בבא קמא – דף נ"ג עמוד א'

"נפל לפניו כו'". [נפל לפניו מקול הכרייה חייב, לאחריו מקול הכרייה פטור]

אמר רב לפניו לפניו ממש [על פניו נפל ומת מן ההבל. רש"י], לאחריו אחריו ממש וזה וזה בבור [ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רה"ר הזיקתו. רש"י. כשנפל לאחריו לתוך הבור כיוון שפניו למעלה לא נחנק מההבל ומת רק מהחבטה]. רב לטעמיה דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. [ואם תאמר לרב דאמר לאחריו ממש ובבור ומשום דליכא הבלא, מאי שנא כורה אפילו בלא כורה נמי דקרקע עולם הזיקתו. ויש לומר דלאו דוקא [נקט כורה], אלא משום דאצטריך לאשמועינן דלפניו חייב ואע"פ שנפל מקול הכורה נקט נמי סיפא לאחריו והוא הדין בלא כורה. רשב"א]

ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב. שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכל שכן לחבטו.

אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור.

.

(לעיל כ"ח א'-ב' תנן: " נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב". ובגמרא שם: "אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שטינפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים, והני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין". ומבואר שלרב חייב בעל התקלה רק אם ניזק הניזק בגוף התקלה עצמה. אבל אם נתקל בה ונחבט בקרקע פטור, ולשיטתו שקרקע עולם הזיקתו. ולשמואל גם אם נתקל בתקלה ונחבט בקרקע חייב, ולשיטתו לגבי בור שחייב על חבטת הקרקע.

שמואל גם מודה שצריך שהוא יעשה ויכרה את הדבר שהזיק, רק סובר שאת הקרקע שבתחתית הבור הוא חידש עליה להיות דבר שדרכו להזיק ונחשב שעשה מזיק. בהניח אבן או תקלה צריך לומר שאת הקרקע שסביבות אבנו שאפשר להחבט בה כשנתקלים באבנו, בהנחת האבן עשה לחדש עליה להיות דבר שדרכו להזיק ונחשב שעשה מזיק, במה שעשה שתתחדש מציאות של קרקע שדרכה להזיק כאילו הוא עשה את המזיק שהיא הקרקע עצמה.

אם בנתקל באבנו ונחבט בקרקע עולם מחייב שמואל, יש לעיין מדוע פוטר בנתקל בבור ונפל לאחרי הבור חוץ לבור.

רש"י כאן לא ביאר מאומה בזה, ובהכרח לשיטתו הדבר מבואר מעצמו לפי לשון הגמרא כפשוטו. הנראה לעניות דעתי שמה שלשמואל נחשב שהוא עשה את הקרקע עולם כיוון שחידש בה שתהיה דבר שדרכו להזיק, זהו רק היכן שהתקלה שעשה צורתה היא שמצטרפת הקרקע סביבה להיות עם התקלה צורת דבר שיש עליו שם מזיק, דבר שיש עליו שם "בור". אם הניח אבנו ברשות הרבים, הרואה מן הצד רואה כאן צורת דבר שדרכו להזיק האבן בצירוף הקרקע שסביבה שהעובר יכשל וייחבט. ולכן הקרקע שסביב האבן מצטרפת לאבן להיות ביחד צורת דבר המזיק ושם בור.

אבל אם חפר בור, הרואה מן הצד רואה את צורת הדבר שהנתקל יכשל במה שיש הפרש גובה בין מקום ההליכה לעומק הבור ויפול לפנים הבור, וקרקעית הבור היא זו שמצטרפת עם התקלה להיות צורת מזיק ושם בור. ומה שייתקל בבור ויפול לאחריו מחוץ לבור ויחבט בקרקע שמחוץ לבור, אין זו צורת המזיק שיש כאן ולכן לא מצטרפת הקרקע שחוץ לבור לתקלה להיות ביחד שם בור שהוא עשה ופטור משום שנחבט בקרקע עולם. בחידושים סימן א' הארכתי בביאור היסודות שעליהן מיוסד ביאור זה.

שיטת תוספות בזה עיין לעיל כ"ח ב' דיבור המתחיל "נישוף", ולעיל נ' ב' דיבור המתחיל "לשמואל" בתירוץ הראשון, ששמואל סובר שחיוב על קרקע עולם הוא רק בחפר בור, שמה שהעמיק את הקרקע י' טפחים נחשב שעשה ממנה מזיק, שמה שהיא עמוקה הופך אותה למזיק חדש שהוא מעשיו וכרייה שלו. אבל אם הניח תקלה וכגון מים או אבנו סכינו ומשאו, ונתקל בה הניזק ונחבט בקרקע עולם, מודה שמואל לרב שחייב רק אם נחבט בגוף האבן, אבל אם נתקל ונחבט בקרקע עולם פטור אף לשמואל מאותו טעם שפטור לרב, שהוא לא עשה קרקע זו להיות מזיק. ושיטה זו היא דחוקה מאוד בגמרא כ"ח תחילת עמוד ב' וכמעט להיפך לגמרי מלשון הגמרא.

