Archive for the ‘לח א’ Category

בבא קמא – דף ל"ח עמוד א'

06/30/2010

"שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור".


אמרי [אומרים] ממה נפשך [מה רצונך. כלומר בכל דרך שתרצה יהיה קשה], אי [אם] "רעהו" דוקא [שמות כ"א ל"ה: וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן], דכנעני [של כנעני. כלומר שור של כנעני] כי נגח דישראל [שור של ישראל] נמי [גם] ליפטר [אם מדייקים מהלשון "רעהו" שבא למעט כנעני, אם כן גם אם כנעני נגח של ישראל ייפטר], ואי "רעהו" לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב?


אמר רבי אבהו אמר קרא: (חבקוק ג, ו) "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים", ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל.

רבי יוחנן אמר מהכא [מכאן]: (דברים לג, ב) "הופיע מהר פארן" מפארן הופיע ממונם לישראל [הופיע. גילה ממונן והתירו. מפארן. כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קיבלוה. רש"י].

תניא נמי הכי [גם כך]: "שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור, שור של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם. שנאמר: "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים. ואומר הופיע מהר פארן".

מאי ואומר? [למה הוצרך להוסיף פסוק שני]

וכי תימא [תאמר] האי "עמד וימודד ארץ" מבעיא ליה לכדרב מתנה וכדרב יוסף, תא שמע: "הופיע מהר פארן" מפארן הופיע ממונן לישראל.


מאי דרב מתנה? דאמר רב מתנה "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים", מה ראה, ראה שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום עמד והגלה אותם מעל אדמתם [והגלה אותם.כגון כפתורים היוצאים מכפתור (דברים ב) וכגון ובשעיר ישבו החורים וגו' (שם) וכן אומות הרבה. רש"י]

ומאי משמע דהאי ויתר לישנא דאגלויי [גלות] הוא? כתיב הכא [כאן] "ויתר גוים" וכתיב התם [שם]: (ויקרא יא, כא) "לנתר בהן על הארץ" ומתרגם לקפצא בהון על ארעא [מפרש "ויתר גויים" מלשון ניתור שניתרם מעל אדמתם].


מאי דרב יוסף? דאמר רב יוסף "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים" מה ראה? ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם.

איתגורי אתגר [נשכרו], אם כן מצינו חוטא נשכר?

אמר מר בריה דרבינא לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר [שהרי אינם מצווים אבל מעונשין לא פטרן. רש"י].

ולא? והתניא: רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר: (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.

.

.

(מה שאמר ככהן גדול, אין הפירוש שעסק התורה מביאו למעלת כהן גדול, שבמקומות רבים מנו מעלות העוסק בתורה ולא מצאנו שלהיות ככהן גדול הוא מהן, ואדרבא, כתר תורה לחוד וכתר כהונה לחוד. אלא הפירוש שכשנכרי עוסק בתורה הוא שייך לעסק התורה לא פחות מכהן גדול העוסק בתורה. ובאמת אין בשום מקום שיהיה לכהן גדול שייכות מיוחדת לעסק בתורה והיה לו לומר הרי הוא כראש הסנהדרין וכיו"ב.

אלא הכוונה מפני שנוטים לזלזל בנכרי ולא לכבדו כיוון שאינו אחד מאיתנו ולא דומה לנו, ונוטים להוציא לחיצוניות וקליפות כאילו השייכות לעסק התורה קשורה לשייכות לאומית, ומי שאינו בן האומה אינו שייך לעסק בתורה שהיא שייכת לאומה. וכלפי זה נקט מי שמבחינת כבוד האומה נחשב להכי מכובד והכי דגל של הלאומיות, ורצה להכות על קדקדם באמרו שהנכרי שמזולזל בעיניהם חשוב בעיני הקב"ה לעסוק בתורה לא פחות ממי שמצד הלאומיות נחשב הכי נכבד בעיניהם.

גם בתוספות נתקשו מה שייך לכאן כהן גדול, ותירצו שהוא משום שנאמר יקרה היא מפנינים, יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. וזהו דוחק גדול, ששם עוסק בהשוואת מעלת כתר כהונה לכתר תורה ואומר שכתר תורה נכבד יותר. וכאן לא עוסק בשאלה האם תורה גדולה מכהונה, אלא עוסק בשאלה מהו נכרי לעסוק בתורה. וגם לא אמר שהוא עדיף מכהן גדול אלא רק שהוא שווה לו.

