Archive for the ‘נב א’ Category

בבא קמא דף נ"ב עמוד א'

08/05/2010

אמר רבי יהושע בן לוי, המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה.

היכי דמי [באיזה אופן]? אי [אם] בכספא ליקני בכספא, אי בחזקה ליקני בחזקה. לעולם בחזקה ובעי למימר ליה "לך חזק וקני" וכיון שמסר לו מפתח כמאן דאמר ליה "לך חזק וקני" דמי. [זהו כמו לעיל שמסירת הדלי אינה מעשה קנין חזקה אלא מועילה במקום אמירת לך חזק וקני, שיוכל כעת לקנות במעשה חזקה כאילו כבר אמר לו המוכר לך חזק וקני, וכן כאן מסירת המפתח]

אמר ריש לקיש משום רבי ינאי, המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה. [משכוכית לקמיה מפרש דבר המושך כל העדר אחריו. רש"י]

היכי דמי? אי במשיכה ליקני במשיכה אי במסירה ליקני במסירה. [היכי דמי, אי במשיכה שהכישה במקל ורצתה לפניו שכן דרך בהמה דקה, ליקני במשיכה, למה לי מסירת משכוכית. אי במסירה קני להו, שהיה רשות הרבים או חצר שאינה של שניהן שאין משיכה קונה שם, דאין משיכה אלא בסמטא או בחצר של שניהן בהמוכר את הספינה בבבא בתרא (דף ע"ו ב'). רש"י]

לעולם במשיכה ובעי למימר ליה לך משוך וקני, וכיון דמסר לו משכוכית כמאן דאמר ליה לך משוך וקני דמי.

מאי משכוכית? הכא [כאן. בבבל] תרגמו קרקשתא [זוג [פעמון] שמקרקש בה לפני העדר והולך כולו אחריו. רש"י]. ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא [עז שהולכת בראש העדר], כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא. [לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה. כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין. רש"י]

[בהמה היא מטלטלין, ומטלטלין אינם נקנים בכסף שטר וחזקה כמו קרקעות [שטר וחזקה מהתורה אינם קונים מטלטלין. כסף קונה מטלטלין מהתורה וחכמים תקנו שלא יקנה]. יש כמה קניינים שקונים מטלטלין, וכגון חליפין, אגב, חצר ועוד. אמנם הקניין הרגיל והשכיח הוא מה שתקנו חכמים הגבהה משיכה או מסירה (יש מחלוקת האם בקונה חפץ מהפקר משיכה קונה מטלטלין מהתורה, כיוון שלא שייך קניין כסף, עיין קצות החושן ונתיבות בתחילת סימן קצ"ח. לגבי הגבהה, יש לעיין בחילוק בין הגבהה שהיא מתקנת חכמים של משיכה, לבין קניין יד מהתורה שהוא כמו חצר, עיין נתיבות המשפט ביאורים בסימן קצ"ח סעיף קטן ג', ובקצות החושן סימן רס"ח סעיף קטן ב', וחידושי הרמב"ן על קידושין כ"ו א', ויד רמה על בבא בתרא ע"ו ב').

כל המטלטלין נקנים בהגבהה. בדבר שאין דרכו לקנות בהגבהה תקנו חכמים שתועיל בו משיכה, שימשוך ויוציאנו מהמקום שהוא בו. בהגבהה כיוון שהוא בידיו מועיל בכל מקום, אבל במשיכה מועיל רק במקום שיש לו השתמשות וכגון סמטא וחצר משותפת, שהוא כמו מושך אל רשותו, וברשות הרבים לא די בזכות ההשתמשות שלו כיוון שמיועדת למעבר הרבים, וכן בחצר שאינה של שניהם לא מועילה משיכה.

בספינה וכל הדומה לה שטורח למשכה תקנו שתועיל מסירה, שיאחז בה הלוקח בפני המוכר או במצוותו ודי באחיזה בלבד. מסירה מועילה רק במקום שלא מועילה משיכה, דהיינו ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם.

סוגייתנו סוברת שגם בהמה נקנית במסירה, ולהלכה יש בזה מחלוקת, עיין שולחן ערוך חושן משפט תחילת סימן קצ"ז.

