בבא קמא – דף ס"ה עמוד ב'

[ויקרא ה':

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד [ששם בידו ממון להתעסק, או במלוה. רש"י] אוֹ בְגָזֵל [שגזל מידו כלום. רש"י] אוֹ עָשַׁק [הוא שכר שכיר. רש"י] אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ [שכפר על אחת מכל אלה אשר יעשה האדם לחטוא ולהשבע על שקר לכפירת ממון. רש"י] וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ [הוא הקרן ראש הממון. רש"י] וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ]

.

תני רבי חנינא לסיועיה לרב: "בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע [פקדון הופקד בידו והוא טען שנגנב ממנו ונשבע על זה, ושבועתו פוטרתו מתשלומים] והודה [ואחר כך הודה שהפקדון אצלו וששבועתו שקר] ובאו עדים [שהפקדון אצלו], אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם [משום שבועה ואין כאן כפל דמודה בקנס פטור. רש"י. ופטור אפילו שאחר כך באו עדים כיוון שכבר הודה נפטר ולא חוזר להתחייב על ידי העדים], ואם משבאו עדים [וכבר נתחייב בכפל] הודה משלם תשלומי כפל [אחרי שנתחייב על ידי עדים כבר אין ההודאה פוטרת] ואשם, וחומשו עולה לו בכפילו, דברי רבי יעקב. [משלם כפל ואשם וחומש עולה לו בתוך הכפל, שהרי חומש לבעלים הוא והוא שקל [לקח]. ועל כרחך הא דרבי יעקב בששוין כאחד החומש והכפל קמיירי [מדבר], דאי הוה כפילא טפי מחומשא [שאם היה הכפל יותר מחומש] לאו חומשא הוי [לא חומש הוא] ולא מיפטר ליה עד דמשלם חומש, דחומש כפרה דשבועה הוא. רש"י]

.

(כתב הרשב"א:
"חומשו עולה לו בכפלו. כלומר שמשלם החומש ועולה לו לכפל, שאינו חייב ליתן את הכפל. ומשום הכי פריך ליה אילימא דמעיקרא שוה ארבעה והשתא ארבעה היאך אפשר שיהא חומשו דלא הוו אלא זוזא פוטרו מן הכפל שהוא ארבעה, וכי מי שמחוייב שני חיובין נאמר כן שיתן המעט ויפטר מן המרובה".

ומשמע שהדיוק הוא מהלשון, שמשלם את החומש ומשמע שאינו צריך לשלם יותר כדי להיפטר מכפל. אמנם לדינא אם החומש הוא זוז והכפל ד' זוזים, משלם רק ד', שזוז אחד הוא חומש והוא עולה גם לכפל, ומשלים עוד ג' כדי להשלים את חיוב הכפל.

אמנם מלשון רש"י משמע שאם הכפל והחומש שניהם זוז, משלם זוז אחד ויוצא בו גם ידי חומש וגם ידי כפל. אבל אם הכפל הוא ד' זוזים, צריך לשלם חמישה זוזים, ד' משום הכפל ועוד אחד לשם חומש.

וצריך לומר שכדי שהחומש יעלה לו לכפרה צריך שיהיה ניכר שמשלם בדיוק חומש לא פחות ולא יותר. ואם משלם ד' לכפל, כעת מה שמשלם אחד לשם חומש הוא תשלום בפני עצמו ואינו שייך לד' האחרים, שהם כפל וזה חומש, ונחשב ששילם חומש בדיוק. אבל אם משלם זוז אחד לשם חומש ומוסיף עליו עוד ג' כדי להשלים לכפל, כיוון ששם כפל חל על כל הד' זוזים הוא מחשיב אותם לתשלום אחד ואז אין כאן תשלום ניכר בפני עצמו שהוא בדיוק חומש ולא עולה לו לכפרת שבועת השקר)

.

