Archive for the ‘נא א’ Category

בבא קמא – דף נ"א עמוד א'

08/02/2010

איתיביה [משנה סנהדרין מ"ה א']: "בית הסקילה היה גבוה שתי קומות". ותני עלה [ברייתא על המשנה בסנהדרין שם]: "וקומה שלו הרי כאן שלש" [שהיה מפילו מעומד ולא מיושב. רש"י שם]. ואי סלקא דעתך יש חבטה בפחות מי' למה לי כולי האי?
ולטעמיך נעביד עשרה?
[דהא בעשרה מיהא [על כל פנים] מודית דיש חבטה. רש"י]
אלא כרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא: (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך" ברור לו מיתה יפה [שימות מהר. רש"י].
אי הכי
[אם כך] נגבה טפי [נגביה יותר]?
משום דמינוול
[שנעשה אברים. רש"י].

איתיביה: (דברים כב, ח) [כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ] ""כי יפול הנופל ממנו" – ממנו ולא לתוכו [בית גבוה מרשות הרבים שראוי ליפול ממנו לרשות הרבים חייב במעקה, ולא בית עמוק מרשות הרבים שהנופל נופל על גגו. רש"י]. כיצד? היתה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור. עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב". [גבוה ממנו י' טפחים. ונופל מתוכה לתוכו, כלומר שהנופל נופל מתוך רשות הרבים לתוכו על גגו פטור מן המעקה. ונפל מתוכו לתוכה, כלומר שהנופל נופל מגגו לרשות הרבים, חייב במעקה. רש"י]
ואי סלקא דעתך יש חבטה בפחות מי' למה לי עשרה? [למה לי בית גבוה י' דמשמע הא בציר מהכי [פחות מכך] פטור ממעקה. רש"י]
אמר ליה שאני בית דכל פחות מעשרה לאו בית הוא. [ותורה לא חייבה במעקה אלא בית ואע"ג דיש חבטה. רש"י]
אי הכי [אם כך] השתא נמי [כעת גם] דהוי מאבראי עשרה [שיש מבחוץ עשרה. שהרי הגובה נאמר מקצה העליון של התקרה עד רשות הרבים] דל מיניה [הפחת ממנו] תקרה ומעזיבה מגואי [מבפנים] לא הוי עשרה? [התורה חייבה מעקה ב"בית חדש", כדי שיהיה לו שם "בית" צריך שיהיה גובה החלל בפנים עשרה טפחים כדי שהמשתמש יהיה לו שימוש י' טפחים בגובה, שבפחות מזה אינו שימוש דירה, ועיין עוד בזה בהערה בתחתת העמוד. וכאן אם מבחוץ הוא עשרה, מבפנים חסר לעשרה עובי התקרה והמעזיבה. רש"י: אי הכי דטעמא משום דאינו קרוי בית הוא אמאי קתני עמוקה ממנו י' טפחים חייב, כי הוי נמי עשרה לצד רשות הרבים דל תקרה ומעזיבה לא הוי גואי י' ולא חזי לדירה ולא הוי בית]
אמר ליה כגון דחק מגואי [שחוקק מבפנים. חוקק ברצפה עומק נוסף עד שיהיה חלל גובה י'. רש"י: משכחת לה דהוי בית דחק ליה מגוואי עד דהוי מגוואי י' טפחים והוי בית וחייב]
אי הכי [אם כך] כי לא הוי נמי מאבראי עשרה [גם כשאינו מבחוץ עשרה] משכחת לה דהוי מגואי [מבפנים] עשרה כגון דחק בה טפי? [אם חוקק ברצפה עומק יותר מעובי התקרה יש לו שם בית גם אם מבחוץ אין בו גובה עשרה טפחים. ושוב קשה אם חבטה היא גם בפחות מעשרה למה נאמר בית גובה עשרה]
אלא היינו טעמא דרב נחמן [אלא טעמא ודאי משום דאין חבטה פחות מעשרה הוא, ולרב נחמן לא תקשי דקסבר רב נחמן כו'] סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי [מכריסו של השור לארץ כמה הוא]? ארבעה. אריתא דדלאי [אמת המים] כמה הוי? שיתא [שש]. הא עשרה [מגובהה של כרס השור לקרקע]. אישתכח דכי קא מחבט מעשרה הוא דקא מחבט [נמצא שכשנחבט מעשרה הוא שנחבט].
אלא מתניתין דקתני "מה בור שהוא כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים" בשיתא נמי סגיא
[בשש גם די. שמחמת גובה רגלי השור נמצא שמכריסו יש גובה עשרה]?
אמרי מתניתין דאיגנדר לבור
[שוכב היה ונתגלגל ונפל. רש"י].

