מתני' השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו. המצניע את הקוץ ואת הזכוכית [ברשות הרבים. רש"י לעיל כ"ט ב'], והגודר את גדרו בקוצים, וגדר [אבנים] שנפל לרשות הרבים והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן.
גמ' אמר רב לא שנו אלא דנטנפו כליו במים אבל [הוזק] הוא עצמו פטור, קרקע עולם [שאין לה בעלים. רש"י לעיל כ"ח ב'] הזיקתו [וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה. ורב לטעמיה דאמר לקמן (דף נ' ב') בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. רש"י שם. ולכן פטור על נזקי האדם בקרקע שהוא כמו חבט בקרקעית הבור. והמים הם כמו הבל שהוא עשה שיהיו שם והזיקו הם גופם ולכן על טינוף הכלים במים חייב.
ועיין שם שבור חייב רק על נזקי אדם ופטור על כלים, ולרב חייב על כלים משום שרק אם הפקיר את המים חייב עליהם משום בור ומשנתנו מדברת בשלא הפקיר ואז חיובו משום שור שחייב גם על כלים. ולשמואל שגם בלא הפקיר חייב משום בור משנתנו כרבי יהודה שמחייב על כלים בבור. וכן חייב לשמואל על נזק האדם בקרקע משום שמחייב בבור גם על חבטו ולא רק על הבלו. ועיין שם מה שכתבתי בביאור הסוגיא].
אמר ליה רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו? [המשליך זבלו ברשות הרבים מי לא מיחייב כי לא הפקירו, הכא נמי רפשו הוא דאזקיה [את האדם] שנתערבו המים והעפר ונעשה טיט ושלו הוא. מדמוקי לה בטינוף כלים מכלל דלא אפקריה דהא בור לא חייב בו כלים. רש"י.
וכתב בשיטה מקובצת בשם הראב"ד:
מדקתני מתניתין השופך מים לרשות הרבים ואוקימנא בנטנפו כליו במים, שמע מינה דלא אפקרינהו, דאי אפקרינהו בין לרב בין לשמואל בור נינהו [הם] ופטור על נזקי כלים. ולמאי שדינהו [זרק אותם] ברשות הרבים בודאי לעשות מהן טיט ורפש מעפר רשות הרבים בדריסת רגלי האדם והבהמה, ואם כן הוא עצמו אם הוזק בו יהא חייב, שהרי המגבל טיט ברשות הרבים והוזק בו אדם חייב שגם זה הטיט שלו הוא לכל נזקיו]
מי [האם] סברת דלא תמו מיא [אלא נתכנסו ונעשו רפש. רש"י]? בדתמו מיא [ונבלעו קמיירי [מדבר] ואין כאן רפש. רש"י].
ותרתי [ושתיים] למה לי? [ותרתי למה לי לאשמעינן, במתניתין טינוף כלים, והא תנינא לעיל [כ"ח א'] "נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים" ואוקמה [והעמידה] רב נמי בדלא הפקירן ובטינוף כלים. רש"י]
חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים [ואיצטריך לאשמעינן דאע"ג דברשות קעבדי [בימות הגשמים] אם הזיקו חייב לשלם. רש"י], דתניא: "כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות ובימות הגשמים יש להם רשות ואע"פ שברשות אם הזיקו חייבין לשלם". [כל אלו שאמרו חכמים מותרין לקלקל ברשות הרבים ואלו הן: פותקין ביבותיהן לקלח שופכין שלהם ברשות הרבים כו' ביב צינור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרשות הרבים. רש"י.
ולעיל ו' א' כתב רש"י: וגורפין מערותיהן ומשליכין זבליהן לרשות הרבים. בימות החמה אין להם רשות מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות יש להן רשות. ואע"פ שברשות בית דין משליכין אם הזיקו חייבין]
"המצניע את הקוץ וכו'". [המצניע את הקוץ, ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן]
אמר רבי יוחנן לא שנו [דגודר בקוצים חייב. רש"י לעיל כ"ט ב'] אלא מפריח [ראש קוצותיה ברשות הרבים דהוי ליה בור ברשות הרבים. רש"י שם] אבל מצמצם לא [אבל צמצמן לתוך שלו דהוי ליה בור ברשותו ואע"ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרשות הרבים פטור. רש"י שם]. מאי טעמא פטור? אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים [וזה שנתחכך והוזק משונה הוא. ומפריח היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירן והפריחן למקום מהלך בני אדם. רש"י שם].
