בבא קמא – דף מ"ב עמוד ב'

[שמות כ"א: "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ. אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.]

תניא אידך [ברייתא אחרת]: "בעל השור נקי רבי עקיבא אומר נקי מדמי עבד [בעל השור נקי כלומר בעל שור תם נקי מחיוב שמחוייב בעל שור מועד, וכעת מפרש על קנס שלושים שקלים שמשלם מועד אם הרג עבד]".
ונימא רבי עקיבא לנפשיה [ויאמר רבי עקיבא לעצמו] והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך.
אמר רב שמואל בר רב יצחק כשקדם בעליו ושחטו [קודם שנגמר דינו אצטריך ליה קרא למפטריה. רש"י] מהו דתימא [שתאמר] לישתלם מיניה [ממנו]? קא משמע לן הואיל ובר קטלא הוא אע"ג דשחטיה [ששחטו] לא לישתלם מיניה.
אי הכי [אם כך] לרבי אליעזר נמי [גם] כשקדם ושחטו [אי הכי אמאי מותיב רבי עקיבא לרבי אליעזר לעיל הביאהו לבית דין ולא אסיק אדעתיה דמצי לשנויי ליה [ולא העלה על דעתו שיכול לתרץ לו] כשקדם ושחטו, אי לית ליה [אם אין לו] טעמא אחרינא. רש"י].
הכי נמי [כך גם], וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה [וסבר שמא יש לו טעם אחר שעדיף מזה ויאמר לו].
ורבי אליעזר נמי [גם], לישני ליה [לתרץ לו] שקדם ושחטו?
אמר לך התם [שם] הוא דנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, דשור לאו בר קטלא הוא כלל, דסלקא דעתך אמינא ניחייב אצטריך קרא למעוטי, אבל הכא [כאן] דמעיקרא בר קטלא הוה לא צריך קרא אע"ג דשחטיה.
[רש"י: אמר לך ר' אליעזר שקדם ושחטו לא אצטריך קרא, דהתם כי הרגו שלא בכוונה אצטריך למפטריה מכופר דשור לאו בר קטלא הוא כלל ואי לא מיעטיה הוה אמינא עיקר חיובו כופר הוא, אבל הכא דשור בר קטלא הוא תחילת דינו נפטר מממון ולא חלה עליו תשלומין דאיכא למימר הביאהו לבית דין, הלכך כי קדים ושחטו נמי בלא קרא מיפטר ולא צריך קרא]
ולרבי עקיבא נמי ודאי הכי הוה? [כלומר אי אפשר שלא יודה שאין צריך פסוק היכן שהשור בר קטלא אפילו אם קדם ושחטו]
אלא אמר רב אסי האי מילתא [דבר זה] מפי דגברא רבה שמיע לי, ומנו [ומי הוא] רבי יוסי ברבי חנינא, סלקא דעתך אמינא [היה עולה בדעתך שנאמר] הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם, משתלם נמי [גם] דמי עבד מעלייה, כתב רחמנא בעל השור נקי. [נשלם דמי עבד מעלייה. ואע"ג דמקטיל, דהא לגבי חבלת אדם אין תורת תם עליו ואינו נפטר בטענת הביאהו לבית דין, [לכן] כתב רחמנא נקי. רש"י]
אמר ליה רבי זירא לרב אסי והא תבריה [שברו] רבי עקיבא לגזיזיה [לכח אגרופו. רש"י לעיל ה' א'], דתניא [לגבי תם שחבל באדם, שלרבי עקיבא משלם נזק שלם]: "רבי עקיבא אומר יכול ישלם מן העלייה [כמו שמשלם נזק שלם נאמר גם שאין תורת תם עליו לשלם מגופו]? תלמוד לומר: (שמות כא, לא) "כמשפט הזה יעשה לו", מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה". [והא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה דאשמעינן בהדיא דאין משתלם אלא מגופו, ואכתי איכא למימר [ועדיין יש לומר] הביאהו לבית דין. רש"י]

