בבא קמא – דף מ"ג עמוד א'

אמר רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה. [עסקינן ומשום הכי [כך] נותן ליורשיה שגירשה אחר החבלה. רש"י. בברייתא מבואר שלרבי עקיבא אם מתה האשה משלם המזיק נזק וצער ליורשיה ולא לבעלה. והקשינו מדוע לא יירש אותה בעלה. וכעת מיישב שגירשה אחרי החבלה ולכן אין הבעל יורש אותה]
אמרי [אומרים. בני הישיבה] גרושה נמי תיפלוג [גם תחלוק] בדמי ולדות?
אמר רב פפא התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות. מאי טעמא? אמר קרא: (שמות כא, כב) "כאשר ישית עליו בעל האשה [אבועל [על בועל] הקפיד. רש"י. לכן כיוון שאינו תלוי אם נשא אותה או לא, אלא רק אם הוא זה שעיבר אותה בולדות אלה, לכן גם בגרושה נוטל הוא דמי ולדות. משמע לכאורה שכיוון שגם בגרושה הבעל זכאי בדמי ולדות לכן אינה נוטלת. אבל גם למסקנא נשאר שאם לא היה הבעל זכאי היא היתה נוטלת. ולפי זה אם הבעל גר ומת ואין לו יורשים, לפי המסקנא כיוון שאין בעל שזכאי ליטול תזכה היא בדמי ולדות. ובאמת אין הדין כן אלא אם אין בעל החובל זוכה בדמי הולדות ואינו משלם לה, כמבואר לקמן מ"ט ב'. עיין ברשב"א שעמד בזה ונדחק לפרש שרב פפא לא אמר רק שזכות הבעל אינה תלויה בנישואין אלא בבעילה, אלא אמר גם שלעולם רק הבעל זוכה ואם אין בעל ויורשיו פטור החובל ואין זכיה לאשה בדמי ולדות כלל. ועיין לקמן מ"ט א' בהערה שהבאתי לשון הברכת שמואל סימן כ"ט אות ה' שמבאר יישוב אחר בזה]".

.

(תוספות כאן: "גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות. דקא סלקא דעתך דלא אקרי בעל האשה אלא כשהאשה תחתיו [ולכן לא זכתה לו תורה דמי ולדות אחרי שגירשה וממילא היא נוטלת אותם (ועל זה מיישב רב פפא שאינו תלוי בנישואין וגם אחרי הגירושין זוכה בדמי ולדות)].
וקצת קשה דמאי פריך דתפלוג בדמי ולדות, אטו ולדות צררי נינהו דזכיה בהו [וכי ולדות חפצים שווי כסף הם שתזכה בהם], דהכי פריך לקמן (דף מ"ט א') דבעל גופיה לא הוה זכי בהו אי לאו דאשכחן [שמצאנו] דזכי ליה רחמנא ולאשה לא אשכחן דזכי".

.

(וברשב"א יישב שזה גם נכלל בדברי רב פפא שלא בא רק לומר שזכות הבעל בדמי ולדות אינה תלויה בנישואין אלא בבעילה, אלא גם בא לומר שלעולם אין האשה זוכה בדמי ולדות.

והצד שתזכה בדמי ולדות הוא מסברא שהיינו אומרים שכיוון שרצתה התורה שהחובל ישלם, נאמר שאם אין בעל דין המחודש של דמי ולדות יהיה לשלם לאשה. וזה לשונו: "ולעיקר קושיין קמייתא נקרה לי דהכי קאמר, כיון דזכי רחמנא דמי ולדות לבעל נימא כל דאיתיה בעל נשקול בעל, נתגרשה תשקול איהי דהא תשלומין דולדות חייב רחמנא, ואהדר ליה רב פפא דהתורה זכתה לבעל בלבד דמי ולדות, ואם אין בעל יתנו ליורשיו [ואם אין יורשים פטור החובל]")

.

לדברי התוספות לו היה הדין שבגרושה לא זכה הקב"ה דמי ולדות לבעל, היה צריך להיות הדין שאין המזיק משלם לא לבעל ולא לאשה, והיה נפטר לגמרי [ואכן כך הם דברי רב פפא לפי הרשב"א], כיוון שולדות אינם חפץ שווה כסף, שהרי פשוט שאדם אינו יכול למכור את ילדיו ואינם קניין ממוני שלו כלל, לכן לא חל עליהם דין תשלומי נזק הכללי. ולולא שחידשה התורה דין מחודש שבעל זוכה בדמי ולדות לא היה המזיק משלם כלום. לכן בגרושה אם אין את החידוש שיזכה הבעל, היה ראוי לפטור את המזיק.

