בבא קמא – דף ל"ט עמוד א'

מתני' שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן חייב. ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. [שור של חרש שנגח לשור של פקח פטור. בגמרא מפרש דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, אבל בנזקי מועד מעמידין אפוטרופוס לשור היתומים להיות במקום הבעלים לקיים והועד בבעליו, וגובים הנזק מנכסי הקרקע של יתומים. אבל תם דגבייתו מגופו הוא והוא מטלטלין אין מעמידין אפוטרופוס לכך, כדאמרינן בפרק קמא (דף י"ד ב') שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואוקימנא ביתמי [עיין בדברי רש"י אלה בהערה בתחתית העמוד].

ואיכא דאמר טעמא משום דפלגא נזקא קנסא ויתמי לאו בני קנסא נינהו, וקשיא לי אם כן מאי "לגבות מגופו" דנקט ועוד לקמן בשמעתין אמרינן במועד למאן דאמר צד תמות במקומה עומדת אינה נגבית מן היתומים מהאי טעמא, ואי טעמא משום קנסא הוא במועד מי הוי קנסא הא לאו בחזקת שימור קיימי. רש"י]

שור של חרש שוטה וקטן שנגח בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס [וקא סלקא דעתך השתא דהאי מעידין בהם דקאמר למגבי חצי נזק תמות וקשיא רישא לסיפא, ולאחר שלשה עדיות נעשה מועד ומשלם נזק שלם מעלייה. רש"י].

נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן חזר לתמותו דברי רבי מאיר [דקסבר רשות משנה. מועד שיצא מרשות זה ונכנס ליד בעלים אחרים הרשות משנה את דין העדאתו. רש"י. צריך ביאור לזה שכיוון שמוחזק שהוא נגחן למה לא תחייב חזקתו גם את הבעלים החדש, וצריך עיון].

רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו.

שור האצטדין [שמיוחד לנגיחות ומלמדין אותו לכך. רש"י] אינו חייב מיתה שנאמר: (שמות כא, כח) כי יגח ולא שיגיחוהו.

גמ' הא גופא קשיא, אמרת: "שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור", אלמא אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו [אין מעמידין אפוטרופוס לשור תם של חרש שוטה וקטן להיות אפוטרופוס במקום בעלים לקיים והועד בבעליו ויגבה חצי נזקו מגופו. רש"י], אימא [אמור] סיפא: "שור של חרש שוטה וקטן שנגח בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס" אלמא מעמידין להם אפוטרופוס לתם לגבות מגופו?

אמר רבא הכי [כך] קתני, ואם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס ומשוינן להו מועד, דכי הדר ונגח [שכאשר חזר ונגח] לשלם מעלייה. [הכי קאמר שור של חרש שוטה וקטן שנגחו והוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ולא לגבות חצי נזק אלא לשוייה מועד דכי הדר נגח משלם מעלייה. רש"י]

מעליית מאן [מי]? רבי יוחנן אמר מעליית יתומין. רבי יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופוס [שהוא זה שפשע בשמירה].

ומי [והאם] אמר רבי יוחנן הכי [כך], והאמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן רבית אוכלת בהן [שלוה אביהן מנכרי ברבית דחיישינן להפסד שלהן ומוכרין בית דין מנכסיהן ופורעין אותו חוב. רש"י], ורבי יוחנן אמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני. [משום מזוני שכל זמן שלא יתנו לה כתובה ניזונת משלהם. רש"י]

איפוך [הפוך] רבי יוחנן אמר מעליית אפוטרופסין רבי יוסי בר חנינא אמר מעליית יתומין.

אמר רבא משום דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן משוית ליה לרבי יוסי בר חנינא טועה, והא רבי יוסי בר חנינא דיינא הוא [ולא קאמר דנזקקין לנכסי יתומים. רש"י] ונחית לעומקיה דדינא, אלא לעולם לא תיפוך, ומזיק שאני [גובים מיתומים כדי שישמרו את השור ולא יזיק לבני אדם].