תנו רבנן: "המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותל של חבירו ובא בעל כותל וסתר כותלו ונפל לרשות הרבים והזיקו חייב המצניע". אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע [דהוי ליה למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו. רש"י. והוא כמו הניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג במקום שרוח מצויה יכולה להפילם שהוא פושע] אבל בכותל בריא המצניע פטור וחייב בעל הכותל [דהוה ליה לאצנעינהו. רש"י. מדובר שבעל הכותל ראה שיש קוצים בכותל שנופלים לרשות הרבים שאם לא כן הוא אנוס. אם בעל הכותל היה נחשב כמו מניח בידיים את הקוצים ברשות הרבים בכך שסתר את הכותל וידע שנופלים הקוצים לרשות הרבים היה חייב בעל הכותל גם בכותל רעוע, שסילק כריית הבור של הראשון וכרה בור חדש. אלא מדובר שמתוך שסתר את הכותל נפלו הקוצים ממילא ולא נחשב מעשה בידיים של בעל הכותל. לכן בכותל רעוע שההצנעה הראשונה היא כריית בור חייב המצניע אע"פ שבעל הכותל ידע בנפילתם לרשות הרבים כיוון שכריית הבור הזה היא של המצניע ובעל הכותל לא אחז את הקוצים בידיו שנאמר שביטל מעשהו של הראשון וכרה מחדש. ובכותל בריא אין ההצנעה כריית בור מצד המצניע כיוון שהוא כמו הניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג במקום שיכולים ליפול רק ברוח שאינה מצוייה. ובעל הכותל חייב כי מה שידע שנופלים הקוצים לרשות הרבים כשהוא סותר את הכותל היא פשיעה שמחשיבה אותו ככורה את הבור].
אמר רבינא זאת אומרת המכסה בורו בדליו של חבירו [כסוי בור של חבירו. רש"י] ובא בעל דלי ונטל דליו חייב בעל הבור [כדאמרינן במצניע קוצותיו דהיינו בור בכותל רעוע של חבירו וסתר זה את כותלו דחייב המצניע והכא נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה [היה לו להעלות על דעתו] שזה יטול את דליו. רש"י. וזהו כאילו הניח כיסוי שרוח מצויה יכולה להעיפו ואין זו שמירה, ועיין ביאור עמוק בזה בברכת שמואל המבואר סימן כ"ג].
פשיטא? [היא היא ומאי אשמעינן רבינא. רש"י]
מהו דתימא התם הוא דלא הוי ידע ליה דלודעיה אבל הכא דידע ליה הוה ליה לאודועיה קא משמע לן. [מהו דתימא לא דמי, דהתם משום הכי ליכא לחיוביה לבעל כותל דלא הוי ידע ליה למצניע דלודעיה שיבא ויטול קוצותיו, אבל בעל הדלי דידע לבעל הבור איבעי ליה לאודעיה שהוא נוטל את דליו, אשמעינן רבינא דלאו היינו טעמא. רש"י. כיוון שאין בעל הבור רשאי לסמוך על דלי של חבירו לשמור בו את בורו, נחשב בעל הבור כמו שהניח בורו בלא שמירה גם אם שכיסהו בדלי של חבירו, ולכן אין בעל הדלי צריך להודיעו שגילה את הבור אע"פ שיודע מי בעל הבור, שגם בלי הודעתו חייב ועומד בעל הבור לשמור ולכסות משלו כאילו היה מגולה. ומכותל לא שמענו חידוש זה, ששם בעל הכותל אינו יודע מי הצניע את הקוצים בכתלו שיוכל להודיעו שיבוא לסלקם אחרי שנפלו]
תנו רבנן: "חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן, ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה [שיטה מקובצת: פירשו בירושלמי שאף זה מידת חסידות שלא תוציאם המחרישה ויזיקו את הרבים]".
רב ששת שדי להו בנורא [זרק אותם באש]. רבא שדי להו בדגלת [זרק אותם בנהר חידקל].
אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא [מי שרוצה להיות חסיד] לקיים מילי דנזיקין.
רבא אמר מילי דאבות. ואמרי לה [ואומרים לה. גרסה אחרת בשם רבא] מילי דברכות.
(ויקרא י"ט י"ח: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה".
ובירושלמי נדרים ובמדרש אמר רבי עקיבא זהו כלל גדול בתורה.
במסכת שבת ל"א א': "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה. אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] זו היא כל התורה כולה ואידך [והשאר] פירושה הוא זיל גמור [לך למד]".