אדם גדול אינו יכול למכור עצמו לעבד, כיוון שאמרה תורה עבדי הם ולא עבדים לעבדים (עיין בבא מציעא י' א' ובתוספות שם דיבור המתחיל "כי", וכן לקמן קט"ז ב', ועיין רש"י בבא מציעא ע"ז א', ועיין עוד תוספות בבא מציעא מ"ח א' דיבור המתחיל "והא". בזמן שהיה היובל נוהג היה אדם נמכר לעבד עברי בגנבתו והיה גם יכול למכור את עצמו. וכמבואר בקידושין מדף י"ד ב' והלאה. ועיין שולחן ערוך יורה דעה רס"ז י"ד. וזוהי מכירה עם דינים מיוחדים, שיכול למכור את עצמו רק אם הוא עני גמור ואין לו מאומה, ואם מכר כשיש לו ממון נראה עיקר שלא חל. וגם אין רבו יכול למכרו. ויש מפרשים שנעשה חפץ שווה כסף רק מכח המכירה ולא היה נדון כחפץ שווה ממון מקודם. ויש מחלוקת ראשונים אם הוקש לקרקעות כמו עבד כנעני. וצריך תלמוד אם לגבי מכירה זו החשיבה אותו התורה כחפץ שווה כסף או שהוא כמו פועל ונראה שיש בזה דעות וצריך תלמוד. מכל מקום עדיין בזמן שאין היובל נוהג בוודאי אינו חפץ שווה ממון מכח עבדי הם ולא עבדים לעבדים ויכול רק להשכיר עצמו למלאכה ולא למכור גופו למלאכה. וכשמשכיר עצמו למלאכה כפועל רק המלאכה לבד היא החפץ שווה כסף שנמכר ולא הוא עצמו). אבל לולא הדין משום עבדי הם, היה האדם בעלים על הממון שהוא שווה כעבד והיה יכול למכור את עצמו לעבד, ורק האיסור מפקיע את זה. ובפשטות מדיני ממונות לחוד, לולא הפסוק עבדי הם, אדם הוא חפץ שווה כסף שראוי להימכר כעבד [ועיין עוד לקמן קט"ז ב' ובבבא מציעא י' א' שפועל גופו נקנה לבעל הבית כעבד, ורק אחרי שחוזר בו נפקע הקניין מכח הפסוק עבדי הם מכאן ולהבא, אבל כל זמו שלא חזר בו הוא קנוי כעבד ומה שזכה זכה בו בעל הבית מדין מה שקנה עבד קנה רבו].
לגבי ילדיו, גם לולא האיסור של עבדי הם, אין הילדים קנויים לו כלל אלא לעצמם. אמנם אין להם יד להיות בעלים על ממון, ולכאורה נצטרך לומר שלולא הפסוק עבדי הם, מדיני ממונות היה דינם כחפץ שווה כסף שהוא הפקר וכל הקודם היה זוכה בהם להיות קניינו כעבדים. או שהיינו אומרים שכיוון שנולדו ממנו הם קנויים לו מאותה סיבה שולד פרתו קנוי לו, אע"פ שהוא חפץ אחר מהפרה עצמה ולא עשה בו זכייה על ידי מעשה קניין הולד שלו כיוון שנולד לעולם מכח דבר שלו. ואם כן הוא הדין יהיה לילדיו.
יש לעיין אם גם על עוברים נאמר הפסוק עבדי הם ולא עבדים לעבדים לאסור על מכירתם לעבדות [שודאי יש להם שווי שכשיגדלו יוכלו לעבוד], שאולי אינם עדיין בכלל עבדי. אמנם אם לא נאמר בהם עבדי יהיה צריך ביאור כיצד אפשר למכרם כשהם בבטן אמם, שאינם חפץ קנייני בפני עצמו ואי אפשר לעשות קניין באם כיוון שעליה נאמר עבדי, ואולי אפשר לעשות בה קניין רק לעניין העוברים ולא כלפי עצמה.
עיין רמב"ן על החומש בשמות כ"א כ"ב: "ולפי דעתי בעבור שאין בולדות היזק ניכר כי מי יודע אם יצליחו, אמר הכתוב אע"פ שאין כאן ממון תשלומין נשים עליו עונש, והוא כמו קנס וממון שיטילו אחרים עליו על כרחו. וכו'. ואמר שיהיה העונש ככל אשר ישית עליו בעל האשה שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו, ויתן זה בפלילים [בדיינים, כלומר לפי שומת דיינים ולא לפי רצון הבעל] שלא יתן עליו עונש יותר מכדי דמיהן. ובמכילתא (כאן) כאשר ישית עליו שומע אני כל מה שירצה? תלמוד לומר ונתן בפלילים ואין פלילים אלא דיינים".
מדברי הרמב"ן מבואר שסבר שלא שייך בעוברים עבדי הם ואל עבדים לעבדים, וסבר שאפשר לעשות בהם קניין שעושה מעשה קניין באם לעניין קניית העוברים בלבד. ולכן הוקשה לו למה אינם ככל חפץ שווה ממון שהמזיק חייב לשלם עליו מדין נזיקין. ותירץ משום שמי יודע אם יצליחו ולכן אינם שווים ממון כמו חפץ ור קמשום קנס משלם דמיהם לבעל. וזה תמוה מאוד, שזו שאלה שמוכרעת לפי השוק, ואם אנשים בשוק יסכימו לשלם פרוטה שמא יצליחו הרי הם שווים פרוטה ויש כאן תשלומי נזק כמו כל שאר החפצים. ואם פשוט ששום אדם לא ירצה לשלם פרוטה, הרי מה שייך לומר שישלם קנס דמי ולדות, הרי אינם שוים מאומה ואין להם דמים. ובדוחק אולי כוונת הרמב"ן שבגלל ששמא לא יצליחו אין שום אדם בשוק מסכים לשלם עליהם אפילו פרוטה. והתורה אמרה שישלם דמי ולדות ששמים כמה היו שווים לולא היה החשש שמא לא יצליחו.
ושוב ראיתי בספר תבונה על הרמב"ם [מרבי יצחק איזיק קראסילשציקאוו, נפטר בשנת ה'תשכ"ה. אפשר להוריד מכאן ספר זה תבונה] שביאר שכוונת הרמב"ן שבאמת הולדות שוים ממון, רק אם יתבע הניזק מהמזיק את דמי הולדות יאמר לו המזיק שמא הם מאלה שלא יצליחו ואין מוציאים ממון מספק, ואפילו אם רוב מצליחים אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק, ועל מה שגרם לו להפסיד מה שמשלמים על הספק שמא יצליחו זה רק דבר הגורם לממון ולא ממון עצמו ומה שמפסידו את זה הוא רק גרמא. ודברי פי חכם חן)

