בבא קמא – דף פ"א עמוד א'

תנו רבנן: "עשרה תנאין התנה יהושע [יהושע בן נון התנה כשהנחיל לבני ישראל את הארץ]:
א] שיהו מרעין בחורשין [שיהו מרעין בהמות בחורשין ושלא יקפיד בעל היער על כך. רש"י],
ב] ומלקטין עצים בשדותיהם [משדה חבירו וכן עשבים למאכל בהמה. רש"י],
ג] ומלקטים עשבים בכל מקום חוץ מתלתן [דמעלו [שמועילים] לה עשבים הגדילות עמה והתולשן מפסיד את התלתן. רש"י],
ד] וקוטמים נטיעות בכל מקום חוץ מגרופיות של זית [וקוטמין נטיעות מן האילן, קוטם בד ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן. חוץ מגרופיות של זית – הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות מלא שני אגרופין, כדאמר בהמוכר את הספינה (בבא בתרא פ' א') והן מחליפות ומוציאות בדין, ומשם אין לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות. רש"י],
ה] ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו [בתחילה – מחדש, וכל שכן מעיינות ישנים שהיו מימות יהושע. רש"י. אם יצא מעיין בשדה של אחד מבני העיר כל בני העיר מסתפקים מהמים],
ו] ומחכין [ומטילין חכה לצוד דגים. רש"י] בימה של טבריא [ואע"פ שבחלק נפתלי היתה כולה כדאמרינן לקמן. רש"י] ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה [דרך ציידים לתקוע יתידות ולעשות גדרי קנים במים להלכד שם דגים וקורין לו במקומינו גזר, ובארץ אשכנז קורין לו ווכ"א, מפני שמעכב ומעמיד את הספינה. רש"י.
שיטה מקובצת: וגאון ז"ל פירש כפירוש רש"י ז"ל וזה לשונו: ובלבד שלא יפרוס קלע שתוקעין יתדות רחבות באמצע המים ומקלעין בקנים מזו לזו, ואחר כך מביאין קופות שהן באמצעיתן רחבות ובשני ראשיהן קצרות, אבל במקום שעשוי פיהן מראש האחד מתחיל להרחיב עד כדי שהדגים נכנסין לשם ולאחר שנכנסו שוב אינן יכולין לצאת, ולא התירו להעמיד קלעים הללו לכל אדם אלא לאותו שבט בלבד, שלא להעמיד את הספינה, אבל צדין הן ברשתות ובמכמורות. עד כאן],
ז] ונפנין לאחורי הגדר ואפילו בשדה מליאה כרכום [לאחורי הגדר – לקמן מפרש לה לא נצרכה אלא ליטול הימנה צרור לקנח ואע"פ שפורץ את הגדר. רש"י. ברש"י בבא מציעא ק"ט א' כתב שכרכום דמיו יקרים],
ח] ומהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים [ומהלכין בשבילי הרשות – סתם בני אדם משהכניסו תבואתם עד שעת הזריעה מפקירים שדותיהם ליכנס בהן כל אדם לקצר את הדרך שלא יקיף והן נקראין שבילי הרשות לפי שברשות עושין, והתנה יהושע שלא יקפידו על כך. עד שתרד רביעה שניה – זמנה בי"ז במרחשון כדאמרינן בתענית (ט"ז א') ומאז והלאה הזרעים צומחות וקשה לה דריסת הרגל.
ומסתלקין לצידי הדרכים – בכל עת ואפילו בזמן שהתבואה בשדות הפקיר לכל אדם להסתלק מן הדרך מפני היתידות וליכנס לגבול שדה חבירו ולילך על המיצר אצל הדרך. מפני יתידות הדרכים – בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתידות מקום דריסת האדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשו כשחיתות. רש"י],
ט] והתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד [מנתק זמורות הנושבות המעכבות אותו, ועולה ויורד עד שמוצא את הדרך. רש"י],
י] ומת מצוה קונה מקומו [מקומו – מקום שנפל שם בעת מותו קנאו לקבורה ואין בעל השדה מעכב עליו. רש"י]".

"שיהו מרעין בחורשין".

.

