בבא קמא – דף ע"ט עמוד ב'

אמר ר' אלעזר, ראוהו שהטמין בחורשין [שנטמן ביער לגנוב בהמות הרועות שם. רש"י] וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

אמאי, הא לא משך? [תוספות: שהטמין בחורשין. פירוש הטמין עצמו, וסלקא דעתך שהלך בחשאי וטבח הבהמה במקום שהוא, ומשום הכי פריך והא לא משך]

אמר רב חסדא שהכישה במקל.

.

(רשב"א:

שהכישה במקל. ופירש הראב"ד ז"ל דהא קא משמע לן דיער מקום משיכה. ואינו מחוור בעיני, דפשיטא דלא גרע מסימטא. אלא קא משמע לן דאף על גב דראוהו כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא, כדמקשינן ומפרקינן וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא.

ואיכא למידק וכי כל שיש עדים לאו גנב הוא, והאמרינן לעיל בפרק הכונס צאן לדיר (נ"ז א') דלסטים מזויין גנב הוא.

ומיהו לספרים דגרסי התם שאני לסטים מזויין דכיון דמטמר מאינשי גנב הוא, לא תיקשי מההיא.

והראב"ד ז"ל תירץ דשאר גנבים בשעה שהולכין לגנוב אין יודעין אם יפגע בהן אדם רק ביציאתן לפיכך הם גנבים, אבל זה שיודע שרואין אותו וגנב הרי זה כגזלן, ואפילו הכי כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא".

 

בדעת הראב"ד יש ג' דרכים לפרש:

האחת שגזלן הוא דווקא ביודע שרואים אותו ואינו חושש. וגנב הוא כשאפשר שרואים אותו, והוא יודע שאפשר שרואים אותו ורק אינו יודע בוודאי אם רואים או לא, וכיוון שאינו יודע בוודאי שרואים אותו יש בזה פחות דרך עזות פנים. ומה שייתכן עדים על גניבה זהו כשראו אותו בצאתו מבית הנגנב והגניבה בידו. או שראו אותו מקודם והוא לא ידע שהם רואים.

השנייה היא שגנב הוא דווקא כשהוא סבור שבוודאי אין רואים אותו, ואם סבור שאפשר שרואים אותו הוא גזלן. ועדים על גניבה הם כשראו אותו יוצא מבית הנגנב.

והשלישית שגנב הוא דווקא כשרצה לגנוב דווקא בסתר ולא באופן שאפשר שיראו אותו. ולא היה גונב אם היה יודע מראש שיראו אותו. אבל אם אחרי שיצא מביתו נזדמנו עדים אפילו לפני שגנב ולא נמנע ממחשבתו שכבר חשב לגנוב, עדיין גנב הוא ולא גזלן, כיוון שתחילת כוונתו היתה לגנוב בסתר. ולפי זה פירוש ביציאתן הוא ביציאתן מבית הגנב ולא מבית הנגנב.

 

לכאורה היה מקום לומר שכל המוציא ממון מרשות חבירו באיסורא היה בכלל גזלן, והיכן שעושה בסתר בדרך גניבה יצא מן הכלל לקבל שם גנב להיקנס כפל וד' וה', וכל שאינו נכנס לגדרי מעשה בדרך גניבה ממילא הוא בכלל גזלן. ונפקא מינה שאם הוא לא באופן שלם בגדרי צורת מעשה גניבה, אין צורך להסביר למה יש עליו שם גזלן ולחקור אם מעשהו דומה לויגזול את החנית מיד המצרי, כי ממילא כל שאינו גנב הוא גזלן.

וגם לפי זה יהיה מסתבר כהדרך השנייה שכתבתי בביאור דברי הראב"ד שכל שאין בו צורת מעשה שלמה של גניבה ממילא יהיה בדין גזילה.

