Archive for the ‘סג ב’ Category

בבא קמא – דף ס"ג עמוד ב'

08/29/2010

תנן התם [שם. לקמן ק"ח ב']: "היכן פקדוני? אמר ליה אבד. משביעך אני! ואמר אמן [עניית אמן על השבעה נחשבת כשבועה]. והעדים מעידים אותו שאכלו [ושבועתו היתה שבועת שקר] משלם את הקרן [דאין כפל אלא בטענת גנב. רש"י]. הודה על פי עצמו משלם קרן וחומש ואשם. [דכתיב (ויקרא ה) או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו', וזהו אשם גזילות, ואינו בא אלא על הודאת פיו. דאע"פ דלא כתב בההיא פרשה הודאה כתב רחמנא באשם גזל הגר בפרשת נשא והתודו את חטאתם וגו'. וחומש נמי אינו בלא אשם. רש"י]
היכן פקדוני? אמר לו נגנב. משביעך אני! ואמר אמן. והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל. הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם [ופטור מכפל כיוון שהוא קנס ומודה בקנס פטור]".
קתני מיהא בטוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל, אבל בטוען טענת אבד לא משלם תשלומי כפל. ואפילו טוען טענת גנב בשבועה
[לאחר שנשבע לשקר כדקתני משביעך אני. רש"י] הוא דמשלם תשלומי כפל אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל.
[עצם כבישת הפקדון שאינו מחזירו אינה גניבה להתחייב עליה כפל, שהרי החפץ נכנס לרשותו בהיתר ולא עשה מעשה הוצאת החפץ מרשות בעליו שלא מדעתו שהוא המעשה המחייב בגניבה וגזילה. מה ששומר שטען שנגנבה ממנו כדי לכבוש הפקדון בידו משלם כפל הוא דין מחודש. מהמשנה לומדת הגמרא שני פרטים בדין מחודש זה, האחד שהוא רק אם טוען שנגנב ולא בטוען שאבד, והשני שאם באו עדים שהפקדון אצלו אחרי שטען בבית דין שנגנבה ועוד לא הספיק להישבע על טענתו אינו חייב כפל, אלא רק אם אחרי שנשבע על טענתו באו עדים שהיא אצלו מתחייב בכפל. והגמרא ממשיכה לקמן לבאר מקור דינים אלה מהפסוקים]

מנהני מילי [מניין לומדים שרק בטוען נגנב משלם כפל ולא בטוען אבד]? דתנו רבנן: (שמות כב, ו) ""אם ימצא הגנב" בטוען טענת גנב הכתוב מדבר [בטוען טענת גנב – בבעל הבית שטוען טענת גנב בפקדון זה כדכתיב וגונב מבית האיש וגו' הכתוב מדבר וקאמר דאם ימצא שהוא גנב שישלם שנים. רש"י].
אתה אומר בטוען טענת גנב או אינו אלא בגנב עצמו
[שבעל הבית אמת טען ונמצא הגנב שגנבו. רש"י]?
כשהוא אומר "אם לא ימצא הגנב" בטוען טענת גנב הכתוב מדבר [כשהוא אומר "אם לא ימצא הגנב", ולקמיה מוקמינן לה בטוען טענת גנב שנמצא הוא בעצמו גנב, הוי אומר דהאי קרא דלעיל נמי כשנמצא בעל הבית שקרן קאמר. ולקמיה פרכינן תרי קראי [שני מקראות] למה לי. רש"י]".

תניא אידך [ברייתא אחרת]: ""אם ימצא הגנב" בגנב עצמו הכתוב מדבר [בגנב עצמו – מגיד הכתוב שגנב משלם כפל. רש"י].
אתה אומר בגנב עצמו או אינו אלא בטוען טענת גנב [קאמר דאם נמצא הוא גנב משלם כפל. רש"י]?
כשהוא אומר "אם לא ימצא הגנב" הרי טוען טענת גנב אמור, הא מה אני מקיים "אם ימצא הגנב" בגנב עצמו הכתוב מדבר".

דכולי עלמא מיהת [לכל הדעות על כל פנים] "אם לא ימצא הגנב" בטוען טענת גנב כתיב. מאי משמע? [מה משמעות יש בפסוק שהוא בשומר שטוען טענת גנב ולא בגנב עצמו]
אמר רבא "אם לא ימצא" כמה
[כמו] שאמר [שטוען נגנבה כדכתיב וגונב מבית האיש. רש"י] אלא שהוא עצמו גנבו, "ישלם שנים" [אלא הוא עצמו גנבו "ונקרב בעל הבית" כלומר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו, מה כתיב אחריו "על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים". רש"י].