וצריך שיעשה את הקניין בפני המוכר או במצוותו, כגון שאומר לו לך משוך וקני.

כשקונה עדר בהמות, צריך משיכה בכל בהמה ובהמה כדי לגמור את מעשה הקניין בה. אם מושך שלא בפני המוכר שאז צריך שיצווה עליו ויאמר לך משוך וקני, אם מסר לו מקודם משכוכית מועילה מסירת המשכוכית להיות במקום ציווי המוכר].

מתני' כסהו הראשון [כשנשתמש בו. רש"י] ובא השני [להשתמש בו. רש"י] ומצאו מגולה [כגון שהתליע ונשבר הכסוי. רש"י] ולא כסהו, השני חייב [והראשון פטור. ובגמרא מפרש עד מתי ראשון פטור. אבל לא כסהו ראשון ובא שני ומצאו מגולה ולא כסהו שניהן חייבין, ודקתני השני חייב הא אוקימנא שהניחו ראשון לשני משתמש וסמך עליו שיכסנו. רש"י].

כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. [כסהו כראוי ועבר עליו השור או חמור ונפל ומת פטור. ובגמרא פריך הואיל וכראוי הוא היכי נפל. רש"י]

לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב.

נפל לפניו מקול הכרייה חייב. [בור כרוייה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב או להעמיק, ושור הולך על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור חייב בעל הבור. ואפילו שור שהוא פקח דאמר לקמן (דף נ"ד ב') במתניתא דבעל הבור פטור דאיבעי עיוני ומיזל [שהיה לו להסתכל וללכת] הכא [כאן] חייב שקול הכרייה ביעתתו. ובגמרא פריך נימא [נאמר] כורה גרם ליה.

לישנא אחרינא לפניו מקול הכרייה בעל הבור חייב, דאע"ג דאיכא למימר [שיש לומר] כורה גרם ליה, וכורה גרמא בעלמא הוא דעבד דקיימא לן המבעית את חבירו פטור מדיני אדם, ותרוייהו [ושניהם] ליפטרו [בעל הבור משום שכורה הפילו, וכורה משום שהוא גרמא] אפילו הכי [כך] בעל הבור חייב כר' נתן [שסובר ששור שדחף לבור מה שלא גובה מהשור יכול לגבות מבעל הבור עד מלוא הנזק] כדמפרש בגמרא. וזה שמעתי. רש"י. ללשון הראשונה החידוש כאן הוא שאין פטור משום שהיה לשור להסתכל, וללשון השנייה החידוש שאע"פ שהכורה השתתף בעשיית הנזק משלם בעל הבור הכל ולא נפטר מלשלם חלקו של כורה]

.

(מה שהמבעית את חבירו נחשב גרמא, אפשר להבין בשני אופנים, האחד שהוא כמו מניח סם המוות לפני בהמה, שפטור משום גרמא אע"פ שההנחה היא מעשה גמור, כי את מעשה ההיזק עצמו עשתה הבהמה כשאכלה, והוא רק גרם לה לעשות, ולכן אין כאן מעשה שלו לחייבו. וכן השמעת הקול היא מעשה גמור, רק שמעשה ההיזק עצמו הוא מה שנבעת ואת זה עשה הנבעת. וכן נראה מהסוגיא בקידושין כ"ד ב'.

ואפשר לומר גם שלהשמיע קול מבעית כיוון שאין בקול ממש אינו כלום ואין כאן מעשה ואף אם הקול היה גורם את הנזק. ונראה שסברא זו דחתה הגמרא בקידושין שם, אבל רש"י לקמן נ"ו א' כתב: "המבעית – תקע לו באזנו פתאום ובעתו דלא עבד ביה מעשה בגופו" ומשמע שאין הפטור משום שהוא מבעית את עצמו כמו שנאמר בקידושין, אלא משום שקול אינו עשייה. ונראה שרש"י מודה שקול הוא עשייה כמבואר בפירוש בקידושין שם, אלא פוטר שהוא כמו היזק שאינו ניכר שהמעשה לא שינה את גופו. מה שאין כן בקול שחייב שהוא תרנגול שתקע בכלי זכוכית ושברו בקולו ששינה את גוף הכלי. וצריך עוד עיון)

.

