איתמר [נאמר], שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו [תוספות: "פירש רב יהודאי גאון דהיינו שור בכור דלא פריק ליה [שלא פדה אותו] ולפי שאין לו פדיון אעפ"י שדינו להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו כצבי וכאיל, דאפילו להאכילו לנכרים מתיר ר' עקיבא בבכורות (דף ל"ב ב') מטעם דאיתקש לצבי ואיל, אפילו הכי לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו. וכן כל פסולי המוקדשים שלא נפדו. אבל במוקדשין שנפדו ליכא לאוקמי [אין להעמיד] דשור רעהו מקרו [נקראים] אע"פ שאסורים בגיזה ועבודה, דהא לקמן בשמעתין מחייבינן שור הדיוט שהמית שור פסולי המוקדשין, ובור נמי הוה מחייבינן אי לאו משום דכתיב והמת יהיה לו". מה שנקט שור פסולי המוקדשין ולא שור הקדש בא להשמיע רבותא שאפילו בפסולי המוקדשין כל שלא פדה אותו אינו ממון הדיוט ולא קרינן בו שור רעך], אביי אמר משלם חצי נזק, רבינא אמר משלם רביע נזק. [שור הדיוט ושור פסולי המוקדשים שנגחו בין שניהם שור, אביי אמר חצי נזק משלם בעל השור והשאר מפסיד הניזק, ובתם מוקמינן לה וכדרבי נתן דאמר מה דלית ליה לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי, והוי כמי שאין לו שותף ומשלם חצי נזק כדינו. רש"י. לעיל י"ב ב' בתוספות דיבור המתחיל "ואם" גורס רבא במקום רבינא. ועיין עוד שם]
הא והא בתם, הא [רבינא] כרבנן [רביע נזק הואיל ויש לו שותף וזה שאינו יכול להשתלם מן הקדשים יפסיד. רש"י], והא [אביי] כרבי נתן.
איבעית אימא [אם רצונך אמור] הא והא כרבנן, הא בתם הא במועד. [ואיבעית אימא תרוייהו [שניהם] כרבנן ולא פליגי, בתם רביע נזק הואיל ויש לו שותף, ומועד חצי נזק, והשאר יפסיד. רש"י]
איכא דאמרי [יש שאומרים] אביי אמר חצי נזק רבינא אמר כוליה נזק.
הא והא במועד, הא כרבנן והא כר' נתן.
איבעית אימא הא והא כרבי נתן הא במועד והא בתם.
אמר רבא, שור ואדם שדחפו לבור [שור ואדם שדחפו דבר אחד לבור ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור והבור והאדם. רש"י], לענין נזקין כולן חייבין. [לענין נזקין כגון אם דחפו שם אדם והוזק משלמין בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי אדם. דהא דקיימא לן לגבי בור שור ולא אדם, בקטלא קיימא לן כגון אם נפל לתוכו עבד ומת, אבל בנזקין חייב. וכרבי נתן היא דלא אזיל בתר דחיפה לחודה [שלרבנן בעל הבור פטור ורק האדם והשור מתחלקים בנזק]. רש"י]
.
(תוספות: "שור ואדם שדחפו לבור. לא שדחף אדם בכוונה דאם כן בעל הבור אמאי מחייב, דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו [בכוונה] וכי יתחייב בעל האש".
אדם בכוונה וכן אדם שלא בכוונה ושור ובור כולם חייבים מדין המחודש של חיבו נזיקין של ד' אבות נזיקין. אבל הסיבה המייחסת את ההיזק למזיק אינה שווה בכולם. שבשור ובור ואדם שלא בכוונה ייחוס הנזק לחייב לומר שנחשב שהוא זה שהזיק והוא זה שעליו לשלם, הוא מדין המחודש של נזקי ממון שכיוון שהוא דבר שדרכו להזיק וממונך ושמירתו עליך מתייחס ההיזק אליך. לכן באדם שלא בכוונה ושור ובור כולם שווים. אבל באדם בכוונה מה שמייחס את הנזק לאדם הוא מעשה גמור שהוא עשה בכוונה. והוא דין בכל התורה שמה שהוא עשה בכוונה מתייחס תוצאת המעשה אליו והייחוס הוא לא מדין החידוש של ד' אבות נזיקין אלא רק חובת התשלומין. מעשה גמור בכוונה הוא סיבה חזקה יותר לייחס את הנזק אליו, ולכן אם עשה בכוונה הכל מתייחס רק אליו ועוקר את הייחוס אל השור והבור והאש. ועיין עוד בזה בברכת שמואל המבואר סימן ג')
.
