בשלמא למאן דאמר [למי שאמר] דאורייתא, אמטו להכי פטרי רבנן [משום כך פוטרים רבנן. רש"י: דשחיטה שאינה ראויה היא וכדברי ר' שמעון]. אלא למאן דאמר דרבנן אמאי פטרי רבנן? [לעיל עמוד א' הובאה הברייתא: "גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה, גנב שור הנסקל וטבחו, משלם ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר. וחכמים פוטרין".
העמדנו שרבי מאיר סובר שבחיוב מיתה אומרים קים ליה בדרבה מיניה לפטור מתשלומין, והברייתא מדברת שאינו חייב מיתה כיוון שאמר לשלוחו לטבוח, ויש חיוב תשלומי ד' וה' על ידי שליח ולכן מחייב רבי מאיר. והטעם שחכמים פוטרים הוא משום שחכמים בברייתא הוא רבי שמעון שפוטר מתשלומי ד' וה' בשחיטה שאינה מתירה את הבהמה למאכל. וכעת שואלת הגמרא למי שסובר שבהמה שנשחטה בשבת אסורה רק מדרבנן מדוע רבי שמעון פוטר מד' וה' אם טבח בשבת]
אשארא [על השאר], אעבודה זרה ושור הנסקל. [מה שנאמר בברייתא וחכמים פוטרין נאמר רק על שוחט לעבודה זרה ושוחט שור הנסקל, ששם הבהמה אסורה באכילה מהתורה. ובשוחט בשבת מודה רבי שמעון שחייב כיוון ששחט על ידי שליח]
.
(רשב"א על כתובות ל"ד א':
פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן.
יש מי שפירש דאליבא דר' יוחנן הסנדלר פליגי, דאלו לר' מאיר ור' יהודה מעשה שבת מותרין הם [מהתורה], והיינו נמי דאקשינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, כלומר דהא לא אשכחן טעמא לרבנן אלא משום דשחיטת שבת לא שמה שחיטה כר' יוחנן הסנדלר, ואי [ואם] אמרת דר' יוחנן הסנדלר גופיה לא אסר אלא מדרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי בטובח על ידי אחרים, וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.
אלא שקשה לי קצת היאך אפשר דלמאן דאמר דרבנן קרא ד"כי קדש היא" אתי למשרי [בא להתיר] לגמרי אליבא דר' יוחנן הסנדלר [כדאמרינן לעיל הוא קודש ואין מעשיו קודש], ואיהו גופיה מייתי לה באסמכתא לאיסור. די היה לו לומר ומאן דאמר דרבנן קרא אסמכתא בעלמא [אם המחלוקת רב אחא ורבינא היא על דברי רבי יוחנן הסנדלר, קשה על מי מהם שאמר שרבי יוחנן הסנדלר אוסר רק מדרבנן, שאם כן הרי לא ייתכן שהדרשא "מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה", היא דרשה גמורה. שהרי לא ייתכן שהתורה תלמד לאסור, ואחר כך תלמד להתיר מהפסוק הוא קודש ואין מעשיו קודש. אלא בהכרח אם רבי יוחנן הסנדלר סובר שאסור רק מדרבנן, הדרשה "מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה", אינה דרשה מדאורייתא אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן. ומעתה קשה למה יש פסוק להתיר מהדרשה הוא קודש ואין מעשיו קודש, הרי אם לא נאמר בתורה שאסור מדאורייתא, ממילא הוא מותר ולא נצרך פסוק להתיר. ואם כן לפי זה צריך לפרש שלכל הדעות רבי יוחנן אוסר מהתורה, ולומד מהדרשה מה קודש אסור באכילה וכו'. ורבי מאיר ורבי יהודה מתירים מהדרשה הוא קודש ואין מעשיו קודש שבאה ללמדנו שלא נדרוש כרבי יוחנן הסנדלר. ולפי זה נצטרך לפרש שרב אחא ורבינא נחלקו האם לפסוק כרבי יוחנן הסנדלר או כהתנאים האחרים וכך פירש האלפסי. ולקמן דוחה רבינו פירוש זה]
ורבינו אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו בפרק כירה האי פלוגתא דר' אחא ורבינא והוצרך לפסוק כרבינא לקולא, ומוכח מיניה דליתא לדר' יוחנן הסנדלר, נראה שהוא מפרש דפלוגתא דרב אחא ורבינא בפסקא דמלתא היא לומר הלכתא כמאן, וכאלו אמרו חד אמר הלכתא כר' יהודה דאמר מעשה שבת דרבנן וחד אמר הלכתא כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת דאורייתא. ואינו מחוור כלל, דאם כן מאי קאמר ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, דהא אמרינן דרבנן כר' יוחנן הסנדלר סבירא להו [ולפירוש האלפסי כולם מודים שרבי יוחנן הסנדלר אוסר מעשה שבת מהתורה], ועוד דהוה ליה למימר בהדיא חד אמר הלכה כר' יהודה וחד אמר הלכה כרבי יוחנן הסנדלר. ואפשר לומר דאף רבינו ז"ל כך פירש כפירוש רבינו חננאל ז"ל והכי קאמר, כיון דקימא לן כרבינא לקולא דאמר מעשה שבת דרבנן אפילו לר' יוחנן הסנדלר הוה ליה של סופרים, וקיימא לן (עבודה זרה ז' א') בשל סופרים הלך אחר המיקל)
.