אלא אמר רבא אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ומחמירני בעבד [לגבי מועד. רש"י] יותר מבן חורין, שבן חורין יפה סלע נותן סלע שלשים נותן שלשים ועבד יפה סלע נותן שלשים, משתלם נמי [גם] דמי עבד מן העלייה, כתב רחמנא: (שמות כא, כח) "בעל השור נקי".
תניא כותיה [כמותו] דרבא: "בעל השור נקי", רבי עקיבא אומר נקי מדמי עבד.
והלא דין הוא הואיל וחייב בעבד וחייב בבן חורין, מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד [דמועד משלם כופר ותם פטור. רש"י] אף כשחייב בעבד נחלק בו בין תם למועד [ומזה נלמד שתם פטור על דמי עבד ואין צריך את הפסוק "בעל השור נקי"]? ועוד קל וחומר ומה בן חורין שנותן כל שוויו חלקת בו בין תם למועד עבד שאינו נותן אלא שלשים [אפילו שוה מאה מנה. רש"י] אינו דין שנחלוק בו בין תם למועד?
לא. מחמירני בעבד יותר מבן חורין, שבן חורין יפה סלע נותן סלע שלשים נותן שלשים ועבד יפה סלע נותן שלשים יכול יהא חייב, תלמוד לומר "בעל השור נקי" – נקי מדמי עבד".

[ירושת הבעל:

כתב ברמב"ם הלכות נחלות פרק א' הלכה ח':

"האשה אינה יורשת בעלה כלל, והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים והוא קודם לכל בירושתה".

ובהלכות אישות פרק י"ב כתב: "כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים".

ושם בהמשך: "והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה.

השגת הראב"ד: ואם מתה בחייו ירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה. אמר אברהם: אומר אני ירושת הבעל דבר תורה".

והיא מחלוקת תנאים ואמוראים האם ירושת הבעל מהתורה או מדברי סופרים, עיין כתובות פ"ג א' במשנה ושם עמוד ב' בגמרא, ובבבא בתרא קי"א ב', עד קי"ג א'.

בבבא בתרא קכ"ה ב': "אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק". הביאור בזה שהבעל יורש רק מה שמוחזק בבעלות אשתו כשמתה, אבל לא מה שראוי לבוא לה לאחר זמן. וכגון אם מתה, ואחרי שמתה מת אחד מקרוביה שהיתה ראויה לירש אותו, אין הבעל זוכה בירושה זו אלא קרוביה האחרים. ואע"פ שבשאר ירושות יורש את קרובו שבקבר, וכגון אם מת אביו, ואחר כך מת אחי אביו, יורש את אחי אביו, כיוון שהיה אביו ראוי לירש את האח, וכעת שמת אביו הוא יורש את מה שראוי לבוא לאביו. והבעל אינו נוטל בראוי.

וכן לדעת רוב הראשונים אם היה ראובן חייב לאשה ממון ומתה, אין ראובן משלם לבעלה אלה לקרוביה האחרים כיוון שהבעל אינו נוטל בראוי לבוא, והמלווה לא היה מוחזק ברשותה בשעה שמתה אלא רק ראוי לבוא.

וכן עוד דין מיוחד בירושת הבעל כתב הרמב"ם בהלכות נחלות פרק א' הלכה י"ב: "וכן אין הבעל יורש את אשתו והוא בקבר כשאר היורשין של משפחת האב, כיצד בעל שמת ואחר כך מתה אשתו אין אומרין הואיל והבעל היה קודם לכל אדם בירושתה כך יורשי הבעל יקדמו לשאר יורשי האשה אלא יורשי האשה ממשפחת בית אביה הם היורשים אותה אם מתה אחר בעלה"

(רק לשם העניין אוסיף כאן את דברי התוספות בבבא בתרא קי"ג א': "ואם תאמר דבן יורש בראוי נכסי אמו [כגון מה שהיתה ראויה לירש בחייה ומלווה שהיו חייבים לה כשמתה] ובעל אינו יורש, מנלן דבעל קודם לבן [גם אם יש לימוד שהבעל יורש, עדיין יש לומר שיורש רק במקום שאין בן, ואם יש בן הבן קודם]?

ויש לומר כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות, שהן חשובין כבשר אחד [שאירות היא יותר מקרבה, ש"שאר" פירושו שאם נחסר חלק מדבר אחד, מה שנותר הוא השארית, לכן לשון שאר מורה שהם נחשבים כדבר אחד ממש, ולא רק קרובים], אם כן כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן [שגם הוא רק "קרוב" ולא "שאר"] דמאי לי האי ומאי לי האי". וזה נוגע גם לשאלות של שלום בית לדעת שהאיש והאשה הם יותר קרובי משפחה זה לזה ויש ביניהם יותר שאירות ו"קרבת דם" מאשר בין כל אחד מהם לקרוביו האחרים)]

[שמות כ"א: וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.
וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת]

תנו רבנן: (שמות כא, כט) "והמית איש או אשה" [במועד כתיב. רש"י], אמר רבי עקיבא וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר: (שמות כא, כח) "כי יגח שור את איש או את אשה", אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה [ולא לבעלה. רש"י]".