רבי יוחנן אמר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי [יימנעו אנשים מלהיות אפוטרופוס]. רבי יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופוס [שלא שמרהו כראוי. רש"י. כיוון שהוא המחוייב בשמירה והוא פשע, מן הדין שהתשלומים יהיו משלו ולא משל היתומים], וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי [לכאשר יגדלו. רש"י: דאי לא ממנעי ולא עבדי. עד כאן רש"י. והוצרך לזה שמעיקר הדין כיוון שהאפוטרופוס הוא זה שפשע עליו לשלם משלו ולא לגבות מהיתומים. רק תיקנו שכשיגדלו יוכל לתבוע מהם שאם לא כן ימנעו אנשים מלהיות אפוטרופוס. וצריך עיון בחרש ושוטה שאין סופם להתפקח ולהשתפות ולא יוכל לגבות מהם האפוטרופוס מדוע לא תקנו בהם שיגבו משלהם ולא משל האפוטרופוס כדי שלא יימנעו מלהיות אפוטרופוס]

– – –

הערה:

לעיל י"ד ב':

תנא: ""שוה כסף" – מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות". והתניא: ""ישיב" – לרבות שוה כסף ואפילו סובין".
הכא במאי עסקינן, ביתמי.

ורש"י כתב על זה: "ביתמי קאמרינן. דאי שבק להו אבוהון המזיק מקרקעי גבי מינייהו אבל ממטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר [שיש לומר] לאחר מיתת אביהן קנאום".

אני מעתיק מה שכתבתי שם בעניין זה ושייך גם לכאן:

מטלטלין של יתומים לא משתעבדים לבעל חוב גם אם ידוע בוודאי שהיו קנויים לאב לפני שמת. וצריך עיון במה שכתב רש"י שהטעם שאינו גובה מכיוון שאינו יכול להוכיח שלא היו ברשות האב לפני שמת.
עיין בבא מציעא ס"ז ב' שכתב רש"י:

"ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, דבשלמא בעודו קיים גבי [גובה] אפילו מגלימא דעל כתפיה [מגלימה שעל כתפיו], שהרי לו הלוה מעותיו ונשתעבד והתורה אמרה יבא שליח בית דין ויכנס לביתו ויטול משכונו, דכתיב (דברים כד) והאיש אשר אתה נושה בו יוצא אליך את העבוט, ואמרינן לקמן (בבא מציעא קי"ג א'): זה שליח בית דין. אבל היכא דמית [היכן שמת] בהדי יתמי מאי עבידתיה דתבע [עם היתומים מה מעשיו לתבוע], הרי לא לוו ממנו, ואי ירתי [ואם ירשו] קרקעות משתעבדי נכסיה מחיים ומיחייב מדין ערב, דנכסייהו דבר איניש אינון ערבון ביה [שנכסיו של בן אדם הם ערבים בו], דכי אוזפיה [שכאשר הלווהו] עלייהו סמך, אבל מטלטלי אפילו דין ערב ליכא, דלאו עלייהו סמיך מלוה, הואיל ובידו להצניען ולאבדן".

וכן כתב רש"י גם בבבא מציעא ק"ד ב':

"דטעמא דלא קא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב משום דמעיקרא לאו עלייהו סמך, דלאו למיגבי מינייהו אוזפיה, שהרי בידו להוציאן".

ובפסחים ל"א א' כתב רש"י: "דמטלטלי דיתמי לא שיעבדום חכמים לבעל חוב, דקרקע של יתומים הוא דאמרינן בעל חוב גובה אותה בחובת אביהן, משום דמחיים חל שיעבודא עליהן, אבל על מעות שלא היו בעין לא חייל שיעבודו מחיים עליהן".
(במסכת בבא בתרא דף קע"ה ב' יש מחלוקת אמוראים אם שעבוד נכסים הוא מהתורה או מדרבנן. למי שסובר שהוא מהתורה, גם מטלטלים משתעבדים, ורק חכמים תקנו שלא ישתעבדו. ולמי שסובר שהוא מדרבנן גם קרקע אינה משתעבדת מהתורה, וחכמים תקנו שתשתעבד. ולשתי הדעות הטעם הוא משום שאין המלווה סומך על מטלטלין שאפשר להבריחם ולאבדם. לדעה ששעבוד מהתורה המלווה מוחל על השעבוד מטעם זה, ולדעה שהוא מדרבנן מטעם זה לא תקנו חכמים שעבוד במטלטלין)

