[שמות כ"א: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ]
תנו רבנן: "אפוטרופסים משלמין מן העלייה [נזק. רש"י] ואין משלמין כופר [היכא דהמית את האדם. רש"י]".
מאן תנא כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו? אמר רב חסדא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, דתניא: (שמות כא, ל) "ונתן פדיון נפשו דמי ניזק, ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק".
מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי כופרא ממונא הוא ור' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר כופרא כפרה? [כופרא ממונא הכוונה שהוא תשלום הממון שהזיקו כשהרגו. כופרא כפרה הכוונה שאינו משלם עבור הנזק שהזיק כשהרגו, אלא התשלום הוא כמו קרבן שבא לכפר עליו. עיין מלבי"ם על הפסוק שכתב: "פירש הרמב"ן בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות. ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לבית דין לחייבו בכך. ואפילו אם חייבוהו, אין ממשכנים אותו, בעבור זה אמר "אם" [אם כופר יושת עליו]. בבבא קמא (דף מ) נשאר בספק אם ממשכנים אותו. וכבר פסק הרמב"ם שממשכנים אותו". אם כופר הוא ממון עבור הנזק מסתבר שישלם כשוויו של המת. ומי שאומר שמשלם כשווי בעל השור שנגח מסתבר שסובר שהכופר בא לכפרה. ועיין עוד בהבנת הצדדים כופר כפרה או ממון לעיל כ"ו א' בהערה לגבי כופר בשן ורגל שנראה שלכל הדעות הוא ממון]
אמר רב פפא לא. דכולי עלמא כופרא כפרה הוא, והכא [וכאן] בהא קמיפלגי רבנן סברי בדניזק שיימינן [בגופו של מת ובהכי מכפר מזיק. רש"י] ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר בדמזיק שיימינן.
מאי טעמא דרבנן, נאמרה שיתה למטה [במועד שהמית אם כופר יושת עליו. רש"י] ונאמרה שיתה למעלה [לענין דמי ולדות כאשר ישית עליו בעל האשה. רש"י], מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק.
ור' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר "ונתן פדיון נפשו" כתיב [משמע שהפדיון הוא דמי נפשו].
ורבנן אין [הן], "פדיון נפשו כתיב", מיהו [מכל מקום] כי שיימינן בדניזק שיימינן.
משבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא [רבא שיבח את רב אחא בר יעקב לפני רב נחמן שאדם גדול הוא], אמר ליה לכשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא לגביה [כשבא אצלו] אמר ליה בעי מינאי מילתא [שאל ממני דבר], בעא מיניה [שאל ממנו] שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר? [דבשלמא נזקין האי פלגא משלם והאי פלגא משלם דאהזיקא [שעל ההיזק] דניזק קפיד רחמנא והאי מטי ליה [מגיע אליו] נזק שלם, אבל כופרא כפרה דמזיק הוא, ותרוייהו כפרה בעו [ושניהם כפרה צריכים] ובחצי כופר לא מיכפר. רש"י]
משלם האי כופר והאי כופר – כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין.
האי חצי כופר והאי חצי כופר – כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר.
.
(כתבו בתוספות:
"כופר אחד אמר רחמנא ולא ב'. ואע"ג דלגבי חטאת אמר בפרק המצניע (שבת דף צ"ב ב' ושם) גבי המוציא ככר לרשות הרבים "והוציאו שנים חייבין" ומסתמא כל חד וחד חייב חטאת. התם כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת. ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין שתי חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים".
התירוץ הראשון של התוספות אינו מובן לי כיוון שנאמר בפסוק "וגם בעליו יומת" והכופר הוא כפרה על בחינת חיוב המיתה, אם כן מאחר שכל אחד בפני עצמו הוא בבחינת חיוב מיתה צריך כל אחד להביא כופר וכמו בשבת ששניהם עברו על איסור שזדונו כרת ולכן כל אחד מחוייב להביא כפרה שלמה בפני עצמו.
