כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים. [דשחיטה ראויה היא דקיימא לן (זבחים ב' א') כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. וקרן לא חזרה לבעלים דקיימא לן שלא עלו לבעלים לשם חובה. רש"י]. וריש לקיש אמר בשוחט בעלי מומין בחוץ. [שחיטתן היתר בחוץ. רש"י. בעלי מומין היינו שאינם ראויים למזבח, ושוחטן מחוץ לבית המקדש. גם דברי ריש לקיש נמסרו מפי רבין]
תהי [תוהה] בה רבי אלעזר [רבי אלעזר שואל על דברי רבין]: לר' יוחנן שחיטה מתרת, והלא זריקה מתרת? [אחרי השחיטה נאסף הדם בכלי ואחר כך נזרק למזבח ורק אחרי זריקת הדם על המזבח בשרו מותר, ואם כן השחיטה בלבד עדיין לא התירה אותו והיא שחיטה שאינה ראויה שאינה מחייבת בתשלומי ד' וה' לרבי שמעון]
לריש לקיש שחיטה מתרת, והלא פדייה מתרת? [בעלי מומין שנשחטו בחוץ צריכים פדיון להתירם, והשחיטה לחוד עדיין לא מתירה אותם, והיא שחיטה שאינה ראויה. רש"י: תהי – לשון מריח בקנקן, כמו תהי ליה אקנקניה (בבא בתרא כ"ב א'), כלומר דייק לה רבי אלעזר ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן, וכי שחיטתו מתרת והלא זריקה מתרת, ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא]
אישתמיטתיה [לרבי אלעזר. רש"י. נשמט מזכרונו] הא דרבי שמעון: כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכל העומד לפדות כפדוי דמי. [וכל העומד לפדות כו' – ובעלי מומין כפדוים דמו הואיל וסופן לכך.
ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן, דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזו [שוב אינם ראויים] לפדיון משנשחטו, דשמעינן ליה לרבי שמעון בן לקיש אליבא דר' שמעון בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה (ל"ב ב') קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה, ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד. אבל בבעל מום מעיקרו מודה. רש"י.
ובפסחים י"ג ב' כתב רש"י:
"כל העומד ליזרוק – שאינו מחוסר אלא זריקה. כזרוק דמי – לחול עליו כל שם פסול קדשי קדשים, אבל לאישתרויי לא מישתרי עד דזריק".
אם הוא רק עומד להיזרק ועדיין לא נזרק הוא אסור באכילה, אבל לכל הדינים מלבד אכילה ממש, וכגון לעניין קבלת טומאה, דינו כמו שכבר הותר באכילה, ולכן לרבי שמעון נחשבת שחיטה ראויה, דהיינו שחיטה שמתירה באכילה, ומתחייב עליה קנס של תשלומי ד' וה']
כל העומד לזרוק כזרוק דמי, דתניא: "רבי שמעון אומר, יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין. [לכל קרבן יש זמן הקבוע לאכילתו. אסור להותיר בשר שלא נאכל אחרי זמן זה, ואם עבר והותיר הבשר אסור בהנאה, והוא הקרוי נותר. רש"י: יש נותר שמטמא כו' – לרבי שמעון איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין, דדריש מ"כל האוכל אשר יאכל" אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לנכרי או לישראל קרוי אוכל, בפרק קמא דבכורות (ט' ב'). ואם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה ירדה עליו דין קבלת טומאה ואפילו נאסר לאחר כן מקבלת טומאה]
כיצד? לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין, לאחר זריקה מטמא טומאת אוכלין". [לן לפני זריקה – קדשים הנפסלין להיות נותר בלילה אחת כגון תודה וקדשי קדשים כולן אם לא נזרק דמן ולא ניתר באכילה, אין מטמא טומאת אוכלין. רש"י]
וקיימא לן, מאי לפני זריקה – קודם שנראה לזריקה [לפני שהיה אפשר לזרקו], לאחר זריקה – לאחר שנראה לזריקה. [לאחר שאפשר לזרקו מקבל טומאה כאילו כבר זרקו, אע"פ שעוד לא זרקו ממש, שכל העומד להיזרק כזרוק דמי.
רש"י: וקיימא לן – בפרק המנחות והנסכים דהאי לפני זריקה קודם שנראה לזריקה קאמר, דלא הוה ליה שהות ביום דלאו עומד לזרוק ביום הוה, דליכא למימר [שאין לומר] כזרוק דמי לשוויה אוכלא [לתת בו דין אוכל]]
קודם שנראה לזריקה, לן מאי היא? דלא הויא שהות ביום למזרקיה, דשחטיה סמוך לשקיעת החמה, ואינו מטמא טומאת אוכלין.
לאחר שנראה לזריקה, לן דהויא שהות ביום למזרקיה מטמא טומאת אוכלין. [לן – לאחר שנראה לזריקה דהוי שהות ביום, אוכלא הוא, אלמא כזרוק דמי. רש"י]
אלמא כל העומד לזרוק כזרוק דמי.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 