והא גבי קדשים נמי [גם] נאמר "שור או כשב" [שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה] שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם [אין כלאים באים משניהם. רש"י. שזמן עיבורם אינו שווה וכדלעיל], ונרבי? [נלמד מ"או" לרבות שכלאים ראויים למזבח. וכדלעיל שהיכן שמשמעות הפסוק הפשוטה היא למעט, בא הייתור "או" לרבות]
מדסיפא למעט רישא נמי למעט. [מדסיפא למעט – "או" דסיפא דקרא, "כשב או עז", ודאי למעט אתא [בא], שהרי כלאים באים מהם וממילא משתמע, לרבות לא איצטריך [אין צורך לייתר "או" כדי לרבות, וממילא נשמע שבא למעט], ואי [ואם] לרבות נדמה [שאביו ואמו כבש והוא דומה לעז] כל שכן דלא איצטריך, דכיון דמרישא הוא מתרבי כלאים כל שכן נדמה דקיל [נדמה קל יותר מכלאיים, ואם ריבינו כלאיים כל שכן נדמה ואין צורך לייתר או כדי לרבות נדמה]. רש"י]
אדרבה מדרישא לרבות סיפא נמי לרבות.
האי מאי [זה מה]? אי [אם] אמרת בשלמא למעט, הוא דאיצטריך תרי מיעוטי [שני מיעוטים], דאע"ג דאימעט כלאים איצטריך למעוטי נדמה [שנדמה קל יותר, ואחרי שנפסל כלאים למזבח עדיין היינו סוברים שנדמה ראוי], אלא אי אמרת לרבות, תרי ריבויי [שני ריבויים] למה? השתא [כעת] כלאים אירבי ליה, נדמה מבעיא [אחרי שריבה כלאים כל שכן שנדמה ראוי ואין צריך לרבותו]?
אלא הא דאמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים, למאי הלכתא?
אי [אם] לקדשים בהדיא [בפירוש] כתיב בהו: (ויקרא כב, כז) ""שור או כשב" – פרט לכלאים". [אי לקדשים – למימרא דפסול לקרבן דכתיב בהו "שה" בנדבות בפרשת נסכים (במדבר טו) "או לשה בכבשים וגו'", הא בהדיא כתיב בהו מרבויא ד"או כשב" פרט לכלאים דפסול. רש"י]
אי למעשר, "תחת" "תחת" יליף [לומד] מקדשים. [בגזירה שווה, בשניהם כתוב "תחת". רש"י: אי למעשר בהמה – ואע"ג דלא כתיב ביה שה אלא צאן קאמר רבא דפסול, הא אמרינן בבכורות לענין מילי טובא [דברים הרבה] דגמר [שלמד] "תחת השבט" [שכתוב במעשר בהמה: (ויקרא כ"ז ל"ב) "וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לַיהוָה"] מ"תחת אמו" [שכתוב בקדשים בפסוק שהובא לעיל], הלכך להא מלתא יליף נמי [לדבר זה לומד גם] ופסול. רש"י]
אי לבכור, "העברה" "העברה" יליף ממעשר. [העברה העברה – "והעברת כל פטר רחם לה' [פטר רחם היינו בכור]" (שמות יג) ו"כל אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז). רש"י]
אי נמי [אם גם. עוד דרך ללמוד למעט כלאים מבכור] נדמה אמרת לא, דכתיב (במדבר יח, יז) [אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה] "אך בכור שור" עד שיהא הוא שור ובכורו שור [כמו שהוא שור כך צריך שיהיה בכורו דומה לשור. מכאן לומדים שאם בכורו אינו בצורת שור אף שנולד משור ופרה, והיינו נדמה, אינו בדין בכורה. ועיין עוד ברש"י בכורות ה' ב'], כלאים מבעיא? [אם נדמה אינו בבכורה כל שכן שכלאים אינו בבכורה]
אלא כי איתמר [כשנאמר] דרבא, לענין פטר חמור [שנאמר בו (שמות י"ג י"ג) "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה".
וכתב ברש"י על החומש: ""פטר חמור" – ולא פטר שאר בהמה טמאה, גזרת הכתוב הוא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים. "תפדה בשה" – נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין ביד כהן".
