בבא קמא – דף נ"ח עמוד ב'

"כיצד משלמת מה שהזיקה וכו'". [כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים.

רש"י על המשנה (לעיל נ"ה ב'): שמין בית סאה באותה שדה. אין שמין את הערוגה לבדה מפני שמפסיד מזיק ששמין אותה בכל שווייה ורחמנא אמר ובער בשדה אחר, ודרשינן בגמרא מלמד ששמין אותו על גב שדה אחרת, אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת וכמה היא יפה עכשיו. והשתא [ועכשיו] לא משלם כולהו דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט.

רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורין. שכבר בישלו כל צרכן. משלמת כל ההיזק, והיכא שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו]

מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר רב מתנה דאמר קרא: (שמות כב, ד) "ובער בשדה אחר" מלמד ששמין על גב שדה אחר.

האי ובער בשדה אחר מבעי ליה לאפוקי רשות הרבים. [שדורשים שדה אחר דהיינו דווקא שדה של הניזק ולא רשות הרבים]

אם כן לכתוב רחמנא ובער בשדה חבירו, אי נמי [אם גם] שדה אחר, מאי "בשדה אחר" ששמין על גב שדה אחר.

ואימא כוליה להכי הוא דאתא [ואמור כולו לכך הוא שבא], לאפוקי [להוציא. כלומר למעט, שאינו חייב על שן ורגל ברשות הרבים] רשות הרבים מנלן [מניין לנו]? [קודם ביאר שאי אפשר לומר שכל הפסוק בא רק ללמד שפטור ברשות הרבים, שאם כן יש קושיא שהיה לו לכתוב בשדה חבירו או שדה אחר, ומוכרח מהקושיא שבא ללמד בנוסף ששמין על גב שדה אחר. אבל כעת אומר להיפך, שאפשר לומר שכל הפסוק לא בא אלא ללמד ששמין אגב שדה אחר, ועל זה אין קושיא שתכריח ללמוד בנוסף גם למעט רשות הרבים, ואם כן מניין לנו שבאמת פטור ברשות הרבים]

אם כן לכתביה רחמנא גבי תשלומין, (שמות כב, ד) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר, למה לי דכתביה רחמנא גבי ובער, שמע מינה תרתי [שתיים].

היכי שיימינן [איך אנו שמין. רש"י: היכי שיימינן. לבית סאה דמתניתין]?

אמר רבי יוסי בר חנינא סאה בששים סאין. [האי בית סאה דקתני במתניתין דבשביל ערוגה אחת שמין בית סאה, לאו בית סאה באנפי נפשה [בפני עצמה] שיימינן, דמכחישין ליה למזיק, לפי שבית סאה נמכרת ביוקר לפי שמועט הוא ואינו מצוי לימכר ועני שאין ידו משגת לדמי קרקע גדולה קונה אותו ביותר מדמיו, וקרחת ערוגה של קב או קביים חשיב לו לפי דמיו [לפי דמיו של הבית סאה. כלומר שומת הערוגה היא כמה בית סאה שווה עם הערוגה ובלעדיה. ושומה זו תלויה בכמה שווה הבית סאה עצמו], אלא שמין ששים סאים כמה שוין ורואין כמה דמים מגיעין לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתו דמיו בשביל קרחת ערוגה זו.

ואם תאמר למה הוזכר בית סאה? שאם היה שמין מתחלה הערוגה בששים סאין כמה היו יפין וכמה הן יפין לא היה משלם כלום שאין קרחת ערוגה קטנה ניכרת בששים סאין אבל בבית סאה ניכרת. רש"י]

רבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים. [סאה היא ששה קבין. תרקב הוא קיצור של תרי [שניים] וקב, כלומר שני קבין ועוד קב שהם שלושה קבין שהם חצי סאה, עיין רש"י סוטה ח' ב'. רש"י: תרקב בששים תרקבין. שלשים סאין שמין ולא ששים, דאם כן מפסדת ליה לניזק, שאין קונין מצויין לששים סאין לפי שמרובין הן לאדם בינוני, ומועטין הן למשופע בנכסים]

חזקיה אמר קלח בששים קלחים. [מה שאכלה בששים שיעורין כמותו. רש"י]

.