בדברי רש"י אלה מבואר בפירוש שגם אם ידוע בוודאי שהמטלטלין היו של אביהם אין בעל חוב גובה אותה מהם. וכך הוא פשוט וידוע וכמדומני שאין מי שחולק בזה.

וקשה שכאן כתב רש"י שרק משום שיש לומר שקנו את המטלטלין אחרי מיתת האב אין בעל חוב גובה. ומשמע שאם יש עדים שהיו המטלטלין של האב וירשו אותם ממנו היה גובה. וזה תמוה שהרי אין לו שעבוד נכסים עליהם וכיצד יגבה.

לשון הברייתא: " תנא: "שוה כסף" – מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות". לא משמע כלל לפרש שהדין שנתחדש בלשון המשנה "שווה כסף" לפירוש הברייתא הוא הדין הידוע שמטלטלי דיתמי לא משתעבדים כיוון שהמלווה לא סומך עליהם. שהרי מדובר כאן בדין בהלכות תשלום נזקי ממון, ולא בדין כללי של שעבוד חוב שכבר מבואר במקומות אחרים ואין לו שייכות לנזקי ממון.

עיין לקמן ל"ט א' במשנה שנאמר ששור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. וכתב שם רש"י:

"שור של חרש שנגח לשור של פקח פטור. בגמרא מפרש דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, אבל בנזקי מועד מעמידין אפוטרופוס לשור היתומים להיות במקום הבעלים לקיים והועד בבעליו, וגובים הנזק מנכסי הקרקע של יתומים. אבל תם דגבייתו מגופו הוא והוא מטלטלין אין מעמידין אפוטרופוס לכך, כדאמרינן בפרק קמא (דף י"ד ב') שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואוקימנא ביתמי".

ובתוספות שם כתבו על זה:
"אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. תימה מאי טעם דאין מעמידין, דאין לומר משום דאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות כדאיתא בפרק קמא (דף י"ד ב') גבי "שוה כסף" ואוקמינן ביתמי, דלא דמי כלל דהתם מיירי בהזיקו בחיי האב ומשום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב".

קושיית התוספות שהרי במשנה לקמן מדובר שהשור של הקטנים עצמם נגח והקטנים עצמם מחוייבים לשלם, וכן גם שור של חרש ושוטה, רק שהם לא בני דעת לעמוד לדין ואפשר להעמיד להם אפוטרופוס. וכאן מדובר גם לפי פירוש רש"י שהשור מועד של האב נגח ונעשה חוב על האב, ומת האב, וכשבא הניזק לגבות מהיתומים הנדון הוא עד כמה הם משועבדים לפרוע את חוב אביהם, ומה שאין גובים מהם מטלטלין הוא משום שאין שעבוד על המטלטלין לחוב האב, ואינו דומה כלל לנדון שם.

מכל מקום זה מבואר מרש"י לקמן ל"ט א' שאכן יש בסוגייתנו דין מיוחד בהלכות גביית תשלומי נזקי ממון שמקטנים גובים רק קרקע ולא מטלטלין גם אם שור שלהם עצמו הזיק ולא משום שמטלטלין לא משתעבדים לבעל חוב. וכמו שמשמע לשון הברייתא  שזה דין מיוחד בנזקי ממון.

