והתניא [יש גרסה אחרת לאותה ברייתא שמסתיימת כך]: "אמר לו אין בדבריך כלום שכבר הודית"? [שכבר הודית – משמע אפילו אתו עדים בתר הכי [אפילו באו עדים אחר כך] פטור. רש"י]
מאי לאו תנאי היא [האם לא מחלוקת תנאים היא], האי תנא דאמר "שכבר אין לך עדים" סבר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב, והאי תנא דאמר "שכבר הודית" סבר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור?
לא. דכולי עלמא מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ובהא קמיפלגי [ובזה חולקים] האי תנא דאמר שכבר אין לך עדים סבר חוץ לבית דין הוה [ולכן אם היו באים עדים אחר כך היה מתחייב], והך תנא דאמר שכבר הודית סבר בבית דין הוה [ולכן גם אם יבואו עדים עדיין יהיה פטור. ושניהם סוברים כרב].
איתמר [נאמר], מודה בקנס ואחר כך באו עדים, רב אמר פטור, ושמואל אמר חייב.
אמר רבא בר אהילאי מאי טעמא דרב: [אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם] (שמות כב, ג) "אם המצא" – בעדים, "תמצא" – בדיינין, פרט למרשיע את עצמו [שהמודה בקנס פטור].
למה לי, (שמות כב, ח) מ"אשר ירשיעון" נפקא? ["עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ". ודורשים "אשר ירשיעון אלהים [דהיינו דיינים] – פרט למרשיע את עצמו, שהמודה בקנס פטור]
אלא שמע מינה מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. ["תמצא" בדיינין – פרט למרשיע את עצמו, והאי קרא למה לי מאשר ירשיעון אלהים נפקא פרט למרשיע את עצמו, אלא לאו שמע מינה חד למודה בקנס ולא בעדים, וחד למודה בקנס ואחרי כן באו עדים. רש"י. אם היה רק פסוק אחד לפטור מודה בקנס היינו אומרים שפטור רק כל זמן שלא באו עדים, ומכך שיש עוד פסוק לפטור מודה בקנס לומדים שאפילו באו עדים אחר כך פטור]
ושמואל אמר לך ההוא מבעי ליה לגנב עצמו, כדתנא דבי חזקיה. [מיבעי ליה לגנב עצמו – לחייב כפל לגנב עצמו [ולא רק לטוען טענת גנב] דדרשינן כלל ופרט מהמצא תמצא כדתנא דבי חזקיה (לעיל ס"ג ב' – ס"ד א'). רש"י]
איתיביה רב לשמואל: "ראה עדים שממשמשים ובאים ואמר גנבתי [וחייב עצמו בקרן. רש"י] אבל לא טבחתי ולא מכרתי, אינו משלם אלא קרן". [רבותא אשמעינן כדאמרינן לקמן דאע"ג דאטביחה לא הודה, ונמצא שטבח או מכר דבאו עדים, פטור, דכיון דמכפל איפטר ליה בהודאה דגנבתי תו לא מחייב ארבעה וחמשה, דכיון דמדלית [שאתה נוטל] כפל מינייהו [מהם], הוי ליה תשלומי שלשה וארבעה והני [ואלה] לא כתיבי. רש"י]
אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שחזרו עדים לאחוריהם. [הקושיא על שמואל היתה שמשמע שהעדים לבסוף העידו ואעפ"כ פטור מכפל וד' וה' כיוון שהודה. ושמואל מיישב שמדובר שהוא רק סבר שהם באים להעיד ולכן הודה, ולבסוף לא העידו, ולכן פטור. אבל אם יעידו יתחייב גם על כפל וד' וה']
והא מדתני סיפא: "רבי אלעזר בר' שמעון אומר יבואו עדים ויעידו [לאחר שהודה ויתחייב קנסא. רש"י]", מכלל דתנא קמא סבר לא [שלא יתחייב אם יבואו עדים ויעידו].
אמר ליה שמואל לאו איכא [יש] ר' אלעזר ברבי שמעון דקאי כוותי [שעומד כמוני]? אנא דאמרי [אני שאומר] כר' אלעזר בר' שמעון.
לשמואל ודאי תנאי [מחלוקת תנאים] היא [לשמואל ודאי תנאי היא דהא לא מצי למימר [לא יכול לומר] דתנא קמא קאי כוותיה [כמוהו], דהשתא ומה הכא דשמע שממשמשין ובאין ומחמת ביעתותייהו [הפחד מהם] אודי, פטר ליה, ואף ע"ג דהדרו אתו [ששוב באו], כל שכן מודה מעצמו ואח"כ באו. רש"י]. לרב מי לימא תנאי היא? [האם לומר מחלוקת תנאים היא. רש"י: לרב מי לימא – מי איצטריכא ליה לאוקמי מילתיה כתנאי, או דלמא מצי לשנויי לר' אלעזר בר ר' שמעון אליביה, ולמימר דשני ליה לר' אלעזר בין ראה עדים שממשמשין ובאין למודה מעצמו בלא פחד עדים]
אמר לך רב אנא דאמרי [אני שאומר] אפילו לרבי אלעזר ברבי שמעון, עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בר' שמעון התם [שם] אלא משום דקא מודי מחמת ביעתותא דעדים [שמודה מחמת פחד העדים], אבל הכא [כאן] דמודה מעצמו, אפילו רבי אלעזר בר' שמעון מודה [שאם באו עדים אחרי הודאתו פטור].