גם התירוץ השני קצת קשה, שמכיוון שכופר הוא כפרה הרי הוא מתייחס למשלם שצריך להתכפר ולא לזה שמקבל את התשלום, שאינו בא לפצות אותו ולעשות עמו צדק ואינו שייך להפסד שלו וגם לא לריווח שלו, ולדעת הרמב"ן על החומש מכיוון שהוא כפרה הוא רשות ויכול המזיק לא לשלם, ולא אכפת לנו שהניזק לא יקבל שאינו דין כלפי פיצוי הניזק כלל, אלא התשלום הוא רק כלפי המשלם שצריך להתכפר ומה שיורשי הניזק מקבלים הוא במקרה, ואם כן מה בכך שיקבלו פעמיים.
עיין ברמב"ם פרק י' מנזקי ממון הלכה ה' שפסק בתורת ודאי שכל אחד מביא כופר שלם, ואע"פ שבגמרא נשאר בספק. וכתב המגיד משנה שם: "ונראה דעת רבינו ז"ל בזה כיון דפשיטא לן שחייבין בכופר וכדקאמר כיצד משלמין כופר, וקיימא לן דכופרא כפרה, חייבין הן להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע")
.
אדיתיב [עד שישב] וקא מעיין בה, אמר ליה [רב אחא בר יעקב שאל שאלה נוספת] תנן [ערכין כ"א א']: "חייבי ערכין ממשכנין אותן [ממשכנין אותו גזבר הקדש, דכיון דלאו לכפרה אתי משהי ליה. רש"י. ערכין הם אופן של נדרים לבית המקדש ולא באים לכפר על המביאם, לכן מי שהתחייב להביאם ישתהה מלהביא כיוון שאינו דואג לכפרתו וצריך הגזבר למשכן אותו], חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן [כיוון שבאים לכפרה על חטא דואג ולא משתהה]", חייבי כופרין מאי? [ביורשי הניזק עצמו מבעיא ליה אם יכולין למשכנו. תוספות] כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי [דומה] מחמר חמיר עילויה [עליו] ולא בעי משכוניה, או דלמא [שמא] כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה הוא ולא חמיר עליה ובעי משכוניה [או שמא כיוון שלחבירו הוא שצריך לתת לו ממון, ולא לגבוה הוא, לא חמור עליו וצריך למשכנו], אי נמי [אם גם] כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דאזיק לא חמיר מילתא עילויה [לא חמור הדבר עליו] ובעי משכוניה?
אמר ליה שבקן [עזבני], אסתגר בקמייתא [הוסגרתי ונאלמתי בראשונה. רש"י].
תנו רבנן: "שאלו בחזקת תם ונמצא מועד [והזיק בבית שואל. רש"י. השואל כמו שאר שומרים נכנס תחת הבעלים להתחייב בשמירת השור ובנזקיו] בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק [השואל קיבל עליו שמירת שור תם, לכן חייב בשמירה ותשלום כאילו היה תם. ועל חצי הנזק הנוסף שחייב משום שהוא מועד חייב הבעלים כיוון שלא הודיע לשואל שהוא מועד].