(יש להקשות על חזקיה שהרי במשנה נאמר ששמין מה שאכלה אגב בית סאה, וכן הקשו בתוספות לפי שיטת רש"י. ואולי יש לומר שהנה הסוגיא כאן לא עוסקת כלל בכמה שמין את הקלח עצמו שאכלה, שזה כבר מפורש במשנה ששמין אותו אגב בית סאה כמה בית סאה שווה עם הקלח ובלי הקלח. אלא הנדון כאן כיצד שמין את שוויו של הבית סאה עצמו, שאינו כפי כמה שנמכר בית סאה אחד בשוק אלא לפי כמה נמכרים שישים או שלושים בתי סאה בבת אחת ומחלקים לשישים או שלושים, וזה פחות ממחיר בית סאה כשנמכר בפני עצמו (דעת רבי ינאי שאמר תרקב בשישים תרקבים אינה ששמין את הערוגה אגב תרקב ואת התרקב אגב שישים תרקבים, אלא שמין את הערוגה אגב סאה כנאמר במשנה, ואת הסאה אגב שלושים סאין. רק נקט תרקבין ולא סאין כיוון שרצה לנקוט את המספר שישים כמו רבי יוסי בר חנינא וחזקיה, שהוא המספר המציין את החלק המועט שעדיין יש בו מצורת השלם ושייך לעומק סברתם כאן).

לכן אי אפשר לפרש דברי חזקיה ששמין כמה נמכרים שישים קלחים בשוק ומחלקים לשישים שזה פחות ממחיר שנמכר קלח אחד [או כמה ההפרש בין חבילה של שישים קלחים לבין חבילה של חמישים ותשעה קלחים], שהרי לא עוסקים כעת בשומת מה שאכלה, שזה מוסכם שנישום אגב בית סאה כנאמר במשנה, והנדון כאן רק איך שמין את הבית סאה עצמו. וצריך לפי זה לפרש דברי חזקיה שאם אכלה קלח בוודאי שמין את הקלח עצמו אגב בית סאה כמו במשנה וכדעת רבי יוסי בר חנינא ורבי ינאי, רק שומת הבית סאה עצמו סובר חזקיה שזה תלוי כמה אכלה, שמשערים כמה בתי סאה נצרכים להחזיק שישים קלחים כמו זה שאכלה, ואם נצרכים עשרים בית סאה לשישים קלחים, שמין את בית הסאה לפי מחיר של עשרים בתי סאה בשוק ומחלקים את המחיר בעשרים, ואם נצרכים שלושים בתי סאה להחזיק שישים קלחים כמו שאכלה שמין את בית הסאה אגב שלושים בתי סאה וכן הלאה. וכן מבואר מרש"י לקמן בסמוך שכתב "ולכל חד כדאית ליה", והרי שגם לחזקיה מה שמשערים הוא את הערוגה ולא את הקב או קביים שאכלה)

.

מיתיבי: "אכלה קב או קביים אין אומרים תשלם דמיהן [כמו שנמכרין קב או קביים בשוק. רש"י], אלא רואין אותה כאילו היא ערוגה קטנה ומשערים אותה [וקשיא לכולהו. רש"י]".

מאי לאו בפני עצמה? לא. בששים [ולכל חד כדאית ליה [ולכל אחד כדעתו]. רש"י].

.

(ערוגה קטנה היא יותר מקב או קביים, ולא משערים שווי הקב או קביים לפי כמה הם נמכרים בפני עצמם, אלא כמה היתה שווה הערוגה הקטנה איתם וכמה היא שווה כעת בלעדיהם.  ואת שווי הערוגה הקטנה לא משערים כמה היא נמכרת בפני עצמה אלא כמה נמכרות שישים או שלושים ערוגות בבת אחת ומחלקים בשישים או שלושים. ולחזקיה כמה נמכרות כך וכך ערוגות בבת אחת שיש בהן כדי להחזיק שישים פעמים את הקב או הקביים שאכלה.

והקשו בתוספות לשיטת רש"י למה נאמר כאן ערוגה קטנה ולא בית סאה.

