חנן בישא [הרע] תקע ליה לההוא גברא. אתא לקמיה [בא לפני] דרב הונא אמר ליה זיל הב ליה פלגא דזוזא [לך תן לו חצי זוז, דהיינו סלע של כסף מדינה]. הוה ליה זוזא מכא [פחותה צורתו. רש"י], בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא [רצה לתת לו ממנו חצי זוז] לא הוה משתקיל ליה [לא היה יכול להוציאו. רש"י. לא רצו ליטול ממנו זוז זה ולתת לו שני חצאי זוז]. תקע ליה אחרינא ויהביה נהליה [ונתנה לו].
(סוד המעשה הוא שדווקא הקנס גרם לו לעשות רע עוד. הקנס הוא השפע שהושפע אליו ליישרו ולפתוח את ליבו, וכח הליצנות שעניינו להשליט את ערלת הלב אוטם את ליבו מלהקשיב, וכל שפע שאינו נקלט בלב מתהפך והופך לרע נוסף)
מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו, מועד לאדם ואינו מועד לבהמה, מועד לקטנים [לעגלים. רש"י] ואינו מועד לגדולים, את שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק.
אמרו לפני רבי יהודה הרי זה מועד לשבתות [לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו. רש"י. ובתוספות כתבו: מפרש בירושלמי לפי שראה אותם במלבושים נאים אחרים וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם. והוצרכו לזה שאם הועד לימי ראשון בודאי הוא מועד גם לימי שני, שלא מחלקים ללא טעם, ולכן הוצרכו לפרש למה אצל שור יש חילוק בין שבת ליום חול] ואינו מועד לחול [מה משפטו של זה תלמידיו היו שואלין אותו. רש"י]?
אמר להם לשבתות משלם נזק שלם לימות החול משלם חצי נזק.
אימתי הוא תם משיחזור בו ג' ימי שבתות [לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בג' שבתות ולא נגח חזר לתמותו ואם חזר ונגח אין משלם אלא חצי נזק. רש"י].
גמ' איתמר [נאמר] רב זביד אמר "ואינו מועד" תנן [ואינו מועד תנן. ואין מועד לשאינו מינו, דידעינן ביה דלא נגח וכגון דעברינהו להו קמיה [שעברו להם לפניו] ולא נגח, הלכך למי שאינו מועד לו אם נגחו אחר זמן משלם חצי נזק, אבל מסתמא אם הועד לזה מועד אף לזה, וכן אם הועד לקטנים מועד לגדולים. רש"י. אם הגרסה "שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו", משמע שכמו שאנו יודעים שהוא מועד למינו כך אנו גם יודעים שאינו מועד לשאינו מינו. וזה על ידי ששאינו מינו עברו לפניו ולא נגח. ומשמע שאם רק הועד למינו ולא עברו לפניו שאינו מינו כלל ולא ידוע אם מועד גם להם או לא, מן הסתם אומרים שמועד גם לשאינו מינו], רב פפא אמר "אינו מועד" תנן [גורס "שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו", ומשמע שאם הועד למינו ולא עברו לפניו כלל שאינו מינו, אינו מועד לשאינו מינו].
רב זביד אמר "ואינו מועד" תנן, הא סתמא הוי מועד. רב פפא אמר "אינו מועד" תנן, דסתמא לא הוי מועד.
רב זביד דייק מסיפא רב פפא דייק מרישא.
רב זביד דייק מסיפא דקתני "מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים" אי אמרת בשלמא "ואינו מועד" קתני, הא סתמיה הוי מועד, הא קא משמע לן דאפילו מקטנים לגדולים נמי [גם] מסתמא הוי מועד [אם הועד לקטנים ולא עברו לפניו גדולים כלל, מן הסתם מועד גם לגדולים]. אלא אי [אם] אמרת "אינו מועד" קתני, סתמא לא הוי מועד, השתא [כעת] יש לומר מקטנים לקטנים דעלמא סתמא לא הוי מועד [אם נגח עגלים קטנים אינו מועד לילדים קטנים אע"פ שלא ראינו שעברו לפניו ילדים ולא נגח], מקטנים לגדולים צריכא למימר דלא הוי מועד? [אם נגח עגלים אין צריך לומר שלא יהא מועד לשוורים גדולים, שאינם דומים כל כך כמו ילדים ועגלים שהם באותו גודל ודומים בעיני השור זה לזה. רש"י: השתא יש לומר מקטנים לקטנים כגון ממינו לשאינו מינו אשמעינן רישא אינו מועד, מקטנים לגדולים מבעיא]
ורב פפא אמר לך אצטריך, סלקא דעתיך אמינא [היה עולה בדעתנו לומר] הואיל ופרץ ביה בההוא מינא פרץ ביה, לא שנא גדולים דידיה ולא שנא קטנים דידיה, קא משמע לן דלא הוי מועד [אם נגח עגלים היינו אומרים שהורגל לנגוח מין שוורים ויגח גם גדולים, אבל לא יגח בני אדם כלל שלא הורגל לנגוח מין אדם, ולכן הוצרך להשמיענו שאינו נעשה מועד לגדולים אם נגח קטנים מאותו המין].