לאחריו מקול הכרייה פטור. [כדמפרש בגמרא. ואיידי [ואגב] דנקט ברישא מקול הכרייה תנא סיפא לאחריו מקול הכרייה. רש"י]

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו [בכלי שור שייכא שבירה העול והמחרישה, בכלי חמור שייכא קריעה חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו. רש"י], חייב על הבהמה ופטור על הכלים [כדמפרש בגמרא. רש"י].

נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן [שור שהוא חרש או שוטה או קטן, שאין דרכו להסתכל וללכת ואינו נשמר מליפול], חייב.

בן או בת, עבד או אמה, פטור. [בן או בת, כלומר אע"ג דקטנים הן וליכא למימר איבעי להו עיוני ומיזל, אפילו הכי פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם חמור ולא כלים. רש"י]


גמ' וראשון עד אימת [מתי] מיפטר? [היכא דבא השני ונשתמש בו ולא כסהו עד אימת רמיא [מוטל] כולה חיובא אשני [על שני] וראשון פטור. רש"י]

אמר רב בכדי שידע. [שיבא גם הראשון אחרי כן ויראנו מגולה, הואיל ושניהן יודעין שהוא מגולה רמיא חיובא אתרוייהו [מוטל החיוב על שניהם]. רש"י]

ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו. [אע"פ שלא בא וראהו חייב בחלקו, ולא רמיא כולה אשני, דהא לא גילהו דנחייביה משום פותח. רש"י. כוונת רש"י שאין צריך לחכות עד שיבוא לשם הראשון ויראה ונדע בוודאי שהוא יודע, אלא כל שעבר זמן שדרך הוא שיודיעוהו חייב. אם הראשון היה מכסה והשני פותח את הכיסוי, הרי זה בור שכרה השני והוא בור של שני לבדו לעניין חיוב על נזקיו, אע"פ שהוא קנוי גם לראשון וכל שכן אם הוא בור ברשות הרבים והראשון שותף רק כי עקר חוליא ביחד. ואז אין לראשון שום חיוב לגבי שמירת בור זה, ולא מוטל עליו לבדוק ולשים לב אם נתגלה. כדי לחייב את הראשון צריך לחדש אחריות הבור עליו שיקבל עליו מחדש לשמור על הבור וזה רק אם יודעים בוודאי שראה וקיבל לשמור. אבל כאן מדובר שהשני לא פתח מה שכיסה ראשון אלא שנשבר הכיסוי מעצמו. הראשון כיוון שלא נפסק חיובו לשמור על הבור לא די בכך שכיסה פעם אחת כדי להיפטר לתמיד, אלא עליו לבדוק תדיר אם עדיין הוא מכוסה ולשים לב אם אומרים שנתגלה. וכן אם השאיר את השני משתמש וסמך עליו, עדיין הוא מחוייב בשמירת הבור ועליו לשים לב אם לא פשע השני. לכן אם לא עבר די זמן שיהיה אפשר שהודיעוהו הוא פטרו משום שהוא אנוס על השמירה. אבל כל שעבר זמן הוא חייב אע"פ שלא מבורר לנו אם באמת הודיעוהו שעליו מוטל לבדוק ולשים לב כיוון ששמירת הבור מוטלת עליו. ולכן כתב רש"י שמה שהשני לא גילה את הבור הוא הטעם מדוע חייב הראשון בכדי שיודיעוהו ולא צריך בירור שבא לשם וראה]

ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו. [אבל לשני שבא ונשתמש בו לא יהבינן [נותנים] שיעורא כולי האי דהוה ליה לאותובי שומרים עילויה [שהיה לו להושיב שומרים עליו]. רש"י]

"כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור".


כיון דכסהו כראוי היכי [איך] נפל?

אמר ר' יצחק בר בר חנה שהתליע מתוכו.