ומנלן דבשבועה? [ומניין לנו שרק אחרי שנשבע השומר שטוען שנגנב הפקדון מתחייב כפל]
דתניא: (שמות כב, ז) ""ונקרב בעל הבית אל האלהים" – לשבועה. אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין? [וממאי דהאי ונקרב בעל הבית לשבועה קאמר. לשבועה. שכיון שטוען וגונב מבית האיש ישבע שנגנבה ויפטר. או אינו אלא לדין. לפרעון דשומר חנם שטוען נגנבה ישלם דהאי קרא בשומר חנם כתיב כדאמרינן בהשואל (בבא מציעא דף צ"ד ב'). רש"י. בבבא מציעא מ"א ב' כתב רש"י: אתה אומר קריבה לשבועה, או אינו אלא קריבה לדין, שמשעה שטען בבית דין נגנבה אף על פי שלא נשבע ישלם כפל אם באו עדים. ועיין כאן במהרש"א ולקמן עמוד ב' בשיטה מקובצת ובפני יהושע וצריך עיון, ואין כאן מקום להאריך בזה]

נאמר שליחות יד למטה ונאמר שליחות יד למעלה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה". [שליחות יד למטה – בשומר שכר "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח וגו'". שליחות יד למעלה – "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו". רש"י]

בשלמא למאן דאמר [הברייתא השנייה] חד [פסוק אחד] בגנב וחד בטוען טענת גנב היינו דכתיבי תרי קראי [שכתובים שני פסוקים], אלא למאן דאמר תרוייהו [שניהם] בטוען טענת גנב, תרי קראי למה לי?
אמרי חד למעוטי טענת אבד.
[אם טען נאבדה הימנו ועדים מעידים שגנבו, פטור מכפל אפילו נשבע. רש"י]

ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דלא מייתר [שאין פסוק מיותר ללמוד ממנו למעט טענת אבד], למעוטי טענת אבד מנא ליה?
מגנב הגנב.
[היה יכול לכתוב 'גנב' וכתב "הגנב", ומה"א יתירה לומד לרבות דווקא טענת גנב ולא טענת אבד. תוספות: מגנב הגנב. דהגנב משמע המיוחד [כלומר דווקא המיוחד, דהיינו שטוען טענת, גנב ולא אחר], כמו העולה עולה ראשונה (פסחים נ"ח ב') הירך המיומנת שבירך (חולין צ"א א')]
ולמאן דאמר תרוייהו [שניהם] בטוען טענת גנב, דמיעט ליה טוען טענת אבד, גנב הגנב מאי דריש ביה?
אמר לך מבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה
[כגנב עצמו דנפקא ליה מגנב הגנב. רש"י. כאן לומד מהה"א היתירה לרבות [תשלומי ד' וה'], ולעיל דרש ממנה למעט [טענת אבד]. וכתבו תוספות: ואידך הגנב לכדר' חייא בר אבא. אע"ג דהאי דריש לריבוי והאי למיעוט אין לחוש דהכל לפי סברת הדרש].

למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, דהאי גנב הגנב אפקיה למעוטי טענת אבד, דר' חייא בר אבא מנא ליה?
אמר לך הקישא הוא ואין משיבין על הקישא.
[הקישא הוא. כיון דסמיכי להדדי הני קראי [שסמוכים זה לזה פסוקים אלה] איתקש גנב וטוען טענת גנב להדדי [זה לזה], מה גנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ומכר אף טוען טענת גנב משלם ארבעה וחמשה. ואע"ג דאיכא למיפרך מה לגנב עצמו שכן חייב כפל בלא שבועה תאמר בטוען טענת גנב שצריך שבועה, אין משיבין על ההיקש, כדאמרינן להא מילתא בהגוזל עצים (לקמן ק"ח ב'). רש"י]

בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, שפיר [נפקא ליה גנב מהכא [יוצא לו גנב מכאן]. רש"י]. אלא למאן דאמר תרוייהו [שניהם] בטוען טענת גנב, גנב עצמו מנא ליה?
וכי תימא ליתי
[יבוא] בקל וחומר מטוען טענת גנב? דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה. [כלל הוא שכשלומדים בקל וחומר הנלמד אינו חמור יותר מהמלמד, אם המלמד אינו חייב כפל אלא אם נשבע, כך גם הלמד, וגנב עצמו לא יתחייב כפל אלא אם נשבע]