ופירש רש"י שם: "דעלך סני לחברך לא תעביד. "ריעך וריע אביך אל תעזוב" (משלי כז) זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך. לשון אחר חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות".
ובמהרש"א שם כתב על דברי הלל: "והיינו דכתיב בתורה "ואהבת לרעך כמוך וגו'". ויש לעיין בזה גם שאמר ליה בלשון תרגום [ארמית] שכן היה לשונם אז בירושלים, מכל מקום אמאי שינה לומר לו בלשון שלילה דעלך סני כו', דתרגום מלישנא דקרא הוה ליה למימר ותרחמיה לחברך כוותך [זהו "ואהבת לרעך כמוך" בלשון ארמית] כתרגום אונקלוס.
ויש לומר דמשמע ליה דקרא לא איירי אלא בכי האי גוונא [שהפסוק לא מדבר אלא באופן זה] בלא תעשה דגביה לא תקום ולא תטור כתיב, ועלה קאי [עומד] ואהבת לרעך וגו' שלא תעשה לו רעה מכל דסני לך כו' [כלומר הפסוק מתחיל בלא לעשות רעה, שאומר לא תקום ולא תטור, וכלפי זה מתייחס ההמשך ואהבת לרעך, ומכח התחלת הפסוק מתפרש גם ההמשך ואהבת וכו' שעניינו לא לעשות רעה], אבל לגבי לעשות לו טובה לא קאמר ואהבת לרעך כמוך, כדאמרינן חייך קודמין לחיי אחיך וכן מוכיחין דברי תרגום יונתן עיין שם".
וזה לשון תרגום יונתן על הפסוק: "לא תהוון נקמין ולא נטרין דבבו לבני עמך ותרחמי לחברך דמן אנת סני לך לא תעביד ליה אנא יי". [לא תהיו נוקמים ולא נוטרים שנאה לבני עמך, ותאהב לחברך שמה שאתה שונא לא תעשה לו, אני ה']
ומבואר מתרגום יונתן שדברי הלל הם האופן שבו אמר לגר את הפסוק ואהבת לרעך כמוך.
ופירש המהרש"א שאמר לו כך כיוון שרק על הימנעות מעשיית רע נאמר "כמוך", ולא על עשיית טוב שבזה חייך קודמים לחיי חברך.
חייך קודמים לחיי חברך מבואר בגמרא בבא מציעא ס"ב א': "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב.
דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו.
עד שבא ר' עקיבא ולימד "וחי אחיך עמך" חייך קודמים לחיי חבירך".
ולגבי עשיית רע לחבירו שיכול להציל עצמו אם יהרוג את חבירו, הדין שייהרג ולא יהרוג את חבירו, שעל עשיית רע לא נאמר חייך קודמים.
עומק הדבר הוא שלא להזיק את חבירו הוא תכלית הטובה שיכול ומחוייב לעשות עמו. שבטבע כדי לא להזיק עליהם להיפרד, כמו אברהם ולוט או יעקב ועשו, ואי אפשר שיהיו יחדיו בלא שצורך האחד יחסיר מצורך חברו.
מה שחברו באמת צריך מזומן לו מהקב"ה, וחפצו לאכול משלו, שחביב על אדם קב שלו מתשעה קבין של חבירו.
במסכת אבות ה' י' נאמר "שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד". ולכאורה קשה שאם יהיו שני חסידים ביחד וכל אחד יתן לחברו כל מה ששלו הרי שייעשו כמידת עם הארץ שיהיה ממילא שלי שלך ושלך שלי. אלא עומק הדבר הוא שכדי לחיות בלי פירוד עם חבירו וביחד עם זה לא להזיקו כלל, צריך ביטול עצמו לגמרי, שיהיה עניו בתכלית, וביטול זה הוא תכלית הנתינה לחבירו, ועל זה נאמר שלי שלך ושלך שלך.
ולכן רגש האהבה שבלבו שנאמר בפסוק "ואהבת לרעך כמוך", עיקר הקיום שלו הוא על ידי מניעת היזק לחבירו ולכן כשהורה הלל לגר כיצד לקיים את הפסוק אמר לו בלשון לא תעשה רע.
יש צורך גם בצד של האהבה בו האוהב מבטא את אהבתו, אבל גדול ממנו הצד בו האוהב נותן את עצמו על ידי התמסרות להקשבה שותקת אל אהובו. על ידי זה מתעורר האהוב לבטא אליו את אהבתו בסוד מיין נוקבין ומיין דוכרין.