ונראה לומר שהברייתא חולקת על המשנה וסוברת שמה שלומדים מהפסוק לשער אגב שדה אחר אינו בית סאה אלא ערוגה קטנה. ובזה אין קושיא שדרך ברייתא לחלוק על משנה. רבי יוסי בר חנינא, רבי ינאי וחזקיה אמרו על המשנה שבית הסאה שנאמר במשנה שמשערין על גבו אינו כפי שוויו כמו שנמכר בפני עצמו, אלא כשווי כמה בתי סאה שנמכרים ביחד ומחלקים את המחיר ועולה למחיר פחות מכמה שהיה נמכר בית סאה אחד בפני עצמו, וסברתם אינה שייכת בדווקא למשנה שאמרה סאה, ולא אמרו דבריהם מכח המשנה אלא מסברת עצמם. ואם לשיטת הברייתא במקום בית סאה השיעור הוא ערוגה קטנה, הם יאמרו ששווי הערוגה אינו לפי בכמה נמכרת ערוגה אחת אלא בכמה נמכרות שישים ערוגות ומחלקים לשישים או שלושים ערוגות או כמה ערוגות שצריך להחזיק שישים פעמים קב או קביים שאכלה. ומכיוון שמשמע מהברייתא שמשערים אגב שווי ערוגה בפני עצמה קשה עליהם מהברייתא, ומיישבים שהפירוש בברייתא לגבי ערוגה קטנה הוא כמו הפירוש במשנה לגבי בית סאה)

.

תנו רבנן: "אין שמין קב מפני שמשביחו ולא בית כור מפני שפוגמו".

מאי קאמר?

אמר רב פפא הכי [כך] קאמר, אין שמין קב בששים קבים מפני שמשביח מזיק [אם אכלה קב אין שמים בששים קבים מפני שמשביח מזיק, דששים קבים אין להם מכר מפני שמרובין הן לעני ומועטין לבינוני וכל שכן לעשיר, ועוד שאין קרחת קב ניכרת בששים קבים. רש"י], ולא כור [שלושים סאה] בששים כורין [אכלה כור תבואה אין שמין אותה בששים כורין. מפני שפוגם מזיק. לפי שאדם המשופע בנכסים ותאב לקנות קרקע גדולה קונה אותה כשהוא מוצאה בהרבה יותר מדמיו ועוד קרחת כור גדולה היא מאד אלא כל סאה שמין בששים. רש"י] מפני שפוגם מזיק.

מתקיף לה רב הונא בר מנוח, האי "ולא בית כור" – 'ולא כור' מבעי ליה? [כדקתני אין שמין קב ולא קתני בית קב. רש"י]

אלא אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הכי [כך] קתני, אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק, ולא קב בבית כור [קב בבית כור אין קרחתו נראית. רש"י] מפני שפוגם ניזק, אלא בששים.

.

(עיין לעיל מ"ז א': "ואמר רבא אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גב פרה [שור שנגח את הפרה והפילה אין שמין כל אחד בפני עצמו שעולין דמי הנזק הרבה אבל שמין פרה מעוברת כמה היתה יפה תחילה וכמה היא שוה עכשיו אם מתה אם חיה. רש"י] שאם אי אתה אומר כן נמצא אתה מכחיש את המזיק. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו [אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה. רש"י], וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו [קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת אין שמין אותה לבדה אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו. רש"י].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי דינא הוא, ליכחוש מזיק?

משום דאמר ליה פרה מעברתא אזיקתך פרה מעברתא שיימנא לך".
וכתבו שם בתוספות: "אי דינא הוא ליכחוש מזיק כו'. סובר המקשה כיון שפרה וולד שני גופין הן שמין ולד בפני עצמו, ולא דמי לקוטע יד עבד שכל העבד גוף אחד, וכן כל השדה שהיא הכל של ניזק כגוף אחד דמי. ולהכי מקשה אי דינא הוא כאשר נראה מתוך הסברא לפי שהן שני גופין לכחוש מזיק, ומשני הא נמי כגוף אחד דמי דאמר ליה פרה מעוברת כו'".
ועוד כתבו שם בתוספות בתוך הדיבור המתחיל "וכן" לגבי חיוב דמי ולדות: "ונראה לר"י דבין לרבנן ובין לרשב"ג שמין ולדות בפני עצמם ולא אגב האשה, משום דכיון דגוף האשה לאו ממון בעלים הוא, וגם לענין שאר תשלומי חבלות אינו שלו, אינו ראוי לשום ולדות אגב האשה כמו ולד אגב פרה".