וסבר רבי עקיבא לא ירית [יורש] לה בעל? והתניא: (במדבר כז, יא) [וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה] ""וירש אותה" מכאן שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא". [ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו וגו', שארו זו אשתו. והא ליכא למימר [אין לומר] דלדידה ניתיב ירושה דידיה [שלה ניתן ירושה שלו] דהא "ממשפחתו" כתיב, אלא הכי קאמר ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו, ושארו שהיא אשתו הוא יורש אותה. רש"י]

אמר ריש לקיש לא אמר [רבי עקיבא נזקיה ליורשיה. רש"י] אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק [אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתתה. הלכך לא זכתה בו מחיים והוה ליה ראוי ולא מוחזק וקיימא לן ביש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ג א') דאין הבעל יורש את אשתו בראוי לבוא לאחר מיתתה כבמוחזק לה מחיים. רש"י. בבא בתרא יש דרשא אחרת ממנה לומדים שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואם כן ממנה כבר יודעים שאינו נוטל בכופר שהוא ראוי ולמה הוצרך ללמוד זאת מפסוק כאן. ועיין תוספות שביאור שנצרכים שני הפסוקים, גם ההוא שבבבא בתרא וגם זה שכאן].

מאי טעמא? [מאי טעמא אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה, אע"ג דכתיב והמית נימא דכיון שאמדוהו למיתה לישתלם מחיים. רש"י]

אמר קרא: (שמות כא, כט) "והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו". [והמית כו'. שור אינו בסקילה עד שימות הניזק דכתיב והמית איש והשור יסקל. רש"י]

ובנזקין לא אמר רבי עקיבא? והתניא: "הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל. [ודמי ולדות לבעל. התורה זכתה לו כדכתיב בעל האשה [שמות כ"א כ"ב: וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים]. רש"י]

אין הבעל – נותן ליורשיו.

אין האשה – נותנת ליורשיה [נזק וצער. רש"י. מכאן הקושיא, שמבואר שלרבי עקיבא אין הבעל יורש את אשתו בנזק וצער. לכאורה אין כאן קושיא, שהרי משלם לה המזיק אחרי שמתה, ואין זה מוחזק אלא ראוי, ובבבא בתרא לומדים דין כללי שהבעל אינו נוטל בראוי לבוא לה אלא רק במה שהיה מוחזק ברשותה כשמתה ויש לומר שמשום כך אינו יורש. אמנם לקמן בסמוך מבואר שהקושיא היא דווקא לשיטת רבי שמחשיב תשלומי נזק לאחר מיתה כמוחזק ולא כראוי].

היתה שפחה ונשתחררה [כלומר היתה משוחררת מעוברת ממשוחרר [עבד כנעני ששוחרר הוא כמו גר ואין לו יורשין שאין לו קרובים ישראל וקרוביו הנכרים אינם יורשים אותו. לכן שפחה משוחררת שנתעברה מעבד משוחרר וניגפה ויצאו ילדיה, ומתו שניהם, אין להם קרובים שלה לשלם להם נזק וצער ולא קרובים שלו לשלם להם דמי וולדות]. רש"י], או גיורת, זכה". [רש"י: או גיורת מעוברת מגר ומתו שניהם פטור מן הכל, שהוא קודם הואיל ואין לה יורשין כל הקודם בשלה זכה, וזה שישנו בידו קודם לכל אדם. אבל ישראלית מעוברת מישראל אפילו אין להם בנים יש לה יורשין לירש חלקה ויש לו יורשין לירש חלקו. ודוקא נשתחררה קודם חבלה אבל היתה שפחה כשחבל בה חייב בכל אפילו בדמי ולדות ויתן לאדוניה, דדמי ולדות שפחה אינם אלא לבעלים שלה כדאמרינן לקמן בשור שנגח את הפרה (דף מ"ט א') דאמר ליה חמרתא מעברתא אזקת מינאי [חמורה מעוברת הזקת לי]]