מתני' שור שנגח את האדם ומת מועד משלם כופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה [דבתם נמי כתיב סקל יסקל. רש"י]. וכן בבן וכן בבת [בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים. רש"י].
נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד.
גמ' וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה]? [אם נגח והזיק ג' פעמים נעשה מועד רק להזיק ולא להרוג. כדי שיהיה מועד להרוג צריך שיהרוג ג' פעמים, ועל זה מקשה הגמרא שמהפעם הראשונה כבר הורגים אותו]
אמר רבה הכא במאי עסקינן כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם [שרץ אחריהן זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן. רש"י].
רב אשי אמר אומדנא לאו כלום הוא, אלא הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שסיכן לשלשה בני אדם [נגחם ועשאם מסוכנים למות. רש"י: לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר [בים של שלמה כתב שבמגיד משנה שהביא את רש"י, וכן ברש"י מדוייק, הגרסה "סיכן ג' בני אדם ולא מתו, וכשנגח הרביעי מתו כולן". עיין לעיל כ"ג ב' שרש"י פירש שבנגיחה שלישית משלם נזק שלם ועיין שם בתוספות שחזר בו ובאמת רק בנגיחה רביעית משלם נזק שלם והוא הדין לכופר]].
רב זביד אמר כגון שהרג שלשה בהמות.
ומועד לבהמה הוי מועד לאדם?
אלא אמר רב שימי כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים.
ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל?
אלא אמר רבי שמעון בן לקיש כגון שהרג שלשה בני אדם טרפה [אטרפה לא קטלינן ליה דגברא קטילא קטיל. רש"י].
ומועד לטרפה הוי מועד לשלם?
אלא אמר רב פפא דקטל וערק לאגמא [שהרג וברח לאגם. רש"י: לאחר שהעידו בו ברח] דקטל וערק לאגמא.
(יש לעיין למה אם הרג עובדי כוכבים אינו מועד לישראל, וכן אם הרג טריפה למה אינו מועד לשלם. שהשור אינו מבחין ביניהם, ואין אצלו חילוק בין נגיחת זה לנגיחת זה.
ובמגיד משנה על הרמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י' הלכה ג' כתב לגבי עובד כוכבים שמא הבעלים שומרים יותר שלא יגח ישראל. ומבואר שהעדאה תלויה גם במדרגת שמירת הבעלים ולא רק בכמה השור נגחן. ולעיל ביארתי שלכן יש צד לומר שרשות משנה, שעד כמה חוששים שיגח תלוי בשני דברים, בכמה השור נגחן ובכמה הבעלים מקפידים בשמירה, ולכן העדאה היא רק ביחס לאותו בעלים, וכשעובר לבעלים אחר צריך העדאה מחדש.
וצריך לדחוק שגם לגבי טריפה הבעלים פחות מדקדק בשמירה, וזה רק אם ידוע שהוא טריפה, וצריך עיון.
הרמב"ם שם כתב:
"והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו אדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר, כגון שהרג שלשה גויים ואחר כך הרג ישראל שהמועד לגויים הרי זה מועד לישראל, או שהרג שלשה ישראל טרפה ואחר כך הרג שלם, או שהרג וברח והרג וברח והרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור. וכן אם סכן שלשה בני אדם כאחד או הרג שלש בהמות הרי זה מועד להריגה ובעליו משלמין את הכופר. וכן אם הכירו העדים את בעל השור ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושנייה ושלישית וברביעית ראו שורו שהרג ולא היו יודעין אם זה הוא השור שהרג בשלשה פעמים הראשונות או אחר היה, הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג שלשה פעמים היה להם לשמור כל בהמתם ומאחר שלא שמרו משלמין את הכופר".
וכתב המגיד משנה שלא גרס "אלא" שמשמעותו שדוחה את מה שנאמר מקודם)
רב אחא בריה דרב איקא אמר כגון שהוזמו זוממי זוממין. [השור נגח והרג שלוש פעמים. בכל נגיחה כשהעידו העדים, באו ראובן ושמעון והזימו אותם, כלומר ראובן ושמעון העידו שעדות הנגיחה אינה נכונה כי העדים על הנגיחה היו איתם באותה שעה במקום אחר ולא יכלו לראות את הנגיחה. הדין הוא שרק אם שניים מעידים נגח ושניים מעידים לא נגח אלה נאמנים כמו אלה ויש ספק, אבל אם מעידים עמנו הייתם ולא יכולתם להעיד נאמנים להכחיש את העדות ונקרא שהזימו את העדות. בנגיחה הרביעית שוב באו ראובן ושמעון להזים את עדי הנגיחה. ואז באו לוי ויהודה והעידו שבכל ארבעת הנגיחות ראובן ושמעון היו עימם במקום אחר מהמקום שאמרו שהיו בו עם עדי הנגיחה, וכך הוזמו כל העדויות שהעידו ראובן ושמעון, וחזרו למקומן כל העדויות שהוזמו על ידי ראובן ושמעון ועל ידי זה השור נעשה כעת מועד ומשלם כופר. רש"י: כשנגח ב' נגיחות ראשונות והעידו בו ב' כיתות עדים באו כת אחת והזימום ופטרוהו וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן, והוזמה אותה הכת אף על הזמות ראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית. עד כאן. ורש"י לשיטתו לעיל כ"ג ב' שמשלם נזק שלם או כופר על נגיחה שלישית וכאמור לעיל חזר בו וסובר שמשלם רק בנגיחה רביעית]
[לעיל כ"ד א': "אבעיא להו שלשה ימים דקתני לייעודי תורא [ולמעוטי היכא דנגח ביום אחד. רש"י] או לייעודי גברא [לייעד בעל השור בעינן שלשה ימים. רש"י]? למאי נפקא מינה, דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא [והעידו על שלש נגיחות של ג' ימים. רש"י], אי אמרת לייעודי תורא מייעד [אי אמרת לא בעינן ג' ימים אלא לייעודי תורא ולמעוטי קירב נגיחותיו הא מייעד דריחק בנגיחות. רש"י], ואי אמרת לייעודי גברא לא מייעד מימר אמר השתא הוא דקמסהדו בי [השתא הוא דקמסהדו בי [כעת הוא שהם מעידים בי] כל שלשתן הכיתות באו ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים]".