מבואר שהטעם ששמין יד עבד אגב העבד וולד פרה אגב פרה הוא משום שכך היא הסברא ולא משום שלומדים מהפסוק וביער בשדה אחר.
בעלות על חפצים היא לפי גוף החפץ, כלומר אם קונה פרה אינו צריך לעשות מעשה קניין על כל רגל בפני עצמה, אלא קניין אחד מועיל על כל גוף הפרה. אבל אם קונה שתי פרות צריך לעשות מעשה קניין על כל פרה ופרה בפני עצמה. ובקונה עדר בהמות הוצרכו הפוסקים להשמיע שלא די במשיכת הבהמה המשכוכית שכל האחרות הולכות אחריה אלא צריך למשוך כל בהמה ובהמה בפני עצמה, שעדר אינו גוף אחד לעניין קניין אלא כל בהמה היא גוף בפני עצמו. ויש הרבה הלכות בדיני קניינים מה נחשב כגוף אחד ומה לא. ובפרה וולד סברה הגמרא שהם שני גופים וחידשה שהם גוף אחד. לכן גם כשאנו באים לחייב את המזיק על שהפסיד מהניזק את בעלותו על החפץ שלו, כיוון שעבד ויד עבד הם גוף אחד לעניין הבעלות עליהם, מסתבר שלא רואים את המזיק כהפסיד ממנו יד עבד לפי כמה שיד עבד שווה בפני עצמה, אלא כהפחית שוויו של העבד כולו כמה היה שווה לפני כן וכמה הוא שווה עכשיו. וכן הסברא בפרה וכן גם בשדה.

ויש לעיין שמשמע שבעבד ופרה אין צריך ללמוד מהפסוק "וביער בשדה אחר", אלא אנו יודעים מסברא שכך הוא, ואם כן למה בשדה צריך ללמוד מפסוק.
עיין קידושין כז ב': "אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן".
ומבואר שם בגמרא הטעם "סדנא דארעא חד הוא" [ונאמר שם שאינו גופים מוחלקים כמו עשר בהמות]. ופירש רש"י: "דסדנא דארעא חד הוא, דהא כולה מחוברת. סדנא – טרינ"ק (טרונ"ק: גזע, גוש, יסוד) כמו סדן של נפחים כלומר עשת וחיבור הקרקע חד הוא דהא כולה מחוברת".
לולא הפסוק "וביער בשדה אחר", אם היינו באים לדון מסברא כמו בקוטע יד עבד או פרה וולד, היה צריך לומר ששמין כמה היו שווים כל קרקעותיו של הניזק לפני שאכלה ערוגה זו, וכמה הם שווים עכשיו ללא הערוגה. ולא מסתבר לומר כך, שערוגה אחת אגב שדות רבים אינו שווה כלום. ואם יש לניזק קרקעות הרבה לא יתחייב המזיק גם אם אכלה הרבה ערוגות, ואם יש לניזק רק ערוגה זו יתחייב לו על כל שווי הערוגה ולקתה מידת הדין. ואם כן לכאורה היה מקום לומר שלא נשום אגב השדה כלל וישלם לפי שווי הקלח עצמו.
ולזה בא הפסוק "וביער בשדה אחר" ללמדנו ששמין אגב שדה, ומכיוון שמסתבר שלא שמין אגב כל שדותיו של הניזק למדו חכמים שפירוש הפסוק שיש שיעור לפי איזה גודל שדה שמין. ולגבי זה לימדה המשנה שהשיעור הוא לפי בית סאה. והפסוק רק חידש שמסתכלים על השדה לפי שיעור שדה קבוע ולא לפי כל שדותיו של ניזק. אבל אחרי שאנו יודעים שיש להסתכל על שיעור שדה קבוע, מעתה הסברא לשום אגב השדה ולא לפי הקלח בפני עצמו היא אותה סברא כמו בקוטע יד עבדו ופרה וולד ולכן לעיל מ"ז א' לא מחלק ביניהם.