אמנם לעניות דעתי נראה שאינו כן. אלא משמעות המשך הסוגיא כאן שגם גזלן צריך צורת מעשה מחודשת המיוחדת לגזלן. וכן משמעות לשון הרמב"ם פרק א' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ג': "איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה הוא הגוזל, כענין שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי".

וגם גנב צריך צורת מעשה מיוחדת לגנב, וכמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות גניבה הלכה ג': "איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן, לפיכך ליסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף על פי שהבעלים יודעין בשעה שגנב".

אלא יש צורת מעשה מיוחדת לגזלן ויש המיוחדת לגנב. ואם יש מעשה שאינו דומה בצורתו באופן שלם לאף אחד מהם [וכגון ליסטים מזויין שגנב, וכן האופנים שנדונים בסוגייתנו] מכריעים למי הוא קרוב יותר ולשם מטילים אותו. ולא אומרים שאם לא נשלמו בו כל גדרי צורת מעשה גניבה ממילא הוא נופל לדין גזילה וכן לא להיפך.

 

ודוגמה לזה הוא דין ד' אבות נזיקין שלכל אחד יש שם מיוחד וצורת מעשה מיוחדת לו הנותנת לו את שמו, ואם יש מעשה שיש בו צד דמיון לזה וגם לזה, ואינו שלם בגדרי צורת המעשה כאף אחד מהם, מכריעים למה הוא יותר דומה ולשם מטילים אותו ומקבל דיני אותו האב.
.

– – –

.

בקובץ שיעורים כתב:

"היכי דמי גזלן, כגון בניהו ובעלי שכם. וקשה דאם כן שולח יד בפקדון והבעלים לא ידעו, וכן שואל שלא מדעת אמאי הוי גזלן ולא גנב?

ושמא יש לומר דגנב לא הוי אלא היכא דמיטמר נפשיה במתכוין ואילו ראו הבעלים לא היה לוקח, אבל בשואל שלא מדעת אינו מתכוין לעשות בסתר אלא שבמקרה לא נזדמן אדם בשעת מעשה".

וזה מסתבר שאם כוונתו ליטול אפילו אם בוודאי יראו אותו אנשים, מה שבמקרה לא נזדמנו לשם אנשים לא מוציא אותו מדין גזלן. אמנם זה דוחק גדול להעמיד דין שליחות יד בפקדון ושואל שלא מדעת רק באופן כזה.

 

עיין שיטה מקובצת בבא מציעא מ"א א':

"וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין איניש דעלמא אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליה וכדאמר קרא גבי שומרים אם לא שלח ידו. והנוטל לגזול הוא הנוטל על דעת ליטלה כולה או מקצתה לעצמו או שיחסרנה ולא ישלם לבעלים והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן ואף על פי שלא חסר.

והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולחסר הכל או מקצת על דעת לשלם לבעלים. ובזה נחלקו אם צריך חסרון לחייבו באונסין אם לאו.

ושואל שלא מדעת אין דעתו לחסר לבעלים כלום אלא שרוצה להשתמש בו ולהחזירו למקומו ואם הוא תשמיש שראוי לשכר דעתו לתת שכר לבעלים. ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים ואף על פי שאינו מתחסר בתשמיש אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בה נזק. דאלו בדבר שאי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי. וכל זה מיסודו של הרמב"ן. וכן נראה דעת רש"י לקמן. ולהוציא מדברי הרז"ה שכתב בספר המאור דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון חדא מילתא היא והוצרך לדחוק עצמו מאד בשמעתא דילקה בחסר וביתר דלקמן. והפירוש שכתבנו מושכל ומובן לעצמו ואין להרהר אחריו והוא דעת רבותינו בעלי התוספות. הריטב"א. וכן כתב הרשב"א וכמו שכתוב לקמן".

ובקצות החושן סימן שמ"ח סעיף קטן א' דייק מכאן שהגונב על מנת להחזיר או לשלם רק עובר על איסור אבל אינו מתחייב באונסין וקנייני גזילה ונשאר בצריך עיון.

