"ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות" – משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהם.
"ותיקן טבילה לבעלי קריין" – דאורייתא הוא, דכתיב: (ויקרא טו, טז) "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את בשרו במים", דאורייתא הוא לתרומה וקדשים, אתא הוא [בא הוא] תיקן אפילו לדברי תורה [שלא ישנה עד שיטבול. רש"י].
"עשרה דברים נאמרו בירושלים:
א] אין הבית חלוט בה [כדין בתי ערי חומה, אלא גאולה תהיה לו אם ירצה לגאול, ואם יגיע יובל יוצא ביובל כבתי ערי חצרים. רש"י. עיין לקמן מהו דין בתי ערי חומה]
ב] ואינה מביאה עגלה ערופה
ג] ואינה נעשית עיר הנדחת
ד] ואינה מטמאה בנגעים
ה] ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות [זיזין – קורות יוצאין מן הכתלים. גזוזטראות – אולדליו"ר בלע"ז על פני העלייה מבחוץ. רש"י]
ו] ואין עושין בה אשפתות
ז] ואין עושין בה כבשונות [משרפות סיד לקדירות. רש"י]
ח] ואין עושין בה גנות ופרדסות, חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים [גינת ורדין – כך שמה, והיא היתה צריכה לקטורת, והיינו כיפת הירדן כריתות (ו' א'), על שם שדרך הורד לגדל על שפת הירדן. רש"י]
ט] ואין מגדלים בה תרנגולין
י] ואין מלינין בה את המת [מת בה אדם באותו היום קוברים אותו מיד. רש"י]".
[בתי ערי חומה.
ויקרא כ"ה:
כג וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. כד וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם [לרבות בתים ועבד עברי. רש"י] גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. כה כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו [ואין הלוקח יכול לעכב. רש"י]. כו וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. כז וְחִשַּׁב אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. כח וְאִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. כט וְאִישׁ כִּי-יִמְכֹּר בֵּית-מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד-תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ [ימי שנה שלימה קרויים ימים. רש"י]. ל וְאִם לֹא-יִגָּאֵל עַד-מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר-בָּעִיר אֲשֶׁר-לא (לוֹ) חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל. לא וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל-שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב [הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו. רש"י] גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ [מיד אם ירצה ובזה יפה כחו מכח שדות שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים. רש"י] וּבַיֹּבֵל יֵצֵא [בחנם. רש"י].
לב וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. לג וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן-הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר-בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לד וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי-אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם.
ובמשנה ערכין ל"א א':
"המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש. וכו'.
הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאלה היתה חלוטה לו אחד הלוקח ואחד הניתן לו במתנה שנאמר (ויקרא כה) לצמיתות".
ושם במשנה ל"ג א':
"בתי החצרים נותנין להם כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות ונגאלין מיד וכל שנים עשר חדש כבתים, ויוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדות"]
"אין הבית חלוט בה" – דכתיב: (ויקרא כה, ל) "וקם הבית אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו", וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים.
.
(בערכין ל"ב ב' כתב רש"י: אין הבית חלוט – משום דכתיב לקונה אותו לדורותיו, וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים ומאן קא מקני ליה [ומי מקנה לו. כלומר המוכר אין בידו להקנות את הבית לקונה ולכן אינו נחלט ביד הקונה]".
ומחלוקת מובאת במגילה כ"ו א', שרבי יהודה סובר שירושלים היא בחלקו של יהודה וחכמים סוברים שלא נתחלקה לשבטים. וכיוון שבחלוקת הארץ לא זכה בה שום אדם, לעולם הקרקע אינה שייכת לשום אדם שאין מי שאפשר לקנות ממנו. והברייתא כאן שאין הבית חלוט בה היא כחכמים.
ושם נאמר שמשום כך אין משכירים בתים בירושלים [אין משכירין – בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנין להן ונכנסין לתוכן. רש"י].
והקשה בקובץ שיעורים:
"וקשה מה שכתב רש"י דיוצא ביובל, דלא מצינו דין יובל רק במכירת קרקע ולא במכירת עצים ואבנים, ועוד דאין דין יובל אלא במכירה לצמיתות (בבא מציעא ע"ט) ולא במוכר לזמן, והכא אינה מכירה לצמיתות דהא מהאי טעמא אין בה דין בתי ערי חומה, וצריך עיון".