ורבי מאיר אמאי [למה] מחייב שוחט לעבודה זרה, כיון דשחט בה פורתא [מעט] אסרה, אידך [השאר. המשך השחיטה] איסורי הנאה הוא ולא דמריה קא טבח [ולא של הבעלים שחט]?
[כיון דשחיט בה פורתא איתסרא משום זבחי מתים [כיוון שהתחיל לשחוט מעט ועוד לא גמר את השחיטה, כבר נאסרה משום בהמה שנשחטה לעבודה זרה, דהיינו זבחי מתים], דקא סלקא דעתך ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים [פעולת השחיטה כבר מתחילתה יש עליה שם שם שחיטה, ולכן מייד עם תחילת השחיטה נאסרה הבהמה משום זובח לעבודה זרה]. ולענין תשלומין ד' וה' וטבחו כולו בעינן [חיוב ד' וה' תלוי בגמר השחיטה], כדאמרינן לקמן, כי גמר לה [כשגמר אותה] לאו דמריה קטבח [לא של הבעלים שוחט] שכבר איבדה ממנו קודם שחיטה ונאסרה עליו [איסורי הנאה אינם ברשות בעליהם. לכן כשנאסרה בהנאה בתחילת השחיטה כבר יצאה מרשות הבעלים ואינה שלו, ובגמר השחיטה כשאנו באים לחייבו ד' וה' אי אפשר לחייבו כיוון שכעת הבהמה כבר אינה של הבעלים], והוה ליה כמו שהשליכה לאור קודם שחיטה, דמשלם קרן וכפל ותו לא. רש"י.
ובתוספות כאן כתבו: "כיון ששחט בה פורתא אסרה. ואפילו למאן דאמר אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה". וכוונתם שלאוסרה משום זבחי מתים, דהיינו שהוקרבה לעבודה זרה, די בכך שעושה מעשה הקרבה גם אם אין עליו שם שחיטה. ולכן הקושיא היא גם למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף. ועיין ביאור היטב במחלוקתם בברכת שמואל בבא קמא במה שנדפס בסוף הספר בעניין תקרובות עכו"ם]
אמר רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה. [כששחט לעבודה זרה התכוון שאינו עובד אותה בתחילת השחיטה אלא רק בסופה. רש"י: לעבודה זרה הוא עובד בגמר זביחה ולא בתחילה]
שור הנסקל איסורי הנאה נינהו [הם], לאו דמריה קא טבח [לא של בעליו הוא שוחט. כיוון שהשור נאסר בהנאה יצא מבעלות ממונית של בעליו ולכן כשהגנב שוחט הוא שוחט שור שאינו של הבעלים ואינו יכול להתחייב עליו גם לרבי מאיר שסובר שחייב על שחיטה אף אם אינה מתירה את הבהמה באכילה ודלא כרבי שמעון]?
.
(איסורי הנאה גופם של הבעלים וקרינן ביה לכם לעניין לצאת באתרוג. וכן בקדשים קלים למאן דאמר ממון בעלים הם חייב משום מזיק ומשום גנב להשיב את הקרן. אמנם כאן כיוון שאין לו צורך בו מתייאש ממנו ונעשה הפקר. וכמו שביארתי לעיל ס"ו א' שעל ידי ייאוש יוצא מרשות בעליו לגמרי)
.
אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר [קודם שהזיק. רש"י], והזיק בבית שומר, והועד בבית שומר, ונגמר דינו בבית שומר, ורבי מאיר סבר לה כרבי יעקב וסבירא ליה כרבי שמעון. סבר לה כרבי יעקב דאמר [לעיל מ"ה א'] אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעלים מוחזר [ואומר לו הרי שלך לפניך [כיוון שהוא היזק שאינו ניכר], נמצאת שאע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא, דכל זמן שהוא קיים שומר פוטר את עצמו בו ואם יאבד ישלם דמיו. רש"י], וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. דתנן [לקמן ע"ד ב, ועיין ביאור המשנה לקמן ע"ו א']: "רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב", אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי. [קדשים שחייב באחריותן – גנב שגנב קדשים מבית בעלים, אם קיבלם בעליו עליו באחריות כגון דאמר "הרי עלי עולה" והפריש זו, חייב לשלם כפל ד' וה' דאע"ג דלאו דידיה [שלא שלו] הוה אלא דהקדש, כיון דגורם לממון הוא דאי מית [שאם מת] בידו בעי לשלומי כדידיה דמיא. רש"י.