וחכמים אומרים: (ויקרא ה, כד) "בראשו וחמישיתו" – ממון המשתלם בראש [קרן] מוסיף חומש, ממון שאין משתלם בראש [כפל. כלומר אם חייב גם כפל בנוסף לקרן] אין מוסיף חומש. [וחכמים אומרים ממון המשתלם בראש, שאינו משלם אלא קרן, "והשיב את אשמו" היינו קרן שהוא אשם וחוטא עליו ובקרא אחרינא כתיב התם ואת אשמו יביא לה' וגו', ושאינו משתלם בראש כי הכא דאיכא כפל [כמו כאן שיש כפל] לא שייך בה דין חומש כלל, ואפילו לא שוין חומשא וכפילא פטור. ורבי שמעון אשם קאתי לאסופי לפטורא [אשם בא להוסיך לפטור. כלומר במקום שיש כפל הוא פוטר לא רק מחומש אלא גם מאשם]. רש"י]

רבי שמעון בן יוחאי אומר אין חומש ואשם משתלם במקום שיש כפל".

קתני מיהת [על כל פנים] "חומשו עולה לו בכפילו", דברי רבי יעקב.

היכי דמי [באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] דמעיקרא שויא ד' [שמתחילה שווה ארבע] ולבסוף שויא ארבעה, חומשו עולה לו בכפילו? כפילא ארבעה וחומשא זוזא. [וכיון דאינן שוין לא חומש מקרי ולא סליק ליה [ולא עולה לו חומש לכפרת השבועה]. רש"י. על גניבה של ד' זוזים חומש הוא זוז אחד, וזה נקרא חומש מבחוץ [חומש מלבר], דהיינו בסך הכל הוא משלם חמישה זוזים ואחד מהם, דהיינו חמישית מהחמישה, הוא חומש. ולא אומרים שמחשבים חומש מבפנים [חומש מלגו], שנחלק את ארבעת הזוזים לחמשה חלקים ויוסיף חלק בשיעור הזה וישלם בסך הכל ארבעה ועוד ארבע חמישיות]

אלא לאו דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא, דכפילא זוזא וחומשיה זוזא. אלמא קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין. [דכפילא זוזא וחומשא זוזא דחומש בתר קרנא שיימינן [חומש שמין אחר הקרן. כלומר ולא אחר הכפל. ואע"פ שכפל משלם כשעת העמדה בדין ששוה רק זוז, מכל מקום חומש אינו חומש מזוז זה של כפל, אלא חומש מהקרן שהיא ד' זוזים כשעת גניבה], וקרן משלם כעין שגנב, נמצא קרן ד' וחומשו מוסיף עליו מבחוץ זוזא, וכפילא זוזא, וכפל כשעת העמדה בדין. והיינו כרב, דאי לאו [שאם לא] קרן כעין שגנב לא הוי זוזא חומש, ואי [ואם] כפל כעין שגנב הוי ד', אלא שמע מינה כרב. רש"י]

אמר רבא לעולם דמעיקרא שויא ארבעה, והשתא נמי [ועכשיו גם] שויא ארבעה, ודקא קשיא כפילא ד' וחומשיה זוזא, הכא במאי עסקינן כגון שנשבע וחזר ונשבע ארבע פעמים והודה [נשבע שנגנב ממנו, והודה שהוא אצלו, ואחר כך טען שוב שנגנב ממנו, והודה שוב ששיקר], והתורה אמרה "וחמישיתיו" התורה ריבתה חמישיות הרבה בקרן אחת.

[רשב"א: הא דאמרינן כגון שנשבע וחזר ונשבע ארבע פעמים. כלומר שכפר והודה בבית דין, וכפר בבית דין אחר ונשבע, וכן ארבע פעמים. שאם בבית דין אחד, כיון שהוחזק לכופר ולישבע לשקר ב' פעמים אע"פ שלא הוחזק כפרן בעדים היאך מוסרין לו שבועה, והלא ראינו שלאחר שהודה ונראה שעשה תשובה חזר לקלקולו שניה ושלישית, וקרוב בעיני לומר שהוחזק כפרן לאותו ממון ומחייבים אותו ליתן. אלא שכפר ונשבע בבית דין אחר]

אמר מר: "וחכמים אומרים "בראשו וחמישיתו" ממון המשתלם בראש מוסיף חומש, ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש". אבל אשם מייתי [מביא].