.

[הקדמה:
בכור יורש שני חלקים מירושת אביו, אחד כמו כל האחים וחלק נוסף שהוא חלק בכורה. בחלק בכורה אינו נוטל בראוי כבמוחזק, כלומר אינו נוטל אלא בנכסי שהיו מוחזקים לאב בשעה שמת ולא בראויים לבוא לו כשמת ובאו לו לאחר מיתה. ודומה בזה לירושת הבעל שגם הוא אינו נוטל בראוי כבמוחזק.
עיין בבא בתרא קכ"ג ב' והלאה, שלדעת רבי שבח שהשביחו נכסים ממילא נחשב מוחזק, וכגון שהניח להם אביהם פרה רועה באפר וילדה לפני שחלקו, נוטל הבכור פי שניים בולד, ולא אומרים שנחשב ראוי, וכתב רשב"ם בבא בתרא קכ"ג ב' "בכור נוטל פי שנים בהאי ולד הואיל ושבחא דממילא הוא ודמי כאילו הוחזק בו אביהן". אבל אם היתומים בנו בתים ונטעו כרמים בנכסי האב לפני חלוקה הוא שבח שאינו ממילא ונחשב ראוי ואין הבכור נוטל בו פי שניים. וכן מתנות כהונה שאינן ממכירי האב שנתנו לאחר מותו נחשב ראוי וכתב רשב"ם שם: "ראוי הוא דלא דמי לשבחא שהשביחו הנכסים דכיון דהוי אבוהון מוחזק בנכסים והן עצמן הושבחו כמי שהוחזקו בשבח דמי אבל הני מתנות לא זכה אביהן כלום מחיים וכולן הוו שבח".
וחכמים חולקים וסוברים שכל שבח נחשב ראוי ואף בולד בהמה אין נוטל הבכור פי שניים.

בבא בתרא קכ"ד ב': "שלחו מתם [משם. מארץ ישראל] בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית". כלומר אם היה פלוני חייב לאביהם חוב עם ריבית, ואחרי מות האב פרע את החוב והריבית, הבכור נוטל פי שניים בחוב עצמו שנחשב כגבוי כבר מחיי האב ונחשב כמוחזק, אבל לא בריבית שנחשבת ראוי. ופירש רשב"ם: "אבל לא ברבית. אע"פ שכתוב בשטר ומלוה כמאן דגביא דמיא [כמי שגבוי דומה] הואיל ונקיט שטרא, אבל רבית אע"ג דנקיט שטר וכבר עבר הזמן משמת אביו לא, דאין לך ראוי כזה, דבר שלא היה שלו מעולם, אבל מעות מלוה דקשקיל מעות הלוהו ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון, ובזה הכל מודים דמלוה שהניח משכון עליה שקיל פי שנים דבעל חוב קונה משכון". מסקנת הגמרא שזהו לשיטת חכמים, שאע"פ שאין הבכור נוטל בשבח כלל, מכל מקום נוטל במלווה שמלווה נחשבת כגבויה כבר בחיי האב כיוון שהשטר הוא כמו משכון. אבל לרבי הבכור נוטל אפילו בריבית.
ועוד בגמרא שם:
"אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא, איקלע אמימר לאתרין [למקומנו] ודריש, בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. אמר ליה נהרדעי לטעמייהו [אמימר כרב נחמן סבירא ליה דתרוייהו [ששניהם] הוו מנהרדעא כו' דתרוייהו סבירא להו דמעות שאדם חייב לחבירו הוי מוחזק בהן. רשב"ם], דאמר רבה גבו קרקע יש לו [לבכור פי שניים] גבו מעות אין לו [גבו קרקע מבעל חוב יש לו לבכור פי שנים דהאי קרקע אשתעבד לאבוהון בחייו וכמי שהיה לו במשכון דמי וחשבינן ליה מוחזק ליטול הבכור פי שנים. גבו מעות אין לו, דמלוה להוצאה ניתנה [מעות המלווה שמקבל הלווה הם להוצאה ולא את המעות האלה חייב להחזיר] והני מעות אחריני נינהו [המעות שמחזיר אחרים הם] וכאילו לא הוחזק בם אביהן. רשב"ם], ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו [גבו קרקע בחוב מלוה אביהן אין לו לבכור פי שנים, דמעות הלוהו ולא קרקע, אבל גבו מעות יש לו שהרי מעות הלוהו ובמעות חשבינן ליה מוחזק [כיון שאוחז בשטר שהוא כמו משכון ולגבי המעות רואים כאילו גבוי]. רשב"ם]"]