אמר רב פפא לא אמרן אלא דקה בגסה [בהמה דקה ביער גסה שאינה מכלה את האילנות. רש"י], אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא, וכל שכן גסה בדקה דלא.

[שיטה מקובצת:

פירוש בהמה דקה ביער גדול ומסובך עד להרבה שאין ההיזק ניכר בו כל כך. ויש מפרשים ביער הגסה שאילנותיה גסין ויער הדקה שאילנותיה דקין. הרב המאירי ז"ל.
כתב גאון ז"ל והאי דקאמרינן לעיל אבל מגדלין בהמה גסה בחורשין כגון בשדה שהוא שלו ואף על גב דאיכא למיחש שמהלכת בשדה אחר אין חוששין לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור. וכו'. ודייקא נמי דקתני עלה אף על פי שהיה להם חורשין סמוך לבתיהם אבל בחורשין של רבים אין מגדלין בהמה גסה. ע"כ]

"ומלקטין עצים משדותיהם".

.

לא אמרן אלא בהיזמי והיגי [קוצים וברקנים. רש"י עבודה זרה מ"ז ב'. ובסוכה י"ג א' כתב: מיני סנה], אבל בשאר עצים לא. ואפילו בהיזמי והיגי לא אמרן אלא במחוברין אבל בתלושין לא [אחרי שטרח עליהן בעל השדה ותלשן אסור ליטלן דדעתיה עלייהו. רש"י]. ואפילו במחוברין לא אמרן אלא בלח אבל ביבשים לא [יבשים דעתו עליהם לאור. רש"י]. ובלבד שלא ישרש. [שיטה מקובצת: שלא ישרש שלא יעקור השרשים דשמא ניחא ליה לבעל השדה שגדלים שם. גאון ז"ל]

.

"ומלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן".

.

למימרא [לומר] דתלתן מעלו [מועילים] לה עשבים, ורמינהי: "תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור"? [אין מחייבין אותו לעקור העשבים ממנה משום כלאים לפי דבעל כרחו עתיד ליטלו שמפסיד את התלתן. רש"י]

אמר רב ירמיה לא קשיא כאן לזרע [כאן שהתלתן עומדת ליזרע. רש"י], כאן לזירין [כאן שזרעה לאכול הזירין. רש"י], לזרע קשו לה עשבים דמכחשי לה [קשים לה עשבים שמכחישים אותה], לזירין מעלי לה דכי קיימי ביני עשבים מירכבא. [לזירין מועילים לה שכשעומדים בין העשבים מירכבא. רש"י: דמירכבא – מתפשטת וגודלת על העשבים ונעשין לה סמיכה כעין דלת של כרם. מרש"י שבת קנ"ה א' משמע שזירין הם ענפים לחים בתחילת גידולם. ובשיטה מקובצת בשם גאון כתב: "לזירים – לאכלן כשהן ירק", וגם כן משמע כך]

איבעית אימא [אם רצונך אמור] כאן לאדם כאן לבהמה, דכיון דלבהמה הוא דזרעה עשבים נמי מיבעי לה [עשבים גם צריכים לה].

ומנא ידעינן? [ומנא ידעינן אם זרעה לאדם, דשרי ליה [שמותר לו] למלקט מן העשבים בתנאי יהושע. רש"י]

.

(בקובץ שיעורים דייק מכאן שמספק אסור ללקוט וצריך ידיעה ודאית כדי שיהיה מותר. ולא אומרים ספק ממון להקל.

והדין אמת אבל הדיוק אינו, שיתכן לומר שמספק מותר ללקוט משום שספק ממון לקולא, אבל הרי אמרו שתקנת יהושע היתה שבנזרע לאדם מותר ובנזרע לבהמה אסור. ולא אמרו שלעולם מותר כי יש צד ספק שמא נזרע לאדם ואי אפשר לדעת. ובהכרח אם אמרו לבהמה אסור ולאדם מותר מונח בזה שיש דרך לדעת, וממילא אינו יכול להקל מספק כי יש היכר לדעת,  ועל זה שואלת הגמרא מהו ההיכר.