חסיד הוא מי שאוהב בתכלית האהבה. לא קראו לחסיד בעל חסד או איש חסד ואוהב אלא "חסיד" דהיינו נאהב, שהאוהב לא בהכרח אהבתו מקובלת על חבירו ולרצון לו, ולפעמים לא נוח לו בה שהיא יכולה גם להגביל את מציאותו. ורק אם אהבתו גורמת לחבירו לאהבו בחזרה הרי זו אהבה מתוך ענווה וקבלה והקשבה שהיא רצוייה אצל חבירו ולכן נקרא חסיד, ראוי לחסד, שהוא מושך חסד ורצון מחברו.
וכלפי זה נאמר בסוגייתנו שעיקר החסידות היא לא להזיק. ועל מעשי הגוף נאמר שיקיים מילי דנזקין. וכלפי הלב נאמר שיקיים מילי דאבות שעיקרם מידת הענווה, וענווה היא מדתו של הקב"ה יותר מכל המדות שהוא מניח מקום למציאות הנבראים ומניח להם בחירה חופשית לגמרי אע"פ שמלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו, ועל ידי הענווה מתדמה לו בזה. ומצד הנשמה נאמר שיקיים מילי דברכות, שאכילה תמיד מחסרת שאם אכל הרי לחבירו נחסר מה לאכול, ואם אכילתו היא מתוך הכרת טובה וענווה, שזה עניין שמברך על מה שנהנה, אין אכילתו מחסרת מאומה ולא ניזוק מחמתה שום אדם, כיוון שהיא מושכת ברכה ושפע. ובתפילה הוא מבטל את עיקר קיומו כלפי הבורא ועומד לפניו מתוך ענווה והכרת תודה ועל ידי זה כל עיקר קיומו אינו בדרך של לתפוש מקום של אחרים אלא אדרבה להרבות שפע וברכה לכל.
ובמהרש"א כאן כתב: "לפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים דהיינו טוב לשמים וטוב לבריות וטוב לעצמו, קאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות, ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות, ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים". [אגב השמיע בזה יסוד גדול מאוד ש"טוב לעצמו" ו"טוב לבריות" אינם נופלים בחשיבות מ"טוב לשמיים" ואדרבה הם באים קודם כיוון שהם היסוד. מה שטוב לבריות אינו נופל בחשיבותו והכרחו מטוב לשמים הוא דבר ידוע לכל, אבל "טוב לעצמו" אינו מפורסם כל כך ורבים שוגים בזה, ונעקר כל היסוד וגם טוב לבריות וטוב לשמים אינם יכולים להתקיים באמת. זהו עניין ארוך ויסודי ורק רמזתי עליו כאן]
ועיין עוד מה שכתבתי בזה במאמרים בעניין ענווה)
מתני' המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים [שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים. רש"י] והוזק בהן אחר חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה [זהו משום תקנת חכמים שקנסוהו. שאם לא כן מכיוון שלא הפקיר אסור לזכות בהם משום גזל, ומה שאסור לו להניחם שם ומזיק זהו רק גורם שיכולים לתבוע אותו בבית דין לסלקם משם ולא שיוכלו לזכות בהם. ואף אם עושה אדם דין לעצמו זהו רק לסלקם משם ולא לזכות בהם].
רבן שמעון בן גמליאל אומר כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה. [כל המקלקלין ברשות הרבים. רבן שמעון בן גמליאל שמעיה [שמעו] לתנא קמא דלא קניס אלא שבחא [שלא קנס אלא שבח] אבל גופא [דמי הזבל עצמו] לא, כדקתני בברייתא בגמרא. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר דגוף נמי כל הקודם בו זכה. לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפילו עושין ברשות. רש"י]
ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו.
[כתב המאירי: ההופך את הגלל לרשות הרבים. רוצה לומר שכבר נעשה זבל והפכו לרשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקו כמו שבארנו למעלה. ולא נאמר בזו כל הקודם בהם זכה מכיון שאינו משביח ברשות הרבים ולא נאמר כל הקודם זכה אלא בדבר שעמידתו ברשות הרבים משביחתו, וכן הדין שמה שהשביח שלא מן הדין יפסיד. ולפי מה שפרשו בגמרא לדעת תנא קמא דוקא קנסו את השבח אבל לא קנסו את הקרן, ומעתה הופך את הגלל לא קנסו כלל ואין אומרים כל הקודם זכה אלא אסורין משום גזל. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל המקלקלים ברשות הרבים שהזיקו חייבין וכל הקודם זכה פה אפילו בגופן שקנסו גופן משום שבחן, בכל דבר שיש בו שבח, הא בדבר שאין בו שבח אין כאן קנס כלל וכן הלכה]
גמ' לימא [לומר] מתניתין דלא כר' יהודה? דתניא: "ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום [כל שלשים יום רשאי להניחן שם. רש"י] כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ" [ שלא יהו מקפידין על כך. רש"י].