ונוקמה [ונעמיד אותה] לרבה כגון שגבו מעות, ולרב נחמן כגון שגבו קרקע? דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו, ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו. [רש"י: ונוקמה לרבה כו'. למה להו לרבה ולרב נחמן לאוקמה בגרושה, לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ביש נוחלין, נוקמה לרבה כגון שגבו בית דין מעות מן המזיק לשלם נזק וצער ואע"פ שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר, דאמר רבה גבו יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אשתעבד ליה לאבוהון, גבו מעות אין לו פי שנים דלאו הני מעות הניח אביהן והוי ראוי. ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו, דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהם ומעות נטלו, גבו קרקע אין לו דקרקע לא הניח אביהם והוי ראוי, והכא נמי לוקמא רב נחמן כגון שגבו קרקע דהוי ראוי]
אמרי [אומרים], הני מילי [דברים אלה] לבני מערבא [ארץ ישראל] אליבא דרבנן, כי קאמרי הכא כרבי. [רש"י: אמרי הני מילי דאפלוג רבה ורב נחמן ביש נוחלין, אליבא דבני מערבא דשלחו בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית, ואוקימנא אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי דאמרי אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, דאי רבי אפילו ברבית נמי שקיל [גם נוטל] פי שנים דשבחא דממילא הוא. ופרשוה רבה ורב נחמן להא דבני מערבא דאמרי לרבנן בכור נוטל פי שנים במלוה מר בגבו מעות ומר בגבו קרקע, וכי אמרי הכא בגרושה ולא מוקמינן לה בהכי, כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח דכמוחזק דמי וכל שכן במלוה דכמאן דגביא דמי [שכמי שגבויה דומה. ולכן מלווה נחשבת מוחזק ולא ראוי] לא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות, הלכך אי לאו דגירשה שקיל, דבעל כבכור. ומיהו בכופר אפילו רבי מודה דראוי הוא דהואיל ואין בו שום חיוב מחיים לא הוי כשבחא דממילא]

אמר רבי שמעון בן לקיש, שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים שנאמר: (שמות כא, לב) "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל" כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין שלשים שקלים, אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים.

אמר רבה, שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר, שנאמר: (שמות כא, כט) "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו [וכו']" כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר. [רש"י: שור שלא בכוונה פטור מסקילה כדתנן במתניתין (לקמן דף מ"ד א') נתכוין להרוג את הבהמה כו' [שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם, נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לכנעני והרג בן ישראל, לנפלים והרג בן קיימא, פטור] וילפינן לה בגמרא כמיתת בעלים [רוצח חייב מיתה רק אם הרג בכוונה] כך מיתת השור.

אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. ורבי אליעזר דאמר לעיל (דף מ"א ב') אין דיני אלא במתכוין להרוג כו' פליג עליה דמדאיצטריך קרא למפטריה בתם שלא בכוונה מכלל דמועד שלא בכוונה פטור ממיתה וחייב בכופר, ורבה אקרא סמיך [רבה שהוא אמורא סומך על הפסוק ולכן חולק על רבי אליעזר שהוא תנא, אע"פ שבדרך כלל אין אמוראים חולקים על תנאים] ומוקמינן למתניתין דלקמן כוותיה [כמותו] דהאי דקתני מתניתין פטור, מכופר ומסקילה קאמר [ואם כן אין זו רק מחלוקת רבה ורבי אליעזר אלא גם חכמים במשנה חולקים על רבי אליעזר].

לגבי חיוב כופר בשן ורגל מודה רבה שחייב אע"פ שאין השור במיתה. עיין מה שכתבתי בזה לעיל כ"ו א' בהערה]

איתיביה [השיבו] אביי [מברייתא]: "המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו" [או שורו של פלוני. במועד אוקימנא בפירקא קמא [בתם חצי נזק הוא קנס ומודה בקנס פטור. ובמועד תשלומי נזק הם ממון ובממון מתחייב על פי הודאתו]. קתני מיהת [על כל פנים] המית שורי את פלוני משלם על פי עצמו. רש"י], מאי לאו כופר? [ואע"ג דאין השור בסקילה שהרי הודה, ואמרו כמיתת בעלים כך מיתת השור ואדם בהודאתו אינו נהרג. רש"י]

לא. דמים. [הא דקתני משלם לאו בתורת כופר דניבעי כפרה, דאפילו לא משלם נמי כגון אי לית ליה נכסי לאו בכלל עונש הוא [כופר הוא לכפר על כך שהתחייב מיתה בידי שמיים, ואם היה זה בתורת כופר אם אין לו נכסים ואינו משלם היה בכלל העונש שחייב כופר ולא שילם. וכאן כיוון שאינו בתורת כופר אלא בתורת דמים אם אין לו נכסים כלל אינו בכלל עונש], דאין כופר בלא סקילה דשור. אבל היכא דאית ליה נכסי [אבל היכן שיש לו נכסים] על כרחך משלם דמים דלא גרעה מיתה מנזקין, דאילו אזקיה אע"ג דאינו בסקילה בעי לשלומי ליה פחת דמיו הכא נמי משלם דמיו ליורשיו. רש"י.

