אי הכי שפיר קשיא ליה? [ומאי תשובה יש בדבר. רש"י]
משום דאית ליה פירכא [שיש לו קושיא], לרבות כל דבר מהיכא קמייתי ליה [מהיכן לומד אותה], מכלל בתרא, כללא גופיה חיים כתיב ביה [כלומר איצטריך "אם המצא תמצא", דאי [שאם] מגניבה וחיים דרשת לכלל, איכא למיפרך שאר דברים מהיכא מייתית להו [אתה מביא אותם] מכללא בתרא "אף כל", כללא גופיה חיים כתיב ביה. דכל היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל "אף כל" מכללא בתרא מידרש, דכללא קמא למעוטי הוא דאתי [שבא], דבלאו איהו [שבלא הוא] הוי פרט וכלל דאיתרבו כל מילי [שהתרבו כל דברים], ומהני כללא קמא [ומועיל הכלל הראשון] למעוטי מאי דלא דמי ליה לפרטא [מה שלא דומה לפרט], וכללא בתרא לרבויי אתי [והכלל האחרון לרבות בא], דאי לאו איהו הוי ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, הלכך לא דרשינן מיניה אלא בעלי חיים, ובטיל ליה כלל ופרט דאע"ג דדריש תנא דבי ר' ישמעאל בעלמא כללא דלא דמי הני מילי לרבויי מידי [לרבות דבר] דהוי בכללא בתרא. רש"י], כלל ופרט וכלל מאי קא מהני ליה [מה מועיל לו], אי לאתויי [אם הביא] כל דבר, הא חיים כתיב, בעלי חיים אין [כן] מידי אחרינא [דבר אחר] לא. משום הכי איצטריך אם המצא [למידרש כללי מיניה כדמפרש ואזיל. רש"י].
אמרי והא שני כללות דסמיכי אהדדי נינהו? [והרי שני כללות שסמוכים זה לזה הם. רש"י: והא תרי כללי דסמיכי נינהו המצא תמצא והיכי מצי [ואיך יכול] למדרש מינייהו כלל ופרט וכלל]
אמר רבינא כדאמרי במערבא [כמו שאומרים בארץ ישראל] כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט ביניהם [הטל פרט הכתוב בצידן ביניהן. רש"י] ודונם בכלל ופרט.
שדי [הטל] שור בין המצא לתמצא לאתויי מאי [להביא מה], אי [אם] לאתויי [להביא] בעלי חיים – מ"חיים" נפקא [יוצא]?
אלא לאתויי דבר שאין בעלי חיים, ודרוש הכי [כך]: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, ותו [ושוב] שדי [הטל] חמור בין המצא לתמצא לאתויי מאי, אי לאתויי דבר שאין בעלי חיים משור נפקא אלא לאתויי דבר מסויים. [אלא לאתויי דבר המסויים אין [כן] אבל דבר שאינו מסויים לא, ומריבויא דרשינן לה ולא ממשמעותא דיש בהמות הרבה שאין בהן סימן דאי ממשמעותא דקרא נפקא תיפוק מכעין הפרט דשור. רש"י]
אי הכי [אם כך] שה למה לי?
אלא ריבה ומיעט וריבה הוא ['ריבה ומיעט וריבה' הוא מידה אחרת במידות שהתורה נדרשת בהן ונדרשת באופן אחר מ'כלל ופרט וכלל', שכלל ופרט וכלל מרבה רק מעין הפרט, וריבה ומיעט וריבה מרבה הכל], כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל [הכי [כך] גרסינן: דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים, ולא גרס כל מקום שנאמר במים במים תאכלו כל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, הואיל וכללים סמוכים הם והפרט אינו ביניהן אלא אחריהם כתיב בימים ובנחלים דמשמע דימים ונחלים הוא דבעינן סנפיר וקשקשת אבל שיחין ומערות לא, אין זה נדרש בכלל ופרט דלא ליתרבי אלא כעין הפרט, אלא בריבה ומיעט וריבה ואתרבי כל מילי, אלא דמיעוט מהני למעוטי פורתא חדא מילתא ותו לא. רש"י]
מאי רבי, רבי כל מילי [ריבה כל הדברים].
אי הכי כל הני פרטי [כל פרטים אלה] למה לי?
