אמרי אנן [אנו] בבעלי חיים קאמרינן, אימא [אמור] בבעלי חיים דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אין [הן] דבר שאין נבלתו מטמא במגע ובמשא לא, דהא כל חד וחד כלל ופרט באפי נפשיה [בפני עצמו] דרשינן ליה, אבל עופות לא. [מכלל ופרט וכלל לא מרבים הכל שהרי יש פרט, וגם לא לומדים את הפרט בלבד, שהרי יש כלל, אלא לומדים את הפרט ומרבים בנוסף מה שהוא דומה לפרט. כשיש כמה פרטים כמו בענייננו שור וחמור ושה ושלמה, לא מרבים רק דבר אחד שדומה לכולם, אלא מכל אחד ואחד בפני עצמו מרבים מה שדומה לו, ולכן מבעלי חיים נרבה רק מה שדומה להם למעט עופות, ומשלמה נלמד דבר אחר, ולא נאמר שנלמד לרבות דבר הדומה לכולם שכולל גם עופות שדומים לשלמה שאין בה טומאת נבלה.
רש"י: דהא כל חד וחד כלל ופרט באנפיה נפשיה דרשינן ליה, כלומר היכא דאיכא פרטי יתירי [היכן שיש פרטים יתרים] כל חד וחד מרבי כעין דידיה [כל אחד ואחד מרבה כעין עצמו], ולא דרשינן כולהו בהדי הדדי [ביחד] דליהוי כעין הפרט דשלמה לרבות בעלי חיים שאין נבילתן מטמאה, כדאמר לקמן כדתני דבי חזקיה: שדי [הטל] שור בין המצא לתמצא כו' שדי חמור בין המצא לתמצא, אלמא כל חד וחד באפי נפשיה מדריש [בפני עצמו נדרש]]
אם כן נכתוב רחמנא חד פרטא. [אם כן דכעין הפרט בכל צדדין הוא דמייתי, לא נכתוב אלא חד מהני פרטי דבעלי חיים ומתרבי כעין הפרט כל שנבלתו מטמאה, ומדכתב פרטי יתירי תנם ענין לרבות שאר בעלי חיים. רש"י]
הי [איזה] נכתוב רחמנא? אי [אם] כתב רחמנא שור הוה אמינא [היינו אומרים] קרב לגבי מזבח אין [כן], שאין קרב לגבי מזבח [כגון חמור] לא.
ואי כתב רחמנא חמור הוה אמינא קדוש בבכורה אין [כן], שאין קדוש בבכורה לא. [קדוש בבכורה כעין שור ושה הוא דמתרבי מכעין הפרט דחמור, דדמי ליה בתלת [בשלושה] צדדין: בעלי חיים, ובבכורה, ונבלתו מטמאה. אבל צבי ואיל דלא דמי ליה אלא בתרתי [בשתיים. שאין בהם בכורה] לא, להכי כתב שור דאם אינו ענין לו תנהו ענין לשאינו קדוש בבכורה דדמי מיהת [שדומה על כל פנים] בתרתי לפרטא, בעלי חיים ונבלתו מטמא, ולעולם עופות לא. רש"י]
אמרי אם כן נכתוב רחמנא שור וחמור, שה למה לי? שמע מינה לאתויי [להביא] עופות.
ואימא [ואמור] לאתויי עופות טהורים [ואימא טהורין דדמי לפרטא קצת דיש טומאה בנבלתם קצת לטמא בבית הבליעה. רש"י] דומיא דשה דמטמא בגדים אבית הבליעה [האוכל כזית מנבלתו כשהיא בבית הבליעה מטמאה בגדים שעליו], אבל עופות טמאים דלית בהו [שאין בהם] טומאה דלא מטמאי בגדים אבית הבליעה לא.
"כל" ריבויא הוא [ונלמד ממנו לרבות עופות].
וכל היכא [היכן] דכתב "כל" ריבויא הוא? והא גבי מעשר דכתיב "כל" וקא דרשינן ליה בכלל ופרט, דתניא: (דברים יד, כו) ""ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" – כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" – פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי [פרי מפרי – ולד מולד, וגפן מחרצן, למעוטי מים ומלח וכמיהין ופטריות. רש"י] וגידולי קרקע [למעוטי דגים. רש"י], אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע.
אמרי "בכל" – כללא, "כל" – ריבויא הוא.
ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור] "כל" כללא הוא, מיהו "כל" דהכא [שכאן] ריבויא הוא, מכדי כתיב מעיקרא [מכיוון שכתוב מתחילה] כלל ופרט וכלל, דכתיב: (שמות כב, ו) "כי יתן איש אל רעהו" – כלל, "כסף או כלים" – פרט, "לשמור" – הדר [חזר] וכלל, ואי סלקא דעתך האי "על כל דבר פשע" נמי [גם] לכלל ופרט הוא דאתא [שבא], נכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט [אצל הכלל ופרט ההוא], "על כל דבר פשע" למה לי? שמע מינה ריבויא הוא. [מכדי כתיב בראש הפרשה כלל ופרט, "כי יתן איש" ודרשינן ליה בפרק הזהב לענין שבועת שומרין למימר דאין נשבעין אלא על כעין הפרט שמטלטל וגופו ממון, ואי [ואם] סלקא דעתך האי "על כל דבר פשע" דאתא לענין כפל למידרשיה בכלל ופרט אתא, ולא מתרבי לכפל אלא כעין הפרט, לכתבינהו להני פרטי בקרא קמא [לכתוב פרטים אלה בפסוק הראשון] ולדרוש כל חד באפי נפשיה כדקאמרת, דהא בקרא קמא נמי [גם] כפילא כתיב, אלא שמע מינה האי כללא דקרא בתרא [אחרון] ריבויא הוא, ולענין כפל דרשינן כלל ופרט, וקרא קמא דכתיב ביה כלל ופרט לענין שבועה הוא דאתא [הוא שבא] כדכתיב בתריה [אחריו] ונקרב בעל הבית וגו'. רש"י]
השתא [כעת] דאמרת "כל" ריבויא, כל הני פרטי למה לי?
חד למעוטי קרקע, וחד למעוטי עבדים, וחד למעוטי שטרות, "שלמה" למעוטי דבר שאינו מסויים [שלמה יש לה סימנים כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ כ"ז א') מה שלמה מיוחדת שיש לה סימנים כו', למעוטי דבר שאינו מסויים שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל. רש"י], "על כל אבידה" לכדרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבידה [מוצא אבידה שטוען נגנבה הימני לאחר שמצאתיה. רש"י] משלם תשלומי כפל שנאמר: (שמות כב, ח) "על כל אבידה אשר יאמר. [ובטוען טענת גנב מוקמינן ליה להאי קרא לקמן בשמעתין. רש"י]
.
(כתבו בתוספות: "דבר שאינו מסויים. פירש הקונטרס דבר שאין לבעלים סימן בו. וקשה מה לי יש בו סימן מה לי אין בו סימן". ועיין שם שפירשו בעניין אחר.
יש להעיר שלא הוקשה להם מה לי נבלתו מטמאת במגע ובמשא וכיו"ב, אלא ודאי לדרשות יש דרך לימוד ודרך סברא אחרות מאשר לדינים, ולא היה צד באמת להסיק שמה שאינו מטמא יהיה פטור מכפל, אלא ההלכה למעשה היתה מסורה בידם גם לפני שידעו את הדרשה ורק עמלו למצוא להלכה שורש בפסוקים לפי דרכי הדרשה וסברות של דרכי הדרשא. אבל כיוון שמה שדבר שאינו מסויים הוא הלכה, מקשים התוספות שיש למצוא בו טעם על פי דרכי הסברא של ההלכה.
בעיקר הקושיא, לגבי גזל נאמר בבבא מציעא ז' א': "גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו, זה [הגזלן] לפי שאינה שלו, וזה [הנגזל] לפי שאינה ברשותו".
מה שהנגזל אינו יכול להקדיש אע"פ שהיא שלו לגמרי, זהו משום שחסרון שליטה בחפץ מקליש את הבעלות [יש באחרונים שרצו לפרש שטעם רבי יוחנן שהנגזל אינו יכול להקדיש משום שאינו ברשותו זהו משום שיש לגזלן צד קניין בו, ולא משום חסרון שליטה, שהרי באבידה יכול להקדיש אע"פ שגם על אבידה אין לו שליטה. עיין לקמן ס"ה א' בהערה בתחתית העמוד שדנתי בזה והעליתי שלכל הדעות חסרון בשליטה גורם שייחשב אינו ברשותו].
בדבר שאין בו סימנים יש קצת חסרון בשליטה עליו, שמייד כשיוצא מרשותו כבר אינו יכול לדעת שהוא שלו, ואם אבד מייד הוא מתייאש כי אי אפשר לדעת אם זהו החפץ שלו שאבד או חפץ דומה לו, והשליטה תלוייה בכך שלא ייצא מרשותו.
שמא יש לומר שכיוון שכפל הוא קנס שקנסה תורה על מה שהפסיד מהבעלים את שלו, כיוון שיש קצת חסרון בכח הבעלות בדבר שאין בו סימן, אע"פ שאין בזה נפקא מינה לדיני ממונות, מכל מקום לעניין קנס על שאיבד מהבעלים את שלו, כיוון שכח הבעלות קצת קלוש לא קנסה בזה התורה)
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 