ולעניות דעתי אי אפשר לפרש כפשוטו שאין קניין כלל לשום אדם בירושלים, שאם כן כל אחד יוכל לקחת לעצמו חצר שכבר החזיק בה אחר ויוכל להכנס לביתו של כל אדם בירושלים כחפצו. ויקשה גם מה שכתב רש"י שגואל גם אחרי שנה ומה שייך בזה גאולה הרי כל דאלים גבר ומי שבכוחו יכול להחזיק כחפצו. ועולי רגלים יוכלו להכנס בלא רשות ולא יוכל להוציאם לעולם. ובירושלים לא יהיה דין חצירו של אדם קונה לו. וכל זה זר מאוד.
ובקובץ שיעורים הקשה עוד למה אין משכירים בתים בירושלים הרי העצים והאבנים שלו ויכול לתבוע שכירות עליהם.
ונראה שהנה זה ודאי שירושלים לא נותרה הפקר, שאם כן היתה קניינו של מי שזכה והיה יכול למכור והיה בה דין בתי ערי חומה והיה אפשר להשכיר. אלא היא בבעלות משותפת של כל ישראל. ובחצר השותפין לכל שותף יש זכות שימוש לפי מה שהתנו מתחילה. שאם התנו להניח בה פירות ולא שוורים אסור לו להניח שם שור וכל כיו"ב. וצריך לומר שכך נקבעו תנאי השותפות שמי שזכה בקרקע מתחילה יש לו זכות מכח היותו שותף להשתמש בה כבשלו, וכמו שותף שהניח דבר שמותר לו על פי תנאי השותפות להניח בחצר השותפין, שאין השותף השני יכול לסלק את מה שהניח, כיוון שהנחתו היא מכח בעלותו על החצר בתורת שותף והבעלות על השותפות נותנת לו זכות שימוש זה, והרי השימוש הוא שלו מאחר שתנאי השותפות שיכול לשתמש שימוש כזה, ולכן מדין גזל אסור השותף השני לסלק אותו משם. ולכן יכול מי שדר בירושלים לסלק מרשותו מי שנכנס בלא רשות.
ומתנאי זכויות השימוש בשותפות היה שלא יקנה לצמיתות כדין בתי ערי חומה שלא תהיה כקניין פרטי, והתנו שהזכייה תהיה כדין בתי חצרים.
ומה שאינו יכול להשכיר בעל כרחך הוא משום שכך הם תנאי השותפות שאם לא כן היה יכול לתבוע שכר על העצים והאבנים. ומכח זה יכול גם לסלק את עולי הרגלים שדרו בביתו בחינם אחרי הרגל ואינם יכולים לסרב לצאת לעולם כיוון שיש לו זכות לדור שם.
.
– – –
.
במגילה כ"ו א' כתב הבניהו בן יהוידע:
"אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהם. הטעם שלא נתחלקה ירושלם לשבטים, מפני שהיא מכוונת כנגד ירושלם של מעלה ומחוברת אליה, וכמו ירושלם של מעלה יד כל ישראל שוים בה כן ירושלם של מטה. ובזה יובן הפסוק [יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי-יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהוָה (תהלים קכ"ב ג'-ד')] "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה" – היא ירושלם של מטה, היא "כְּעִיר" – ירושלם של מעלה, "שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו", ששם יד כל ישראל שוה ומחוברים יחד. והעדות זו ניכרת בזמן "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי-יָהּ" – שהוא זמן עליית הרגל שאין משכירין בתים בירושלם")
.
.
[דברים כ"א:
א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה אֶל-נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל-הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת-יְדֵיהֶם עַל-הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה]
"ואינה מביאה עגלה ערופה" – דכתיב (דברים כא, א) "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה", וירושלים לא נתחלקה לשבטים. [מאירי: השנית במה שכבר ידעת בחלל שנמצא באדמה שמודדין העיר הקרובה ומביאין משם עגלה ועורפין אותה כמו שהתבאר במקומו, אין ירושלם בכלל מדידה זו ואין מודדין לה מפני שאין מביאה עגלה ערופה, אלא אם נמצא קרוב לירושלם מניחין אותה ומודדין לשאר עיירות]
[דברים י"ג:
יג כִּי-תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יד יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. טו וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. טז הַכֵּה תַכֶּה אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי-חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ לְפִי-חָרֶב. יז וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. יח וְלֹא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן-הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. יט כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ]
"ואינה נעשית עיר הנדחת" – דכתיב: (דברים יג, יג) "עריך" [משמע שאתה יודע למי מיוחדת היא. רש"י], וירושלים לא נתחלקה לשבטים.