הניחא אי לייעודי תורא בעינן [ג' ימים דכתיבי בקרא. רש"י] שפיר [הרי נגח שלש נגיחות בג' ימים ואע"ג שלא נתקיימה העדאתו אלא בכת אחת לא איכפת לן. רש"י], אלא אי לייעודי גברא בעינן [שלשה ימים. רש"י] מימר אמר ליה לא הוה ידענא. [לפי הצד הזה צריך שהבעלים ידע על נגיחה אחת ביום אחד, ולמחרת על נגיחה שנייה וכן הלאה ואז הוא מועד לשמור את השור. וכאן נודע לו רק עכשיו על כל הנגיחות, שלפני כן הדין היה לקבל את דברי המזימין שלא היו נגיחות כלל. רש"י: אמר לא הוה ידענא ב' נגיחות הראשונות דאינטריה שהמזימין הטעוני]
כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי. [אצלו היה עומד. רש"י: גביה הוה קאי שהמזימין העידו דגביה הוה קאי וראה בנגיחותיו. עד כאן. המזימים האחרונים, לוי ויהודה, שהזימו את ראובן ושמעון, העידו שהבעלים היה עומד ליד השור בכל הנגיחות. ולכן יש דין שלוש העדאות בשלושה ימים נפרדים גם לגבי העדאת הבעלים]
רבינא אמר במכירין את בעל השור ואין מכירין את השור [רבינא אמר משכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידים עליו אין מכירין את השור ובג' הוכר. רש"י]
מאי הוי ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? [מאי הוה ליה לבעלים למיעבד ואמאי מחייבת ליה כופר. רש"י]
משום דאמרי ליה תורא נגחנא [שור נגחן] אית [יש] לך בבקרך, איבעי לך נטורי כולי בקרך [נצרך לך לשמור כל בקרך].
"וזה וזה חייבין מיתה כו'".
תנו רבנן: "ממשמע שנאמר (שמות כא, כח) [וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי] "סקל יסקל השור" איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה, מה תלמוד לומר "לא יאכל את בשרו"? מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה.
אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? תלמוד לומר (שמות כא, כח) "ובעל השור נקי"".
מאי משמע? שמעון בן זומא אומר כאדם שאומר לחבירו יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום.
וממאי ד"לא יאכל את בשרו" להיכא [להיכן] דשחטו אחר שנגמר דינו שאסור באכילה [לאחר שנגמר דינו. דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ושוב לא יאכל את בשרו], אימא [אמור] דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי [מותר] באכילה הוא, והאי "לא יאכל את בשרו" להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה הוא כדר' אבהו, דאמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר "לא יאכל", "לא תאכל", "לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע [להיכא דסקליה מסקל, ואתא [ובא] "לא יאכל" לאוסרו בהנאה וכדרבי אבהו. ונקי מבעיא ליה לדרשה אחריתי לחצי כופר ולדמי ולדות כדלקמן. רש"י] עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה: לגר בנתינה, ולעובד כוכבים במכירה. [כדרך שפרט לך בנבילה. שכתב לך בה "לא תאכלו" והוצרך הכתוב לפרש לך בה היתר הנאה לגר אשר בשעריך וגו', אלמא "לא תאכלו" איסור הנאה הוי משמע. רש"י. אם לא היה מפרש שמותר להנות מנבילה לתתה לגר ולמכרה לעובד כוכבים היינו אומרים שאסורה בהנאה, ומוכח מזה ש"לא תאכלו" פירושו איסור הנאה, ובמקום אחר וכגון שור הנסקל שנאמר רק "לא יאכל" ולא פרט שמותר להנות יהא הדין שאסור בהנאה]
אמרי [אומרים], הני מילי [דברים אלה. רש"י: דמפיק קרא לאיסור הנאה בלשון אכילה] היכא דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מ"לא יאכל" [היכא דנפיק לן אכילה והנאה מ"לא יאכל", אגב דמורי לן נמי אאכילה [על אכילה] מפיק ליה בלשון אכילה. רש"י], אבל הכא [כאן] דאיסור אכילה מ"סקל יסקל" נפקא, אי סלקא דעתך האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה. [אם איסור הנאה ואיסור אכילה נלמדים מאותו מקום מסתבר שיאמר הפסוק לא יאכל ונלמד שגם אסור בהנאה, אבל אם איסור אכילה נלמד כבר מ"סקל ויסקל", ו"לא יאכל" לא בא אלא ללמד איסור הנאה לחוד, לא מסתבר שיאמר אכילה והיה לו לומר הנאה. רש"י: אבל הכא דאכילה נפקא לן מסקול יסקל אי להנאה גרידתא אתא לכתוב לא יהנה]
אי נמי [אם גם. תירוץ נוסף. רש"י: אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא] "לא יאכל את בשרו" למה לי [כלומר היה די לכתוב "לא יאכל", ולמה הוסיף "את בשרו"]? דאף על גב דעבדיה [שעשאו] כעין בשר [ומשמע בשר ראוי לאכילה], דשחטיה [ששחטו], אסור. [את בשרו למה לי, אלא לאו לאשמועינן אע"ג דעבדיה כעין בשר שחוטה בהכשר אסור באכילה ובהנאה, דהשתא אצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה. רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 