ומהרמב"ם גם משמע שהגונב על מנת להחזיר או לשלם אינו בכלל חיובי גניבה שכתב בפרק א' מהלכות גניבה הלכה ב': "אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך". ומשמע שיש בו רק איסור אבל אין בו כל דיני גנב לעניין חיובי השבה וקנייני גזילה.
ועיין עוד לעיל נ"ז א' מה שכתבתי בעניין חמסן שאינו עובר על גזל לשיטת תוספות.

 

וברמב"ן בבא מציעא שם כתב:

"[תניא רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס פטור הניח מקלו ותרמילו עליה חייב] והא דאמרינן והא לא חסרה אלא שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון. קשיא ליה לרש"י ז"ל דילמא הא דחייב לאו משום דשליחות יד אינה צריכה חסרון אלא משום שהוא שואל שלא מדעת ואי שואל הוי מחייב ואי גזלן הוי מחייב, ובין למאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון ובין למ"ד אינה צריכה חסרון שואל שלא מדעת או שואל הוי או גזלן הוי במה ששאל, זו שאלה שאל רש"י ז"ל ואיני מבין טעמו בתירוצו, אבל טעמו של דבר משום דהאי רועה לא שואל ולא גזלן הוי, דכיון שאינו מבטלה ממלאכת הבעלים והיא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתלך שם ואין זה דעתו להוציאה מרשות הבעלים לא משום שאלה ולא משום גזלה, אין זה לא שואל ולא גזלן שהרי לא נשתמש בה בכולה שיוציאנה ממלאכת הבעלים ומרשותם, אבל מכל מקום כיון שהוא משתמש בה הרי הוא שולח יד בפקדון שהשולח יד בפקדון אפילו במקצת חייב בכל, הכא נמי אע"פ שלא שאלה ולא בטלה ממלאכת הבעלים כיון שנשתמש בה עמהם הרי הוא כשולח יד בפקדון שנטל ממנו מקצת אלא שזה לא חסרה, כנ"ל".

 

לפי זה שליחות יד הוא חידוש בדין שומר ואינו בכל אדם, כיוון שאין בה מעשה הוצאה מרשות בעלים הנדרש לחייב בגניבה או גזל [ועיין כעין זה בברכת שמואל בבא קמא סימן מ' שכתב שטוען טענת גנב היא גניבה מחודשה והיא מדיני שומרים, וגם זה משום שאין בה הוצאה מרשות בעלים באיסורא שהוא יסוד חיוב גזילה וגניבה]. ויש לומר שהחידוש הוא רק להחשיבו כגזלן ולא כגנב גם אם שלח יד בסתר.

 

בשואל שלא מדעת ביאר השיטה מקובצת שעצם מה שהוציא מרשות בעלים זה לחוד אינו מחייב מאומה שהרי דעתו להשיב ואין זו הוצאה מרשות בעלים. ולכן בדבר שאינו עשוי להישבר אין בו דין גזלן אפילו אם אין רצון הבעלים שישאל. ורק בדבר שעשוי להישבר יש בו דין גזלן. וצריך עיון הרי סוף סוף עדיין לא נשבר ומה בכך שיש צד שמא יישבר. ומה שהבעלים חושש לשמא יישבר הרי הוצאה מרשות בעלים נגד רצונו זה לחוד לא מחייב אם אין דרכו להישבר. ואם כן כיוון שכעת לא נשבר מה בכך שיכול להישבר.