מאי שנא חומש דלא משלם דכתיב בראשו וחמישיתו, אשם נמי [גם] לא משלם דהא כתיב בראשו וחמישיתו ואת אשמו?

אמרי לך רבנן "את" פסקיה קרא. [התיבה "את" מפסיקה את הפסוק בין "בראשו" לבין "אשם", ולכן לגבי אשם לא לומדים שחייב בו רק אם יש עליו חיוב קרן בלבד בלי כפל]

ורבי שמעון בן יוחאי "ואת" ערביה קרא. [רבי שמעון מודה ש"את" מפסיק, רק סובר שהוי"ו בא לחזור ולערב את ההפסקה של "את"]

ורבנן אמרי לך לא ליכתוב רחמנא לא וי"ו ולא את.

ורבי שמעון בן יוחאי אמר לך את לא סגיא [לא די בכך] דלא כתב לאפסוקי בין ממון גבוה לממון הדיוט, הלכך אתא [בא] וי"ו ערביה קרא. [לאפסוקי בין ממון גבוה, אשם, לממון הדיוט, חומש. דלאו אורח ארעא לערובינהו להדיא [שאין דרך ארץ לערבם בפירוש]. רש"י. מה שהפסיק וחזר ועירב נצרך רק משום דרך ארץ לעשות הבדל בין ממון הדיוט לממון גבוה, ולדינא יש ללמוד כאילו לא היה הפסק כלל]

אמר רבי אילעא גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר. [נעשה שינוי בידו וקנאו בשינוי להא מילתא דאם טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ופטור מד' וה', אבל קרן וכפל משלם קרן כי השתא וכפל כעין שגנב או כשעת העמדה בדין [כלומר כשעת טביחה]. רש"י]

.

(רש"י כתב שהשינוי קונה לעניין שיהיה נחשב שהבהמה כבר שלו, ופטור מד' וה' כי את שלו הוא טובח ואת שלו הוא מוכר. אם מה שנעשה איל הוא שינוי שקונה, אם כן לגבי קרן וכפל למה לא ישלם כשעת גזילה כמו כל היכן שקנה בשינוי. מה שרש"י כתב שקרן משלם כשוויה עכשיו הוא משום שהוא כחבית שתברא או שתיה שכעת כשטבח הוא כמו ששבר את החבית ומשלם כפי שוויה עכשיו. אבל זה שייך רק אם לא קנה את החבית בשינוי לפני ששבר אותה, שאם היה קונה אותה בשינוי, משעה שנעשה קניין על ידי השינוי החבית היא שלו לגמרי כמו כל שאר ממונו ובשעת השינוי הוא מתחייב לנגנב מעות כשעת גניבה, ומעכשיו אם ישבור את החבית את שלו הוא שובר.

וכך כתב רש"י גם לקמן צ"ו ב' בדיבור המתחיל "נעשה שינוי".

ותמוה מאוד כיצד יתכן שקנה לזה ולא לזה. ולשון הגמרא בבא מציעא מ"ג א' בסוגיית תברא או שתיה: "מאי טעמא [משלם כשעת היוקר] כיון דאי איתה הדרא למרה בעינא [שאם ישנה חוזרת לבעליה בעין], ההיא שעתא דקא שתי ליה או דקא תבר לה קא גזל מיניה". והרי מבואר טעם החיוב משום שחוזרת לבעליה וכאן הרי היא נקנתה בשינוי וכיצד אפשר לחייבו על היוקר של עכשיו.

ועיקר הקושי הוא מה הכריח את רש"י לפרש באופן דחוק ותמוה כזה ולמה לא פירש ככל הראשונים שקנה בשינוי לגמרי כמו בכל מקום ששינוי קונה, וכמבואר בהרבה סוגיות גם לפי רש"י, וגם קרן וכפל ישלם כשעת גניבה.

וכן תמהו עליו בשיטה מקובצת ובפני יהושע.