רש"י כאן: לענין פדיון פטר חמור – דכתיב "שה", וקא אשמעינן רבא טעמא דמתניתין דקתני אין פודין בכלאים מהכא [מכאן] הוא [בקדשים מעשר ובכור מפורש הלימוד מהפסוקים ואין צורך בדברי רבא. אבל במשנה לעניין פדיון פטר חמור לא מפורש מניין הוא נלמד מהפסוקים, ולזה בא רבא לבאר שהוא נלמד מבניין אב שהוא מהמידות שהתורה נדרשת בהן]]. כדתנן [בכורות י"ב א']: "אין פודין לא בעגל, ולא בחיה [צבי ואיל. רש"י], ולא בשחוטה [דלאו שה קרינא בה. רש"י], ולא בטריפה, ולא בכלאים [משני מיני בהמות. רש"י. ואף תיש הבא על הרחל שמשני צדדיו הוא שה], ולא בכוי [מבהמה וחיה. רש"י. וברש"י יומא מ"ט ב': תיש הבא על הצביה]".
ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים דתנן [שם]: "רבי אלעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה [דבין רחל ובין עז קרויין שה. רש"י בכורות י"ב א']", למאי הלכתא?
אמר לך רבי אלעזר [אין הכוונה שרבי אלעזר אמר כך, שהוא היה לפני רבא, אלא לשיטת רבי אלעזר יכול הוא לומר וכו'. וכן הוא בכל מקום שיש "אמר לך"] כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא. [לטמא שנולד מן הטהור – פרה שילדה סוס ואביו סוס, או רחל שילדה חזיר ואביו חזיר, דאסור באכילה דכתיב " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים" (דברים יד ד) וכיון דכתיב שה פרט לכלאים כהאי גוונא הוא. רש"י. חידש לאסור באכילה כלאיים בין זכר טמא לנקבה טהורה]
ודלא כרבי יהושע [בכורות ז' א'], דאי [שאם] ר' יהושע מ"שה כשבים [שה הבא משני כבשים. רש"י בכורות ז' א'] ושה עזים" נפקא ליה, עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה.
וטהורה מטמאה מי מיעברא [האם מתעברת]?
אין [הן], דקיימא לן דאיעבר מקלוט כר' שמעון. [קלוט – פרסותיו קלוטות [שור שפרסותיו כפרסות גמל שאינו שוסע שסע], ונולד מן הטהור, ורבי שמעון קרי ליה טמא [וכשאמר לעיל טהור שעיבורו מהטמא אין הכוונה לטמא ממש, שממנו אינו יכול להתעבר, אלא מטהור שפרסותיו קלוטות שלרבי שמעון נקרא טמא], דתניא בכורות (ו' ב'): "רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים, אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה [דהיינו שור שפרסותיו קלוטות וקורא לו גמל כיוון שפרסותיו כגמל]".
ואפילו עברתו [הפרה] מן הטהור משור גמור [שפרסותיו שסועות] קאסר ליה רבי שמעון. ופליג עליה [וחולק עליו] רבי יהושע היכא דעברתו מן הטהור משור שאינו קלוט, ומתירו בסימן אחד של טהרה או מעלה גרה או מפריס פרסה, ודורש "את זה לא תאכלו את הגמל" זה אי אתה אוכל בסימן אחד [גמל מעלה גרה], אבל יש אחר שאתה אוכל בסימן אחד ואי זה זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור [שור שעיבר פרה והוולד פרסותיו קלוטות ומותר בסימן אחד שהוא מעלה גרה]. יכול אף עיבורו מן הטמא? כלומר יכול כשם שאני מכשיר בו כך אני מכשיר בבנו אם נתעברה פרה הימנו, תלמוד לומר "שה כשבים ושה עזים" עד שיהא נולד משני כבשים שיהו אביו ואמו כבשים. וההיא פסולא דבנו דנפקא ליה לר' יהושע מכבשים, משמע ליה לרבא משה [להלכה רבא סובר כרבי יהושע ולא כרבי שמעון, אבל חולק על מקור הדין, שרבי יהושע לומד ששור קלוט הבא על פרה והוולד קלוט אסור באכילה מ"כבשים", ורבא מפרש טעם האיסור משום בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. וכאן כלאיים פירושו שור קלוט, שנחשב כגמל, הבא על פרה שאינה קלוטה. אבל לרבי שמעון גם שור ופרה שאינם קלוטים אם הוולד קלוט אסור, ואין זה יכול להקרא כלאיים]. רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 