בתוספות כאן הקשו לשיטת רש"י: "ומה שפירש הקונטרס בגמרא "היכי שיימינן", דבית סאה באנפי נפשה לא שיימינן דמכחישין ליה למזיק דקרחת ערוגה של קב או קביים חשובה לפי דמיו, אלא שמין ס' סאין ורואין כמה דמים מגיעים לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתה בשביל הערוגה [עד כאן פירוש רש"י]. וקשה דהיכן מצינו שתי שומות הללו דבקרא לא כתיב אלא בשדה אחר ששמין מה שהזיק אגב שדה אחרת ומן המשנה לא משתמע כלל".
קושיית התוספות שיש כאן פעמיים שומה אגב דבר אחר, הערוגה עצמה נישומית לפי בית סאה, ובית הסאה עצמו נישום לפי שישים בית סאה. מהפסוק והמשנה משמע רק שערוגה נישומית אגב בית סאה, ומה שהבית סאה עצמו נישום לפי שישים בית סאה זה אין לו רמז ומקור מהפסוק ולא מהמשנה וקשה שהאמוראים חידשו כך ללא מקור.
לפי מה שנתבאר יש לומר שמה שערוגה צריכה להיות נישומית אגב השדה זה ידוע מסברא לחוד כמו בקוטע יד עבד וולד פרה. הפסוק רק חידש שלא נשום לפי כל שדותיו של הניזק, אלא נקבע שומה לפי מה שמסתבר שהוא שורת הדין. לכן לשון הברייתא: "אין שמין קב מפני שמשביחו ולא בית כור מפני שפוגמו". וקשה למה הוצרך לומר מפני שמשביח את המזיק או את הניזק או משום שפוגמו. שהרי יש כאן שיעור קבוע והוא דין התורה, וזהו כמו שיאמר שהמבעיר קמת חבירו לא משלם פחות מדמי הקמה כיוון שמכחיש את הניזק ולא משלם יותר כיוון שמכחיש את המזיק אלא משלם בדיוק כפי שווי הקמה, ואין בזה טעם כלל, ולמה כאן אומר בלשון כזו. אלא בא ללמדנו שמה שלומדים מהפסוק וביער בשדה אחר, שמכיוון שאין סברא לשער לפי כל שדותיו של ניזק אע"פ שכולן גוף אחד, לכן יש לאמוד בשיקול הדעת של חכמים כמה השיעור המסתבר שבו תהיה השומה לפי מידת הצדק והיושר. ולכן מבאר בלשון הברייתא שהשיעור אינו כמו כל שיעורי תורה שכך דין התורה ותו לא. אלא כאן גוף השיעור עצמו שציוותה תורה אינו מספר מסויים בדווקא אלא השיעור הוא לאמוד בסברא לפי מידת הצדק ומסרה זאת לחכמים. ולכן חכמין אמרו בדבריהם שהטעם שאין משערים בקב אינו משום שדין התורה הוא שלא לשער בקב אלא לפי בית סאה, אלא שדין התורה הוא לאמוד בסברא שלא תלקה מידת היושר בין לניזק ובין למזיק, והטעם שלא משערים בקב כי אז מכחיש המזיק ולא משום שכך גזירת הכתוב. אם הסברא של חכמים תהיה שכדי שהשומה תהיה כפי מידת היושר יש לעשות שתי שומות, האחת לשום ערוגה אגב בית סאה, והשנייה לשום בית סאה אגב שישים בתי סאה, ממילא זהו השיעור שנאמר בפסוק. ולכן מכיוון שכך סברו רבי יוסי בר חנינא ורבי ינאי וחזקיה שהוא מידת היושר ממילא לסברתם זהו עצמו מה שכתוב בפסוק ולא קשה כיצד חידשו שלא כמשמעות הפסוק. והמשנה אמרה רק את הדין לגבי שומת הערוגה עצמה ששמין אותה אגב בית סאה, ולא אמרה מאומה לגבי שומת הבית סאה עצמו, וכיוון שהפסוק לא אומר רק שיעור קבוע הנלמד מגזירת הכתוב, אין המשנה מתפרשת שבית סאה הוא פירוש הפסוק ואין כאן עוד הלכות יותר מזה, אלא מכיוון שהפסוק תלה את השיעור בסברת חכמים, פירוש המשנה הוא רק שלגבי שומת הערוגה עצמה סברת בעלי המשנה היא שנישומית אגב בית סאה, אבל אין במשמעות המשנה שאין מקום לחכמים לחדש עוד סברות מה מידת היושר לגבי שומה זו וכגון כיצד שמין את הסאה עצמה)

.