אם הבעלים היה אומר "הרי זו עולה" ומפריש בהמה, אם מתה בידו אינו חייב להביא אחרת. אבל אם אמר "הרי עלי עולה" והפריש בהמה, אם מתה בידו חייב להביא אחרת [עיין משנה קנים א' א', ורמב"ם הלכות נמעשה הקרבנות פרק י"ד הלכות ד' ה']. אם אמר הרי עלי עולה, דהיינו קדשים שחייב באחריותן, אחרי שהפריש בהמה ועוד לא הביאה, כעת היא עצמה אינה ממון שלו שהרי היא הקדש ושייכת להקדש, אבל היא "דבר הגורם לממון" ביחס אליו, כיוון שאם אדם יזיק אותה או יגנוב אותה הוא יתחייב להביא אחרת במקומה נמצא שהיזקה גרם לו היזק ממון כאילו היתה שלו. רבי שמעון סובר "דבר הגורם לממון כממון דמי", כלומר הבהמה שהקדיש וחייב באחריותה, אע"פ שגופה עצמו אינו שלו, לגבי דיני ממונות מכיוון שחייב באחריותה יש לה דין של ממון שלו. ועיין מה שביארתי בע"ה בעומק סברא זו לקמן ע"ו א'.
לכן אם בהמה נעשה מועדת אצל שומר ונעשתה שור הנסקל שהוא איסור הנאה ואינו שייך יותר לשום אדם, לרבי יעקב שהשומר יכול להיפטר על ידי שיחזיר את הבהמה האסורה לבעלים כמו שהיא, אם כן אע"פ שגופה בעצמו אינו שייך לשום אדם, מבחינה ממונית לרבי שמעון שדבר הגורם לממון כממון דמי, היא נחשבת כשייכת לשומר כיוון שלגביו היא דבר הגורם לממון. שאם אדם ימית אותה יתחייב השומר לשלם לבעלים ממון כשוויה. לכן אם אדם גנב אותה מהשומר וטבח אותה, משלם ד' וה' לשומר כיוון שאע"פ שגופה אסור בהנאה ואינו של שומר, מבחינת דיני ממונות היא נחשבת של השומר. ובזה מתיישבת הברייתא שנאמר בה שטבח שור הנסקל חייב ד' וה' לרבי מאיר, ואע"פ ששור הנסקל אינו שייך לשום אדם כיוון שנאסר בהנאה]
אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא [לסוגיא] קמיה [לפני] דרב זביד מנהרדעא, מי מצית מוקמת מתניתין כרבי מאיר ולא כרבי שמעון, והא קתני סיפא רבי שמעון פוטר בשני אלו, מכלל דבכולה מתניתין מודה? [מי מצית מוקמת למתניתין דגנב וטבח ביום הכפורים כרבי מאיר לחודיה דאמר לוקה ומשלם, והא מדקתני כו'. רש"י]
אמר ליה לא. מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה ולכלבים. [ואיצטריך לאשמועינן אע"ג דלרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, הך שחיטה ראויה קא חשיב לה. אבל ביום הכפורים פליג משום דאין לוקה ומשלם. רש"י.
לשון המשנה: "גנב ומכר בשבת, גנב ומכר לעבודה זרה, גנב וטבח ביום הכפורים, גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו, גנב וטבח ואחר כך הקדיש, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב וטבח לרפואה או לכלבים, השוחט ונמצאת טריפה, השוחט חולין בעזרה, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. רבי שמעון פוטר בשני אלו".
הגמרא אומרת שהדיוק שרבי שמעון פוטר בשני אלה, ומשמע אבל באחרים מחייב, זהו דווקא לגבי טבח לרפואה או לכלבים, שאע"פ שלא התכוון לשחוט כדי להתיר באכילה מכל מקום השחיטה התירה באכילה. אבל בטבח ביום הכיפורים על זה אינו מודה שחייב וכרבי מאיר שלגבי מלקות לא אומרים קים ליה בדרבה מיניה, אלא רבי שמעון סובר שכיוון שחייב מלקות אינו לוקה ומשלם, ופטור אם טבח ביום הכיפורים]
"גנב משל אביו וטבח ומכר וכו'". [גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, גנב וטבח ואחר כך הקדיש, משלם תשלומי ארבעה וחמשה]
בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן, גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן מהו [והודה לאחד מהן על חלקו ומודה בקנס פטור, מהו לחייבו לשלם לחבירו את חלקו כשיבאו עדים. רש"י], (שמות כא, לז) [כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה] "חמשה בקר" אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, או דלמא [שמא] חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר?
אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר.
איתיביה: "גנב משל אביו וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה", והא הכא [והרי כאן] כיון דמת אביו כמו שקדם והודה לאחד מהן דמי, וקתני משלם תשלומי ארבעה וחמשה? [מדובר שיש לאב יותר מבן אחד. אם מת האב אחרי שגנב אבל לפני שטבח, הוא ואחיו ירשו את הבהמה, וכשהוא טובח אין זו טביחה שחייבה עליה התורה ואין הטביחה מחייבת אותו כלל, כיוון שהבהמה גם שלו. ודי בכך שיש לו חלק בה כדי שיהיה פטור לגמרי על טביחתה.
אם טבח לפי שמת האב, הרי את של האב הוא טובח ומתחייב ד' וה'. אמנם אחרי הטביחה האב מת וכעת אחיו תובע ממנו את תשלומי הד' וה' שהתחייב לאביהם. חצי מתשלומי הד' וה' הוא חייב לשלם לאחיו, ומחצי הוא פטור מלשלם כיוון שגם הוא יורש של זכות האב בתשלומים אלה. האח שותף בחצי ותובע חמישה חצאי בקר, וכמו בשותף שתובע חצי מתשלומי ד' וה', ועל זה אמר רב נחמן שאינו משלם לשותף כיוון שהוא דורש מהפסוק חמישה בקר ולא חמישה חצאי בקר. וקשה מהמשנה שמבואר שמשלם חמישה חצאי בקר]
אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין. [באמת אם מת האב אחרי הטביחה והאח תובע חצי מהקנס של ד' וה' בתורת תשלום קנס, פטור הטובח מהדרשא של ולא חמישה חצאי בקר. אבל אם כבר עמד האב בדין ותבע את תשלומי הד' וה' ובית הדין גמרו את הדין שישלם לו, מעתה הממון הוא חוב ממון ודינו כמו כל ממון ששייך לאב ולא בתורת תביעת קנס ד' וה'. ואם אחרי שעמד בדין מת האב, ועוד לא שילם הטובח, מה שכעת אחיו תובע ממנו חצי מתשלומי ד' וה' אינו בתורת תביעת קנס אלא כתביעת חוב ממון בעלמא ואם יש לו חצי חייב לשלם לו חצי]
אבל לא עמד בדין מאי, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה? אי הכי [אם כך] אדתני סיפא [עד ששונה בסוף. לקמן ע"ד ב']: "גנב משל אביו ומת ואחר כך טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה", ניפלוג בדידיה [נחלק בהתחלה עצמה] במה דברים אמורים כשעמד בדין, אבל לא עמד בדין אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה?
אמר ליה הכי נמי [כך גם], איידי דנסיב רישא [מתוך שאמר בהתחלה. נסיב – לקח] "גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו", נסיב סיפא נמי [גם] "גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר".
לצפרא [בבוקר] אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר, והאי דלא אמרי לך באורתא [בערב] דלא אכלי בשרא דתורא [שלא אכלתי בשר שור. רש"י: לא דקדקתי טעמו של דבר].
ואלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [כיון דרישא אפילו לא עמד בדין קאמר רחמנא דחמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר, סיפא כשמת אביו ואחר כך טבח ומכר למה לא ישלם לאחיו את חלקם. רש"י].
אמר ליה רישא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא [וטבחו כולו משמע. רש"י], סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא [כיוון שבשעת הטביחה כבר יש לו חלק בבהמה אינו טובח בהמה שלמה, שמה ששוחט את שלו אינו נקרא טביחה כלל לעניין חיוב ד' וה'].
.
– – –
.
הערה
בתוספות דיבור המתחיל "וסבר לה" – בעניין דבר הגורם לממון ודינא דגרמי.
מתוך ברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן ל"ג ועיין עוד שם.
[בבבא קמא ע"א א' נאמר בברייתא: " גנב שור הנסקל וטבחו משלם ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר". והגמרא בעמוד ב' מקשה הרי שור הנסקל הוא איסורי הנאה ולא של הבעלים טבח.