איבעיא להו, כסהו כסוי שיכול לעמוד לפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים [שהם כבדים יותר], ואתו [ובאו] גמלים וארעוה [קלקלוה ונעשה רעועה. רש"י], ואתו שוורים ונפלי ביה, מאי? [ואתו שוורים ונפלו ביה, דאי נפלו ביה גמלים לא מבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא. רש"י]

אמרי היכי דמי [באיזה אופן]? אי דשכיחי [אם שמצויים] גמלים פושע הוא [אף לגבי שוורים דאית ליה לאסוקי אדעתיה דגמלים מרעי ליה. רש"י], ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא, לא צריכא דאתו לפרקים. מי [האם] אמרינן כיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה [שהיה לו להעלות על דעתו] או דלמא [שמא] כיון דהשתא מיהת ליכא [שכעת על כל פנים אין. עכשיו אין גמלים שהם באים רק לפרקים] אנוס הוא?

.

(תוספות: "ואתו שוורים ונפלו ביה. פירש הקונטרס דאי נפלו בו גמלים לא מיבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא, וכן משמע הלשון, ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש שמא יבאו גמלים ויפלו, אבל אין לחוש שירעו גמלים ויפלו אחרי כן שוורים".

הביאור, שלגבי גמלים הוא מניח בור לא מכוסה, שהרי הכיסוי לא מועיל לגמלים. ולהניח ממונו המזיק בלי שמירה אינו יכול להיפטר במה שלא מצויים גמלים ולא היה לו להעלות על הדעת שיבואו גמלים כי אינו מצוי, שכל שיש גמל אחד בעולם שאפשר על צד רחוק שיגיע לשם הרי הוא מזיק אותו ואסור לו להזיקו וחייב לשמור שלא יינזק. אבל לגבי שוורים הוא כיסה את הבור בכיסוי שיכול לעמוד ויצא ידי חובת שמירה כלפיהם.

לקמן נ"ה ב' נאמר: "במתניתא תנא: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן בור ואש שן ורגל. בור דכתיב: (שמות כא, לג) כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו פטור וכו'".

והחידוש בזה שאם עשה עיקר מעשה השמירה כבר אין צריך לחשוש אותו חשש כמו שהיה לפני שעשה שמירה.

כלומר אם כשאין כיסוי כלל לבור צריך לחשוש גם על צד אחד ממאה שמא יגיע לשם גמל ולא שייך לטעון לא העליתי על דעתי שיבוא גמל, שאומרים לו סוף סוף למה לא כיסית כמו שאתה חייב, כעת כשהניח כיסוי לשוורים ויש צד אחד ממאה שירועעו אותו גמלים ויפול בו שור הייתי סובר שאם לגמלים די באחד למאה להחשיבו פושע גם לשוורים יהיה כן שאין סברא לחלק. שאם צריך לחוש לאפשרות של צד אחד ממאה שבורו יזיק אז גם אם לא כיסהו כלל וגם אם כיסהו ויכול להתרועע בשניהם צריך לחשוש בשווה גם לצד אחד ממאה.

ונתחדש שאינו כן, שחובתו אינה נמדדת בכמה שכיח שיארע נזק ניזק. אלא חובתו היא לעשות שמירה. כל שלא עשה הרי הוא מחוייב גם על נזק שיכול לקרות על צד רחוק ואין לו טענת פטרו משום אנוס, כי כל שלא עשה שמירה אינו אנוס שהתורה חייבתו לכסות והוא לא כיסה ולכן אינו אנוס. אבל אם כיסה הרי יצא ידי חובתו ועשה מה שציוותה תורה, וכבר אינו צריך לחשוש לצד רחוק כי יכול לטעון שהוא לא העלה על דעתו צד רחוק כזה והוא אנוס. ורק אם יש צד קרוב שתתקלקל השמירה והיה לו להעלות על דעתו שיהיה כך  זה מגרע את מעשה השמירה וכאילו לא שמר, אבל אם יש רק צד רחוק שיתקלקל מעשה השמירה יש לו פטור משום אנוס שהוא כיסה, והתורה לא דרשה למלא את הבור בעפר, ולא העלה על דעתו שיבואו גמלים ומה היה לו לעשות והוא פטור משום אונס. ועיין עוד בברכת שמואל סימן ו' בזה)