לפי מה שדייק שכאן אסור מספק הקשה הקובץ שיעורים מהגמרא בבבא בתרא נ"ז עמוד א'-ב', שאומרת לגבי חצר השותפין, שיש דברים שאסור לאחד השותפים להעמיד בחצר שלא בהסכמת חבירו, כיוון שהחצר אינה עומדת לזה והם מפריעים לעבור, ויש דברים שאין מקפידים ומותר להעמיד בחצר ללא רשות מהשותף השני. ונאמר שם שאם יש ספק אם מקפידים על זה או לא מותר לשותף להעמיד בלי רשות מחבירו כיוון שספק ממון להקל.

ואין משם קושיא, שהרי כאן העשבים בתוך שדה שהיא בוודאי של הבעלים, והבעלים בוודאי מוחזק בעשבים, ואם יש ספק אם הם מותרים משום תקנת יהושע הבעלים מוחזק ומספק מעמידים ביד המוחזק ואסור ללקוט מספק כיוון שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בשותפים על הצד שאין מקפידים אם כן השותף השני לא מוחזק בזה לגבי השותף שרוצה להעמיד, ולכן מספק מותר לו להעמיד שאינו מוציא ממון מחזקתו.

ובקובץ שיעורים כתב שכאן יהיה אסור כיוון שבוודאי מהתורה הוא גזל, ותקנת יהושע מפקיעה מדין תורה. ואם יש ספק בתקנה כיוון שמהתורה בוודאי הוא גזל אי אפשר להקל מספק. והוא טעם מסתבר רק שאיני רואה כעת לפום ריהטא מקום שיהיה צורך בו כיוון שבכל מקום מתקנות יהושע הבעלים מוחזק)

.

אמר רב פפא שאריה משארי לאדם [משארי – עשויים כערוגות. רש"י], לא שאריה משארי לבהמה.

[מאירי:

חוץ משדה תלתן, והוא מין קטנית שנותנין לקדרה כעין תבלין ונקרא פניגרי"ק, והעשבים הגדלים עמו מועילים בגדולו ומתוך כך אסור. ומכל מקום דוקא בשנזרע לבהמה, הא אם נזרע לאדם אף העשבים מזיקים לו, שכל שיניקתן [של התלתן] מרובה חשובים לאדם ביותר ומותר אף בשדה תלתן [מותר ללקט כיוון שהעשבים מפריעים ליניקת התלתן, ובנזרע לאדם רצון הבעלים שינקו יותר]. וכו'.
תלתן שזרעו למאכל אדם שעלו עמו עשבים הרי זה מזיק כמו שבארנו, והדברים נכרים שלא מכחו [של הבעלים] נזרעו [אלא עלו מעצמם שלא ברצון בעלים], ומהיכן יודע שאותו תלתן זרוע למאכל אדם, אם הוא נעשה ערוגות ערוגות ודאי זרוע לאדם הוא]

.

"וקוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופיות של זית".

.

פירשו ר' תנחום ור' ברייס משום זקן אחד, בזית כביצה [כשיעור גובה ביצה צריך להניח מן הזית מלמטה סמוך לגזע. רש"י], בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה [מותר לקטום פקק קשר. רש"י], ושאר כל האילנות מן אובו של אילן [מפריו כלומר מענפין הרכין ודקין. רש"י] ולא מן חודו של אילן [מענפין גדולים וגסין כאילן גמור. לישנא אחרינא מחובו של אילן ממחבואתו מקום שיש ענפין הרבה דהיינו באמצע גבהו, ולא מחודו מלמעלה ענף האמצעי שהוא עליון ועיקר האילן. מתשובות הגאונים. רש"י], מן חדש שאינו עושה פירות [בד שגדל וניתוסף בשנה זו שעדיין אין עושה פרי. רש"י] ולא מן ישן שהוא עושה פירות, ממקום שאינו רואה את החמה ולא ממקום שהוא רואה את החמה, שנאמר: (דברים לג, יד) "וממגד תבואות שמש". [ולא ממקום הרואה את החמה – סביבות צדדין מבחוץ מפני שהוא עיקר האילן שהחמה מבשלת שם את הפרי וממתיקו. רש"י]