוכה בו המזיק בקניין חצר. וכאן שאינו נחשב ברשות מזיק אם חוזר בו ממחילתו אינו חייב לתת אותו למזיק כיוון שלא היה די במחילה לפעול שיקנה המזיק ממון זה)
.
תנן: "היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחבירו עליו הראיה". הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק ואמאי חטין ושעורין נינהו?
ראוי ליטול ואין לו. והתניא: "הרי זה משתלם לקטן מן המועד ולגדול מן התם"? דתפס.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 