ונראה מזה שרק אחרי שנשבר החידוש הוא שאומרים שכעת ההוצאה הראשונה מרשות הבעלים נידונית למפרע כהוצאה באיסורא מרשות בעלים וחייב לשלם כגזלן, ולא אומרים שההוצאה היתה בהתירא אע"פ שרק כעת נשבר. אבל כל זמן שלא נשבר עדיין אין כאן דין הוצאה באיסורא מרשות בעלים לעשותו גזלן או גנב. וכן לעניין השבה מתחייב כמו גזלן (עיין בבא בתרא פ"ח א') אע"פ שלא נשבר כיוון שהוציא מרשות בעלים באופן שיכול להתברר כהוצאה באיסורא שמחייבת בדיני גזלן אם תישבר, חייב לקיים בה והשיב את הגזילה כמו גזלן. ובאופן כזה לא שייך קנס התורה לחייב כפל וד' וה' משום קנס על רישעת ההוצאה מרשות בעלים בדרך גניבה, כיוון שההוצאה בעצמה נעשית רק אחרי שנשבר)

.

אמרי [אומרים. בני הישיבה], וכיון דראוהו, גזלן הוא? [ולא דומה לגנב בפני שנים, דהתם אע"ג דחזו ליה שאר אינשי לא מיסתפי מינייהו [לא מפחד מהם], דמימר אמר לא מינייהו שקילנא מידי [לא מהם אני נוטל מאומה], אבל חורשין מרעה לכל היא ולא ידע דמאן ניהו הך בהמה [של מי היא בהמה זו] וכיון דלא מיסתפי מכולי עלמא גזלן הוא. רש"י. תוספות: כיון דראוהו גזלן הוא. כלומר שעושה במקום גלוי ולא דמי לגונב בבית או בחצר]

כיון דקא מטמרי מנייהו [כיוון שהוא מטמין עצמו מהם] גנב הוא.

ואלא גזלן היכי דמי [איך דומה]?

אמר ר' אבהו, כגון בניהו בן יהוידע, שנאמר: (שמואל ב כג, כא) "ויגזל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו".

ר' יוחנן אמר כגון בעלי שכם, שנאמר: (שופטים ט, כה) "וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם בדרך".

ור' אבהו מאי טעמא לא אמר מהאי?

אמר לך כיון דמטמרי איטמורי לא גזלני נינהו [כיוון שמטמינים את עצמם לא גזלנים הם].

ור' יוחנן הא דקא מטמרי דלא ניחזינהו אינשי וניערקו מנייהו [מה שהם מטמינים עצמם שלא יראו אותם אנשים ויברחו מהם. אבל אינם חוששים שיראו אותם נוטלים את הממון].

.

(תוספות:
"ורבי יוחנן הא דמטמרי כו'. למאן דאמר בהכונס (לעיל נ"ז א') דלר' יוחנן לסטים מזויין כיון דמטמר מאינשי גנב הוא אצטריך להאי טעמא. דלמאן דאמר דגזלן הוא לר' יוחנן לא צריך להאי טעמא כלל")

.

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן [לשלם כפל ארבעה וחמשה. רש"י]?

אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו [השוה כבוד עבד – לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב"ה, אבל גנב לא השוה עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר. רש"י]. כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת, שנאמר: (ישעיהו כט, טו) "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו'" [לסתיר עצה – כמו להסתיר יועץ במסתרים לגנוב להרע. רש"י], וכתיב: (תהלים צד, ז) "ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב", וכתיב: (יחזקאל ט, ט) "כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה". [תוספות: בטוען טענת גנב וטענת גזלן לא שייך האי טעמא כלל]

.

(מהרש"א:

"הגנב כיון שירא מדין של מטה ואינו ירא מדין של מעלה הרי הוא כופר בהשגחה ובשכר ועונש של מעלה. אבל הגזלן אינו כופר בכל זה שהרי גם מדין של מטה שהוא רואה בחוש אינו ירא אלא שהוא מחשיב לו מה שהוא נשכר בגזילו יותר ממה שהוא מפסיד בעונש של מעלה ושל מטה. ודו"ק".

 

בניהו בן יהוידע:

"ואזן של מטה כאלו אינה שומעת. קשא הכא לא שייך למימר אלא חלוקה דעין, אבל אזן מאן דכר שמא הכא.

