אמר ליה אביי לרבא בנזקי גופו מאי דעתיך, דתניא: "המבכיר כרמו [שיחת וכילה. רש"י] של חבירו סמדר [ענבים דקין בהתחלתן לאחר שפרחו מיד. רש"י], רואין אותו כמה היתה יפה קודם לכן וכמה היא יפה לאחר מכאן", ואילו בששים לא קתני [אביי שואל את רבא האם מכאן דייק שבנזקי גופו לא משערים בשישים], אטו [וכי] גבי בהמתו נמי [גם] מי לא תניא כי האי גוונא [כעין זה], דתניא: "קטמה נטיעה [בהמה שקטמה נטיעה. רש"י], רבי יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלים [קונסי קנסות אדמון וחנן בן אבשלום בפרק בתרא דכתובות. רש"י] אומרים נטיעה בת שנתה שתי כסף, בת שתי שנים ארבעה כסף.
אכלה חזיז [שחת. רש"י] רבי יוסי הגלילי אומר נידון במשוייר שבו. [רואין את הנותר לפי מה שתעלה כל ערוגה וערוגה בימי הקציר ומשלם. רש"י. ולקמן מבאר שלומד מהפסוק "מיטב שדהו" שגזירת הכתוב לשום מחובר לקרקע כפי כמה שיהיה שווה בימי הקציר כשיבשיל]
וחכמים אומרים רואין אותה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. [כמה היתה יפה הקרקע לימכר כשהיא עם השחת. רש"י]
אכלה סמדר רבי יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר.
וחכמים אומרים רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה. [וכמה היא יפה הקרקע לימכר כשהיא סמדר ולהקל באו. רש"י]
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון [הוא רבי שמעון בר יוחאי] במה דברים אמורים [בנישומין אגב קרקע. רש"י] בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים, אבל אכלה פגים או בוסר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר". [בזמן שאכלה לולבי גפנים. האשכולות נראה בחניטת הגפנים וניכר ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים והוא לולב וכן יחור בתאנים, אבל אכלה פגים בתאנה, או בוסר בענבים שהן כפול הלבן, והוו כפירות גמורים, רואין אותן כו'. רש"י]
קתני מיהת [על כל פנים] "וחכמים אומרים רואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה", ולא קתני בששים. אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] בששים, הכא נמי [כאן גם] בששים. [זהו סיום קושיית אביי על רבא, שמוכיח שאין לדייק מהברייתא לגבי מבכיר כרמו שאדם המזיק לא שמין לו בשישים מכך שלא נאמר בברייתא בשישים. שהרי גם בברייתא לגבי בהמה המזקת לא נאמר בשישים, ובבהמה מודה רבא ששמין בשישים]
אמר אביי, ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד. ר' יוסי הגלילי הא דאמרן, רבי ישמעאל דתניא: (שמות כב, ד) "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית [אותה שומא ששמו בית דין מאה או מאתים יגבה קרקע במאה או במאתים מן העידית שבנכסיו [של מזיק]. רש"י], וקל וחומר להקדש".
.
[לעיל ו' ב':
"תנו רבנן: (שמות כב, ד) ""מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" – מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל [שאם אכלה ערוגה בשדהו שמין ערוגה משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו עם פירותיה וכמה תהא יפה בלא פירות ונותן לו. רש"י].
ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית [של מזיק דשמין ערוגה של ניזק לפי מה שהיא ואם מזיק בא ליתן לו קרקע בדמי נזקו נותן לו מיטב שדותיו שוה אותן דמים. רש"י] וקל וחומר להקדש".
ור' ישמעאל אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה?
אמר רב אידי בר אבין הכא במאי עסקינן כגון שאכל ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי [אם] כחושה אכל אי שמינה אכל דמשלם שמינה.
אמר רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה? המוציא מחבירו עליו הראיה.
אלא אמר רב אחא בר יעקב הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, ובהא פליגי רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. [אלא אמר רב אחא בר יעקב מודה רבי ישמעאל דלא משלם אלא דמי ערוגה לפי מה שהיא, ובהא פליג כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן, דהא דכתיב בקרא שישלם לו בדמי נזקו מקרקע מיטב, אשדות דניזק [על שדות של ניזק] קאי, ומשלם ליה מזיק דמי נזקו קרקע מזיבורית שלו בשוה נזקו שהרי הוא כמיטב שדהו של ניזק. רש"י]]
.
