[שמות כ"א, כ"ו-כ"ז: וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ.
רש"י על החומש:
"את עין עבדו" – כנעני. אבל עברי אינו יוצא בשן ועין כמו שאמרנו אצל לא תצא כצאת העבדים.
"תחת עינו" – (מכילתא) וכן בכ"ד ראשי אברים אצבעות הידים והרגלים ושתי אזנים והחוטם וראש הגויה שהוא גיד האמה. ולמה נאמר שן ועין, שאם נאמר עין ולא נאמר שן הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו והרי שן לא נברא עמו, ואם נאמר שן ולא נאמר עין הייתי אומר אפילו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין]
מתקיף [מקשה] לה ר' זירא אימא סימא את עינו ניפוק [ייצא] בעינו, הפיל את שינו ניפוק בשינו, סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו ושינו? [ולעולם דמי לא ניתב ליה [ולעולם דמים לא יתן לו]. רש"י. רבי זירא מקשה שאפשר לפרש את הפסוק שאם הפיל את שינו וסימא את עינו, נאמר שיוצא לחירות תחת השן והעין ביחד, ולא משלם לו האדון דמים כלל]
אמר אביי עליך אמר קרא: (שמות כא, כו) "תחת עינו" – ולא תחת עינו ושינו. "תחת שינו" – ולא תחת שינו ועינו.
אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא [אף אנחנו גם שנינו, במשנה לעיל ע"ב ב', שהכחשה תחילת הזמה היא וכרבא]: "גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל".
מאי לאו דהעידו על הגניבה [שגנב באחד בשבת. רש"י] וחזרו והעידו על הטביחה [וחזרו והעידו שטבח בשני בשבת. רש"י], והוזמו על הגניבה [והוזמו על יום ראשון בשלישי בשבת. רש"י] וחזרו והוזמו על הטביחה [וחזרו והוזמו ברביעי בשבת על יום שני. רש"י], והא כיון שהוזמו על הגניבה לגבי טביחה הוה להו מוכחשין [ביום שלישי אחרי שהוזמו על הגניבה הם מוכחשים על הטביחה, שאם אין גניבה אין טביחה] וקתני משלמין לו את הכל [וקתני משלמין ד' וה' ואע"ג דמשלישי בשבת היו מוכחשים על הטביחה דכיון דלא גנב לא טבח. רש"י], ואי סלקא דעתך הכחשה לאו תחילת הזמה היא אטביחה אמאי משלמין, אלא לאו שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא?
אמרי הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה [ונתחייבו בתשלומי שלשה ועדיין עדות גניבה קיימת וכשהוזמו ונתחייבו בכפל הרי חמשה. רש"י. ועיין תוספות לעיל ע"ג א' דיבור המתחיל "שהעידו", שכתבו: " וכן לקמן כי משני מתניתין לאביי אהא דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה היא, ומוקי לה כשהוזמו תחילה על הטביחה, אין חושש לתרץ למאי דאמר אביי למפרע הוא נפסל כי לפי זה היה צריך להעמידה כגון שהעידו בבת אחת, אלא דדרך הגמרא הוא שאין חושש לתרץ אלא הקושיא שמקשה לו". ועיין עוד מה שכתבתי בזה לעיל ע"ב ב' שקשה מכאן על שיטת הטור שמפרש שלאביי מה שעדים מזימים נאמנים איננו חידוש].
ובפלוגתא [ובפלוגתא [במחלוקת] דאביי ורבא פליגי נמי [גם] ר' יוחנן ור' אלעזר. רש"י] עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו, רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד [אחד. או רבי יוחנן או רבי אלעזר] אמר נהרגין, וחד אמר אין נהרגין.
תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר אין נהרגין, דאמר רבי אלעזר עדים שהוכחשו בנפש [ולא הוזמו. רש"י] לוקין [לוקין משום "לא תענה [ברעך עד שקר]" ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא, הא מייתי בהדיא במס' מכות (ב' ב') דמלקות בעדים זוממין כתיב מוהצדיקו הצדיק וגו' [יש לימוד מיוחד של חיוב מלקות בעדות שקר אע"פ שאין בו מעשה]. רש"י], ואי סלקא דעתך רבי אלעזר הוא דאמר נהרגין, אמאי [למה] לוקין, הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו [ואי סלקא דעתך לרבי אלעזר אם הוזמו אחרי כן נהרגין, כי לא [כשלא] הוזמו אמאי לוקין, הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שלא יעשה כך שלא ימיתוהו בית דין, ואין לוקין עליו דמיתת בית דין הוא עונשו של לאו. רש"י], אלא לאו שמע מינה רבי אלעזר הוא דאמר אין נהרגין? תסתיים [הגמרא מסכימה שלמסקנה מוכח שרבי אליעזר הוא שאמר אין נהרגין כיוון שהכחשה אינה תחילת הזמה].