.

(כתב הרמב"ם פרק י"ב מנזקי ממון הלכה י':

"אחד החופר בור או שיח או מערה או חריץ, ולמה נאמר בור עד שיהיה בו כדי להמית, וכמה כדי להמית עומק עשרה טפחים אבל אם היה פחות מעשרה ונפל לתוכו שור או שאר בהמה חיה ועוף ומת פטור, ואם הוזקו חייב בעל התקלה נזק שלם".

והרי שלא חילק אם השור נופל בעמידה שאז די בבור ו' טפחים ורק אם נתגלגל כשהוא שוכב צריך שיהיה בבור עשרה טפחים. והשווה שור לשאר בהמה חיה ועוף שבחלק מהם אין גובה כרס מהקרקע כמו בשור.

ובאמת אין סברא לחייב את בעל הבור על בור שישה טפחים משום שיש בו כדי להמית שור שנופל בעמידה, כיוון שגובה ו' טפחים אין בו כדי להמית, והשור נחבט חבטה שיש בה כדי מיתה רק משום שהוא עצמו גבוה עוד ד' טפחים ואת זה לא בעל השור עשה. וכיוון שהוא לא כרה בור שבעצמו יש בו כדי חבטה של מיתה כיצד אפשר לחייבו משום שהשור מגביה את עצמו. וכן הוא לעיל דף ג' סוף עמוד א' ובעוד סוגיות שבתשעה טפחים יש רק חיוב נזק ולא חיוב מיתה.

ולכן נראה שצריך לפרש את הסוגיא שלא העלה על הדעת לומר שיש לחייב בתשלומין על בור שישה, אלא הנדון הוא רק לעניין להחשיב את השור כטריפה. ומדייק מלשון המשנה שבעשרה יש כדי להמית ומשמע שבפחות אין כדי להמית בכל עניין ולא רק שאין לחייב בתשלומים אלא גם אין להטריף את השור. ועל זה מעמיד את המשנה בשור שהתגלגל כשהוא שוכב, שאז נכון מה שמשמע מלשון המשנה שכל פחות מעשרה אין בו כדי להמית כלל ואף לא לעניין להטריף את השור. אבל באמת כדי לחייב בתשלומין צריך שיהיה בבור עצמו שיעור עשרה ולא מצטרף גובה השור עצמו)

.

מתני' בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב [השני חייב והראשון פטור, ובגמרא מוקי לה [מעמיד אותה] בשהניחו ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך לו. רש"י].


גמ' אמרי [אומרים. בני הישיבה], בור של שני שותפין היכי משכחת לה [כיצד אני מוצאים אותה]?

הניחא אי סבירא לן כרבי עקיבא דאמר בור ברשותו חייב משכחת לה בחצר של שניהם ובור של שניהם והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן. אלא אי סבירא לן [כרבי ישמעאל אליבא דרבה לעיל נ' א'] בור ברשותו פטור, היכי משכחת לה דחייב עליה? ברשות הרבים. וברשות הרבים בור של שני שותפין היכי משכחת לה? [בור ברשותו נעשה שלו לעניין להתחייב עליו מכח הקניין, ובוודאי יכול להיות קניין בשותפות. אבל ברשות הרבים הבור נעשה ממונו לעניין נזיקין על ידי מעשה הכרייה ולא משום קניין, וקשה כיצד יעשו שניים ביחד מעשה כרייה. ולרבי ישמעאל שכל חיוב בור הוא רק ברשות הרבים כיצד נמצא בור של שותפים]

אי דשוו שליח תרוייהו [אם שעשו שליח שניהם] ואמרי ליה [ואמרו לו. שניהם אמרו לשליח אחד] זיל כרי לן [לך כרה לנו] ואזל כרה להו [והלך וכרה להם] אין שליח לדבר עבירה. [אין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו, אלא שליח מיחייב. וסברא הוא דאמרינן ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. רש"י. הטעם שמעשי השליח מתייחסים למשלח הוא משום שהוא מבטל דעת עצמו ועושה על פי דעת המשלח. ולכן נעשה כמו יד ארוכה שלו שפועלת על פי מחשבתו. אבל אם אמר לו המשלח לעשות עבירה אינו יכול לבטל דעתו בפניו ולעשות מכח דעתו, שהרי הקב"ה שחשוב יותר מהמשלח ציווה עליו שלא לעשות, ולכן נחשב שעשה השליח את העברה מדעת עצמו ולא מדעת המשלח, והמעשה מתייחס לשליח, ולכן יהיה זה בור של השליח לבדו ולא של השותפין. העברה שיש כאן כתב רש"י לקמן נ"ג א' דיבור המתחיל "נפל", שאסור לקלקל רשות הרבים. ועיין מה שהארכתי בזה לעיל ל' ב']