התירוץ השני בתוספות נ' ב' סובר שאכן לשמואל בנתקל באבן ונחבט בקרקע מחייב שמואל, וכמשמעות הגמרא וכמו שביארתי. אם ההיתקלות בבור היא לבדה היתה גורמת לו ליפול על הקרקע שחוץ לבור ולמות מהחבטה שלה, היה חייב, אע"פ שאין צורת הדבר שהתקלה תגרום ליפול לשם. שכיוון שסוף סוף נפל, מה שבמציאות נפל לשם מכח תקלתו גורם להחשיב אותה קרקע כמזיק שהוא עשה בצירוף התקלה שהניח, שהרי התקלה הפילתו לשם. וכאן פוטר שמואל כיוון שמה שגרם לשור ליפול הוא גם קול הכרייה. אם קול הכרייה היה גורם לשור ליפול לתוך הבור היה חייב בעל הבור, כיוון שמה שהנמיך את קרקעית הבור שתהיה י' טפחים מתחת למקום ההליכה, והוא עשה את החבטה בקרקעית הבור להיות מזיק מכח הגובה, זה היה סיבה לנזק ביחד עם קול הכרייה, ואת זה הוא עשה. אבל לומר שהוא עשה את הקרקע שחוץ לבור להיות דבר המזיק אע"פ שאין זו צורת המזיק ורק מכח שתקלתו סוף סוף עשתה שיפול לשם, זה לא אומרים כיוון שסיבת מה שנפל לשם היא גם קול הכרייה.

בראשונים יש עוד שיטות בביאור עניין זה)

.

איתיביה: "בבור בין לפניו בין לאחריו חייב". תיובתא דרב?

אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו דחייב, משום דאמר ליה ממה נפשך אי [אם] בהבלא מית הבלא דידך הוא, אי בחבטא מית חבטא דידך הוא. [רב חסדא מעמיד את הבריתא בבור ברשותו, שאז חייב לרב משום שלא קרקע עולם הזיקתו אלא קרקע הקנוייה למזיק. לשיטת תוספות החיוב לרב כאן בבור ברשותו הוא משום בור [ופטור על כלים], ואע"פ שאבנו סכינו ומשאו שהניח ברשות הרבים ולא הפקירם לרב חייב משום שור. ולשיטת רש"י לעניות דעתי החיוב כאן הוא משום שור [וחייב על כלים] כיוון שרק על בור הפקר מחייב משום בור. עיין לעיל כ"ח ב' ברש"י שכתב: "דאפקרינהו – כי בור דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו". ועיין שם בתוספות דיבור המתחיל "ה"מ היכא דאפקרינהו" שחלקו על רש"י. ועיין מה שכתבתי שם [בהערה] להקשות על דברי התוספות]

רבה אמר הכא [כאן] במאי עסקינן [דקתני לאחריו חייב. רש"י. לרבה לא מדובר בבור ברשותו] במתהפך, דנפל אאפיה [על פניו] ואתהפיך ונפל אגביה [על גבו] דהבלא דאהני ביה אהני ביה. [שההבל שהועיל בו הועיל בו. רש"י: במתהפך. דנפל על אפיה ברישא, ומקמי דמטא [ולפני שהגיע] לקרקעיתה נתהפך ונפל על גביה, דאהני ביה הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית היא המיתתו]

רב יוסף אמר הכא בנזקי בור בשור עסקינן [שהשור הזיק את הבור ומה ששנה "חייב" הכוונה בעל השור חייב על שהזיק את הבור. ובעל הבור פטור כיוון שהשור נכנס לחצירו ואומר לו שורך ברשותי מאי בעי]. מאי ניהו [מה הם], שהבאיש את מימיו דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו מיחייב. [הכא בנזקי בור בשור. שהשור נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו, ונפל לבור והבאיש את מימיו. רש"י]

תני רב חנניה לסיועי לרב: ""ונפל" – עד שיפול דרך נפילה [דרך נפילה על פניו משמע דרוב בהמות הנופלין בעומק על פניהם נופלים. רש"י]. מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב, לאחריו מקול הכרייה פטור [ואף בלא קול כרייה פטור], וזה וזה בבור".