לענין ארבעה דברים [מלבד נזק, ריפוי צער שבת ובושת, שרק אדם מחוייב בהם], ודמי ולדות [דמי ולדות אינו משום מזיק אלא הוא חיוב מחודש, ורק אדם מחוייב בו], אדם חייב, ושור ובור פטור [אדם חייב בכל כיוון שהיה די בדחיפתו לבדה להרוג, והולך לפי הצד לעיל עמוד א' שנחשב שכל אחד עשה כל ההיזק, ולכן לרבי נתן אם אי אפשר לגבות מאחרים גובה הכל ממנו. אבל לפי הצד לעיל שאפילו אם היה די בדחיפתו לבדה להמית נחשב שכל אחד עשה רק חצי ההיזק, כאן לא יחייב רבי נתן אלא שליש מדמי ארבעה דברים. שכאן אין את הסברא שאמר לעיל לגבי בור אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה וכו' מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא ממך].
לענין כופר ושלשים של עבד [אם דחפו לבור אדם או עבד ומתו], שור חייב, אדם ובור פטורים [עיין רש"י שפירש שאדם פטור מכופר משום שחייב מיתה וקים ליה בדרבה מיניה, ובשור הדרשה שור ולא אדם שבאה לפטור מתשלומין אם מת אדם בנפילה לבור באה לפטור מכופר. ועיין לעיל כ"ו א' מה שכתבתי בזה].
לענין כלים ושור פסולי המוקדשין [אם דחפו לתוכו שור פסולי המוקדשין שנפדה, דקרינא ביה שור רעהו אחר שפדאו. רש"י], אדם ושור חייבין, ובור פטור.
מאי טעמא? [כלים פשוט שפטור בבור מהדרשה חמור ולא כלים, ושואל לגבי פסולי המוקדשין שנפדו כיוון שאדם ושור חייבים עליהם שהם שור רעך, למה בעל הבור פטור]
אמר קרא: (שמות כא, לד) [בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ] "והמת יהיה לו" במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו. [מאי טעמא בור פטור, דכתיב "והמת יהיה לו" גבי בור, מי שהמת שלו שיכול למכור הנבילה, יצא זו שאף על פי שנפדה טעון קבורה, דאמרינן גבי פסולי המוקדשין שנפדו במסכת בכורות בפרק שני (ט"ו א') "תזבח" – ולא גיזה, "בשר" – ולא חלב, "ואכלת" – ולא לכלביך. מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. רש"י]
למימרא [לומר] דפשיטא ליה לרבא, והא מיבעיא בעי ליה לרבא. דבעי רבא, שור פסולי המוקדשין שנפל לבור מהו, האי "והמת יהיה לו" במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו, או דילמא [שמא] "והמת יהיה לו" לבעלים מטפלין בנבילה הוא דאתא [הוא שבא. כלומר הבעלים נוטלים את הנבילה. לעיל י' ב' מבאר שאם הסריחה ופחתו דמיה משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין מפסיד הניזק כיוון ששלו נפחת].
בתר דבעיא הדר פשטה [אחרי שנסתפק חזר ופשט שבור פטור על פסולי המוקדשין אע"פ שנפדו. והמימרא לעיל היא אחרי שפשט].
אלא בעלים מטפלין בנבילה מנא ליה?
נפקא ליה מן "והמת יהיה לו" דשור. [גם בשור נאמר "והמת יהיה לו". שמות כ"א ל"ה-ל"ו: וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ]
מאי חזית [מה ראית] ד"והמת יהיה לו" דשור מפקת ליה [מוציא אתה לו] לבעלים מטפלין בנבילה, ו"המת יהיה לו" דבור מפקת ליה למי שהמת שלו [ולפטור בור על פסולי המוקדשין שנפדו], איפוך אנא [אהפוך אני. רש"י: ומאי חזית דהאי "והמת יהיה לו" דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה ומחייבת ליה אנגיחת פסולי המוקדשין, איפוך אנא ואוקימנא חיובא דפסולי המוקדשין אבור [ואלמד מ"והמת יהיה לו" של בור שהבעלים מטפלים בנבלה, ויתחייב בור בפסולי המוקדשין, ומ"והמת יהיה לו" של שור אלמד לפטור שור על פסולי המוקדשין]].
מסתברא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים.
אדרבה פטור גבי שור שכן פטר בו חצי נזק. כוליה נזק מיהת לא אשכחן [כל הנזק על כל פנים לא מצאנו בשור שפטר. ואילו בבור פטר על כלים כל הנזק, ולכן מסתבר יותר להעמיד פטור פסולי המוקדשין שנפדו בבור].
.
(תוספות: נפקא ליה מוהמת יהיה לו דשור. ואע"ג דלא ילפינן שור מבור לפטור היכא שאין המיתה שלו [כלומר לפטור אם ניזק שור פסולי המוקדשין שנפדו], מכל מקום ילפינן בור משור לבעלים מטפלים בנבילה. דג' קראי כתיבי כדאמרינן בפרק קמא [י' ב'])
"נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו'". [נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים]
מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא: "רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור".
מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא: (שמות כא, לג) "ונפל שמה שור או חמור" שור ולא אדם, חמור ולא כלים.
ורבי יהודה, "או" לרבות את הכלים. ורבנן
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 