ומתרצת :"הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר. ורבי מאיר סבר לה כרבי יעקב, וסבר לה כרבי שמעון. סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעלים מוחזר, וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי". [כיוון שאם החזירו השומר לבעלים נפטר השומר מחיובו כלפי הבעלים, לכן אצל השומר הוא דבר הגורם לממון ונחשב כמו ממון שלו, והגנב חייב לשלם כיוון שטבח ממון של הנגנב.
וכתבו על זה בתוספות שם:
וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. תימה דלמה ליה למימר דסבר כרבי שמעון, לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן צ"ח ב'): אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר, שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה?" אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן דף צ"ח ב' ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון.
ויש לומר דאיכא נמי סברא למימר איפכא דעד כאן לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו, וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם, אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל, וקדשים שחייב באחריותן, אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו, לא יחייב רבי מאיר. להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון.
ויש מפרשים דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון, אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון.
וריב"א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס (לעיל דף ס"ב א') עיין תוספות לעיל נ"ד א' דיבור המתחיל "חמור".
וברשב"א כתובות ל"ד א' כתב:
רבי מאיר סבר לה כר' יעקב וסבר לה כר' שמעון, סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. ואם תאמר למה ליה למימר דסבר לה כר' שמעון תיפוק ליה דרבי מאיר גופיה הוא דדאין דינא דגרמי, ומאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי, כדאמרינן בבבא קמא (צ"ח ב') דאפילו למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי לית ליה דינא דגרמי משום דבדבר שאין גופו ממון לא אמר, דאלמא מאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דבר הגורם לממון משום דגופו ממון.
ויש מתרצים דהכא ליכא משום דינא דגרמי, דלא דיינינן דינא דגרמי אלא בדבר שהוא שוה ממון אבל הכא כיון שנגמר דינו לסקילה אינו שוה כלום, אבל משום גורם לממון הוא דאיכא.
אי נמי איכא למימר דמאן דדאין דינא דגרמי לאו כממון משוי ליה הואיל ואין גופו ממון אלא מדרבנן בעלמא.
אי נמי מדאורייתא, מכל מקום לאו ממון הוא, והוה אפשר דדבר הגורם לממון [כנננתו לדינא גרמי שמכך שדנים דינא דרגמי מחשיבים אותו גורם לממון] לאו כממון הוא לשלומי עליה תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' אלא דקרנא משלם משום דמפסיד ליה, ולהכי איצטריך למימר וסבר לה כרבי שמעון דכממון גמור משוי ליה לשלומי עליה תשלומי ד' וה' כדאיתא בבבא קמא (שם), ומיהו מאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי, אפשר דלית ליה דינא דגרמי בדבר שאין גופו ממון. הרמב"ן נ"ר".
ועוד כתב בשיטה מקובצת בבא קמא ע"א ב':
"וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם וכו'. תימה לימא רבי מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי וכו'. ויש לומר שאין הענינים שוין דרבי שמעון מחייב בדבר הגורם לממון יותר משורף שטרותיו של חבירו דאין גופן ממון, אבל לרבי מאיר הוה אמינא דאף על גב דשורף שטרותיו וכו' חייב היינו משום שמזיק בידים, אבל בגורם לא הוה מחייב, להכי קאמר וסבר לה כרבי שמעון. ה"ר ישעיה ז"ל"
אני מעתיק כאן מה שכתבתי בתלמוד מוסבר בבא קמא ע"ו א' בעניין דבר הגורם לממון:
"בבעלות אדם על חפץ, בדעת בני אדם מתחלק עניין הבעלות לשני עניינים. האחד הוא בעלות על עצמיות בגוף של החפץ. בעלות זו אינה תלויה בשוויו. ואפילו איסורי הנאה שאין להם שווי פרוטה וגם אינו יכול להינות מהם ולהשתמש בהם, עדיין יש לו בהם בעלות על עצם גופם לרוב הראשונים. עיין קצות החושן סימן ת"ו סעיף קטן ב'.
מלבד הבעלות על עצמיות הגוף, יש גם בעלות על הממון שהחפץ שווה. ויש לעיין, שהרי בעלות על שווי ממון בנפרד מבעלות על הגוף, הרי שווי הממון הוא רק כח שיש לו לקנות ולא גוף דבר גשמי, וכיצד תיתכן בו בעלות.
כשאדם בעלים על מטבע, אינו מקפיד על בעלותו על עצם הגוף, אלא רק על השווי של החפץ [בלשון הגמרא דעתיה אצורתא. דעתו על הצורה, שבה כתוב השווי של המטבע, ולא על גופה]. לכן מעיקר הדין מותר לראובן להניח בארנקו של שמעון מטבע ולקחת תמורתו מטבע אחר באותו ערך בלא לשאול רשות. כי שמעון אינו מקפיד על גוף המטבע שלו אלא רק על ערך הממון שבו.