ולא תימא כרב אידי בר אבין, דאמר רב אידי בר אבין [לעיל ו' ב'] כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה הואי אי שמינה הואי דאמר קום שלים שמינה במיטב דאיכא השתא [שיש עכשיו], דהכי לא אמרינן מאי טעמא המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא במיטב דלקמיה [שיבוא], ומאי ניהו [ומה הוא], כי היאך דסליק [כמו שזו שתעלה. כלומר כמו שתהיה שווה בימות הקציר. רש"י: ולא תימא דהאי מיטב של ניזק דקאמר ר' ישמעאל, וקשיא לן בפרק קמא אכלה כחושה משלם שמינה? ותרצה רב אידי כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן כו' דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכחושה הוא דמשלם, אלא מאי מיטב דניזק דקאמר ר' ישמעאל לאו בספיקא מיירי והכי קאמר אותה ערוגה שאכלה ישלם כפי מה שהיתה ראויה להטיב ולהשביח לקמיה, כי היאך דסליק בימות הקציר]
.
(יש לעיין לשיטת רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל מה הטעם שבגידולי קרקע לימד הפסוק ששמים כפי כמה שיהיה שווה כשיבשיל בימי הקציר, ואילו במזיק ולד של פרת חבירו שמין את הולד כפי כמה שהוא שווה עכשיו ולא כפי כמה שיהיה שווה בשעה שיוולד.
אולי יש לומר שהנה בפירות מחוברים רואים אותם ואת השדה כגוף אחד ונחשב שהזיק את השדה ולא את הפירות עצמן, ולכן הרי שמין לפי בית סאה כמה היתה שווה וכמה היא שווה ולא כפי מה שהפירות נמכרים בעצמן. ושדה אינה עומדת אלא לגדל את התבואה או הפירות שבה, ולכן כשנאמר "מיטב" על השדה רואים אותה כשהיא במיטבה, דהיינו כשמה שיש בה בכח יוצא אל הפועל, וזהו כשהפירות שבה הבשילו.
בפרה גם כן כשהזיק את הולד רואים שהזיק את הפרה ושמין כמה הפרה היתה שווה מקודם וכמה היא עכשיו, אבל פרה אינה עומדת בעיקר להוליד ולדות, אלא לחרישה וחלב ובשר, ולכן מיטבה הוא כשהיא נותנת את אלה, ובכבש לחלב וצמר וכיו"ב, שבזה יוצא אל הפועל מה שיש בה בכח. ולא שייך לומר מיטב לגבי הפרה על שעת לידת העובר. ועיין עוד בזה לקמן)
.
אמר מר: "רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון במה דברים אמורים [ששמין אגב הקרקע] שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים" – הא סמדר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר. [סמדר. לאחר שפרחו הענבים מיד [וכבר יש ענבים דקים]. ולולבין קודם שפרחו. רש"י]
אימא סיפא: "אכלה פגים או בוסר [שהם יותר גדולים מסמדר]", הוא דרואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר, הא סמדר רואין אותן כמה היא יפה וכמה היתה יפה.
אמר רבינא כרוך ותני [הוסיף סמדר עמהם במשנה]: במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים אבל אכלה סמדר פגין או בוסר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר.
אי הכי [אם כך] רבי שמעון בן יהודה היינו רבי יהושע? [אכלה סמדר רבי יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר]
איכא בינייהו [יש ביניהם] כחש גופנא [לנכות מן התשלומין מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו שם עד הבציר, שתמיד יונקים לחלוח הגפן. רש"י].
ולא מסיימי. [ואינם מסויימים. אין אנו יודעים מי מהם סובר שמנכים כחש הגפנים]
.
(באכלה חזיז רבי יוסי הגלילי אמר שמשלמת כמשוייר שבו, דהיינו לא כפי שוויו כעת, אלא כפי שוויו שיהיה בזמן הקציר כשיבשיל. וזהו כרבי ישמעאל שלומדים מגזירת הכתוב "מיטב שדהו", שמשלם כפי שתהיה השדה במיטבה בשעת הקציר ולא כפי שהיא כשעדיין לא הבשילה.
רבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה אומרים דבר אחד, והוא שבסמדר משלם כענבים העומדות להיבצר [ומחלוקתם רק אם מנכים כחש הגפנים].
רש"י פירש בדברי רבי שמעון בן יהודה "במה דברים אמורים – בנישומין אגב קרקע". מבואר מזה שלא באו לחדש לגבי שווי הסמדר עצמו, שמשלם כפי כשיבשיל ויהיה ענבים העומדות להיבצר, וכדעת רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל לגבי תבואה שלומדים ממיטב שדהו שמשלם כפי שוויה כשתבשיל. אלא באו לחדש לגבי השאלה האם שמין את הסמדר אגב הקרקע או בפני עצמו.
במשנה נאמר: "ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים". דהיינו מה ששמין פירות לפי כמה שווה בית סאה קרקע איתם וכמה שווה בית סאה קרקע בלעדיהם [שזה פחות מכמה שהיו שווים אם היו נמכרים בשוק בפני עצמם], זהו דווקא בפירות שאינם גמורים, שכיוון שהם נצרכים לשדה הם בטלים אגב השדה ונחשבים גוף אחד איתו ואינם נחשבים חפץ קנייני בפני עצמו, ולכן ההיזק הוא כלפי השדה כמה היה שווה וכמה הוא שווה. אבל כשהפירות גמורים, מחדש רבי שמעון שאפילו לפני שנתלשו, כבר הם נחשבים גוף בפני עצמו ולא גוף אחד עם הקרקע, ושמין אותם כשווים כשהם נמכרים בשוק בפני עצמם, ולא אגב בית סאה קרקע.
לגבי זה באו לחדש רבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה שסמדר נחשב כפירות גמורים להיות נישום כפי שהוא נמכר בשוק ולא אגב הקרקע.
יש לעיין האם זה מכריח שגם יסברו כרבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל שהשווי יהיה כשווי ענבים בשלים ולא כשווי סמדר. שהרי הם דנים את הסמדר על שם סופו להחשיבו כפרי גמור לעניין שאינו נישום אגב הקרקע, ואולי אם רואים אותו על שם סופו ממילא גם לגבי מה הוא שווה יאמרו שמשלם כשווי ענבים בשלות. ואין הכרח לומר להיפך, שרבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל שאמרו בחזיז שמשלם כפי שוויו כשבוא בשל, יאמרו גם שנישום כמו שהוא נמכר בעצמו ולא אגב הקרקע. שזה מחלוקת במשנה לעיל נ"ה ב' בין חכמים לרבי שמעון, שלדעת חכמים גם פירות גמורים נישומין אגב קרקע עד שייתלשו. אבל אם יסכימו לדעת רבי שמעון, שלקמן נ"ט ב' פוסקים הלכה כמותו, מכיוון שרואים את התבואה כבשלה לעניין שוויה, ממילא גם היא תחשב כפירות גמורים לעניין שלא שמין אותה אגב קרקע.
ונראה שיש מקום לחלק בזה, שהנה מה שלרבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה רואים סמדר כמו פירות גמורים זה נלמד מסברא ולא מהפסוק של מיטב שדהו שמדבר על תשלומין, דהיינו שווי הפרי, ולא מדבר על חשיבותו להיות נישום בפני עצמו או אגב הקרקע. והסברא נראה שהנה בקץ דקל פרסי שחשוב הוא מאוד נאמר לקמן בסמוך שהלכה כריש גלותא ששמין אותו בפני עצמו ולא אגב הקרקע. שמתוך חשיבותו סתם בני אדם לא רואים בו גוף אחד עם הקרקע אלא גוף בפני עצמו, ונמצא שהזיק את הדקל ולא את השדה. ורבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה סוברים שסמדר כבר חשוב הוא דיו שרואים בו גוף בפני עצמו ולא גוף אחד עם השדה. ועדיין יש מקום לומר שיחלקו על הלימוד ממיטב שדהו ויאמרו ששוויו נישום כשווי סמדר ולא כשווי ענבים בשלות.
וכן להיפך, רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל שלומדים מהפסוק מיטב שדהו שלעניין תשלומין נישום כשוויו כשהוא בשל, עדיין זה רק לגבי השווי, אבל לגבי השאלה אם הוא חשוב להיות גוף בפני עצמו או שנישום אגב הקרקע אפשר שיהיה נישום אגב הקרקע.