ונראה לומר בס"ד דכפר זה בתרתי, חדא חשב אין עין רואה את מעשיו ולכך גנב, ועוד היה לחוש על צעקת הנגנב שצועק וקובל ומוסר דין למעלה לפני הקב"ה לעשות משפט בגנב, וכתיב בכיוצא בזה [שמות כ"ב כ"ב] כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו, ולכן נמצא שכפר גם בזה שחשב אין אזן שומעת צעקת בני אדם.

ובזה יובן הא דנקט פסוק ויאמרו לא יראה יה, דזכר שם יה, שזה דכפר בשתים בראיה ושמיעה נמצא פגם באותיות י"ה, דידוע ראיה באות יו"ד, ושמיעה באות ה"א ראשנה, ונרמז זה באותיות גניבה, שהם אותיות גנב יה, ודוק")

.

אמר רבי מאיר משלו משל משום רבן גמליאל, למה הדבר דומה לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך. איזה מהן עונשו מרובה, הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך.

.

(בניהו בן יהוידע:

"קשא מה בא לחדש במשל הזה על דברי רבן יוחנן בן זכאי, דטעם שאמר ריב"ז הוא מפורש היטב בדבריו במלות קצרות, שאמר זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו ואין צריך לדבר זה משל להסבירו באזן השומע, ועל מה חרד ר' מאיר כל החרדה הזאת אחרי שומעו את דברי ריב"ז לתלמידיוללמדנו המשל הזה ששמע משם ר' גמליאל, והא ודאי לולא שראה במשל הזה דבר חידוש לא היה נצרך ר' מאיר ללמדינו המשל הזה.

ונראה לומר בס"ד בהקדים מה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק [תהלים קל"ט כ'] "אשר ימרוך למזמה", הכונה כי עובדי עבודה זרה אומרים השי"ת רם ונשא וגבה מאד ואין כבודו להשגיח בתחתונים השפלים כי מה הארץ החמרית הלזו ומה האדם החמרי הזה היושב בה שישגיח הקב"ה ויביט במעשיו, ורק כבודו יתברך להשגיח במרומים דוקא, וכל כונתם בדברים אלו כדי למצוא היתר לעצמם לעבוד עבודה זרה, דעל ידי כך אומרים אין כבודו יתברך שהאדם יתפלל אליו, ויבקש ממנו דבר ולעבוד אותו, ולכן עושים אמצעי את השמש ואת הירח ואת צבא השמים לעבדם ולהתפלל אליהם.

ולזה אמר אשר ימרוך לשון התרוממות, כל כונתם בזה הוא למזמה לעבוד עבודה זרה.

ובזה פירשו המפרשים [תהלים קי"ג] "רם על כל גוים ה'", והיינו שאומרים רק על השמים כבודו ואין כבודו להשגיח בתחתונים בארץ ויושביה, אך באמת אנחנו אומרים מי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, עד כאן דבריהם.

ולפי זה יש לומר דר' מאיר קשיא ליה בטעמו של ריב"ז, שאמר זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה, מנא ליה הא, ודילמא זה האדם הוא מבעלי דיעה הנפסדת האלה שאומרים מאחר שהוא יתברך רם ונשא אין כבודו להשגיח בתחתונים ובמעשיהם, לכן הביא המשל של רבן גמליאל, אשר נתחכם ר"ג לעשות המשל באנשי העיר ובני המלך, והיינו כי בעלי דיעה הנפסדת על כל פנים הם מודים שיש לעולם השפל הזה מנהיג אשר מסר הקב"ה הנהגת עולם הזה בידו מפני שאין כבודו להשגיח ולהביט בארץ השפלה ויושביה, על כן יאמר אחר שברא הארץ השפלה הלזו מסר אותה ביד צבא השמים שהם המלאכים הנקראים בני האלקים, כמ"ש בסוף פרשת בראשית, ובריש ספר איוב, ועל כן גם אם זה האדם הוא מבעלי דיעה זו צריך שיהיה לו מורא מן צבא השמים אשר לדעתו הנפסדת העולם הזה מסור בידם והם משגיחים ומביטים בו, כי אלו מינה אותם המלך מלכו של עולם, ונמצא על כל פנים חטא בכבודו של מלך מלכו של עולם, ועל זה יבא נכון המשל של ר"ג שעשה בבני העיר ובני המלך, כן זה לא השוה כבוד בני אדם עם כבוד בני המלך הם המלאכים צבא השמים אשר מינה אותם המלך מלכו של עולם על עולם הזה ויושביה ועל מעשיהם")