יש לעיין כשאדם בעלים על מטבע, האם הוא בעלים גם על עצמיות גופה, רק מרשה לאחר לזכות בו כל זמן שיתן תמורתו מטבע כזו, או שאינו בעלים כלל על גופה של המטבע והוא הפקר.
ונראה לעניות דעתי שגוף המטבע הוא הפקר, כיוון שייאוש גורם שהחפץ ייצא מרשות בעליו לרשות הפקר כמו שביארתי לעיל ס"ו א', ולא כפי שטועים לחשוב שגוף החפץ נשאר של הבעלים גם לאחר יאוש ורק מרשה לאחרים לזכות בו. ומה שאינו מקפיד שכל אדם יזכה בגוף המטבע אם יתן מטבע אחרת כמוה הוא כמו ייאוש.
וכן מוכח מכך שמטבע אינו עושה חליפין. והרי אם יש לו כלי והוא מרשה לאחרים לזכות בכלי אבל עדיין הכלי שלו, בוודאי מועיל הכלי לעשות חליפין, ומה שונה מטבע מזה. אלא בוודאי החילוק שבמטבע הוא בעלים רק על הממון, והגוף עצמו הוא הפקר. וכן יש כמה חילוקי דינים בין מטבע לפרי, ואם מטבע גופו שלו הרי הוא כמו כל פרי, ומה בכך שמרשה לאחרים להחליפו.
הביאור בזה הוא משום שבאמת בעלות על שווי ממון הוא עניין נפרד מבעלות על גוף החפץ. שווי ממון הוא כח, שיש בכוחו לקנות, והבעלות היא על הכח. ובגוף חפץ ששווה פרוטה מונח כח זה. אבל החפץ משמש לכח רק כידית, או ככלי, כדי שיהיה אפשר לאחוז בו ולהיות בעלים עליו. ואין החפץ והכח דבר אחד כלל. על גוף המטבע עצמו אין לבעליו בעלות והוא הפקר, ורק הוא משתמש בגוף המטבע כידית לאחוז את הכח לקנות, שגוף המטבע משמש ככלי או ידית אליו.
וזה דומה למי שמחזיק יין שלו בכלי הפקר. שכל אחד יכול לזכות בכלי ההפקר, אבל אסור לו לשפוך את היין, אבל מותר לו לשפוך את היין לכלי אחר כמו זה ולקחת את הכלי לעצמו. והטעם שאסור לאחרים לקחת ממנו בלי רשות את הכוס עם היין אינו משום גזילת הכוס אלא משום גזילת היין. שאם יגזול את הכוס ולא יעביר את היין לכלי אחר הוא גוזל גם את היין. וכך הגוזל מטבע הוא גזלן משום שגזל את הכח שהמטבע משמשת לו ככלי, ולא משום גוף המטבע עצמו. וזה הביאור שבמטבע דעתיה דאיניש אצורתא ויש בו חילוקי דינים משאר חפצים.
וכמו שלא שייך בעלות על יין בלי שיהיה בתוך איזה כלי, כך לא שייך בעלות על כח לקנות בלי שיהיה מונח באיזה חפץ. אבל אין זה מכריח שגוף החפץ יהיה שלו, ויכול להשתמש גם בחפץ הפקר לשם כך.
מהות הבעלות על ממון, באופן נפרד מגוף החפץ, וכגון מה שהוא בעלים עליו כשהוא בעלים על מטבע, היא שביציאת הכח, שהוא שווי הממון, אל הפועל, יתרבו נכסיו. אמנם בבהמת הקדש שחייב באחריותה אין כאן מי שיכול להוציא לפועל את הכח באופן שהוצאת הכח אל הפועל תרבה נכסיו. שהקדש אינו יכול למכור בהמת הקדש ולקנות בדמיה דבר אחר. מצד שני, מי שנדר את הבהמה יש לו שייכות אצל כח זה באופן הפוך, שהיפסדות הכח בלא שייצא אל הפועל מקטינה את כמות נכסיו. שכיוון שחייב באחריותה אם תיפסד הבהמה יתמעטו נכסיו שהוא חייב באחריותה ויצטרך להביא אחרת.
דעת רבי שמעון ששייכות זו הופכת אותו לבעלים על הכח, שהיינו שווי הממון. ואע"פ שאין הגוף שלו אלא שייך להקדש, לא אכפת לנו שישתמש בגוף ככלי להחזיק את הכח. שכמו שיכול להשתמש בכלי של הפקר להחזיק את הכח שלו, וכמו במטבע, כך יכול להשתמש גם בגוף ששייך לאחר.