ואי דכרה האי חמשה והאי חמשה נסתלקו להו מעשה ראשון. [בור חמישה אינו דבר שדרכו להזיק לעניין מיתת השור שנפל בו אבל הוא דבר שדרכו להזיק לעניין נזק, שלנזק אין שיעור. לעניין מיתה הראשון שכרה חמישה לא עשה מאומה, והשני הוא לבדו כרה בור שדרכו להזיק וחייב על הכל. לעניין האם גם לגבי נזק חייב רק האחרון או ששניהם חייבים נחלקו רבי וחכמים וכדלקמן]

הניחא לרבי ולנזקין משכחת לה [אפשר למצוא בור של שותפים. אם אחד חפר חמישה והשני השלים לעשרה וניזוק בו שור שניהם חייבים על הנזק], אלא לרבי ולמיתה [אם מת השור מודה שרק האחרון חייב שהראשון לא עשה דבר שיש בו כדי להמית], ולרבנן בין למיתה בין לנזקין [שחולקים על רבי וגם לגבי נזק מחייבים רק את האחרון], היכי [איך] משכחת לה? [הניחא לרבי דאמר לקמן "אחר שניהן לנזקין" ובנזקין משכחת לה דתרוייהו [ששניהם] מיחייבי, אלא לרבי ולמיתה, דבמיתה מודה דאחרון חייב ולא ראשון, היכי משכחת לה. רש"י]

אמר רבי יוחנן כגון שעקרו שניהן חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה. [שעקרו שניהם, שחפר האחד תשעה ובא חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא מקרקעותיו והשלימה לעשרה, דאין כאן אחרון דתרוייהו כי הדדי [ששניהם זה כמו זה] משוו ליה בור, ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה [אם נפל שור ומת] וכל שכן בנזקין. רש"י]

.

(אפשר שדברי רבי יוחנן ששניהם חייבים  הם דווקא אם לולא מעשה האחד היה בכח עקירת השני לעקור את החוליא, ואז כל אחד עשה מעשה של כריית בור ושניהם חייבים, אבל אם אחד לבד לא היה בכוחו לעקור ונעקר רק מכח שהשני סייע לו, אם כן כל אחד בפני עצמו לא עשה מעשה כרייה להתחייב ושניהם פטורים. וצריך עיון.

לקמן נ"ג תחילת עמוד ב' מבואר שאם שני שוורים נגחו בבת אחת שור, לרבי נתן מה שאי אפשר לגבות מאחד גובה מהשני עד מלוא דמי הנזק. ולחכמים אינו גובה מהשני מה שאי אפשר לגבות מהראשון, והשני משלם רק חצי מחיוב התשלומין. ונראה שבבור שכרו אותו ביחד, אם הוא כמו שכתבתי שהחיוב משום שכל אחד עשה מעשה כרייה שלם, לכל הדעות מה שאי אפשר לגבות מאחד יגבה מהשני. שהרי לא הזיק דבר אחר מלבד הבור הזה, והוא חייב על הבור כיוון שעשה בו כרייה, ומכח מה ייפטר מחצי. מה שאין כן שם שהזיק שור אחר מלבד שורו ולרבנן אינו חייב לשלם על חלקו של השור האחר.

בשני שוורים שנגחו שור, אף אם נגיחת האחד לבדה לא היה בה כדי להרוג את השור הניזק, ונהרג רק מכח סיוע נגיחת השני, עדיין יש מקום לחייב כיוון שכל בעל שור בפני עצמו בוודאי בעלים על שורו וחייב בשמירה על שורו וחייב בתשלומי נזקיו. ולכן אפשר שאם הזיקו ביחד חייבים ביחד. אבל בשניים שכרו בור ביחד, אם מעשה עקירת החוליא של אחד לא היה בכוחו לעקור את החוליא בלא סיוע השני, אם כן כל אחד בפני עצמו לא עשה מעשה כרייה המחשיב אותו כבעל הבור, ואין כאן מה שיחייבו בשמירת הבור ובתשלומי נזקיו. וצריך עוד תלמוד רב בכל זה)

.

