Archive for the ‘סז א’ Category

בבא קמא – דף ס"ז עמוד א'

09/06/2010

רבי זירא אמר שינוי החוזר לברייתו בשינוי השם לא הוי שינוי. [ר' זירא אמר מריש היינו טעמא דלא מקניא בשינוי השם משום דחוזר לברייתו הוא אם יסתר הוי כשורא כדמעיקרא, אבל אברזין תו לא מקרי משכא [עור]. רש"י]

ושינוי השם שאינו חוזר לברייתו מי [האם] הוי שינוי, והרי צינור דמעיקרא [שמתחילה] קציצתא [שקודם שחקקו נקרא קציצת עץ בעלמא. רש"י] והשתא [ועכשיו. אחרי שחקק בו] צינורא, ותניא: "צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה [ולבסוף קבעו והמשיך בו מי גשמים או מי נהר למקוה פסלו משום מים שאובין. רש"י], קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה [קבעו ולבסוף חקקו לאו כלי הוא אלא ארעא סמיכתא היא. רש"י]", ואי [ואם] אמרת שינוי השם מילתא היא [דבר הוא] אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי [גם] ליפסל? [אם חקק בו לפני שקבעו, על ידי החקיקה קיבל שם כלי שנעשה לו בית קיבול, וגם אחרי שקבעו בקרקע עדיין שם כלי עליו, ומים שעוברים בו נחשבים מים בתוך כלי ופוסלים את המקווה משום מים שאובים. כשהוא רק קציצת עץ אינו כלי, שהרי אין לו בית קיבול, ואם קבעו בעודו רק קציצת עץ בקרקע, הוא מקבל שם קרקע כאילו הוא חלק מהקרקע, ואז גם אם חוקק בו נחשב כאילו המים זוחלים על הקרקע ולא כנמצאים בתוך כלי שיש בו בית קיבול. אם שנוי שם נחשב שינוי, גם אם קבעו לפני שחקקו, עכשיו כשחוקק בו בזמן שהוא קבוע משתנה שמו מקציצה לצינור, ואם שינוי שם קובע על מהות החפץ, ישתנה כעת מלהיות כקרקע ויחזור להיות נחשב כצינור ויפסול את המים]
שאני שאיבה דמדרבנן היא. [שאיבה – מה שמקוה נפסל בג' לוגין מים שאובין מדרבנן הוא. רש"י. והם תיקנו להקל בזה אע"פ שמעיק רהדין שינוי שם הוא שינוי]
אי הכי [אם כך] אפילו דרישא נמי? [אם הקלו לא להתחשב בשינוי שם, אם כן גם כשחקקו לפני שקבעו נאמר שמכיוון שלפני החקיקה היה לו שם קציצה, לא נתחשב בכך שהחקיקה נתנה לו שם כלי ונתיר]
התם איכא [שם יש] תורת כלי עליו בתלוש, הכא [כאן] אין תורת כלי עליו בתלוש. [אם חקקו לפני שקבעו קיבל תורת כלי כשהוא אינו קבוע בקרקע ולזה יש חשיבות יותר לתת בו דין כלי ולא הקילו בזה חכמים. אבל בחקקו אחרי שקבעו, אע"פ שהחקיקה משנה שמו לצינור כיוון שאינו נעשה בתלוש יש בזה פחות חשיבות לראות בו כלי ובזה הקילו]

מיתיבי: "הגנב והגזלן והאנס [אנס – חמסן דיהיב דמי. רש"י] הקדישן הקדש [ואסור ליהנות. רש"י], ותרומתן תרומה [אסור לזרים. אלמא קני ליה לגזילה ביאוש. רש"י], ומעשרותן מעשר".
אמרי, התם איכא
[שם יש] שינוי השם דמעיקרא טיבלא [שמתחילה טבל. טבל הוא פירות שעדיין לא הורמה מהן תרומה] והשתא [ועכשיו] תרומה, הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש. [לכאורה צריך ביאור שהרי הסיבה שיכול להקדישו הוא משום שקנה אותו והוא שלו להקדישו, ואם כן הסיבה צריכה להיות לפני המסובב ומקודם צריך שיקנה ואז יהיה לו כח להקדישו, וכאן הוא להיפך שהסיבה שקונה הוא משום שינוי השם, ואם כן צריך שיהיה שינוי שם לפני שקנה וזה לא ייתכן שהרי לפני שקנה אינו יכול לעשותו הקדש. אמנם כיוון שקדימות הסיבה למסובב אינה קדימות בזמן אלא רק בסברא, ייתכן לומר שאם א' סיבה לב' [שינוי השם סיבה לקניין] וגם ב' הוא סיבה לא' [הקניין הוא סיבה לשינוי השם] הם באים כאחד ונעשה גם א' וגם  ב' בבת אחת. ובכמה מקומות בגמרא נמצא עניין כזה, ועיין עוד בזה בספר מפענח צפונות שמביא מתורת הגאון רבי יוסף ראזין המכונה "הרוגצ'ובי", בפרק י' הנקרא עילה ועלול, סיבה ומסובב [בתוכנה שפותחת את הקובץ הוא בעמוד 195]]