.

 

אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדול כח של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה.

אמר רבן יוחנן בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו חמשה, שה שהרכיבו על כתיפו ארבעה. [שה שהרכיבו הגנב על כתיפו וזלזל את עצמו בו לפיכך היקל הקב"ה עליו בתשלומין. רש"י]

 

מתני' אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל [ משום ישוב ארץ ישראל שמבעיר את השדות, וכל שדות ארץ ישראל סתמן דישראל. רש"י], אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל. [אבל מגדלין בסוריא – ארם צובה דדוד כיבשה וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחוצה לארץ, ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישוב, ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה. רש"י]

אין מגדלין תרנגולין בירושלים [אפילו ישראל. רש"י] מפני הקדשים [שישראל אוכלים שם בשר שלמים ותודה ומעשר בהמה, ודרך תרנגולים לנקר באשפה שמא יביאו כעדשה מן השרץ ויטמאו את הקדשים. רש"י], ולא כהנים בארץ ישראל [בכל ארץ ישראל. רש"י] מפני הטהרות [שהכהנים אוכלין תרומה הן צריכין להזהר בטהרתן. רש"י].

אין מגדלין חזירין בכל מקום [טעמא מפרש בגמרא. רש"י].

לא יגדל אדם את הכלב [מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו. רש"י] אלא אם כן היה קשור בשלשלת.

אין פורסין נישובים ליונים [פחים שלא ילכדו בהן יוני בני הישוב. רש"י] אלא אם כן היה רחוק מן הישוב ל' ריס [ארבע מילין. רש"י].

גמ' תנו רבנן: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל [ביערות כדמתרגמינן ביער חורשא. רש"י]. בסוריא אפילו בישוב. ואין צריך לומר בחוצה לארץ".

תניא אידך: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו. ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה אבל מגדלין בהמה גסה לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ בהמה גסה אי אפשר להביא מחוצה לארץ. [בהמה גסה צריכה בישוב למשאוי ולחרישה. רש"י]

ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום, וקודם משתה בנו ל' יום, ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום [לקח בהמות קודם לרגל שלשים יום וסמוך לרגל לא יאמר הריני שוחט את המוקדמות ומאחר את האחרונות אף לאחר הרגל עד מלאות שלשים יום למקחן. רש"י]".

דסלקא דעתך אמינא דאי נפק [שאם יצא] ליה רגל, ומכי זבנה עד השתא [ומשקנה אותה עד כעת] אכתי לא מלו ליה תלתין יומין [עדיין לו מלאו לו שלושים יום] לא נימא תלתין משרא שרי ליה לשהויי [לא נאמר שלושים מותר לו להשהות] אלא כיון דנפק ליה רגל לא מבעי ליה לשהויי. והטבח [המקבץ את הבהמות ליום השוק. רש"י] לוקח ושוחט לוקח ושוהה [עד יום השוק שלשים יום למקחו. רש"י], ובלבד שלא ישהה העגונה שבהן ל' יום [המאוחרת למקחו שלקח סמוך לעת השוק לא ישהה אותה לאחר יום השוק להשלים שלשים יום למקחה. העגונה – מאוחרת כמו הלהן תעגנה (רות א) תאחרנה מלהנשא. רש"י].