חד למעוטי קרקע, וחד למעוטי עבדים, וחד למעוטי שטרות [חד למעוטי קרקע כו'. ועד השתא לא מצי לתרוצי הכי [ועד עכשיו לא היה יכול לתרץ כך] דכי הוה דיינינן להו בכלל ופרט לא הוה מתרבי כעין הפרט אלא דבר המטלטל וגופו ממון וממילא הוי ממעטי כל הני [כל אלה]. רש"י]. גניבה וחיים לכדרב דאמר אחייה [החייה] לקרן כעין שגנב [אחייה לקרן כעין שגנב. לקמן היא בשמעתין דאם גנב בהמה והוכחשה או הוזלה משלם כשעת הגניבה דכתיב חיים החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם. רש"י].
ולמאן דאמר [ולמי שאמר] חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, וגנב עצמו נפקא ליה מאם ימצא הגנב, האי אם המצא תמצא מאי דריש ביה?
מבעי ליה לכדרבא בר אהילאי, דאמר רבא בר אהילאי מאי טעמא דרב דאמר [לקמן ע"ד ב'] מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, דכתיב "אם המצא תמצא", "אם המצא" – בעדים, "תמצא" – בדיינים ["אם המצא" – בעדים, אם תחלה תמצא בעדים, "תמצא" הכפל שהוא קנס בדיינין], פרט למרשיע את עצמו [אע"פ שבאו עדים אחרי כן אין משלם כפל. רש"י. לא רק שהודאה אינה מספיקה כדי לחייבו, אלא הודאה היא סיבה לפטור, ולכן אע"פ שבאו עדים אח"כ ויש לחייבו מכח העדים מכל מקום כבר נפטר על ידי הודאתו. ודווקא הודאה בפני בית דין פוטרת, אבל אם הודה חוץ לבית דין אע"פ שלא מחייבים מכוחה, אם אחר כך באו עדים חייב שהודאה מחוץ לבית דין אינה פוטרת. ועיקר הסוגיא לקמן ע"ד ב'].
ולמאן דאמר תרוייהו [שניהם] בטוען טענת גנב, דהאי "אם המצא תמצא" מפיק ליה לגנב עצמו, מרשיע עצמו מנלן
[מניין לנו. שמרשיע עצמו פטור מקנס]?
(שמות כב, ח) מ"אשר ירשיעון אלהים" ולא המרשיע את עצמו.
ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, דאייתי ליה מ"המצא תמצא" למרשיע את עצמו, האי "אשר ירשיעון" מאי דריש ביה?
אמר לך ההוא מיבעי ליה למודה בקנס דפטור. [ההוא מיבעי ליה למודה בקנס דפטור אם לא באו עדים אחרי כן, ואייתר ליה [ונעשה מיותר לו] "אם המצא תמצא" לפטור אפילו באו עדים. דאי [שאם] לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה בלא באו עדים. רש"י]
ומאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב, קסבר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב.
ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, דנפקא ליה גנב מהתם, בשלמא "אם המצא תמצא" לכדרבא בר אהילאי, אבל כל הני פרטי למה לי? [כל הני פרטי למה לי. אי [אם] למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות כדאמרן, הא אימעיטו להו להנך מהנך פרטי דכתיבי בעל כל דבר פשע. רש"י]
כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לדבר שנתחדש בה [שנתחדש בה "אם המצא" – בעדים, "תמצא" – בדיינין, פרט למודה בקנס].
ואימא [ואמור] גנב עצמו בשבועה? [ואימא גנב עצמו לא ישלם כפל עד שישבע לשקר הואיל ומקראי דלעיל נפקא לן גנב עצמו. רש"י]
לא סלקא דעתך [האם לא עולה בדעתך להבין מעצמך] דתניא: "רבי יעקב אומר "שנים ישלם", שלא בשבועה.
אתה אומר שלא בשבועה או אינו אלא בשבועה?
אמרת לא כך היה".
מאי "לא כך היה", אמר אביי לא לכתוב רחמנא "שנים ישלם" בגנב וליתי [ויבוא] בקל וחומר מטוען טענת גנב, ומה טוען טענת גנב דבהיתירא אתא לידיה [שבהיתר בא לידו. השומר לא עשה מעשה גזילה להוציא מרשות בעלים ורק בא לכבוש בידו את הפקדון אחרי שבא לידו בהיתר] אמר קרא לישלם תרי [שניים], גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה לא כל שכן? אלא "שנים ישלם" דכתב רחמנא בגנב עצמו למה לי? דאפילו שלא בשבועה.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 