אמנם לשון הגמרא מדוקדק כדברי רש"י, שאם היה קונה בשינוי לגמרי וגם קרן וכפל משלם כשעת גניבה, אז הגמרא היתה צריכה לומר רק שקנה בשינוי ותו לא. ואם באה לפרש מה נפקא מינה בכך שקנה בשינוי היה לה לומר שפטור מד' וה' כי שלו הוא טובח, וגם שמשלם קרן וכפל כשעת גניבה. ומכך שהוסיפה אחרי שאמרה שקונה בשינוי ששלו הוא טובח, משמע שרק לעניין זה קנה בשינוי.

והנראה לעניות דעתי לבאר, שהנה התוספות כתבו שרבי חנינא בסמוך שחולק וסובר שטלה ונעשה איל לא קונה בשינוי, זהו רק בשינוי כזה של טלה ונעשה איל, אבל כל שינוי קונה. וצריך ביאור מה נשתנה השינוי הזה דוקא שאינו קונה לרבי חנינא.

והטעם מבואר בלשון רש"י, שלקמן שואלת הגמרא על רבי חנינא שסובר ששינוי כזה לא קונה, למה אינו קונה בשינוי השם. וכתב על זה רש"י: "ונקנינהו בשינוי השם. נהי דשבח דגופיה לא הוי שינוי, דממילא קשבח ואזל, ומיהו בשמא ודאי אישתני".

והרי הטעם מפורש שלרבי חנינא אע"פ שכל שינוי קונה, שינוי כזה אינו קונה משום "דממילא קשבח ואזיל". ואין הכוונה משום שהוא ממילא ולא על ידי מעשה, שזה ודאי אינו (שהרי במשנה לקמן צ"ג ב' כתב רש"י על המשנה שפרה שילדה קונה בשינוי גם לעניין לשלם כשעת גזילה אע"פ שלא עשה מעשה, וכן הוא לעניין חבית לעיל עמוד א' בסוגיית תברה או שתיה שאם נשברה מעצמה משלם כשעת גזילה משום שקנה בשינוי אע"פ שלא עשה מעשה, ובבא מציעא מ"ג א' מבואר יותר בפירוש שכך הוא פשוט לכל הדעות, ועיין עוד בזה במה שכתבתי לקמן ס"ו א'), וגם למה הוסיף "ואזיל". אלא הכוונה היא שהנה באמת לולא שינוי השם, ולתירוץ הגמרא באמת אין כאן שינוי שם, השינוי הוא רק משום שגדל לגודל של איל. ושם איל שייך בו כבר מיום הראשון. אחרי יום אחד הוא גדל קצת, ועדיין ודאי אין זה שינוי לקנות, ואחרי שני ימים גדל עוד קצת ועדיין אין זה שינוי לקנות, וכך כל יום הוא גדל קצת. ואין זמן שמשתנה שמו לאיל מחמת שגדל, שהרי מיום ראשון שמו איל. ואם כן אחרי יום שלישי ורביעי וחמישי שכל פעם הוא גדל קצת, מתי נדע שהגיע היום בו גדל דיו כדי להחשב שינוי שקונה.

וזה טעמו של רבי חנינא ששינוי כזה אינו קונה, שבאמת בזמן שהוא כבר גדל הרבה יש כאן שינוי שדי בו לקנות, אבל כיוון שאין אף יום מסויים שיש בו סיבה מוכרחת לומר שהיום דווקא התחיל להיות שינוי שקונה, כי מניין נדע דבר זה שהרי כל יום הוא גדל מעט, לכן אין כאן דין שינוי אע"פ שאם עבר זמן רב הרי לעינינו גלוי שהוא שונה ממה שהיה.

שכיוון שאין שום זמן מסויים שיש בו סיבה מכרחת לומר היום השתנה דיו כדי להחשב שינוי שקונה, לא נעשה החילוף בדין בין הדין שהיה בו מקודם שלא השתנה לדין החדש שראוי להיות בו מחמת גודלו שהוא כבר השתנה.