אם רבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה סוברים שמשלם על סמדר לפי שוויו של עכשיו ולא כשווי ענבים העומדות להיבצר, יש לעיין למה לרבי שמעון בן יהודה מנכים מהתשלום את מה שהיו מכחישות הגפנים לו היה נשארים בהם הענבים עד ההבשלה. שאם משלם כשווי ענבים בשלים הרי כדי שיבשילו הענבים צריך שיכחישו הגפנים ומסתבר שמנכה לו כחש הגפנים, אבל אם משלם כשווי הסמדר עכשיו, למה שינכה לו כחש הגפנים. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן.
.
כל זה לשיטת רש"י, ולתוספות יש שיטה אחרת בזה, שהם מפרשים שרבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה סוברים שסמדר נישום אגב הקרקע כפירות שאינם גמורים, ומה שאמרו שנדון כענבים שעומדות להיבצר זהו לעניין השווי ומגזירת הכתוב של מיטב שדהו, וכמו רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל שאמרו בחזיז לעניין השווי. והטעם שלא נאמר בסוגיא שרבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד כמו רבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה ביארו בתוספות בשתי דרכים עיין שם)
.
אביי אמר מסיימי ומסיימי, מאן תנא דחייש לכחש גופנא רבי שמעון בן יהודה היא [ששמענו דעתו במקום אחר], דתניא: "רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בן מנסיא, אונס [את הבתולה] אינו משלם את הצער מפני שסופה להצטער תחת בעלה [שסופה להצטער. אלמא מנכין מן התשלומין כפי מה שעתידה להכחיש. רש"י].
.
(מה שאונס משלם צער הכוונה לכאב הגוף של ביאה ראשונה. בוודאי בביאת אונס יש פגיעה נוראה מלבד כאב הגוף. מי שמעמיד את הצדק על אמיתו, להעניש את מי שראוי כפי הראוי לו ולפצות את הנפגע כראוי לו, הוא הקב"ה לבדו שהוא שופט כל הארץ וידו לא תקצר ואין מי שימלט מידו. רק יש מצוות שנצטוינו לעסוק בהעמדת הצדק כפי ראות עינינו ומיעוט כוחנו, והן כדי לזכות אותנו במצווה ולא משום שבאמת יש לאל ידנו להעמיד את הצדק והדין כפי האמת השלמה. מצוות דיני נזיקין עוסקים רק בצדק השייך לממון להעמיד את הממון בידי מי שמדיני ממונות הוא שלו, ואין להם שייכות לצדק השייך לפגיעה הנפשית החמורה של האונס, כמו שלמצוות תפילין אין שייכות לצדק הזה, ובמה שאין דיני ממונות מתחשבים בפגיעה הנפשית שבאונס אין משום הקלת ראש בחומרתה, אלא הוא רק משום שלפגיעה הזו אין שומה ממונית ולכן אינה נחשבת מדיני ממונות כהיזק ממוני. ויש גם דעה שרוצח אינו מתחייב ממון משום שאין דמים לבן חורין, ובוודאי אין זה משום הקלת ראש בחומרת רציחה, אלא רק משום שאין זה ממון)
.
אמרו לו אינו דומה נבעלת ברצון לנבעלת באונס". [גם חכמים סוברים שמנכים לפי מה שעתידה להכחיש, רק שהם סוברים שיש חילוק בין צער של אונס לצער של רצון, ואם לא היה חילוק היו מודים שאונס אינו משלם את הצער. ואביי רק בא לומר שכיוון שמפורש כאן רבי שמעון בן יהודה, אם כן יש לסיים שהוא זה שחושש לכחש גפנים ולא רבי יהושע. אבל חכמים בברייתא אינם סוברים כרבי יהושע אלא גם הם חוששים לכחש גפנים. לפי תוספות]
אמר אביי הני תנאי [תנאים אלה] ורבי שמעון בן יהודה אמרו דבר אחד. רבי שמעון בן יהודה הא דאמרן, הני תנאי מאי היא, דתניא: "רבי יוסי אומר נכי חיה [חיה – מיילדת. רש"י: בדמי ולדות קמיירי דמנכה לו מה שהבעל עתיד ליתן בשכר המיילדת. ונזק האשה שהיא נזוקה ומצטערת עכשיו יותר משיש לה חיה הרי הוא משלם לאשה נזק וצער ונמצא הכל בכלל, ומדמי ולדות שהוא נותן לבעל מנכין שכר חיה]. בן עזאי אומר נכי מזונות [שהוא צריך להוסיף על מזונות אשתו בימי קישויה [קושי הלידה], והשתא אין קישוי אלמא מנכינן מה שהוא עתיד להוציא. רש"י]".