אמר מר "נפל לפניו מקול הכרייה חייב", ואמאי [ולמה] נימא [נאמר] כורה גרם ליה? [נימא כורה גרם ליה וכורה פטור הוא דגרמא בעלמא הוא. וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שהוא שכירו. וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי האי כרייה הוי כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל רשות הרבים [ולא כתב משום שאסור להזיק לממון חבירו שהתורה חייבה לשמור בור. עיין מה שכתבתי בזה לעיל ל' ב']. רש"י]

אמר רב שימי בר אשי הא מני [מי היא], רבי נתן היא, דאמר בעל הבור הזיקא קא עביד [כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא, משתלם מיניה דבעל הבור. רש"י] וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי [וכל היכן שלא אפשר להשתלם מזה משתלם מזה]. דתניא: "שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב, בעל הבור פטור [בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא פקח דאמר ליה בעל הבור אי לאו תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה בידים הואי ולא גרמא. רש"י]. רבי נתן אומר בעל השור משלם מחצה [שהרי בין שניהם המיתוהו אפילו הוי שור הניזק פיקח חייב, דליכא למימר אבעי לך עיוני ומיזל דהא חבירו דחפו. רש"י] ובעל הבור משלם מחצה".

והתניא: "רבי נתן אומר בעל הבור משלם ג' חלקים ובעל השור רביע"?

לא קשיא הא בתם הא במועד. [הא בתם בעל השור משלם רביע וטעמא מפרש לקמיה, הא במועד דמיחייב נזק שלם דכל חד משלם מחצה, ממה נפשך אי תרוייהו [שניהם] כוליה הזיקא עביד דעל ידי חד מינייהו מיית [כלומר כל אחד יש במעשהו לבדו כדי להמית גם לולא מעשה השני], השתא דעבדי תרוייהו [שניהם] משלם כל חד פלגא. אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד [שלא היה מת לולא מעשה השני] מאי דעבד משלם דהא מועד הוא. רש"י]

ובתם מאי קסבר? אי [אם] קסבר האי כוליה הזיקא עבד [זה כל ההיזק עשה] והאי כוליה הזיקא עבד, האי משלם פלגא והאי משלם פלגא, ואי קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד בעל הבור משלם פלגא ובעל השור רביע ואידך [והאחר. הניזק] ריבעא מפסיד. [אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד הואיל דבלאו בור נמי מיית, הוי כאילו המיתו כולו. וכן גבי בור הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית כאילו המיתו כולו. ומשום הכי מחמיר ג' חלקים על בעל הבור, האי משלם פלגא והאי פלגא כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה. ואי קסבר הואיל ושניהם עשאוה יחד האי פלגא עבד והאי פלגא עבד ומשום הכי שור רביע הוא דמשלם דהא תם הוא ופלגא מאי דעבד משלם, ובעל השור דתם הוא לשלם רביע, ובעל הבור דמועד הוא לשלם פלגא, ואידך מפסיד ניזק. רש"י]

אמר רבא רבי נתן דיינא הוא [רבי נתן אב בית דין. במסכת הוריות בסופה. רש"י] ונחית לעומקא דדינא [ויורד לעומק הדין], לעולם קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד ודקא קשיא לך לשלם האי פלגא והאי פלגא משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור שותפותאי מאי אהניא לי [שותפותי מה הועילה לי. רש"י: בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג' חלקים].

איבעית אימא [אם רצונך אמור] לעולם קסבר האי פלגא [חצי] הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד, ודקא קשיא לך בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם רביע ואידך ריבעא נפסיד, משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחיתיה [מצאתיו] את קטלתיה [אתה הרגתו. רש"י: בתוך שלך מצאתי], מאי דאית לי לאשתלומי מהיאך [מה שיש לי להשתלם מהאחר] משתלמנא, מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא ממך [מה שאין לי להשתלם מהאחר אשתלם ממך. רש"י: מאי דאית לי כו'. אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין].

.

(ביאור הסוגיא לשיטת רש"י:

יסוד המחלוקת היא באופן ששני הנזקין שווים, וכגון שור של פסולי המוקדשין שאינו יכול לגבות ממנו ושור של ראובן שנגחו ביחד שור של שמעון [לקמן עמוד ב']. אם בכל נגיחה לבדה אין כדי להמית ורק מכח צירוף שתי הנגיחות מת, נחשב שכל אחד עשה חצי היזק. ואם בכל נגיחה לבדה יש כח להמיתו, נחשב שכל אחד עשה היזק שלם.