לוקין? תרי ותרי נינהו [שנים ושניים הם], מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני [מה ראית שסמכת על אלה, סמוך על אלה]?
[בהזמה שהמזימים מעידים על גופם של עדים עמנו הייתם באותה שעה, חידשה התורה שהעדים המזימים נאמנין לסתור דברי הראשונים, ולכן מובן שילקו הראשונים משום לא תענה ברעך עד שקר. אבל בהכחשה שמעידים על המעשה שלא היה כמו שהעידו הראשונים, לא חידשה התורה שיהיו האחרונים נאמנים יותר מהראשונים, וכמבואר במסכת מכות ה' א' עיין שם, וכיצד ייתכן שמלקים את הראשונים על עדות שקר, הרי איננו יודעים מי מהם משקר וייתכן שהאחרונים משקרים]
אמר אביי בבא הרוג ברגליו. [אותו שאמר עליו שהוא נהרג בא חי ברגליו לפנינו. רש"י. ומשום כך לוקים העדים שהעידו שראובן הרג אותו, ולא משום שהוכחשו]
מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו, משלם תשלומי כפל [דהאיכא סהדי אגניבה [שהרי יש עדים על גניבה]. רש"י] ואינו משלם תשלומי ד' וה' [על הודאת עצמו דמודה בקנס פטור. רש"י].
גנב וטבח בשבת [פטור אטביחה דהוי מתחייב בנפשו. רש"י. וכן בטבח לעבודה זרה], גנב וטבח לעבודה זרה, גנב משל אביו ומת אביו [והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא. רש"י. אע"פ שחלק מהבהמה של אחיו כיוון שיש לו חלק בה אין כאן טביחה של כל הבהמה, ולומדים מפסוק שאינו חייב ד' וה' עד שיטבח את כולה, עיין לעיל ע"א ב'] ואחר כך טבח ומכר, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר [כי קא טבח דהקדש טבח ולא דבעלים [כשטבח של הקדש טבח ולא של בעלים]. רש"י], משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'.
רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותם משלם תשלומי ד' וה', שאין חייב באחריותם פטור. [בגמרא מפרש אהייא [על איזו]. רש"י]
גמ' "על פי עד אחד", פשיטא? [בשלמא על פי עצמו אצטריך לאשמועינן דמודה בקנס פטור, אלא על פי עד אחד למה לי. רש"י]
אמרי הא קא משמע לן על פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה על פי עד אחד כי אתי [כשבא] עד אחד מצטרף בהדיה [עמו] מיחייב [דהלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר סנהדרין (ל' א') שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו. רש"י], על פי עצמו נמי [גם] כי אתו [כשבאים] עדים מיחייב [וכי אמרינן דמודה בקנס פטור היכא [היכן] דלא באו עדים אחרי כן. רש"י]. לאפוקי מדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור.
גופא: אמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור.
איתיביה רב חסדא לרב הונא: "מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי [שם העבד. רש"י] עבדו, והיה שמח שמחה גדולה
[לפי שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה. רש"י].
מצאו לר' יהושע. אמר לו אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות?
אמר לו למה?
אמר לו שסמיתי את עינו.
אמר לו אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים [ועל פי עצמך לא תשלם קנס. רש"י. מה שהעבד משתחרר הוא קנס לרבו ואינו מתחייב קנס על פי עצמו ולכן לא ישתחרר עבדו]".
הא יש לו עדים [ואתו בתר [ובאו אחר] הודאה. רש"י] חייב. ושמעינן מינה מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב.
אמר ליה שאני רבן גמליאל דלא בפני בית דין אודי. [רב חידש שהודאה לא רק שאינה מספיקה לחייב בקנס, אלא היא סיבה לפטור לגמרי מקנס אפילו כשבאו עדים אחר כך. וזה דווקא אם הודה בבית דין, שאז ההודאה פוטרת אותו לגמרי גם אם באו עדים אחר כך. אבל הודאה מחוץ לבית דין אינה פוטרת אם באו עדים אחר כך, ורבן גמליאל הודה חוץ לבית דין ולכן אמר לו רבי יהושע שאם היו לו עדים היה מתחייב]
והא ר' יהושע אב בית דין הוה?
שלא בבית דין הוה קאי. [לא היו בית דין יושבין, ולא מקום ישיבת בית דין הוה, אלא בשוק הודה לו. רש"י]
.
(כתב בשיטה מקובצת (בשם הרשב"א):
אמר ליה אין בדבריך כלום וכו'. מכאן נראה דבלא עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של רבן גמליאל היה גדול וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מאי הוי, הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עינו, אלא שמע מינה דאפילו תפס מפקינן מיניה דאינו זוכה אלא בבית דין ובעדים.