וכל זה לא שייך היכן שהבעלים על הגוף יכול למכור. וכגון שלוי יתחייב ליהודה שכל הפסד שיקרה לבהמת יהודה ישלם לו לוי כשווי ההפסד. באופן כזה בוודאי מודה רבי שמעון שלוי לא נעשה הבעלים הממוני של הבהמה אע"פ שהיא גורמת לו לממון. שהרי יהודה יכול לשלם אותה כדמים תמורת חפץ אחר ולהרבות נכסיו, וזוהי שייכות בכח הממון שבה יותר ממה שלוי שייך בו שאם ייפסד יגרום לו למיעוט קנייניו. וכן מבואר מדברי קצות החושן סימן שפ"ו סעיף קטן ז', וזה פשוט.
וגם לרבי יוסי הגלילי בקדשים קלים הממון שייך לבעלים אבל הגוף שייך להקדש, ואין סתירה בזה כיוון שאין חילוק בין משתמש במטבע הפקר ככלי להחזיק שווי הממון או משתמש בבהמת הקדש. ורק בחפץ של אחר שהאחר יכול למכרו אין הוא יכול להשתמש בו ככלי להחזיק בו שוויות ממון שלו, כיוון שכבר הוא משמש להחזיק שוויות ממון של חבירו. אבל מכיוון שהקדש אינו יכול למכור מה ששלו הוא דומה בזה למטבע של הפקר, ולא לחפץ ששייך לאדם אחר שיכול למכרו.
דין טביחה תלוי בבעלות על הגוף עצמו, וצריך שדווקא יהיה גוף הבעלים של הנגנב כדי לחייבו ד' וה' על טביחה. כיוון שטביחה היא עניין ששייך בגוף ולא בממון. אבל לעניין מכירה, וכן לעניין וגונב מבית האיש, תלוי בבעלות על הממון שבו ולא על הגוף". עד כאן דברי שם.
לרבי מאיר שמחייב על דינא דגרמי, למי שסובר שהוא מהתורה, צריך להבין למה הוא מחייב. ואין לזה לימוד אלא הוא מסברא בעלמא, וצריך להבין מה סברתו.
מקושיית התוספות ושאר הראשונים מבואר שהם הבינו בקושיא שלרבי מאיר הסברא היא אותה סברא כמו דבר הגורם לממון כממון דמי.
דהיינו שבדבר שאם יוזק ייגרם על ידי זה הפסד ממון לראובן, גורם הדבר שלראובן יש שווי ממון הנמצא בגוף אותו דבר.
ורבי מאיר סובר אפילו יותר מרבי שמעון וכמו שכתבו תוספות: "דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן דף צ"ח ב') אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון, דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה?
אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן דף צ"ח ב' ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון".
בתירוץ הראשון נשארים התוספות עם ההבנה הזו בדעת רבי מאיר, "ויש לומר דאיכא נמי סברא למימר איפכא, דעד כאן לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו, וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם, אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון".
וכוונתם שבאמת יסוד הסברא של דבר הגורם לממון לרבי שמעון, ודינא דגרמי לרבי מאיר הוא אותו יסוד, רק נחלקו בפרטי הסברא, שמצד אחד רבי מאיר מחמיר שאפילו בדבר שאין גופו ממון, ומצד שני הוא מיקל שזה ניתן להאמר רק בדבר שראוי לכל העולם.
בתירוץ השני כתבו:
"ויש מפרשים דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון, אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון".
וכוונתם לפי הרשב"א והשיטה מקובצת, שרבי מאיר אינו סובר שמשום שהיזק הדבר גורם הפסד ממון לראובן, יש לראובן ממון הנמצא בדבר. אלא שרבי מאיר סובר שאם עשה מעשה מזיק על השטרות, רואים כאילו עשה מעשה מזיק ישר על גוף הממון של בעל השטרות.
לפי זה המחלוקת אם דנים דינא דגרמי אינה נוגעת לשאלה האם בשטרות יש גוף ממון של בעל השטרות, ואין לה שייכות כלל לסברת רבי שמעון שדבר הגורם לממון כממון דמי. אלא המחלוקת עוסקת בגדר מה נחשב "מעשה". שכד לחייב מזיק צריך שיעשה מעשה מזיק. ואפשר להמשיל את זה לשאלה האם כוח כוחו ככוחו דמי. כלומר מעשה גמור אינו צריך להיות דווקא בידיו, וגם אם זרק חץ הוא מעשה גמור שלו. ואם זרק חץ על חץ אחר, ועל ידי זה החץ האחר הלך ופגע בניזק, יש לדון האם גם באופן כזה נחשב מעשה גמור של הזורק הראשון.