לחכמים בשני האופנים פטור ראובן מהחצי של שור ההקדש, ואפילו אם כל אחד עשה כל הנזק, כיוון שיש כאן היזק של שור ההקדש על מה שהזיק שור ההקדש נחשב שראובן לא הזיק, שהזיק מה שכבר הוזק גם בלעדיו ולגבי זה לא עשה כלום. ולרבי נתן אם כל אחד עשה כל ההיזק יכול שמעון לגבות כל הנזק מראובן, שהרי הוא הזיק הכל, ואם שניהם משלמים כיוון שאי אפשר שיטול הניזק פעמיים ממילא כל אחד משלם רק חצי, אבל אם אי אפשר לגבות משור ההקדש חייב ראובן הכל כיוון שעשה מיתה שלמה לבדו.

בשור שדחף לבור המציאות היא שמהדחיפה לבד היה הניזק מת גם לולא היה נופל לבור, ומהנפילה לבד היה לולא הדחיפה גם היה מת. ובזה יש מקום מסברא להסתפק האם לראות את זה כאילו כל אחד עשה היזק שלם לבדו, או שכל אחד עשה רק חצי נזק, כיוון שיש כאן צירוף מעשה אחר.

מלבד זאת בשור שדחף לבור יש מחלוקת נוספת בין רבי נתן לחכמים שהיא דווקא בשור שדחף לבור ונובעת מכך שאין היזק השור והבור דומים, ומחלוקת זו לא שייכת בשור ושור שנגחו ביחד. שלרבי נתן אומרים שכיוון שהשור נמצא מת בבור, אפילו אם דנים כאן שכל אחד עשה רק חצי ההיזק, מכל מקום צורת הדבר שהבור לבד הוא שהמיתו וחייב בעל הבור הכל, וכל מה שאי אפשר לגבות מהשור משלם בעל הבור עד מלוא הנזק [לשון התוספות כאן: "ואם תאמר כיון דפלגא נזקא עבד מה סברא היא זו דמשום דאשכחיה בבור משלם יותר ממה שהזיק? וכו'.

על כן נראה דבור נמי פלגא נזקא עבד, ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור"].

וחכמים סוברים שבשור שדחף לבור וכן בכורה שגרם שיפול השור לבור, הסיבה הראשונה שבה נעוצה התחלת המעשה שנסבב ממנו ההיזק הוא השור הדוחף וכן הכורה שמבעית. משום כך סברתם שצורת הדבר היא שבעל הבור ראוי להיפטר לגמרי, ואפילו אם כל אחד עשה רק חצי נזק (כמבואר לקמן בדברי רבא) ונסתובב נזק שלם, ואם כן אי אפשר לתלות את כל ההיזק שאירע במי שעשה את הסיבה הראשונה, מכל מקום צורת הדבר היא שבעל הבור פטור לגמרי. ולהיפך מסברת רבי נתן שצורת הדבר שבעל הבור חייב הכל כיוון שנמצא המת בבורו ואפילו לא עשה אלא חצי מההיזק. ועיין עוד בבא מציעא ל"ו ב' בהערה בתחתית העמוד שביארתי ביסוד זה שהדין נקבע על פי ציור הדבר.

זהו עיקר הדברים לשיטת רש"י בקיצור ובאופן כללי. ועיין ביאור סוגיא זו היטב בע"ה ובאריכות לעיל י"ג א', ושם נתבאר גם סוגיית בשר ואימורין ששייכת אליה)

.

אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור, באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן. [הניח אבן. בור כרויה ואדם אחר בא והניח אבן על שפתה באנו למחלוקת כו'. לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה. ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים הוא כדתניא בפרק ג' (דף כ"ח ב') הא מה דומה לזה אבנו וסכינו כו'. ולרבי נתן בין שניהם משלמי. רש"י]

פשיטא?

מהו דתימא התם [שם] הוא דאמר בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה, אבל הכא מצי אמר ליה [יכול לומר לו] בעל אבן לבעל הבור אי לאו בירא דידך [אם לא הבור שלך] אבנא דידי מאי הוה עבדא [אבן שלי מה היתה עושה], אי הוה מיתקל בה הוה נפל וקאי [אם היה נתקל בה היה נופל וקם], קא משמע לן דאמר ליה אי לאו אבן לא הוה נפיל לבירא. [החידוש הוא בדעת חכמים, שמה שהם פוטרים את בעל הבור אין זה משום שיש להטיל את כל אחריות ההיזק על בעל השור שדחף וממילא נפטר בעל הבור, או כאן בעל האבן שדחפה לבור. שהרי כאן בעל האבן לא עשה לבדו מעשה היזק שלם, ואי אפשר להטיל עליו משום מעשיו נזק מלא. ואעפ"כ נפטר בעל הבור לגמרי, שצורת הדבר היא שלא הוא המזיק כיוון שההתחלה נסתובבה לא ממנו]