מכך שרש"י כתב כאן שיש לומר לאחר מיתת אביהן קנאום, משמע שאם יש עדים שהיו של אביהם היה גובה. ובהכרח לומר שמה שמטלטלין של יתומים לא משתעבדים לבעל חוב זהו דווקא בהלוואה, שהמלווה לא סמך על מטלטלין ולכן לא השתעבדו. אבל חוב הנובע מהיזק ממונו לא שייך לסמיכת בעל החוב ולכן גם המטלטלי משתעבדים (בוודאי חובות הנובעים מעסק בין שני בני אדם כמו מכירה שקנה חפץ בהגבהה ולא שילם דמיו וכל כיו"ב יהיה דינם שווה להלוואה שמטלטלי לא משתעבדים גם במקום שלא שייך הטעם שבעל החוב לא סמך עליהם. שלא חילקו בדין הזה בין מקום ששייך הטעם שלמקום שלא שייך. ועיין תוספות בבא בתרא קע"ה ב' דיבור המתחיל "לא". אבל חוב נזק שאינו שייך כלל לעסק בין אנשים אינו ככל שאר חובות ויש בו שעבוד נכסים על מטלטלין וצריך עיון אם מאיזה טעם נתחדש דבר זה דוקא בנזיקין או ששייך גם לגבי חוב השבת גזילה וכיו"ב וצריך תלמוד בזה).

הטעם שאינו גובה כאן הוא משום שיש לומר שלאחר מיתת האב קנו את המטלטלין. אם כן אין כאן שום דין מחודש בהלכות נזקי ממון, שחזקה שמה שתחת ידו של אדם הוא שלו, ולכן חזקת המטלטלין שביד היתומים שהם שלהם ולא שמשועבדים לבעל החוב, ובלי ראייה אינו יכול לטעון שמא יש לי שעבוד על נכסים אלה ולכן אינו יכול לגבות. וזו מציאות שאין לו ראיה ואינו גובה ואין כאן שום חידוש דין בהלכות גביית תשלומי נזקי ממון ומה שייך שתהיה על זה בבא במשנה "שווה כסף", ובוודאי לא שייך ללמוד מזה למשנה לקמן ל"ט א' שאם נגח שור של הקטנים עצמם לא יעמידו אפוטרופוס כי נזק ממון של קטנים לא גובים אלא רק מקרקע.
הנה אם נכנס מעצמו שור של ראובן לחצר שמעון, ויש שם גם שור של שמעון וכעת איננו מכירים להבחין ביניהם, אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו על כל שור בפני עצמו הבא ראייה ששור זה שלך ואתן לך אותו, ומספק הוא נשאר בחזקתי, אלא כיוון שוודאי מעורב כאן שור של ראובן חייב שמעון לתת לראובן את הקטן שבהם. ועיין לקמן ל"ו א' שכתבתי לבאר מדוע כך הדין.
לפי זה כיוון שבוודאי בנכסי היתומים מעורבים מטלטלין שמשועבדים לניזק שאביהם התחייב לשלם לו דמי הנזק, אע"פ שלא ניכר אילו מטלטלין היו של האב ואילו מהם קנו היתומים, צריכים היתומים לפרוע לו ממון בשווי נזקו. שבוודאי יש לו ממון זה אצלם, רק אינו יודע איזה חפץ קנוי לו לשעבוד נכסים ואיזה חפץ קנו היתומים לאחר מיתת האב. וזה כמו שור של ראובן ושור של שמעון מעורבים שחייב שמעון לשלם לו שור אחד.

אם יש עדים על חפץ מסויים שהיה של האב הרי חפץ זה גופו קנוי לניזק בשעבוד חובו וגובה כיוון שנקנה לו החפץ לשעבוד מחיי האב ואת שלו הוא נוטל ואין כאןהוצאה וגבייה משל היתומים כלל. וכמו שור שלו שנכנס מעצמו לחצר היתומים ויש עדים שזה השור שלו שבוודאי נוטלו כי הוא שלו ואין זו הוצאה מיתומים.
אבל אם לא ניכר איזה חפץ שלו, באופן זה הוא גביית ממון מרשות היתומים. ועל זה יש דין מחודש בהלכות גביית חוב נזקי ממון, שנאמר במשנה בלשון "שווה כסף", שמיתומים וחרש ושוטה אין גביית תשלומי נזק מממון שלהם אלא רק מקרקע.