"ואינה מטמאה בנגעים" – דכתיב (ויקרא יד, לד) "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" וירושלים לא נתחלקה לשבטים.
"ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות" – מפני אהל הטומאה [שמא יהא כזית מן המת מוטל בארץ והגזוזטראות מאהילות עליו ועל אנשים הרבה ונמצאת מרבה את הטומאה. רש"י. אם אדם נמצא תחת אוהל עם כזית מן המת הוא נטמא ממנו], ומשום דלא ליתזקו [שלא ינזקו] עולי רגלים.
"ואין עושין בה אשפתות" – משום שקצים. [משום שרצים – דרכן ליגדל באשפה ומרבים טומאה לפי שמתים שם ומטמאים הקדשים שבירושלים. רש"י]
"ואין עושין בה כבשונות" – משום קוטרא. [עשן שמשחיר את החומה וגנאי הוא. רש"י]
"ואין עושין בה גנות ופרדסין" – משום סירחא. [סרחון – עשבים רעים הגדילים שם וזורקין בחוץ ועוד דרך גנות לזבלן ויש סרחון. רש"י]
"ואין מגדלין בה תרנגולין" – משום קדשים. [שתרנגולין מנקרין באשפה ומביאים בשר שרצים בפיהם ומטמאין את הקדשים. רש"י]
"ואין מלינין בה את המת" – גמרא. [מסורת היא בידינו ואין טעם לדבר. רש"י]
.
(איסור הלנת המת.
דברים כ"א כ"ב-כ"ג:
"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".
רש"י:
"כי קללת אלהים תלוי" – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו.
משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו (מלכים א ב ח): "והוא קללני קללה נמרצת".
ובמשנה סנהדרין ו', ד'-ה':
"כיצד תולין אותו [מי שהתחייב מיתת בית דין בתליה], משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה, ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו ותולה אותו. וכו'.
ומתירין אותו מיד.
ואם לן, עובר עליו בלא תעשה, שנאמר (דברים כא) לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי וגו'.
כלומר, מפני מה זה תלוי, מפני שברך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל .
אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת כביכול קלני מראשי, קלני מזרועי.
אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחמר על דמם של צדיקים.
ולא זו בלבד אמרו, אלא כל המלין את מתו, עובר בלא תעשה .
הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר עליו".
ומבואר שלמדו שלא רק בהרוגי בית דין אלא בכל אדם יש דין שלא להלין את המת.
וכן פסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן שנ"ז סעף א':
"אסור להלין המת, אלא אם כן הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות, או כדי שיבאו קרובים או להשמיע עיירות".
ובשיטה מקובצת כאן כתב:
"ואין מלינין בה את המת. קשה לי מאי איריא ירושלים והרי הלכה רווחת שאסור להלין את המת והמלין את מתו עובר בלאו שנאמר לא תלין נבלתו על העץ, כדאיתא בפרק אלו מגלחין. ועוד מאי קאמר ואין מלינין בה את המת גמרא, ופירש רש"י מסורת בידינו ואין טעם לדבר, ומאי גמרא דקאמר הא קרא הוא וכדאמרינן.
ושמא יש לומר דבירושלים אין מלינין ואפילו לכבודו, דאלו בעלמא לכבודו מותר. שיטה")
.
.
"אין מגדלין חזירים בכל מקום". [חוזר לפרש את המשנה (לעיל ע"ט ב')]
תנו רבנן: "כשצרו בית חשמונאי זה על זה [אחים היו ומריבין על דבר המלוכה. רש"י] היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים [היו משלשין – אותם שבפנים מורידין מעל החומה דינרין מתרומת הלשכה בקופה לאותן שבחוץ לקנות תמידין. רש"י]. היה שם זקן אחד [מבפנים. רש"י סוטה מ"ט ב'] שהיה מכיר בחכמת יוונית אמר להם [לעז להם לאותן שבחוץ. רש"י שם] כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה [נעץ צפרניו – תקע שכן דרך חזיר כשגוררין אותו. רש"י] ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה [מחמת המלך שבערה על חילול שמו. רש"י שם].
באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.
ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגנות הצריפין [ועל אותה שעה שנינו – במנחות (ס"ד ב') מעשה שבא העומר שהיה רגיל לבא מן הקרוב לירושלים אותה שעה בא מגנות צריפין רחוק מירושלים, לפי שהחריבו בני המצור את תבואות השדה. רש"י], ושתי הלחם מבקעת עין סוכר [שם מקום. רש"י]".
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 