וזה תוכן סברת רבי חנינא לקמן שאע"פ שאינו קונה מדין שינוי משלם כפל וד' וה' כשעת גניבה ולא כעכשיו, שהרי לפנינו שעכשיו הוא שונה ממה שהיה שינוי שניכר דיו כדי להחשב שינוי קונה. רק שלא נתחלף דינו מלהיות שייך לבעלים ללהיות שייך לגנב כיוון שאין רגע מסויים לומר שאז נתחלף. ומשום כך לא קונה הגנב אבל גם אי אפשר לחייב את הגנב על עכשיו.

ודעת רבי אילעא גם כן כמו שביארתי, שיש כאן דין מורכב משני כוחות סותרים. שמה שבמציאות עכשיו לפנינו הוא גדול דיו כדי להחשב שהשתנה הוא סיבה שגוף החפץ שייך לגנב, אבל מה שאין שום רגע מוגדר שאפשר לומר שאז קרה השינוי הוא סיבה שנשאר שייך לבעלים. ואין זה ספק לדון בו כדיני ספיקות כי שני הכוחות ידועים והוא כמו מרכבה רתומה לשני סוסים שכל אחד מושך לצד אחר, שאין זה ספק אלא כך בוודאי המציאות שלו. ובזה הוא מחלק, שקנס ד' וה' קנסה תורה תשלום מחודש על שטבח את של הבעלים. וכדי לחדש חיוב צריך לקבוע באופן גמור שהוא של הבעלים ואין אנו יכולים לקבוע דבר זה באופן מוחלט ולכן לא מתחדש החיוב ופטור מד' וה'.

אבל לעניין לחייבו לשלם קרן כמו היוקר של עכשיו מדין תברה או שתיה, לעיל עמוד א' ביארתי שכששובר את החבית, ולענייננו כשטובח או מוכר את האיל, אין זה מעשה מזיק או גזילה בפני עצמו שעומד כמעשה חדש לעצמו, אלא הוא שינוי גדרו של מעשה הגניבה הראשון. מאחר שיש כבר מעשה גניבה ראשון של הוצאה מרשות בעלים, וכעת אנו אומרים שאותה הוצאה עצמה נעשית על ידי הטביחה כוללת בתוכה גם הוצאת היוקר שאירע בחפץ מרשות הבעלים, בזה רק אם נוכל לקבוע באופן גמור שכבר אינו שייך לגנב נוכל לפטור אותו מחיוב זה, ואת זה אי אפשר לקבוע, ולכן חייב הגנב לשלם קרן כיוקר של עכשיו.

לענין כפל כתב רש"י: "וכפל כעין שגנב או כשעת העמדה בדין". ונראה שכוונתו לפי מה שכתב לקמן ס"ו א' בדיבור המתחיל "טלאים", שאם משלם הכפל בטלאים משלם כשעת גניבה, ואם משלם במעות משלם כשוויו של עכשיו).

איתיביה רבי חנינא לר' אילעא: "גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב" [כעין שגנב – לקמן אותבינן לרב מהא, דאמר תשלומי כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין. ולרבה דאמר תברה או שתייה משלם ד' כדהשתא [כעכשיו] ליכא לאותובי [אין להקשות מהברייתא] דיכול לשנויי [לתרץ] דהך מתניתא כפל ד' וה' דוקא נקט, אבל קרן היכא דאשכח כי השתא משלם. רש"י. לשיטת רש"י ותוספות, וכן פשטות הגמרא לקמן, מודה רבי אילעא לסברת רבי חנינא שלעניין כפל וד' וה' יכול לטעון וכי איל גנבתי ממך ומכח זה לשלם כשעת גניבה גם אם שינוי לא קונה וגם אם חיוב הקרן הוא על הטביחה של עכשיו]. ואי [ואם] סלקא דעתך קנייה בשינוי אמאי [למה] משלם, שלו הוא טובח שלו הוא מוכר?

אמר ליה ואלא מאי, שינוי לא קני? אמאי משלם כעין שגנב לשלם כי השתא [כמו עכשיו. שהרי עכשיו טבח והוא כמו חבית שתברה או שתיה שמשלם כשעת היוקר]?