ההוא גברא דקץ קשבא [דקל. רש"י] מחבריה [אותו אדם שקצץ דקל מחבירו], אתא לקמיה דריש גלותא [בא לפני ראש הגולה. הקוצץ את הדקל הדקל בא לפני ראש הגולה שידון כמה חייב לשלם לבעל הדקל],

אמר ליה לדידי חזי לי [ראש הגולה אמר לו אני ראיתי בעצמי את הדקל] ותלתא תאלתא בקינא הוו קיימי [ושלושה דקלים בקן היו עומדים. כלומר קרובים זה אצל זה. כתב הרשב"א: ומיני דקלים הרבה יש, ויש שקורין קשבא ויש שקורין תאלי ויש שקורין דקל סתם] והוו שוו מאה זוזי [והיו שוים מאה זוזים] זיל הב ליה תלתין ותלתא ותילתא [לך תן לו שלושים ושלושה ושליש. זהו שווי דקל אחד מתוך השלושה. ודן שישלם שווי הדקל כמו שהוא נמכר בפני עצמו ולא שם אותו אגב השדה].

אמר גבי ריש גלותא דדאין דינא דפרסאה למה לי [ריש גלותא דן דין של פרסיים ואינו דין תורה, למה לי לדון לפניו], אתא לקמיה [בא לפני] דרב נחמן.

אמר ליה בששים. [רב נחמן אמר לו כדין, שמשערים כמה שווה בית סאה שהיה בה הדקל וכמה היא שווה עכשיו, ואת שווי בית הסאה משערים כשווי שישים בית סאה שנמכרים ביחד ומחלקים את השווי בשישים והוא פחות משווי בית סאה שנמכר לבדו. וכמבואר לעיל בסוגייתנו]

אמר ליה רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו? [אם אמרו בשישים להקל על המזיק בנזקי ממונו, במה שאכלה בהמתו והזיקה, יאמרו בנזקי גופו, שמזיק בעצמו בידים שקצץ לדקל. רש"י]

.

(יש לעיין מניין לחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו. הרי הטעם ששמין אגב קרקע הוא משום שבעיני בני אדם היבול כל זמן שלא נגמר הוא גוף אחד עם הקרקע. וכמו קוטע יד עבדו וכמו מזיק ולד פרתו, שכיוון שהם גוף אחד לא אומרים שהזיק יד או הזיק ולד, אלא הזיק את העבד והזיק את הפרה, ולכן שמין כמה היו שווים העבד או הפרה מקודם וכמה הם שווים עכשיו. ורק אם נגמרו לרבי שמעון במשנה, או נתלשו לחכמים במשנה שחולקים עליו, או דקל פרסי שהוא חשוב מאוד, לפי המבואר לקמן, רואים אותם כגוף בפני עצמו ולא כגוף אחד עם הקרקע.

ולעניין סברא זו לראות מה הזיק, את השדה או את הדקל, מסתבר שאין חילוק כלל בין מזיק בעצמו או שבהמתו מזיקה.

וביותר צריך עיון שלעיל מ"ז א' רבא עצמו אמר: "ואמר רבא אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גב פרה [שור שנגח את הפרה והפילה אין שמין כל אחד בפני עצמו שעולין דמי הנזק הרבה אבל שמין פרה מעוברת כמה היתה יפה תחילה וכמה היא שוה עכשיו אם מתה אם חיה. רש"י] שאם אי אתה אומר כן נמצא אתה מכחיש את המזיק. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו [אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה. רש"י], וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו [קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת אין שמין אותה לבדה אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו. רש"י]".

והרי מפורש בדברי רבא עצמו שגם באדם המזיק שקטע יד עבדו אומרים ששמין אגב העבד, וכן בשדה אמר רבא במזיק שדה של חבירו ומשמע שהזיק בעצמו, וכן פירש רש"י "קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת". וקוצץ היינו שמזיק בעצמו, ואכל ערוגה היינו שפרתו אכלה, והרי מפורש שאין לחלק כלל בין הזיק בעצמו לפרתו הזיקה.