ובאמת צריך ביאור בטעם דין זה, שהרי שור תם של חרש שוטה וקטן שנגח, אם נחשב שאין לו בעלים פטור לגמרי, אבל אם מעמידים להם אפוטרופוס נעשה דינו כשור שיש לו בעלים, שהרי גם במועד צריך דין בעלים ומועד של חרש שוטה וקטן משלם על ידי אפוטרופוס. וכשיש לו בעלים ונוגח, לרבי עקיבא זוכה הניזק מייד בגוף השור מכח הנגיחה ואין זו תביעה כלפי הבעלים וגביית חוב מהם, ולמה לא יזכה אם הוא שור של קטנים רק משום שהוא מטלטלין שלהם. רש"י כאן לא פירש שהיתומים הם דווקא קטנים שתובעים אותם על ידי אפוטרופוס. וצריך ביאור מה גורם לדין זה שלא גובים ממטלטלין ומה טעמו, ולמה הוא שייך גם ביתומים גדולים כששור של אביהם נגח וגם בחרש שוטה וקטן ששור של עצמם נגח.

ונראה שבאמת אין זה דין לפטור מעיקר חיוב דמי הנזק, אלא רק דין שלא לעשות גבייה. וכמו שכתבתי לעיל י"ג ב' לגבי הדין של נגח ואחר כך הפקיר שאין זה פטור מעיקר חיוב תשלום דמי הנזק, רק הוא דין שאין מוציאים את הממון. לכן אם חזר וזכה מתחייב מחדש כיוון שהחוב לא נפקע אלא רק היה אריה רבוץ עליו שלא לגבותו.
וכאן הדין הוא שאם אין כאן בעלים שפשע כלפי חבירו וכגון יתומים אפילו הם גדולים או חרש שוטה וקטן, גם אם יש חוב כלפי הניזק אין מוציאים מהם. וגבייה מקרקע אינה נחשבת כל כך הוצאה כיוון שהיא במקומה עומדת ולא נמצאת ביד בעליה ומשועבדת לניזק הרי זה כמו ממונו שמונח ונותנים לו. אבל מטלטלין מוחזקים ביד בעליהם ולהוציא מידם לא מוציאים כיוון שאין אלה בעלים שפשעו בממונם שהזיק. וזה קצת קרוב לביאור התוספות בטעם דין זה לקמן ל"ט א' שכתבו שהוא משום שחסו עליו.

לשון רש"י: "ביתמי קאמרינן. דאי שבק להו אבוהון המזיק מקרקעי גבי מינייהו אבל ממטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום". ועדיין הלשון לא מובן, שאם מדבר בדין המחודש שלא גובים נזקי ממון מיתומים היה לו לומר 'אבל מטלטלי לא, דמטלטלי לא גבינן מיתמי'. ובכל אופן שנפרש יהיה קשה שאם אומר שמטלטלי דיתמי לא משתעבדי הפירוש שגם מחיי האב לא נקנה בהם שעבוד נכסים לבעל החוב ואם כן לא שייך להמשיך "דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום", שגם אם היו של אביהם הרי אמר שלא נשתעבדו.
ואפשר לפרש בדוחק "אבל ממטלטלי לא", כאן סיים לומר את הדין המחודש של המשנה "שווה כסף" שאין גבייה לנזקי ממון מיתומים. כעת הוקשה לו שבחוב נזיקין יש שעבוד מטלטלין וכיןן שכך יגבה מהם הניזק חוב הנזיקין כמו שגובה מקרקע שאין זו הוצאה מהיתומים כיוון שקנוי לו לשעבוד הרי הוא רק נוטל את שלו. שזה כמו בהמתו שנכנסה בטעות לחצרם. ועל זה תירץ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי, ואין הפירוש כמו בעלמא שלא חל עליהם שעבוד, אלא הכוונה שאין לראות בהם דבר שקנוי לו וכמו בהמתו שנכנסה לחצירם, כיוון שהם מעורבים עם הנכסים שקנו היתומים אחרי מיתת אביהם. שעל כל חפץ בפני עצמו איכא למימר לאחר מיתת אביהם קנאום.