אמר ליה כי השתא היינו טעמא דלא משלם משום דאמר ליה תורא [שור] גנבי ממך? דיכרא [איל] גנבי ממך? [הרי לא גנבתי אלא טלה ועגל]

אמר ליה רחמנא ניצלן מהאי דעתא. [הקב"ה יצילנו מדעה זו]

אמר ליה אדרבה רחמנא ניצלן מדעתא דידך [שלך].

מתקיף לה רבי זירא וניקנינהו בשינוי השם? [נהי [אע"פ] דשבח דגופיה לא הוי שינוי, דממילא קשבח ואזל, ומיהו בשמא ודאי אישתני [על כל פנים בשם ודאי השתנה]. רש"י]

אמר רבא שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל [לכן אין כאן שינוי שם, שמתחילה כבר היה הטלה נקרא איל והעגל נקרא שור]. שור בן יומו קרוי שור דכתיב: (ויקרא כב, כז) "שור או כשב או עז כי יולד" [משמע שכשנולד הוא כבר קרוי שור]. איל בן יומו קרוי איל דכתיב: (בראשית לא, לח) "ואילי צאנך לא אכלתי", אילים הוא דלא אכל כבשים [כבש צעיר יותר מאיל] אכל [הרי כוונתו שלא אכל מאומה מן הצאן, גם לא כבשים וטלאים]? אלא לאו שמע מינה איל בן יומו קרוי איל. [תוספות: איל בן יומו קרוי איל. מיהו ודאי לענין קרבן אמרינן דאיל בן שתי שנים, מדכתיב במקום אחר כבש בן שנתו (ויקרא יב)]

מכל מקום קשיא? [עדיין קשה על רבי אילעא מהברייתא שהביא רבי חנינא]

אמר רב ששת הא מני [מי היא]? בית שמאי היא, דאמרי [שאומרים] שינוי במקומו עומדת ולא קני [שינוי במקומו עומד – אע"ג דאישתני לא נפיק [יצא] מרשות בעלים. רש"י]. דתניא: "נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת, זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין", תני חדא "אסור" [לקרבן. רש"י], ותני חדא "מותר" [הברייתא "נתן לה באתננה וכו'" נמסרה בשתי גרסאות, באחת בסיומה נאמר "אסור" ובשנייה בסיומה נאמר "מותר"], ואמר רב יוסף תני גוריון דמאספורק [איספורק – שם מקום. רש"י תמורה ל' ב']: "בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין". [ומזה נלמד שהגרסה שמסיימת "אסור" היא כבית שמאי, והגרסה שמסיימת "מותר" היא כבית הלל. בדברים כ"ג י"ט נאמר: "לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל-נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם-שְׁנֵיהֶם". ולומדים מזה שדבר שניתן באתנן זונה או מחיר כלב פסול למזבח. ולבית הלל אם נשתנה החפץ שנתן באתנן הותר למזבח שהוא כבר נחשב חפץ אחר ואינו מאוס. וכתבו בתוספות: ואם תאמר היכי [איך] מדמה ליה, דמה ענין אתנן אצל שינוי? ויש לומר דקסבר דאי [שאם] שינוי קונה אם כן ראוי הוא להתיר שינוי באתנן דחשיב כאחר, ואין זה אותו שבא לידה בתורת אתנן, וממאיס נמי לא מאיס]

.

מאי טעמא דבית שמאי? דכתיב: "גם" [כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם-שְׁנֵיהֶם] לרבות שינוייהם.

ובית הלל "הם" [שבסוף התיבה "שניהם"] – ולא שינוייהם.

ובית שמאי ההוא "הם" – ולא ולדותיהם, הוא דאתא [שבא. בא ללמדנו].

ובית הלל תרתי [שתיים] שמעית מינה, "הם" – ולא שינויהם, "הם" – ולא ולדותיהם.

ובית הלל הכתיב "גם"?

"גם" לבית הלל קשיא.