קשה מה נפקא מינה אם משלם בתורת כופר או בתורת דמים, שאם אין שום נפקא מינה לא ייתכן שיאמר הלכה למעשה שאם אין השור במיתה אינו משלם כופר, שהרי משלם דמים במקום כופר והיינו הך למעשה, ולא יתכן שיאמר הלכה רק משום גדר למדני כשאין בה שום נפקא מינה למעשה. ועל זה תירץ רש"י שיש נפקא מינה שאם הוא בתורת כופר אם אין לו לשלם הוא בכלל עונש מיתה בידי שמיים, ואם הוא בתורת דמים ואין לו לשלם אינו בכלל עונש. ועיין בתוספות שכתבו עוד חילוקים להלכה התלויים אם הוא כופר או דמים. עוד חילוק הוא למה שכתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם פרק י' מנזקי ממון הלכה ה' שבכופר יש אופנים שהולכים לחומרא]

.

(אם כשמזיק אדם הוא תשלום נזק ממון כמו מזיק שור וכל חפץ, לשון רש"י צריך עיון למה האריך לומר שחייב ממון משום שעל כרחך מיתה אינה גרועה מנזק, ואם חייב על נזק חייב גם על מיתה, הרי גם ללא ההוכחה מקל וחומר מנזק כיוון שהפסידו דמים פשוט שחייב לשלם כמו כל מזיק דמים, והיה לרש"י לומר בפשטות שאם אינו משלם כופר חייב דמים כיוון שהזיק דבר שהוא שווה כסף ומזיק משלם על מה שהזיק, ולא היה צריך להזכיר נזק כלל.

דברי רש"י מובנים לשיטת הרמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה' הלכה ו' [וכן כתב גם בפרק א' מהלכות טוען ונטען הלכה ט"ז] שכל מזיק אדם מה שמשלם דמי הנזק הוא קנס ולא ממון, וטעמו משום שאדם בן חורין אינו עומד למכירה שאסור למכור אדם לעבד שנאמר עבדי הם ולא עבדים לעבדים [עיין שם בהלכות חובל ומזיק באור שמח ובספר תבונה], ולכן אין האדם חפץ שווה ממון, ולכן אם הזיקו אינו חייב דמי נזק כמו הזיק חפץ רק קנסה תורה שישלם פחת דמיו כאילו היה יכול להימכר [ועיין עוד מה שכתבתי בזה לקמן פ"ג ב']. וכיוון שהוא קנס אין לומדים מדבר לדבר ואינו מוכרח שגם בהמית יש קנס, ועל זה הוצרך רש"י לומר שאין סברא שאם קנסו במזיק שלא יקנסו בממית.

הרמב"ם כתב שם שנזק באדם אינו משלם על פי עצמו שמודה בקנס פטור. וקשה עליו מאוד מהגמרא לעיל ד' ב', וה' א', שלרבי אושעיא נזק וצער הם אבות נזיקין ומבואר שם שלא מנה קנס שמשלם על פי עצמו בכלל אבות נזיקין. אמנם לרש"י אין זה קשה, שרש"י כתב לעיל ה' א': "דכל המשלם יותר על מה שהזיק כגון כפל ותשלומי ארבעה וחמשה קרי קנס, כדלקמן בהך פירקין (ט"ו ב'), וכגון כל דבר קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולהו הוי קנסא, אבל מידי אחרינא ממונא". לכן תשלומי דמי המת במקום שאין כופר אינם קנס לעניין שאם הודה בהם יהיה פטור משום שרק יתר על מה שהזיק ודבר קצוב יש בהם את הדין שנפטר בהודאת פיו. אבל עדיין יש לומר לרש"י שאין כאן דמי נזק מאותו דין שיש בכל חפץ כיוון שאינו שווה ממון, והתורה חייבה אותו בחיוב מחודש שהוא כמו קנס רק אין עליו דין קנס ושם קנס להיפטר בהודאתו כיוון שאינו יתר על מה שהזיק ואינו דבר קצוב. ולומדים את החיוב המחודש הזה מהחיוב המחודש שמשלם בחובל באדם אע"פ שאין האדם שווה ממון, ולכן הוצרך להאריך שלומדים מנזק, רק שאין החיוב המחודש של תשלומי נזק אדם ותשלומי שווי המת ליורשיו נקרא בשם קנס לעניין לפטרו אם הודה על פי עצמו כיוון שאינם יתר על מה שהזיק ואינם דבר קצוב, ולכן מנה אותם רבי אושעיא במניין אבות נזיקין. ובכופר עצמו גם מצאנו כדוגמת זה שהוא כמו קנס בכך שאינו תשלומים על הדמים שהזיק אלא כפרה ודומה לקנס במה שהוא חיוב מחודש, אבל אינו נפטר בהודאתו כיוון שאינו יותר על מה שהזיק ואינו דבר קצוב.

ועיין לקמן בסוף העמוד שכתבתי דרך נוספת ליישב דברי רש"י, והיא נכונה יותר)

.

אי [אם] דמים אימא סיפא [המשך הברייתא]: "המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו" [דשלשים של עבד קנס הן. רש"י], ואי דמים אמאי לא?