מאן דאמר נכי חיה כל שכן נכי מזונות, ומאן דאמר נכי מזונות אבל נכי חיה לא, דאמר ליה אתתא דידי פקיחא היא ולא מבעיא חיה [האשה שלי פיקחת היא ולא צריכה מיילדת. אבל על מזונות אינו יכול לטעון שלא היתה נצרכת לתוספת מזונות בזמן קושי הלידה].
.
(בסמדר שיטת התוספות שרבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה סוברים שהחידוש הוא שמשלם כשווי ענבים בשלות, וכמו שלומד רבי ישמעאל מהפסוק מיטב שדהו ישלם שמשלם כשווי העתיד שהן בשלות [ולגבי להיות נישומות אגב הקרקע נחשב הסמדר כפרי שאינו גמור ונישום לפי שווי בית סאה כמה היתה יפה וכמה היא יפה]. לפי זה מובן למה רבי שמעון בן יהודה מנכה למזיק כחש הגפנים, שהרי כשיבשילו הענבים יהיה כחש בגפנים ואם משלם כשעה שהם בשלים יש לשום לפי אותה שעה בין לחומרא ובין לקולא. ולשיטת רש"י שמשלם כשווי הסמדר והחידוש של רבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה הוא רק לעניין שלא שמין את הסמדר אגב קרקע, יש לעיין מהיכי תיתי לנכות את כחש הגפנים.
אמנם גם לתוספות קשה, שכתבו בתוספות כתובות ל"ט א' דיבור המתחיל "צער", וכן הוא גם בתוספות כאן בקיצור, שמה שמביא ממה שאונס פטור מצער הוא לא רק סברא דומה, אלא המחלוקות תלויות לגמרי זו בזו והוא אותו דין ממש, שמי שחושש לכחש גפנים יפטור אונס מצער, ומי שאינו חושש לכחש גפנים יחייב אונס בצער. והרי בצער ובדמי ולדות משלם לפי שווי של עכשיו, ומבואר שהסברא לחשוש לכחש גפנים אינה שייכת לשאלה האם משלם כשווי של עכשיו או כשווי שיהיה בעתיד, וגם אם משלם על סמדר לפי שווי של עכשיו וכשיטת רש"י יכול לסבור שחוששים לפחת גפנים וכמו באונס שמשלם צער של עכשיו ואעפ"כ מנכים לו מה שתצטער בעתיד, וכן בדמי ולדות שמשלם כשווים של עכשיו ומנכים לו דמי יולדת ומזונות.
הנה בכלי שהופל מהגג וכעת הוא באמצע הנפילה ובא אדם ושברו במקל, לעיל י"ז ב' מסתפק רבא האם פטור השובר משום ששבר כלי שכבר נחשב עכשיו כשבור, או מכיוון שעדיין גופו לא נשבר לא נחשב שכבר דינו כשבור ועל השוברו לשלם ואע"פ שהכלי וודאי עתיד להישבר מייד. ובתוספות שם דיבור המתחיל "זרק", כתבו שכל זה דווקא כשנעשה מעשה בגוף הכלי שהוא הופל מהגג יש צד לומר שהוא כבר עכשיו נדון כשבור, אבל אם כלי עומד במקומו ונזרק חץ לכיוון שלו, ולפני שפגע בו החץ קדם אחר ושבר את הכלי, בוודאי השובר חייב לכל הדעות, כיוון שלא נעשה מעשה בגוף הכלי אי אפשר להחשיבו כאילו הוא כבר שבור. ומה שעתיד בוודאי מייד להישבר מכח החץ זה אינו מועיל לפטור את השובר כיוון שסוף סוף כעת הכלי שלם והוא שבר כלי שלם חייב ולא אכפת לנו מה היה עתיד להיות בסופו, אע"פ שכבר נזרק החץ ובוודאי יישברנו מייד.