מה שסיבב הקב"ה על כל האומות לתת להן את התורה לא היה מעשה ערמה חלילה רק מתוך שידע שלא ירצו. שחלילה לומר על הקב"ה כן, והוא אמת וחותמו אמת ואין לו צורך להערים ולהתנצח ולסתם טענות שלא בתמימות וביושר, ואם הציע להם לקבל את התורה בעל כרחך שבאמת ובתמים רצה שיקבלו את התורה גם הם. ואם כעת אחד מהם עונה ברצון לאותה בקשה גם מבלי להתגייר בוודאי הוא יכול לקבל תורה וללמדה ולקיים מצוות בן נח, ויהיה שכרו במעלה העליונה עין לא ראתה אלוהים זולתך ככל שכר מי שעוסק בתורה. ובמצוות תלמוד תורה נראה שלא שייך החילוק שבין מצווה ועושה לאינו מצווה ועושה, כיוון שכל עיקר צורת המצווה היא מתוך שנשאו ליבו להתקרב, ולא דומה לשאר מצוות שהן בתולדה מכך שכבר הוא קרוב [שששאלו האם מעשה גדול או תלמוד גדול, והסיקו שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שהתלמוד הוא דרך ללכת בה להתקרב אל המלך. והמצוות הן הדרך לנהוג כשנמצאים בצוותא עם המלך. ולכן היה צד שמעשה גדול, וכשמצווה ועושה הוא יותר בדרך של היות בצוותא עם המלך. ואינו מצווה ועושה הצד שהוא הגדול משום שמתקרב מריחוקו אל המלך ובוחר מרצונו לעזוב הריחוק ולהתקרב, והסברא הפשוטה היתה שגדול מי שאינו מצווה ועושה כמבואר בדברי רב יוסף קידושין ל"א א', עד שבא רבי חנינא וחידש להיפך. לכן מסתבר שלימוד תורה תמיד הוא בצד הגדולה של אינו מצווה ועושה. שהוא הנקודה הראשונה של בחירה שמשם הכל מתחיל עד שמגיע ללהיות בצוותא עם המלך ולקיים מצוותיו].

ועיין אריכות בזה בזה במאמר "לאומיות, משפט עברי, טעמי מצוות")

.

.


אמרי [אומרים] אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.


תנו רבנן: "וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם. קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן [פרידתם שחזרו לרומי] אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם. ממה נפשך אי רעהו דוקא אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב, ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות". [חוץ מדבר זה. והם לא גילו להם טעמו של דבר שיהא ממונו של כנעני בחזקת הפקר מפני הסכנה. רש"י]

(נראה לפרש שלמסקנא דורשים "רעהו" ולא כנעני, ומשום דרשה זו פטור שור של ישראל שנגח שור של כנעני. והיה ראוי גם לפטור משום כך שור של כנעני שנגח שור של ישראל, רק שלא פטרוהו כיוון שהפקיר הקב"ה את ממונם, שההפקר היה לקנסם ולחייבם לשלם נזק שלם בין תם בין מועד. וכפי שביאר הרמב"ם שאינם מדקדקים במצוות ואינם שומרים שוורים שלהם ולכן נקנסו כדי שישמרו. ובוודאי אין הכוונה הפקר ממש שהרי קיימא לן גזל הגוי אסור.

אם נפרש שלמסקנא רעהו לא בא למעט נכרי והיה ראוי לחייב גם ישראל שנגח כנעני, ועל זה בא הפקר ממונם לפטור ישראל שנגח שור שלהם, אם כן קשה למה שור תם כנעני שנגח ישראל משלם נזק שלם.

בתוספות כאן דיבור המתחיל "עמד", פירשו שהפקיר ממונם מדבר על ישראל שנגח נכרי שפטור, ומוכח שמפרשים שלמסקנא לא דורשים "רעהו" ולא נכרי [שאם היינו דורשים לא היה צורך שיפקיר ממונם כדי לפטור]. וקשה עליהם אם כן למה לא יתחייב נכרי רק חצי נזק אם שור תם שלו נגח ישראל. והקשו על עצמם שמשמע שהפקיר ממונם הוא דווקא באופן של היזק שפטור אם ממונו הזיק ממונם, ובאופנים אחרים אין ממונם הפקר, ולמי שסובר גזל כנעני מותר קשה הרי ממונם הפקר לא רק לגבי אם הזיק אלא לכל עניין שיכול לבוא וליטלו כחפצו.