אמר ליה יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס, מיהו שנוייא דחיקא [בתרי טעמא. רש"י] לא משנינא לך [על כל פנים תירוץ דחוק לא אתרץ לך. אלא זהו התירוץ:], אידי ואידי [זה וזה] דמים מיהו בן חורין דמשלם כופר על פי עצמו [דאשכחן ביה [שמצאנו בו] כופר על פי עצמו. רש"י] והיכי דמי [ובאיזה אופן] דאי אתו סהדי ואסהידו ביה דקטל [שאם באו עדים והעידו בו שהרג] ולא ידעי אי תם הוה אי מועד הוה [ולא יודעים אם תם היה אם מועד היה] ואמר מריה [בעליו] דמועד הוא דמשלם כופר על פי עצמו [זהו ציור בו חיוב הסקילה הוא על פי עדים, שלגבי סקילה מתחייב מכח עדותם לחוד שבין אם הוא תם ובין אם הוא מועד חייב סקילה, אבל לגבי התשלומים מתחייב על פי עצמו, שאם אין העדים יודעים אם הוא תם או מועד אין עדותם מחייבת כופר או קנס שהרי תם אינו משלם], היכא דליכא [היכן שאין] עדים משלם דמים. גבי עבד שאינו משלם קנס על פי עצמו והיכי דמי דאי אתו עדים ואסהידו ביה דקטל ולא ידעי אי תם הוה אי מועד הוה ואמר מריה מועד הוא לא משתלם קנס על פי עצמו, היכא דליכא עדים לא משלם דמים. [והיכי דמי כגון דאתו סהדי כו'. דהכא ודאי משלם כופר דכופרא כפרה ולא קנסא דליפטר משום הודאת עצמו, והיכא דליכא עדים כלל הוא דפטרנא מכופר משום גזירת הכתוב דאין השור בסקילה והכא הרי השור בסקילה בהעדאת העדים, דאי נמי תם הוי בר סקילה הוא, הלכך היכא דליכא עדים כלל דאינו בר כופר משלם דמים. אבל עבד דלא משכחת ביה קנס על פי עצמו, דאי נמי אתו סהדי ואמרי קטל עבד ולא ידעינן אי תם אי מועד ואמר מריה מועד הוא דפטור מקנס אע"ג דהשור בסקילה ואפילו תם, כדאמרינן לקמן כל שחייב מיתה בבן חורין חייב בעבד, מיהו מודה בקנס פטור הלכך כי ליכא עדים כלל אפילו דמים לא משלם. רש"י]

.

(כשהמית עבד בוודאי הזיק ממונו של האדון והוא לגמרי כמו שבר את כדו, וכיצד יתכן לומר שבמקום שאין קנס שלושים יהיה פטור מתשלומי הנזק במודה על פי עצמו, רק משום שלו היה חייב קנס היה פטור על פי עצמו.

וכן הקשה במאירי: "מה שטרחו בסוגיא לומר שבעבד אינו משלם אף דמים על פי עצמו אין הלכה כן. ושמא תאמר מכל מקום היאך עלה בדעתו לומר כן והיאך מצינו ממון שלא ישתלם על פי עצמו? שמא היה מפקפק בה מהיקש האמור למטה נגיחה לתם נגיחה למועד".

אמנם יש דרך אחרת נכונה לבאר הסוגיא. והיא יסוד לכמה עניינים בסוגיות אלה. בפרשה נאמר ששור מועד שהמית עבד משלם קנס שלושים שקל. אם העבד שווה מאה שקלים והזיק לבעליו מאה שקלים וכמו ששבר לו כד ששווה מאה שקלים, היה מקום לשאול שאע"פ ששילם את שלושים השקלים של הקנס שהם במקום כופר בבן חורין, עדיין הרי חייב מהדין הכללי שכל המזיק ממון חבירו משלם לו כפי מה שהזיק, ולכאורה היה מקום לומר שמלבד הקנס ישלם גם מאה שקלים דמי ההיזק כמו כל מזיק ממון חבירו.

מכך שאינו חייב לשלם את מאת השקלים ששווה העבד, מוכח שבפרשה נתחדש מלבד לחייבו בקנס, גם להוציאו מתורת חיוב מזיק אם המית עבד. אפשר לפרש שנתחדשו שני דברים, האחד חיוב קנס, והשני שיצא מכלל הדין הכללי של חיוב דמי נזק. או אפשר לומר שנתחדש דבר אחד, שההתחייבות בקנס היא האופן של תשלומי חיוב מזיק, שהרי גם לשלם דמי נזק בשבר כד של חבירו הוא חידוש של התורה, שהרי אין ביד המזיק ממון של הבעלים שיוכל הבעלים לומר ממוני אצלך ולתבוע מכח דיני ממונות, אלא התורה חידשה תשלום דמי הנזק. ובהמית עבד חידשה שאותו חידוש שיש בשבר כד שחייב תשלום דמי הנזק יהיה בצורת התחייבות קנס. וזה מסתבר יותר וכך הוא לשון הרא"ה שאביא לקמן.