ופשוט שכך הוא דין נזקי ממון שמשלם כפי שווי מה שהזיק כעת, ולא שייך לנכות למזיק מה שעתיד החפץ הניזק להיפחת בעתיד.
וצריך עיון למה בסמדר ואונס ודמי ולדות מנכים למזיק מה שעתיד הניזק להפסיד.
ונראה הביאור בזה, הנה מציאות כל הדברים בעולם הוא בדרך של יציאה מהכח אל הפועל. לפני קיום המציאות בחומר, היא קיימת באופן של צורות מופשטות מחומר, והצורות מתלבשות בחומר וזהו יציאתן מהכח אל הפועל. ובצורות עצמן יש מדרגות מדרגות, יש צורות כלליות שיוצאות אל הפועל להתפרט לצורות פרטיות יותר וכך מדרגה אחר מדרגה עד שמתלבשות בחומר. כסא הכבוד, המרכבה העליונה, וכיו"ב הן צורות, שהולכות ויוצאות אל הפועל עד עולם הצורות שהוא ממש כדמות העולם החומרי לכל פרטיו בקיום של צורות, ומשם הוא יוצא אל הפועל במציאות החומרית עצמה.
הארכתי בזה במאמר לגבי חומר וצורה, ובעוד מקומות.
בצורה כשהיא בכח, מונח כבר הכח לצאת אל הפועל. וכמו שבזרע מונח הכח לצמוח לאילן. שהזרע שורה בו הצורה השלמה של האילן הגדול, והצורה היא שפועלת שיכה הזרע שורש ויאסוף מהאדמה חומר ומים והיא זו שמציירת מהם את צורת האילן הגדול והולכת ומוציאה את עצמה לפועל בחומר.
לכן יש מקום לראות בזרע שהוא כבר אילן. כיוון שמונחת בו צורת האילן ויש בו כבר הכח שמוציא אל הפועל את האילן.
דינו של חפץ נקבע לפי מה שבני אדם רואים אותו. כשהוא קטן ורחוק מיציאה אל הפועל רואים אותו כזרע ואל כאילן. אבל משכבר התקרב אל היציאה אל הפועל, יש זמן שמכיוון שהיציאה אל הפועל מונחת בתוכו ופועלת בו רואים אותו כבר כאילו יצא אל הפועל לגמרי.
מטעם זה לשיטת רש"י סוברים רבי יהושע ורבי שמעון בן יהודה שסמדר נישום בפני עצמו ולא אגב השדה, שכבר התקרב ליציאה אל הפועל כדי שנראה בו פרי גמור.
(בתוספות כתבו: "ונראה דאע"ג דאמר ר' יהושע רואין אותן כאילו עומדות ליבצר מכל מקום שמין אותן אגב קרקע, דהא רבי שמעון נמי קאמר הכי בפגים או בוסר, ועל כרחך אגב קרקע שמין אותן כיון דצריכי לשדה, ובפירות גמורים דוקא קאמר רבי שמעון דמשלם פירות גמורים במשנתנו". וכן הוא לקמן עמוד ב' שמבארת הגמרא טעמו של רבי שמעון שפירות גמורים נישומין בפני עצמם משום שאינם צריכים לשדה.
ושיטת רש"י אינה משום שסמדר הוא כבר גדול דיו להיות חשוב ולכן נישום בפני עצמו, אלא שדנים אותו כאילו כבר הוא בשל לגמרי ואינו צריך לקרקע, שכיוון שמונח בו בכח של לצאת אל הפועל להיות פרי גמור כבר רואים בו עכשיו פרי גמור שאינו צריך לקרקע)
לעניין כמה ישלם אין זה מכריח שישלם כפי שוויו שנמכר בשוק כשהוא בשל, שזה לומדים רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל דווקא מגזירת הכתוב מיטב שדהו, ולא מסברא לחוד. שהרי מה שרואים אותו כאילו כבר יצא לפועל זה מכח שכך הוא בעיני בני אדם. וכמה משלמים בעבורו בשוק גם זה הוא מה שרואים אותו בעיני בני אדם. ואם כן בני אדם רואים אותו כאילו כבר יצא אל הפועל לעניין שהוא חשוב להיות נישום בפני עצמו ולא להחשב כגוף אחד עם הקרקע, אבל כמה ממון הוא שווה רואים לפי מה שהוא כעת קטן. ובזה נחלקו רבי שמעון בן יהודה ורבי יהושע, שלרבי יהושע רק לעניין חשיבותו להיות נישום בפני עצמו רואים אותו כאילו כבר יצא אל הפועל, ורבי שמעון בן יהודה סובר שכיוון שרואים אותו כאילו הוא כבר בשעת היציאה אל הפועל, אם כן כחש שהוא חלק מעניין היציאה אל הפועל עצמה יש לנכות למזיק.