אפילו תימא [תאמר] רבי יהודה, מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק. [תוספות: ואם תאמר והא מתניתין קתני כל הקודם בהן זכה [ואם יש לו רשות לא יתכן שקנסוהו], ויש לומר דכל הקודם בהן לאחר שלשים יום זכה]
והתנן [והרי שנינו. משנה לקמן ס"ב ב': גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל גמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב. רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור]: "רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות". מאי לאו משום רשות בית דין? [הניח בחוץ משום פרסומי ניסא פטור. רש"י]
לא. משום רשות מצוה. דתניא: "רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה". [מפני שהוא רשות מצוה כלומר משום רשות בית דין דמצוה מיפטר, אבל ברשות בית דין דלאו מצוה חייב. רש"י. יש שני אופני רשות, האחד הוא שגם אחרי הרשות נחשב ממונך שדרכו להזיק ושמירתן עליך, רק הרשות היא לעניין שאין כופים אותו שלא להעמידו ברשות הרבים. וגם שור תם מותר להוליכו ברשות הרבים ואעפ"כ עדיין הוא ממונך שדרכו להזיק ועל המזיק להרחיק את עצמו וחייב בנזקיו אע"פ שאינו מחוייב לעשות שום פעולה כדי לשמור אותו. ורשות של מצווה היינו שנחשב כאילו מדליק בחצר שלו ואין עליו תורת ממונך שדרכו להזיק כיוון שעל הניזק להרחיק את עצמו, ולכן פטור אם הזיק]
תא [בוא] שמע: "כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים [כגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערות. רש"י. והיינו בימות הגשמים] אם הזיקו חייבין לשלם. ורבי יהודה פוטר".
(מבואר שדעת רבי יהודה שהרשות שנתנו חכמים היא להחשיבו כמו עושה בתוך חצירו לעניין שעל הניזק להרחיק את עצמו ולכן אין עליו תורת מזיק כלל, ולא כחכמים שרק הרשו שלא יכופו אותו להמנע מלהניח, אבל עדיין תורת מזיק עליו ועל המזיק להרחיק את עצמו וחייב בתשלומי נזק.
וקשה שלעיל בברייתא נאמר "רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה", ומשמע שברשות שאינה של מצווה לא פוטר רבי יהודה.
ובספר תורת חיים תירץ שמה שנאמר לעיל שלדעת רבי יהודה יהושע הנחיל את הארץ על מנת שתהיה רשות להוצאת זבלים אינו רק בהוצאת זבלים אלא הוא הדין לענין שאר מקלקלין כגון פותקין ביבותיהן וכו' וכתב שכן נאמר בהדיא בתוספתא בבא קמא פרק ב' דלאו לענין זבלים בלבד אמרינן שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ [עיין בתוספתא פרק ב' הלכה ו']. ולגבי מקלקלין שהתנה יהושע בהנחלת הארץ מכח תנאי יהושע נעשה כמו עושה בחצירו ועל הניזק להרחיק עצמו ופטור לרבי יהודה. אבל רשות בית דין שאינה מתנאי יהושע כלפי זה אמר רבי יהודה שזהו דווקא ברשות של מצווה אבל אם אינה של מצווה היא רשות רק לעניין שאין כופים עליו לכתחילה שלא לקלקל ברשות הרבים ואינו חייב לסלק את נזקו, אבל עדיין שם מזיק עליו ועל המזיק להרחיק את עצמו וחייב בתשלומין)
אמר רב נחמן מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ור' יהודה היא.
רב אשי אמר תבנו וקשו תנן [דמחייב דעדיין לא נעשו זבל וקשים הם ומחליקין בהן וכי קאמר רבי יהודה [שפטור] בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כל כך. רש"י] משום דמשרקי [מחליקין. רש"י. ומשום כך רשות בית דין לא נאמרה לגביהם. וכתבו בתוספות: והא דמחייב מתניתין בגללים אע"ג דלא שריק, היינו משום דלית ביה שבחא ולא התירו להוציא בחנם].
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 