לעיל דייקתי בלשון רש"י שכתב שאם הודה ששורו הרג ואינו חייב מיתה וכופר, יהיה חייב לשלם דמים כיוון שלא גרע ממזיק שלא הרג. ושאלתי למה הוצרך ללמוד בקל וחומר ממזיק, הרי כשהרג הפסיד ממון חבירו וכמו שבר כד שלו ויש דין שהמפסיד ממון חבירו משלם ואם כן כשאין חיוב כופר פשוט שמשלם. וכעת יש ליישב, שהנה כמו שקנס בעבד הוא במקום חיוב תשלומי דמי נזק, כך גם כופר בהמית בן חורין. במקום שאין חיוב כופר כי כופר תלוי בסקילת השור ועל פי הודאת בעלים אינו נסקל, לא חל עליו הדין שיש לכל מזיק ממון חבירו לשלם דמי הנזק, שהרי בפרשה כשנאמר שחייב כופר נאמר עם זה שהכופר הוא חיוב התשלומין שלו ויצא מכלל כל המזיקים שחייבים ממון בעד תשלומי הנזק. לכן לא היה רש"י יכול לומר שבפשטות מתחייב דמים כמו כל מזיק. אלא כתב שלומדים ממזיק אדם ולא הרגו שמשלם דמי הנזק, ואי אפשר להריגה תהיה קלה מהיזק, והלימוד הזה בקל וחומר ממזיק מחדש חיוב תשלומי דמי נזק, אע"פ שבפרשת מזיק שבתורה לא נכתב שמועד שהמית אדם משלם דמי נזק, אין זה שהתורה פטרה אותו בפירוש מתשלומי דמי נזק, אלא רק לא חייבה אותו, כיוון שמחוייב בכופר במקומם. וכשמשלם כופר אין קל וחומר ממזיק, אבל אם אינו משלם כופר כיוון שאין השור נסקל, כעת יש קל וחומר ממזיק ומכוחו מחדשים עליו חיבו תשלומי דמי הנזק אע"פ שבפרשה לא נאמר עליו חיוב זה.

אביי מקשה על רבה שבאותה דרך נלמד גם לחייב מועד שהמית עבד בדמי העבד במקום שאינו משלם את הקנס.

על זה מיישב רבה שבכופר אם נסקל השור משלם כופר על פי עצמו  שכופר אינו קנס לעניין להיפטר בהודאה (זהו ציור הגמרא שהעדים אינם יודעים אם הוא תם או מועד, ועדותם מחייבת רק סקילה כי בין תם בין מועד נסקלים, אבל תם אינו משלם כופר וקנס ולכן חיוב התשלומים אינו מכח העדות אלא הוא על פי הודאתו שהודה שהוא מועד). לכן אם אינו נסקל אפשר ללמוד מנזק שישלם גם על הריגה דמים. אבל בעבד חיוב הקנס שנתנה עליו תורה במקום תשלומי נזק נתחדש בו עוד דין שאם מודה הוא פטור. וכיוון שקנס הוא האופן שבו חייבתו תורה לשלם על מה שהזיק, ובמודה פטור מלשלם על מה שהזיק, אם כן גם אם נלמד לחייבו דמים מקל וחומר מנזק, עדיין יישאר הדין שאם מודה יהיה פטור.

עיין לשון רש"י לקמן עמוד ב' "עבד כפות לו וגדי סמוך לו. ונשרפו עמו פטור וקסבר רבא האי פטור אעבד וגדי קאמר אעבד משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס בשור המועד, ואגדי משום דהיה לו לברוח. אבל משום דקם ליה בדרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה". ומהלשון "אין תשלומין לעבד אלא במקום קנס בשור המועד" משמע כמו שנתבאר.

ולקמן עמוד ב' מסתפק רבא גבי הרג על ידי אש באופן שאין קים ליה בדרבה מיניה האם משלם דמים. ומבואר שמה שלומדים מחיוב כופר, או קנס בעבד, שהריגת אדם יצאה מדין החיוב הכללי של תשלומי נזק על ממון שהזיק, זהו על כל הריגת אדם ולא רק על שור שהרג אדם.

וכדרך זו כתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ה ותלמידי רבינו פרץ:

"גבי עבד שאינו משלם קנס על פי עצמו וכו' אפילו בכהאי גוונא דשור בר קטלא דאמרי סהדי דקטל וכו' ואמר מאריה מועד הוא דאפילו הכי פטור דהוי ליה מודה בקנס דפטור, לא משלם נמי דמים על פי עצמו דדמים של עבד במקום שלושים שקלים קיימי ואין מתחייבין אלא על פי עדים, דשלושים שקלים דקרא לא איירי בדמים כלל משמע דליכא מידי בעבד דאית ליה דינא אחרינא אלא כי ההוא דיני דההוא מידי דאיירי ביה קרא דהיינו דמים של עבד כשלושים דידיה ודמי בן חורין בכופר [כאן אומר מה שנתבאר שקנס וכופר הם החיוב היחיד שחייבה תורה ואין דין חיוב אחר, וממילא יצא מכלל חיוב תשלומי נזק], ותו לא שייך כלל בההיא דתנן כל המשלם יותר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו הא כמו שהזיק משלם על פי עצמו, דהאי במקום "כמו שהזיק" במקום "יותר ממה שהזיק הוא", דהא בחד שור ובחד גוונא כלומר במועד איתנהו לתרווייהו שלושים של עבד ודמים. ולית הלכתא כרבה. ולית לן תו נמי הני שינויי דאמרינן לתרוצי שמעתין ומתניתין שפיר מתניא המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו אפילו כופר המית עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו קנס אבל דמים לעולם משלם על פי עצמו. הרא"ה ז"ל.
וכן כתבו תלמידי הרבינו פרץ ז"ל וזה לשונם, היכא דליכא עדים לא משלם דמים על פי עצמו פירוש דהא דמים לא כתיבי בפרשה ואם כן לא שייך לחיובי דמים אלא במקום דאיכא תשלומין דקרא על פי עדים. עד כאן".