.
(לרב הודאה עושה דין מחודש של פטור מהקנס ולא רק שאין בכוחו לחייב עצמו בקנס. ולזה לא די שמודה אלא צריך דווקא שתהיה בתורת דין הודאה שפועל פטור גמור מהקנס, ויש בו גדרי דינים מה נחשב הודאה לעניין זה, ולא די בהודאה חוץ לבית דין. ולכן סובר רבי אלעזר ברבי שמעון שיש דין של כוונה בהודאה, שמתכוון להודות ולא רק למלט עצמו מתשלום. ואם הודה משום פחד העדים לא היתה כאן כוונה להודות ולא עדיף מהודאה חוץ לבית דין. וזוהי גם סברת רב המנונא לקמן בסמוך שדין הודאה הוא רק אם ההודאה מחייבת אותו בקרן)
.
אמר רב המנונא מסתברא מילתיה דרב [דפטר אפילו אם באו עדים. רש"י] באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור, שהרי חייב עצמו בקרן [באומר גנבתי – דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה, הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל ומארבעה וחמשה. רש"י]. אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב, שהרי פטר עצמו מכלום. [שהרי פטר עצמו מכלום – בהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור הלכך לאו הודאה היא ומשלם אם באו עדים, ולא אמרינן מודה בקנס ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון. רש"י]
אמר רבא קפחתי לסבי דבי רב [רב המנונא קרי סבי דבי רב כדאמר בפרק קמא דסנהדרין (י"ז ב'). קפחתי – יש בידי תשובה לקפח דבריו. רש"י], דהא רבן גמליאל פוטר עצמו מכלום הוה, וקאמר ליה רב חסדא לרב הונא ולא קא משני ליה. [ולא מתרץ לו. לעיל ע"ד ב' הקשה רב חסדא לרב הונא שאמר בשם רב מהברייתא ברבן גמליאל שלא חייב עצמו מאומה בהודאתו, ולא תירץ לו רב הונא שרב אמר רק במקום שמחייב עצמו קרן בהודאתו.
רש"י: דהא רבן גמליאל בהודאה שסימא את עין עבדו פטר עצמו מכלום היה, דאין כאן אלא קנס, וכי מודה מפטר מאיליו, והא חזינן לעיל דאותביה רב חסדא לרב הונא מינה מדוקיא דכבר אין לך עדים הא אתו עדים מחייב, ולא שני ליה רב הונא למימר דשאני רבן גמליאל דפוטר עצמו מכלום הוה, וכי האי גוונא צריכא ליה לאוקמי בחוץ לבית דין הא בבית דין מיפטר ליה בההיא הודאה אליבא דרב]
איתמר נמי [נאמר גם. כרב המנונא], אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גנבתי ובאו עדים שגנב פטור [מכפל] שהרי חייב עצמו בקרן [בהודאה ראשונה הלכך נפטר מן הכפל, וכיון דליכא כפל תו לא מחייב בארבעה וחמשה. רש"י], אבל אמר לא גנב ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר, חייב, שהרי פטר עצמו מכלום. [כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו דיודע הוא דמודה בקנס פטור הלכך לפטור עצמו נתכוין. רש"י]
.
(משמע מרש"י כאן שהטעם שצריך שיתחייב בהודאתו בקרן הוא משום שכדי לפטור צריכה ההודאה בכוונה להודות ולא די בכוונה לפטור עצמו. ואם כן יש לעיין שהרי רבן גמליאל לא התכוון לפטור עצמו אלא רצה לחייב עצמו, ולכן אף שלא חייב עצמו מאומה יהיה די בהודאתו לפטור עצמו, ולא קשה מה שהקשה רבא על רב המנונא.
ולעיל כתב רש"י: "בהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור", ומשמע שכיוון שיודע שייפטר תולים שכוונתו בהודאה רק לפטור עצמו ולא להודות, ומשום הכוונה חסר בדין הודאה לפטרו אף לכשיבואו עדים. ומשמע מהברייתא שרבן גמליאל לא ידע שעבדו לא ישתחרר, ואם כן וודאי כוונתו היתה להודות.
ונראה שהדין תלוי במה שמוכח על ידי מעשיו לפי דעת רוב בני אדם ולא תלוי במה שהוא עצמו חושב בליבו שדברים שבלב אינם דברים. ורוב בני אדם יודעים שייפטרו בהודאה וכוונתם לפטור עצמם ולכן אף אצל רבן גמליאל היה הדין כן)
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 