רב פפא דייק מרישא דקתני "מועד לאדם אינו מועד לבהמה", אי אמרת בשלמא "אינו מועד" תנן, סתמא לא הוי מועד, הא קא משמע לן דאפילו מאדם לבהמה נמי [גם] סתמא לא הוי מועד, אלא אי אמרת "ואינו מועד" קתני הא סתמא הוי מועד, השתא יש לומר מבהמה לבהמה [ממין אחר, כגון אם נגח שוורים הועד לגמל] סתמא הוי מועד, מאדם לבהמה צריכא למימר דהוי מועד? [לעיל ב' ב' כתב רש"י: "אדם דאית ליה מזלא שיש לו דעת לשמור את גופו". ושם כתב עוד: "אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף". ובפסחים ח' ב' כתב: "אנו למדים שהבטיחו הכתוב שלא יוזק ממונו, וכל שכן גופו דאין דרכו לזוק, דאדם אית ליה מזלא ואינו מהיר להיות ניזק בגופו".
לכן אם הועד לאדם שיש לו מזל ואין דרכו ליזוק, כל שכן שיהיה מועד לבהמה שאין לה מזל. ולכן אם גורסים "אינו מועד" ניחא שהוצרך לחדש שאפילו נגח אדם לא אומרים שיהא מועד לבהמה. אבל אם גורסים "ואינו מועד", שבסתמא הוא מועד, אם ידוע שאם נגח גמלים הועד לשוורים, אין צורך להשמיענו שאם נגח אדם שיהא מועד לשוורים. רש"י: דאפילו מאדם. דאית ליה מזלא לא הוי סתמיה מועד לבהמה. אלא אי אמרת ואינו מועד. לשאינו מינו תנן. אבל סתמיה מועד. ממינו לשאינו מינו. השתא מבהמה לבהמה הוי מועד. ואפילו למין אחר. מאדם לבהמה מבעיא? והא ליכא למימר דהיא גופה אצטריך לאשמועינן דהיכא דחזינן דאינו מועד לבהמה אינו משלם על בהמה אלא חצי נזק דהא פשיטא לן דתם משלם חצי נזק]
ורב זביד אמר לך רישא אחזרה קאי [תחילת המשנה מדברת בחזרת שור שכבר הועד ואחרי ג' פעמים שלא נגח חזר לתמותו. רש"י: והיא גופה אצטריך דאבהמה לא משלם אלא חצי נזק ואע"ג דאייעד ליה הואיל והדר ביה חזר לתמותו ואע"ג דלא הדר ביה מאדם] כגון דהוה מועד לאדם ומועד לבהמה, והדר ביה מבהמה דקאי גבי [שעמד אצל] בהמה תלתא זימני [שלוש פעמים] ולא נגח, מהו דתימא [שתאמר] כיון דלא הדר ביה [חזר בו] מאדם חזרה דבהמה לאו חזרה היא? קא משמע לן דחזרה דבהמה מיהא [על כל פנים] חזרה היא.
מיתיבי: "סומכוס אומר מועד לאדם מועד לבהמה מקל וחומר, ומה לאדם [שיש לו מזל] מועד לבהמה לא כל שכן". מכלל [יש להסיק] דתנא קמא אינו מועד קאמר? [הברייתא היא כמו המשך למשנה, ומשמע שסומכוס בא לחלוק על התנא של המשנה, ומוכח שלתנא של המשנה אם הועד לאדם בסתמא לא הועד לבהמה, והגרסה היא "אינו מועד"].
אמר ליה רב זביד, סומכוס אחזרה קאי, והכי קאמר ליה לתנא קמא דקאמרת חזרה דבהמה חזרה היא, חזרה דבהמה לאו חזרה היא מקל וחומר מאדם, ומה מאדם לא קא מהדר ביה מבהמה לא כל שכן.
אמר רב אשי תא שמע: "אמרו לפני רבי יהודה הרי זה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול? אמר להן לשבתות משלם נזק שלם לימות החול משלם חצי נזק".
אי [אם] אמרת בשלמא "ואינו מועד" קתני, שיולי [שואלים] הוא דקא משיילי ליה [היכא דחזינן [היכן שרואים] דהועד לשבתות ובימי החול לא נגח מאי דיניה. רש"י] והוא נמי קמהדר להו [והוא גם משיב להם], אלא אי אמרת "אינו מועד" קתני, אגמורי הוא דקא מגמרי ליה [האם הם מלמדים אותו]? ותו [ועוד] איהו מאי קא מהדר להו [הוא מה משיב להם. רש"י: הא אינהו [הם] נמי אינו מועד קאמרי]?
אמר רב ינאי מרישא נמי [גם] דיקא, דקתני: "את שמועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק", אי אמרת בשלמא "ואינו מועד" קתני, פרושי קא מפרש לה [פרושי קא מפרש לה. איידי דנקט לה משום דוקיא דידיה דדייקינן הא סתמא הוי מועד על כרחיך אסקיה למילתיה. רש"י], אלא אי אמרת "אינו מועד" קתני, פסקה [למילתיה ואשמועינן דאינו מועד, מאי תו דקתני למי שאינו מועד כו'. רש"י] מאי תו "את שמועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק", עד השתא [עכשיו] לא אשמעינן דהתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם?
ואם תמצי לומר נמי איתא [גם ישנו] לדרב פפא [דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו. רש"י], נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל [ולא בעינן ג' נגיחות לכל חד וחד מאחר שנתקיימה העדאתו על ידי ג' מינין. רש"י].
תנו רבנן: "ראה שור נגח, שור לא נגח, שור נגח, שור לא נגח, שור נגח, שור לא נגח, נעשה מועד לסירוגין לשוורים". [לסירוגין. אם יגח רצופין אינו משלם אלא חצי נזק על האחרון. רש"י]
תנו רבנן: "ראה שור נגח, חמור לא נגח, סוס נגח, גמל לא נגח, פרד נגח, ערוד [חמור הבר. רש"י] לא נגח, נעשה מועד לסירוגין לכל".
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 