"נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב".
מאי "שור חרש שוטה וקטן"? אילימא [אם לומר] שור של חרש, שור של שוטה, שור של קטן?
הא שור של פקח פטור? [בתמיה, היכא [היכן] פטריה קרא. רש"י]
אמר רבי יוחנן שור שהוא חרש, שור שהוא שוטה, שור שהוא קטן.
הא שור שהוא פקח פטור?
אמר ר' ירמיה לא מבעיא קאמר, לא מבעיא שור שהוא פקח דחייב, אבל שור חרש שוטה וקטן אימא [אמור] חרשותו גרמה לו, קטנותו גרמה לו, וליפטר, קא משמע לן.
אמר ליה רב אחא לרבינא והתניא: "נפל לתוכו בר דעת פטור", מאי לאו שור בר דעת? אמר ליה לא. אדם.
אלא מעתה אדם בן דעת הוא דפטור, הא לאו בן דעת הוא דחייב, שור ולא אדם כתיב?
אלא מאי בן דעת מין בן דעת.
אמר ליה והתניא: "נפל לתוכו שור בן דעת פטור"?
אלא אמר רבא שור והוא חרש, שור והוא שוטה, שור והוא קטן, דוקא. אבל שור והוא פקח פטור. מאי טעמא? דבעי ליה עיוני ומיזל [היה לו להסתכל וללכת].
תניא נמי הכי: "נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן וסומא ומהלך בלילה חייב [שור חרש שוטה וקטן שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או מהלך בדרך בלילה ואפילו הוא פקח. רש"י]. פקח ומהלך ביום פטור".
מתני' אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור,
ולהפרשת הר סיני [שמות י"ט: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". רש"י: "אם בהמה אם איש" כתיב ואנן מרבינן חיה ועוף בגמרא],
ולתשלומי כפל [שמות כ"ב: "אִם-הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד-חֲמוֹר עַד-שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם.
… כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ-כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם-יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. אִם-לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל-הַבַּיִת אֶל-הָאֱלֹהִים אִם-לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. עַל-כָּל-דְּבַר-פֶּשַׁע עַל-שׁוֹר עַל-חֲמוֹר עַל-שֶׂה עַל-שַׂלְמָה עַל-כָּל-אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי-הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר-שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ". רש"י: ולתשלומי כפל ואע"ג דכתיב משור ועד חמור, שאר בהמה וחיה מרבינן בגמרא וכן בכולהו],
ולהשבת אבידה [דברים כ"ב: "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"],
לפריקה [שמות כ"ג ה': "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". [עזיבה היא לשון עזרה, ובבבא מציעא מ"ב מפורש לעזור לפרוק את המשא. ובדברים כ"ב ד' נאמרה מצווה בהקמה: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ"],
לחסימה [דברים כ"ה ד': "לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ"],
לכלאים [כלאיים של חרישה דברים כ"ב י': "לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". כלאיים של הרבעה ויקרא י"ט י"ט: "אֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא-תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא-תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". רש"י: לכלאים דהרבעה, אע"ג דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים הוי נמי חיה ועוף בכלל כדיליף בגמרא. וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור וחמור],
ולשבת [שביתת בהמה בשבת, שמות כ' ט' [בעשרת הדברות]: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". וכן דברים ה' י"ג [בעשרת הדברות השניות]: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ"].
וכן חיה ועוף כיוצא בהן.
אם כן למה נאמר שור או חמור, אלא שדבר הכתוב בהווה [בדבר הרגיל להיות. רש"י].
גמ' לנפילת הבור – (שמות כא, לד) "כסף ישיב לבעליו" כתיב, כל דאית ליה [שיש לו] בעלים כדאמרן.
להפרשת הר סיני – (שמות יט, יג) "אם בהמה אם איש לא יחיה" וחיה בכלל בהמה הויא [חיה בכלל בהמה דכתיב "זאת הבהמה אשר תאכלו", וכתיב בתריה [אחריו] איל וצבי [שהם חיות] (דברים יד). רש"י]. אם לרבות את העופות.
לתשלומי כפל כדאמרינן (שמות כב, ח) "על כל דבר פשע" כלל כל דבר פשיעה. [ואפילו דבר שאין בו רוח חיים בפרק מרובה (לקמן ס"ב ב'). רש"י]
להשבת אבידה – (דברים כב, ג) "לכל אבדת אחיך".
לפריקה – יליף [לומד] חמור חמור משבת. [דכתיב [לגבי שבת] שורך וחמורך וכל בהמתך (דברים ה). רש"י]
לחסימה – יליף שור שור משבת.
לכלאים – אי [אם] כלאים דחרישה, יליף שור שור משבת. אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת [מה להלן חיה ועוף בכלל כדמפרש לקמיה. רש"י].