מאי רבי ומאי רבנן, דתניא: "אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה האחרון חייב. [תוספות: האחרון חייב. דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה, אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין, כמו זה י' וזה עשרים [שכולם חייבים במיתה, שכל אחד עשה כרייה שיש בה כדי לחייב]]

רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין [אם מת השור שנפל חייב רק האחרון כיוון שרק הוא עשה שיהיה בור שיש בו כדי להמית. אבל אם רק ניזוק השור, הרי שניהם עשו בור שיש בו כדי להזיק]".


מאי טעמא דרבנן דאמר קרא: (שמות כא, לג) כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון.

ורבי אמר לך הנהו מיצרך צריכי כדאמרינן [כדאמרן לעיל בפירקין (דף נ' א'). רש"י].

.

(לעיל נ' א' רבה סובר שבבור ברשות הרבים בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא מחייבים שדורשים אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן, אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו. כלומר שהכרייה עושה אותו בעל הבור אע"פ שאינו ממונו. ורב יוסף סובר שרבי עקיבא פוטר על בור ברשות הרבים שאינו ממונו, ומהשאלה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן, לומד לימוד אחר. ולפי זה צריך עיון שסוגייתנו היא רק כרב יוסף ולא כרבה. אמנם יש לומר שלרבה בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא לומדים שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו, ורק רבי לומד ללימוד אחר ורק רבי סובר שבור ברשות הרבים פטור. והכוונה כאן שלרבה רבי דורש פתיחה וכרייה כמו שאמר רב יוסף שרבי עקיבא דורש, ומחלוקתם רק בדעת רבי עקיבא אבל בדעת רבי שניהם סוברים שלא מחייב בור ברשות הרבים)

.

ורבנן נמי [גם] מיצרך צריכי? [לדרוש שחייב בור ברשות הרבים שעל עסקי פתיחה ועסקי כרייה באה לו]

אלא היינו טעמא דרבנן, אמר קרא "כי יכרה איש בור" – אחד ולא שנים. [מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה, וכי מעטיה לנזקין מעטיה, דאי ממיתה לא אצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה. רש"י]

ורבי ההוא מיבעי ליה "כי יכרה איש בור" – ולא שור בור.

ורבנן תרי [שני] איש בור כתיבי. [בפסוק נאמר פעמיים איש בור: "וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר" (שמות כ"א ל"ג). מאחד לומדים ולא שור בור, ומהשני לומדים אחד ולא שניים]

ורבי איידי דכתב האי [אגב שכתב זה] כתב האי.

.

(דרשה לומדים רק במקום שיש קושיא על פשט לשון הפסוק לפי כללי לשון התורה, והקושיא היא זו שמלמדת היכן לדרוש ומה לדרוש. כללים אלה אינם כללי הדקדוק הנהוגים בעברית החדשה, וגם לא כללי לשון טבעיים לפי דרך דיבור בני אדם, אלא כללים בלשון התורה שנמסרו עם מסירת התורה כחלק מהתורה שבעל פה והיו ידועים לחז"ל. בביאור המלבי"ם על ספר ויקרא בביאורו על תורת כהנים ביאר באורך ובאופן נפלא כללים אלה, וביאר בכמה מקומות שאם יודעים את כללי הלשון, ואת הקושיא עליהם שממנה המקור לדרשה, רואים שהקושיא עצמה מורה לדרוש דווקא באופן שדרשו חז"ל, ואין זה כמו שנדמה בהשקפה שטחית שדרשו כרצונם. לפי רבי לחזור על לשון פעם נוספת אגב שנאמרה לשון כזו מקודם זהו שימוש לשון שהוא בהתאמה לכללי הלשון, ולכן אין כאן קושיא על הלשון ואין מקור לחדש דרשה. וחכמים חולקים שכללי הלשון אינם מתירים חזרה כזו, ולכן יש כאן חריגה מכללי הלשון שמלמדת שיש כאן דרשה)

.

וממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא? [כשאחד כרה תשעה והשני עשרה ונפל שור וניזוק ולא מת, הסברא אומרת ששניהם חייבים, ששניהם עשו בור שיש בו כדי להזיק. לכן רבי מחייב את שניהם ולחכמים נצרך לימוד מיוחד להוציא מהסברא ולחייב רק אחד. כיוון שמסברא שניהם שווים לעניין חיוב, שמא הלימוד בא לפטור את השני שחפר טפח עשירי ולחייב את הראשון שחפר את התשעה]

לא סלקא דעתך דאמר קרא: (שמות כא, לד) "והמת יהיה לו" ההוא דקא עביד [שעושה] מיתה. ["וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ". הפסוקים מדברים על מי שחפר גובה עשרה שעשה מיתה, ועליו נאמר המיעוט אחד ולא שניים שרק הוא חייב גם לגבי נזיקין]

והאי והמת יהיה לו מבעי ליה [נצרך לו] לכדרבא, דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר: "והמת יהיה לו" במי שהמת שלו. [שור פסולי המוקדשין כגון בכור בעל מום שהוא של כהן דקרינן ביה שור רעהו, או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה דקרינא ביה שור רעהו, ואפילו הכי לענין בור פטור דכתיב והמת יהיה לו מי שראוי לו להאכיל נבילתו לכלבים יצא זה כו', דהכי אמרינן בבכורות (דף ט"ו א') גבי פסולי המוקדשין שנפדו, "תזבח" – ולא גיזה, "בשר" – ולא חלב, "ואכלת" – ולא לכלביך. אבל שור שנגחו חייב כדמפרש לקמיה בפירקין. ולהכי נקט פסולי המוקדשים דאילו קדשים תמים מאי אריא [דווקא] בור אפילו שור שנגחו נמי [גם] פטור דכתיב שור רעהו ולא שור הקדש. רש"י]

אמרי ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן. [גם אם דורשים כרבא סוף סוף הרי הפסוק מדבר במי שעשה בור עשרה שיש בו כדי מיתה. רש"י: כלומר תרתי [שתיים] שמעת מיניה]

.

– – –

.

הערה:

בעניין חיוב מעקה.
רמב"ם פרק י"א מהלכות רוצח ושמירת נפש:

"הלכה א
מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר: (דברים כ"ב ח') ועשית מעקה לגגך.

והוא שיהיה בית דירה, אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו.

וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה.

הלכה ב
בית של שני שותפין חייב במעקה, שנאמר (דברים כ"ב ח') כי יפול הנופל ממנו, לא תלה אלא בנופל. אם כן למה נאמר  גגך, למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאינן עשויים לדירה. היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, שנאמר כי יפול הנופל ממנו, ולא לתוכו.

הלכה ג
גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים כדי שלא יפול ממנו הנופל, וצריך להיות המחיצה חזקה כדי שישען האדם עליה ולא תפול.

וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (דברים כ"ב ח') ולא תשים דמים בביתך. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

הלכה ד
אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות.

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר (דברים ד' ט') השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים".

וצריך ביאור הרי אם אין בבית ד' אמות על ד' אמות, או אם אין בו מבפנים גובה עשרה, או אינו עשוי לדירה כגון בית אוצר או בתי כנסיות, ולא נאמר בו ועשית מעקה לגגך שזה נאמר רק על בית שי שלו שם בית ועשוי לדיורין, עדיין הרי חייב לעשות לו מעקה ממה שנאמר השמר לך וכמו באר או בור. ועובר על לאו של לא תשים דמים בביתך גם על באר כמו על גג בית.

וצריך עיון למה נאמרה המצווה ועשית מעקה לגגך, שהרי המצווה השמר לך כוללת אותה וכוללת גם באר ובור וכיו"ב, ובמצוות ועשית מעקה אין נפקא מינה לדינא כלל.

ואין לומר שנאמרה כדי שיעבור בשתי מצוות, שהרמב"ם כתב שאם הניח גג בלי מעקה עבר רק על ביטול עשה של ועשית מעקה ועל הלאו של השמר לך ולא עובר גם על ביטול עשה של השמר לך. וזה עצמו צריך טעם למה לא עובר בגג בית גם על השמר לך. ואם נאמר שהטעם שלא עובר בגג בית על השמר לך כיוון שמיוחד לו לאו של ועשית מעקה, ולולא שהיתה בו מצוות ועשית מעקה היה עובר על השמר לך, אם כן שוב נשאל למה נאמרה מצוות ועשית מעקה שהרי לא נתחדש ממנה שום נפקא מינה לדינא. וצריך תלמוד.