למי שסובר גזל כנעני מותר אם כן להצד שדורשים "רעהו" ולא כנעני לפטור ישראל שנגח כנעני קשה למה יש צורך בדרשה. ובאמת אינו קשה כיוון שגם מי שסובר גזל כנעני מותר אינו סובר שאין להם יד לזכייה בממון וכל ממונם דינו כהפקר. אלא וודאי יש להם יד ורשות להיות בעלים על ממון, ומדיני ממונות בעלותם היא בעלות ואינה כהפקר. ואם גוזל כנעני מדיני ממונות זהו גזל, ואם לא קנה בקנייני גזילה אין הממון שלו. רק ציווי התורה לא תגזול לחייב לעשות כהוראת דיני ממונות לא נאמר על כנעני. ואם אדם אינו רוצה לגזול הוא לא יגזול כנעני כיוון שמדיני ממונות הוא גזל, ורק איסור תורה אינו עובר.

עולה שהדין גזל כנעני מותר אינו מחדש מאומה בדיני ממונות אלא רק בגדר המצווה של איסור לא תגזול. לכן הוצרך להשמיע דרשה שאם נגח שור כנעני פטור, שמעיקר דיני ממונות אין כאן חיוב תשלומים.

ובזה גם מיושב קושיית תוספות, שנצרך לומר שלגבי היזק הפקיר ממונם שאם ממון ישראל הזיק ממונם פטור מדיני ממונות, אבל אם נוטל ממונם בדרך גזל מדיני ממונות הוא ממון שלהם והוא גזל ואינו קנוי לישראל לפני קנייני גזילה.

כתב ברמב"ם פרק ח' מנזקי ממון הלכה ה':

"שור של ישראל שנגח שור של נכרי בין תם בין מועד פטור, לפי שאין הגוים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהן.

ושור של נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, קנס הוא זה לגוים לפי שאינן זהירין במצות אינן מסלקין הזיקן ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות".

וכתב בלחם משנה:

"שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם וכו'. אילו טעם זה היה מדעתו של רבינו כדכתב הרב המגיד לא היה צריך לתת טעם אלא לשור של עכו"ם שנגח של ישראל שחייבוהו משום קנס, אבל שור של ישראל שנגח של עכו"ם ראוי לפוטרו משום "רעהו" דמיעט עכו"ם, כמו שמעטו גבי גניבה תשלומי כפל מעכו"ם מדכתיב רעהו, וכדכתב רבינו ז"ל פ"ב מהלכות גניבה [מבואר מדבריו שלמסקנא דורשים "רעהו" ולא כנעני וכמו שכתבתי ודלא כהתוספות]. והיה די לו ליתן טעם לשור של עכו"ם שנגח שור של ישראל, אע"ג דבגמרא יהיבו טעמא אחרינא משום דלא קיימו שבע מצות בני נח מכל מקום רבינו נתן טעם יותר קרוב אל הדעת, ועוד דבריו הם בכלל דברי הגמרא. אך בחלוקה קמייתא לא היה צריך לתת טעם. אלא שראיתי לבעל מגדל עוז שכתב שדברי רבינו הם לקוחים מהירושלמי")

רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא [מתה לו בת]. אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל נינחמיה [עמוד נלך ננחמו]. אמר להו מאי אית [יש] לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא [כלפי מעלה. רש"י]. דאמרי [שאומרים]: "מאי אפשר למיעבד [לעשות]". הא אפשר למיעבד עבדי? [משמע שמקבלים את הדין רק משום שאין בכוחם לשנותו, ואין זו קבלת הדין כראוי להצדיק דין שמיים ולומר שהוא דיין האמת ולקבל יסורים באהבה ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה]

אזל הוא לחודאי גביה [הלך הוא לבדו אצלו], אמר ליה: (דברים ב, ב) "ויאמר ה' אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה". וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה: (במדבר כה, יז) "צרור את המדינים והכיתם אותם", מואבים עצמן [שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם. רש"י] לא כל שכן.

אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות [גוזלות. רש"י] טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית.

והלא דברים קל וחומר ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חיה. [בתו של רבי אם ראויה לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחיה. רש"י. נראה שרש"י בא לומר שלא היתה כוונתו לומר שאינה כשרה בעצמה כדמשמע מלשון הגמרא "אם כשרה היא", אלא וודאי היא עצמה כשרה שהרי היה מכיר בה, אלא רק אמר שאינה כשרה להוציא ממנה זרע כשר]