וגבי שבת מנלן [מניין לנו]? דתניא: "ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל, בדברות הראשונות נאמר: (שמות כ, ט) "עבדך ואמתך ובהמתך", ובדברות האחרונות נאמר: (דברים ה, יג) "ושורך וחמורך וכל בהמתך". והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו ולמה יצאו, לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן אף כל חיה ועוף כיוצא בהן". [בדברות הראשונות נאמר "בהמתך" ולא נאמר בהן שור וחמור ובדברות האחרונות הוסיף להזכיר שור וחמור, והלא אף הן בכלל כל בהמתך האמור בצידן הוי. מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן, ולקמיה מפרש טעמא מ"וכל" דמשמע ריבוי, אף כל מקום שנאמר שור וחמור כגון פריקה וחסימה ודומין להן חיה ועוף כיוצא בהן. רש"י]
אימא [אמור] בהמה דדברות הראשונות כלל, שורך וחמורך דדברות האחרונות פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור וחמור אין [הן] מידי אחרינא לא [דבר אחר לא].
אמרי, וכל בהמתך דדברות האחרונות חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים.
ואימא [ואמור] מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אבל עופות לא?
אמרי, אם כן נכתוב רחמנא חד פרטא. [ודרשינן כל דדמי ליה משני צדדין, מדכתב אידך [את האחר] אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה תנהו לענין עופות דדמי לפרטא בחד צד דהוו בעלי חיים דכוותיה. רש"י]
הי [איזה] נכתוב רחמנא, אי [אם] כתב רחמנא שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין [הן] שאינו קרב לגבי מזבח לא, כתב רחמנא חמור. ואי כתב רחמנא חמור הוה אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא, כתב רחמנא שור. [כתב רחמנא שור דלא אצטריך, דהא קדוש הוא בבכורה ומחמור קאתי [נלמד], תנהו לענין סוסים וגמלים דדמי לפרטא משני צדדין נבלתו מטמאה ובעלי חיים הן, אבל עופות לא. רש"י]
אלא "וכל בהמתך" ריבויא הוא [ולא מדרש בכלל ופרט וריבה הכל. רש"י].
וכל היכא דכתב רחמנא "כל" ריבויא הוא? והא גבי מעשר [מעשר שני] דכתיב "כל" וקא דרשינן ליה בכלל ופרט, דתניא: (דברים יד, כו) [עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל-הַיָּמִים. וְכִי-יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.] ""ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" – כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" – פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע. [פרי מפרי. ולד מולד, יין מענבים, ושכר מתמרים. למעוטי כמהין ופטריות ומים ומלח דאינו פרי מפרי. וגדולי קרקע למעוטי דגים שאינן נקחין בכסף מעשר. רש"י. בהמה נחשב כאן גידולי קרקע, אע"פ שלענין דבר היוצא ממש מן הארץ לא חשיב בהמה גידולי קרקע. עיין בתוספות]
אמרי, "בכל" – כללא [ונדרש בכלל ופרט וכלל], "כל" ריבויא [ולא נדרש בכלל ופרט וכלל אלא בא לרבות הכל].
איבעית אימא [אם רצונך אמור] "כל" נמי [גם] כללא הוא, מיהו האי "כל" דהכא ריבויא הוא ["כל" זה שנאמר בשביתת בהמה בדברות שניות ריבוי הוא וריבה הכל ולא נדרש בכלל ופרט וכלל], מדהוה ליה [משהיה לו] למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות וכתב וכל בהמתך שמע מינה ריבויא.
השתא [כעת] דאמרת "כל" ריבויא הוא, בהמתך דדברות הראשונות, ושור וחמור דדברות האחרונות, למה לי?
אמרי "שור" לאגמורי [ללמד] שור שור [בגזירה שוה] לחסימה, "חמור" לאגמורי חמור חמור לפריקה, "בהמתך" לאגמורי בהמתך בהמתך לכלאים.
אי הכי [דכלאים משבת ילפינן. רש"י] אפילו אדם ליתסר [למשוך בקרון עם הבהמה דהא גבי שבת מוזהר כבהמה דכתיב ועבדך ואמתך ובהמתך. רש"י]. אלמה תנן: "אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך"?
אמר רב פפא, פפונאי [בני פפונאי שם מקום. רש"י] ידעי טעמא דהא מילתא [יודעים את הטעם של דבר זה] ומנו [ומי הוא] רב אחא בר יעקב [רב אחא בר יעקב מפפונאי היה דאמרינן בהשותפין (בבא בתרא דף ט"ז א') דריש רב אחא בר יעקב מפפונאי דשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. רש"י] אמר קרא: (דברים ה, יג) "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר. [להנחה הקשתיו עבד ואמה לבהמה, אבל לא לענין איסור אחר. רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 