בודאי אם נזרק עכשיו חץ שיפגע בגפנים לכשיבשילו, לא ינכה רבי שמעון בן יהודה למזיק מה שעתיד להינזק מחמת אותו חץ בעתיד. אלא מנכה לו דווקא כחש הגפנים, שיציאתם אל הפועל היא מכיוון שהם יונקים לשד הגפן ומכחישים אותה וכחש זה הוא מעצם היציאה לפועל בעצמיותה.
גם נערה בתולה נחשבת דבר שהוא בכח ויציאתו אל הפועל זוהי הביאה. ואם רואים סמדר כמו שהוא כבר יצא אל הפועל הוא הדין שנראה גם נערה כך, ועקי רמה שהיא יוצאת לפועל היא הביאה ובה יש את הצער, והרי כאילו כבר הצער הזה יש בה עכשיו, ולכן לא מחייבים את האונס עליו. ולא פוטרים את האונס משום שעתידה להצטער, שזה כמו חץ שנזרק על כלי והשוברו לא נפטר משום העתיד. אלא רואים כאילו כבר עכשיו יש בה צער זה כיוון שמה שהיא בכח רואים כאילו טמון הבפועל בתוך הבכח וכבר עכשיו הוא כאן. וזה דומה לכלי שכבר נפל מהגג שכבר מונח בעצמותו שהוא בכח להישבר וכאילו כבר עכשיו הוא שבור. וכלי שרק נזרק עליו חץ לא מונח בעצמיותו שהוא בכח להישבר אלא זה מקרה חיצוני לו, ולכן לא דנים אותו כאילו הוא שבור עכשיו אלא רק שעתיד להישבר.
וכן דמי ולדות, הם דבר שהיציאה אל הפועל שלו הוא בלידה, וכל שווים הוא משום שרואים בהם עתידים להיוולד, ואע"פ שלא משלם כפי השווי של תינוק שכבר נולד, זהו משום שיש להמתין ויש צד שלא יצליחו, אבל לולא היו עתידים להיוולד לא היו שווים כלום. לגבי שומת הוולדות השומה היא כדבר שהוא בכח להיוולד, ומכח זה פחת שכרוך בלידה בעצמה מנכים למזיק. וזהו משום שמונח בכוחם כבר הבפועל של הלידה. ובוודאי אם המלך היה מודיע שהוא יגבה מס על הלידה או שידוע שיארע בהם חולי כשיוולדו, וכל כיו"ב, גם אם הוא וודאי שיקרה לא מנכים למזיק בעבור זה, כיוון שאינו מונח בבכח שלהם אי אפשר לראות בו כאילו הוא כבר עכשיו כאן אלא רק כאילו הוא עתיד להיות, ועל העתיד להיות לא נפטר המזיק כיוון שהזיק עכשיו משלם כשווי של עכשיו. והדברים נכונים היטב בע"ה)
.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא [עשו מעשה] כוותיה [כמותו] דרב נחמן בששים.
לישנא אחרינא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דקלא אגב קטינא דארעא. [קטינא דארעא הוא שם כללי לחלקת שדה קטנה, ולרש"י אין חילוק בין גרסה זו לגרסה הראשונה אלא רק בלשון, שבשתיהן שמו את הדקל לפי בית סאה כמה היתה שווה וכמה היא שווה, ואת בית הסאה עצמו שמו לפי שישים בתי סאה כמה הם נמכרים. ובהלכות גדולות כתב: "רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא כוותיה דרב נחמן בששים, שמו דיקלא על גב קטינא דארעא. והלכתא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדיקלא ארמא, והילכתא כוותיה דריש גלותא בדיקלא פרסא". וכתב את שתי הגרסאות כאחת כיוון שאין ביניהן חילקו לדינא]
והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדקלא דארמאה. [בדקל ארמי שאינו חשוב כל כך]
והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה. [חשוב הוא מאד ונישום בפני עצמו. רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 