אמר רב חסדא אמר רבי יונתן מניין לשנוי שהוא קונה, שנאמר: (ויקרא ה, כג) "והשיב את הגזלה", מה תלמוד לומר "אשר גזל"? אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי [צריך לשלם].
האי "אשר גזל" מיבעי למעוטי גזל אביו שאינו מוסיף חומש על גזל אביו.
[בהגוזל (לקמן ק"ד ב') מפרש לה אפילו נשבע אביו לשקר, אבל אקרן מחייב ליה קרא כדאמרינן התם. רש"י]
אם כן ניכתוב רחמנא והשיב את גזילו [וממילא אימעוט גזל אביו. רש"י], "אשר גזל" למה לי למכתב? שמע מינה תרתי [שתיים].
ואיכא דאמרי
[ויש שאומרים] אמר רב חסדא אמר רבי יונתן מניין לשנויי שאינו קונה, שנאמר: "והשיב את הגזילה" – מכל מקום [ואע"פ שנשתנתה]. והא כתיב אשר גזל? ההוא מיבעי ליה על גזילו שלו מוסיף חומש ואין מוסיף חומש על גזל אביו.


אמר עולא מניין ליאוש שאינו קונה שנאמר: (מלאכי א, יג) [וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר יְהוָה] "והבאתם גזול את הפסח ואת החולה", גזול דומיא דפסח, מה פסח דלית ליה תקנתא כלל, אף גזול דלית ליה תקנתא לא שנא לפני יאוש ולא שנא אחר יאוש.

[תוספות: "אף גזול דלית ליה תקנתא. אע"ג דאמר לעיל (ס"ה ב') גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו, מכל מקום כמו שהוא לית ליה תקנתא".

עיין לקמן קי"ד א' בביאור מימרא זו של עולא, ובמה שכתבו התוספות כאן בשם רבינו תם בפירוש דבריו].

.

(כלל הוא שדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, כלומר שאין לומדים דיני תורה מדברי נביאים וכתובים, שתורת משה היא המקור היחיד לדיני התורה, ולא שום נבואה או רוח הקודש אחרים.

ןיש לומר שכוונת עולא שמאחר שלא נמצא גילוי בתורה לדין זה הוא נתון להכרעת סברא, וסברת עולא ששינוי לא קונה, והוא מביא ראיה שגם מלאכי סבר כך, לא בתורת נבואה אלא בתורת סברא בלימוד, וכמו שהיה מביא ראייה מברייתא. ולפי זה צריך לומר שאע"פ שהקב"ה שם את מילות הנבואה בפיו של מלאכי מילה במילה, הדברים שנוגעים לדיני תורה שם הקב"ה בפיו לפי סברתו, שהרי לא יתכן שהקב"ה ישים בפיו דברי תורה שהם מפי הגבורה ולא כפי סברת מלאכי, שאם כן הרי זו נתינת תורה חדשה אחרי שכבר נתן למשה.

ונראה שמשום כך לא השגיחו חכמים בבת קול שאמרה שהלכה כרבי אליעזר בתנורו של עכנאי [בבא מציעא נ"ט ב' עיין שם], שהבת קול לא אמרה מפי הגבורה שכך הדין, שאם כן הרי זו נתינת תורה חדשה ואי אפשר שיהיה זה, אלא הבת קול רק הוכיחה שרבי אליעזר חשוב יותר בשמים ועם סברתו מסכימים למעלה מפני ששם יודעים ששכלו זך וישר מכל חכמי דורו, ולא מפני שבשמיים הכריעו שכך ההלכה כיוון שמה שהוכרע אצל הקב"ה כבר נמסר למשה פעם אחת ולא יימסר שוב. ועל זה השיבו חכמים שמאחר שאחרי הבת קול עדיין בהכרח זו רק סברת רבי אליעזר ולא אמירת תורה מהקב"ה, ויש דין בתורה שהולכים לפי סברת רוב החכמים, לכן לא משגיחים בבת קול, שגם אם באמת סברת רבי אליעזר ישרה יותר עדיין דין התורה הוא להכריע כסברת רוב החכמים.

ועל דרך זה מה ששם הקב"ה את המילים בפי מלאכי, במה שנוגע לדין תורה זה רק מוכיח שהסכים עם סברת מלאכי כמו שהבת קול הסכימה עם סברת רבי אליעזר, אבל עדיין זו רק סברת מלאכי ולא תורה מפי הגבורה, ועולא הביא ראיה ממנו כמו שמביאים מחכם קדמון וחשוב ולא משום שהוא נביא)