אלא דקשיא לי ברייתא דלעיל מעידין אנו באיש פלוני שסימא וכו' משלמין דמי עין לעבד אלמא משעה שהפיל את שנו יצא לחירות וכשסימא את עינו לאחר מכאן אפילו קודם שנגמר בדין נתחייב לו דמי עינו ואמאי והא לא עמד בדין על עינו ולא יצא עדיין לחירות. ויש לומר כל שבאו עדים לבסוף נמצא בן חורין למפרע אלא שגזרת הכתוב היא שלא להוציאו לחירות אלא על ידי עדים. הרשב"א ז"ל:
ומהא שמעינן דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ליתן דאם כן יוציאנו רבן גמליאל לחירות כדי לצאת ידי שמים. וכן אמרו בירושלמי סוף פרק אלו נערות ודייקי לה מהא דרבן גמליאל וכו'. הרשב"א ז"ל.
.
– – –
.
כתב בספר הקדוש בניהו בן יהוידע מהגאון בעל הבן איש חי ז"ל:
"שסימא את עין טבי עבדו. נראה לומר בסייעתא דשמיא על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל, בדבש לפי, בשם הרמ"ד ז"ל, דטבי עבדו של רבן גמליאל היה גלגול חם, והיה הבירור מהטוב שבו, ולכן נקרא טבי עד כאן לשונו. [ובג"נ מהרמ"ע מפאנו כתב: "חם הוא טבי עבדו של רבן גמליאל וזה תיקונו, ובמספר קטן עולה חם כמו טבי, וידוע כי חם עבד עבדים, ואמרו במדרש רבה הרבה עבדים היה לחם אבי כנען דראוי לסמוך כטבי עבדו של רבן גמליאל". ובשעה"ג כתב: "לכן מן חם בן נח יצא טבי עבדו של רבן גמליאל, ולכן נקרא טבי, על שם שהוא מבחינת הטוב שהיתה עדיין מעורבת ברע, ועתה נתנה בטבי"]
וידוע דהכתוב תלה עון חם בראייתו, דכתיב [בראשית ט' כ"ב] "וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ", ושבח את אחיו בראיה, דכתיב [שם שם כ"ג] "ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו", לכן נתגלגל הדבר עתה, שסימא רבן גמליאל את עיניו לכפר על אותו גלגול, ולכן נקרא טבי אותיות יבט, ודוק".
חום בא מהתאחדות הצורה בחומר. וחם הוא מצד התאחדות ביותר ומשכנו באקלימים החמים. ויפת הוא להיפך מבחינת חסרון התאחדות ושייך בו קרירות ומשכנו באקלימים הקרים. ושם הוא הממוצע. וביותר שייך ביפת היופי כיוון שהיופי עיקרו הוא בצורה הנבדלת מהחומר, והוא עניין לשון יוון כמבואר במגילה ט' ב', שחכמי יוון יודעים לראות את הצורות הטהורות ולהנות מיופיין והוא עניין הפילוסופיה. שעיקר עניין ראייה הוא הבחנת הצורה מהחומר, שהראיה היא לעולם ראיית הצורה. ובחטא אדם נתחדש בושה במה שהיו ערומים כיוון שהצורה אחרי החטא לא נתגלתה בחומר בשלמות כראוי לה, ולמי שמשיג את הצורה הנבדלת היה בושה במה שנתגלתה בחומר בפחיתות ממעלתה. וחם לא בוש לראות ערוות אביו כיוון שחסרה לו ההשגה במעלת הצורה כמו שהיא, שהיה חסר לו בכח הראייה כיוון שהיה בהתאחדות עם החומר יותר מהמידה האמצעית והראיה היא מצד הצורה.
ואם היה נתקן כח הראיה של חם על ידי שנסתמא טבי, אז כמו שנאמר על יפת וישכון באהלי שם, וכמו שאמר במגילה שם "יפיותו של יפת יהא באהלי שם", ופירש רש"י שם שהכוונה ללשון יוון, וביונתן על בראשית ט' כ"ז תרגם: "יַשְׁפַּר יְיָ תְּחוּמֵיהּ דְיֶפֶת וְיִתְגַיְירוּן בְּנוֹי וְיִשְׁרוּן בְּמֶדְרָשָׁא דְשֵׁם", כך היינו זוכים שגם כוחו של חם ישרה באהלי שם ושוב היה אהלו של שם במידה האמצעית ממש, ולא נוטה לצד הקרירות אחרי ששורה בו רק יפת ולא חם. ועל ידי זה היה נשלם נצחונו של יעקב על שרו של עשיו, ולכן שמח רבן גמליאל שמחה גדולה. אבל לא זכינו ולא נשתחרר טבי. ועיין עוד בזה במאמר "מעלת הגשמיות – יעקב ועשיו")
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 