הועד בבית שואל [שהזיק בתוך ימי שאילתו ג' פעמים. רש"י] והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום". [והחזירו לבעלים ואחר כך הזיק, בעלים משלמין חצי נזק, לקמן מפרש טעמא דקסבר רשות משנה [וכשעבר מרשות שואל לרשות בעלים חזר לתמותו], ופרכינן רישא לסיפא [שהרי ברישא נעשה מועד אצל בעלים וכשנמסר לשואל לא חזר לתמותו]. רש"י]
אמר מר "שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל חצי נזק", ואמאי, לימא ליה תורא [שור] שאילי [שאלתי], אריא [אריה] לא שאילי? [מקשה למה השואל חייב לשלם חצי נזק כאילו היה תם. שיכול השואל לומר שאע"פ שהתחייב בשמירת שור תם, חיובו לא היה אלא לשמור על שור שאין דרכו לנגוח כשור תם בעלמא, ושור זה נגחן ולא קיבל שמירה כזו ואילו היה תם לא היה נוגח כלל]
אמר רב הכא במאי עסקינן שהכיר בו שהוא נגחן. [אבל לא ידע שנגח ג' נגיחות, הלכך נטירותא דתם נגח [שדרכו לנגוח] קביל עליה והוה ליה לנטורי. רש"י]
ונימא ליה [ויאמר לו. השואל לבעלים] תם שאילי [שאלתי] מועד לא שאילי?
משום דאמר ליה סוף סוף אי תם הוה פלגא נזקא בעית שלומי [אם תם היה חצי נזק צריך היית לשלם], השתא נמי [עכשיו גם] זיל שלים [לך שלם] פלגא נזקא.
.
(הטענה תם שאלתי מועד לא שאלתי, היה אפשר לפרשה שעיקר השאלה והחיובים הבאים מכוחה נעשה בטעות והוא מקח טעות ואינו חייב מאומה שלא נכנס בחיובי שואל כלל. אבל לפי זה התירוץ אין לו מובן שמה שבכך שאם תם היה היה צריך לשלם חצי נזק. הרי אינו תם והוא מקח טעות ולא חל שום חיוב. וכנראה אינו מקח טעות כיוון שהעמדנו לעיל שידע שהוא נגחן ולכן למה שחשב לעבוד בו הרי ידע שהוא נגחן ומצד להתחייב עליו באמת לא מתחייב יותר מחצי נזק ולכן אין כאן מקום לביטול משום מקח טעות. וצריך עוד עיון.
ולטעון שהשור נגחן והוא לא קיבל שמירת שור נגחן זה כבר טען מקודם שלא שאל אריה.
ונראה הפירוש שאומר כיצד אפשר לחייבני חצי נזק, הרי האמת שהוא שור מועד והתשלום הוא עבור חיוב שור מועד, ואני קיבלתי עלי רק חיוב שור תם ואין כאן שור תם ולא חיוב שור תם.
זה דומה למי שקיבל שמירה על שק שעורים ששווה זוז, וקיבל שק סגור ואבד ואחר כך התברר שהיו בתוכו חיטים בשווי שני זוז. שהמפקיד תובע לקבל לפחות זוז אחד כשווי השעורים שהסכים לקבל עליו. והשומר אומר שכיוון שאין כאן שעורים אינו חייב מאומה, שחיטים אינו חייב כלל גם לא חיטים בשווי זוז כיוון שמעולם לא התחייב להחזיר חיטים אלא כל חיובו היה רק על שעורים.
והנדון הוא בדעת סתם בני אדם כשעושים חיוב האם כוונתם לחפץ המסויים או לשווי הכספי. כלומר האם כשהתחייב בשמירת שור תם האם הקפידא בהסכם ביניהם היתה על סוג החיוב שחייב חיוב שור תם ולא סוג חיוב אחר של שור מועד, או שעיקר הקפידא היתה על השווי שהתחייב כשווי חיוב של שור תם. וזהו תשובת הבעלים שוודאי הקפידא היתה רק על השווי ולכן אע"פ שהוא סוג חיוב אחר מכל מקום מחוייב לשלם כפי השווי שהתחייב על שור תם אע"פ שהוא סוג חיוב אחר. ועדין אינו מחוור כל הצורך)
.
ונימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו [ולא משלי. רש"י], משום דאמר ליה סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לדידי? [אם היה תם והיה משלם מגופו כשהוא אצל השואל, השואל היה מתחייב לשלם מנכסיו דמי השור לבעלים. לכן אין לו הפסד במה שכעת משלם מנכסיו ולא מגוף השור]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 