.

תוספות גיטין מ"ב ב':

"חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה. אע"ג דמעשה ידיו לעצמו, כיון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו, דמה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא" עד כאן לשונו.

התוספות מדברים בעבד מעוכב גט שחרור, שרבו הפקיר אותו מצד הקניין שיש לו בו אבל עדיין לא מסר לו גט שחרור. הגמרא שואלת האם ההורגו משלם קנס לאדון כמו בכל עבד, ואומרת שדמי נזק שמשלמים על חבלתו יהיה דינם כמו קנס שמשלמים על הריגתו. והתוספות התקשו שהרי מכיוון שכבר אינו ממון של האדון מה שמשתכר במלאכתו שייך לו, ואם כן גם דמי החבלה שחבלו בו יהיו שלו. שדווקא קנס שהוא מגזירת הכתוב לאדון יש להסתפק שמא כיוון שעוד לא קיבל גט שחרור עדיין מדין תורה הוא נחשב עבד. אבל דמי נזקו הפשטות היא שמה שהאדון זוכה הוא רק מדין מה שקנה עבד קנה רבו, ודין זה כבר אינו במעוכב גט שחרור שהרי מעשה ידיו לעצמו, ולכן גם חבלה תהיה לעצמו, ואין ראייה מזה לקנס.

ויישבו תוספות שדמי חבלה הם כמו קנס, שקנס הוא התשלום עבור הריגת כולו, וחבלה היא תשלום על נזק שהוא הריגת מקצתו, ואם גזירת הכתוב שקנס לאדון גם במקום שלא שייך מה שקנה עבד קנה רבו, גם דמי חבלה יהיו לאדון מגזירת הכתוב של קנס. ועל זה תמה הפני יהושע למה שדמי חבלה יהיה דינם כקנס להיות לאדון מגזירת הכתוב גם ללא דין מה שקנה עבד קנה רבו.

לשון הפני יהושע שם על התוספות:

וקשיא לי אכתי מי דמי בשלמא קטליה כוליה דחיוב שלשים של עבד הוי קנס דאפילו אינו שוה אלא שקל נותן שלשים סלעים ולא מחייב אלא מגזירת הכתוב אם כן יש לספק שהתורה זיכתה לאדון זה הקנס אע"ג שאין לו עוד שום זכות ממון בזה העבד מכל מקום כיון דעדיין נקרא אדון לענין הגוף ממילא זכה בקנס מגזירת הכתוב,

אבל בקטליה פלגא כגון בחובל או סימא עינו שהחיוב הוא חמישה דברים וכולם ממון גמור לכל הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל שסובר דנזק וצער הוי קנס כמו שאפרש בסמוך, ואם כן מהיכא תיתי יזכה בו הרב כיון שאין לו עוד שום זכות ממון.

ואפילו בעבד גמור היה שורת הדין נותן שהחובל יתן לו חמישה דברים ואפילו בושת ילפינן מקרא דיש לעבדים בושת דאחיו הוא במצות אלא הא דקיימא לן בחובל [בבא קמא פ"ז ע"א] בעל כרחו של חבירו נותן חמישה דברים לרבו היינו משום דאין יד לעבד וכל מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בזה העבד שיש לו יד ומעשה ידיו שלו אם כן אמאי פשיטא ליה לש"ס דחבלתו לרבו, וכל שכן דלענין שבת נראה פשוט דשייך לעבד כיון שמעשה ידיו שלו וכמו שכתבו התוספות להדיא לעיל בשמעתין בדיבור המתחיל "יום של רבו".

 

והנראה דבאמת לא מקשה הש"ס הכא משבת וריפוי ובושת וצער אלא מנזק לחוד כיון שהגוף עדיין לרבו נראה לש"ס דכיון דגלי קרא בשלשים של עבד שהוא לרבו כל היכא דנקרא אדון הוא הדין לנזק דמה לי קטליה כוליה כו'.

ומבואר כמו שכתבתי שחיוב קנס הוא במקום חיוב נזק של כל המזיק ממון חבירו משלם, והוא אופן הקיום של חיוב תשלום הנזק ולכן עוקר אותו, ואחרי שעקר אותו אם יש דין לשלם נזק הוא עדיין שייך לגדרי קנס, שדין נזק נעקר על ידי דין קנס, ויש כאן דין קנס, ומעתה גם אם יש דין לשלם הוא כלול בדין הקנס והוא כמו פרט בהלכות קנס שלפעמים משלם, ויש בו דינים של הקנס כמו פטור על פי עצמו או משלם לרבו.

ועיין עוד לעיל כ"ו א' בהערה לגבי חיוב כופר בשן ורגל אם הוא כפרה או ממונא, ששייך גם לעניין זה. ועיין עוד בזה בברכת שמואל סימן כ"ז וכ"ח)