ונראה לעניות דעתי לומר בזה, שהנה לקמן בסמוך בברייתא נאמר: "קטמה נטיעה רבי יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלים אומרים נטיעה בת שנתה שתי כסף בת שתי שנים ארבעה כסף". ובוודאי שתי כסף וארבעה כסף אינם שווי הנטיעה כפי שנמכרת בשוק, שזה משתנה משנה לשנה וממקום למקום, אלא הוא קנס שקבעו.

רש"י על דברי רבא כתב: "אם אמרו בשישים להקל על המזיק בנזקי ממונו, במה שאכלה בהמתו והזיקה, יאמרו בנזקי גופו, שמזיק בעצמו בידים שקצץ לדקל". וצריך ביאור בלשונו, שהרי מה שאמרו בשישים זהו משום שהשדה והפירות הם גוף אחד ונחשב שהזיק את השדה ולכן עיקר הדין לשום כמה השדה היה שווה וכמה הוא שווה, ואין זו קולא שהקלו על המזיק.

ובתוספות לקמן נ"ט א' דיבור המתחיל "אכלה" , כתבו: "אי נמי בתבואה לא קנסו כל כך כמו בענבים ולא יהא נידון כמשוייר שבו לרבי יהושע". ואין לזה מובן כיוון שהדין שמשלם בתבואה כשעת הקציר, ולשיטת תוספות גם הדין בסמדר שמשלם כענבים שעומדות להיבצר, נלמד מפסוק מיטב שדהו ישלם, והוא מעיקר דין תורה של נזקי ממונו ולא מדובר בקנסות שקנסו חכמים.

ונראה לפי מה שכתבתי לעיל, שמצד הסברא שהגידולים והשדה הם גוף אחד וכמו עבד ויד ופרה וולד, היה צריך לשום את הגידולים אגב כל שדהו של הניזק ולא רק אגב בית סאה, וזה אי אפשר. על זה אמרה התורה "וביער בשדה אחר" ששמין את הגידולים אגב הקרקע ולא נאמר שישלם כשווים כיוון שאי אפשר לשום אותם אגב כל השדה.

אבל בפסוק עצמו יש קושיא, מהו שדה אחר, איזה שדה מדובר, הרי לא מדובר בכל שדהו של הניזק כמו הסברא, ואם כן על איזה שדה כן מדובר. ומשמע מכל הסוגיא, שאין כוונת הפסוק לומר דווקא שמדובר בחלקה בגודל בית סאה. אלא הכתוב מסר את הדין לחכמים כפי שיקול דעתם מה הצדק והיושר בזה.

יש מקומות ששיקול דעת חכמים להחשיב בית סאה כשדה הניזק. ואחרי שכך שקלו בדעתם שהוא הצדק, ממילא חוזר להיות שאותה סברא ששמין ולד אגב פרה ויד אגב עבד, מאותה סברא שמין הפירות אגב בית סאה. אבל זה רק אחרי ששקלו חכמים שראוי לראות כאילו שדה הניזק הוא בית סאה. אבל אם יהיה שיקול דעתם שהצדק בדין זה הוא בעניין אחר, ממילא כך יהיה דין התורה של וביער בשדה אחר. שהתורה מסרה את גדר שומת התשלומין לסברת חכמים ולא קבעה בו דין תורה קבוע. וממילא הקנס של דייני גזירות בירושלים כיוון שכך דעתם ממילא כך נעשה מעיקר הדין ולא בתורת קנס בלבד שאינו שייך לעיקר הדין. לעיל מ"ז א' רבא דן בסברא לשום פרה אגב ולד ויד עבד אגב העבד, ונקט כהמשנה שאמרה ששמין אגב בית סאה כדי להביא מדין גידולי שדה שיש בהם אותה סברא.

אבל כשזה נוגע להלכה למעשה, אמר רבא שיש מקום לומר שאם קצץ בעצמו במזיד את הדקל יסברו חכמים שהצדק להחמיר עליו לשום את הדקל בפני עצמו ולא אגב הקרקע, כיוון שהדין נמסר לשיקול דעתם)