ואם החפץ הניזק עומד על שולחן, והוא זרק חץ על השולחן ונשבר השולחן ועל ידי זה נפל החפץ שעליו ונשבר, יש לדון האם זה מעשה מזיק על החפץ.
ובשורף שטרות של חבירו, הוא עשה מעשה על השטרות, ומכח שנשרפו השטרות נעשה הממון אבוד מבעליו. ורבי מאיר סובר שזה נחשב מעשה מזיק על גום הממון, ולחכמים אין כאן חפצא של מעשה מזיק. ואין לזה שייכות כלל לשאלה האם לבעל השטרות יש ממון הנמצא בשטרות.
לפי זה יש הכרח לחלק בין גרמא בנזיקין שפטור לבין דינא דגרמי שקיימא לן כרבי מאיר שחייב. שהנה אם אחד זרק כלי מהגג על כרים וכסתות, ובא אחר וסילק את הכרים והכסתות נאמר בגמרא שפטור כיוון שהוא רק גרמא. ולשיטת רש"י מה שמסלק הכרים פטור זהו רק לחכמים שחולקים על רבי מאיר אבל רבי מאיר שמחייב בדינא דגרמי מחייב. שלרש"י אין חילוק בין גרמא לגרמי. עיין מה שכתבתי בזה בתלמוד מוסבר בבא קמא נ"ו א'.
אם נאמר בסברת רבי מאיר כהתירוץ הראשון של תוספות שהיא כמו סברת דבר הגורם לממון כממון דמי, הרי מוכרח שכדי להתחייב צריך שיעשה מעשה מזיק גמור על דבר שבו שוכן ממונו של ניזק, וזה אינו במסלק כרים וכסתות.
ולפי התירוץ השני של תוספות צריך שיעשה מעשה גמור של פעולה על דבר אחר שהדבר האחר יפעל מכח זה היזק על ממונו הגמור של הניזק. וזה גם אינו במסלק כרים וכסתות.
שהרי אי אפשר לחייב מסברא חיוב דאורייתא על מזיק בלי מעשה מזיק על ממון הניזק. וגרמי יכול להחשב מעשה מזיק על ממון הניזק או משום שממון הניזק נמצא בשטרות, או משום שמעשה שריפת השטרות גורם לאיבוד הממון עצמו שאצל הלווה, ולכן נחשב כמעשה גמור על איבוד הממון כעין כוח כוחו.
אבל אם אין שייכות בין מעשה המזיק להפסד הניזק באחת משתי דרכים אלה אי אפשר שיהיה חייב מדאורייתא.
ולכן באמת מחלקים התוספות, עיין תוספות בבא בתרא כ"ב ב' שכתבו: "הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור וכן בפרק כיצד הרגל (בבא קמא כ"ו ב') זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן אפילו הוא פטור. וכו' [עיין שם עוד מקומות כעין זה].
ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם קט"ז ב' ושם), ומראה דינר לשולחני ונמצא רע, ונפרצה אומר לו גדור, ודן את הדין דחייב לרבי מאיר אפילו לא נשא ונתן בידו, והשורף שטרותיו של חבירו, ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו.
וחילק רבינו יצחק לשון אחד דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו.
ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק. ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעל הבית עצמו עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק.
ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד".
ובדעת רש"י שלא מחלק בין גרמא לגרמי נראה שסובר כהריצב"א.
לפי כל זה מבואר היטב כוונת התוספות בשבועות ל"ז ב', שלפי התירוץ הראשון בתוספות בבא קמא לרבי מאיר יש לניזק ממון בתוך גוף השטרות. מסברת דבר הגורם לממון כממון דמי. ולכן יש דין גנב על הממון הזה והוצרך למעטו מכפל.
ותירוצם השני בשבועות הוא לפי תירוצם השני בבבא קמא, שבאמת אין גוף ממון לניזק בשטרות, וכמו שביארתי לעיל כוונת התוספות בבא קמא ס"ב ב', שאע"פ שאם הזיק את השטרות פטור, ואין לבעל השטרות ממון בשטרות, אם עשה הוצאה מרשות בעלים על השטרות, נעשה חיוב והשיב את הגזילה על גוף השטרות עצמם, שאע"פ שאין בהם ממון מכל מקום יש בהם גוף. ואם שינה את הגוף כמו חפר בקרקע, הייתי סובר שמחיוב השבת הגוף יצטרך לסתום את הבורות, ואם אינו יכול, אפשר שיתחייב על שומתו בשוק ואע"פ אינה שווי הממון שבו, אלא בתורת השבת הגוף. וכמו שביארתי לעיל בדברי התוספות בבא קמא ס"ב ב'. ועל זה נצרך המיעוט.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 