פרק שמיני – החובל
.
.
מתני' החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער בריפוי בשבת ובושת.
בנזק כיצד? סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה. [וכמה הוא יפה – שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי. רש"י]
.
(עיין לעיל מ"ג א' שהבאתי שבן חורין אינו יכול למכור עצמו לעבד שנאמר עבדי הם ולא עבדים לעבדים (עיין בבא מציעא י' א' ובתוספות שם דיבור המתחיל "כי", וכן לקמן קט"ז ב', ועיין רש"י בבא מציעא ע"ז א', ועיין עוד תוספות בבא מציעא מ"ח א' דיבור המתחיל "והא".
בזמן שהיה היובל נוהג היה אדם נמכר לעבד עברי בגנבתו והיה גם יכול למכור את עצמו. וכמבואר בקידושין מדף י"ד ב' והלאה. ועיין שולחן ערוך יורה דעה רס"ז י"ד. וזוהי מכירה עם דינים מיוחדים, שיכול למכור את עצמו רק אם הוא עני גמור ואין לו מאומה, ואם מכר כשיש לו ממון נראה עיקר שלא חל. וגם אין רבו יכול למכרו. ויש מפרשים שנעשה חפץ שווה כסף רק מכח המכירה ולא היה נדון כחפץ שווה ממון מקודם. ויש מחלוקת ראשונים אם הוקש לקרקעות כמו עבד כנעני. וצריך תלמוד אם לגבי מכירה זו החשיבה אותו התורה כחפץ שווה כסף או שהוא כמו פועל ונראה שיש בזה דעות וצריך תלמוד. מכל מקום עדיין בזמן שאין היובל נוהג בוודאי אינו חפץ שווה ממון מכח עבדי הם ולא עבדים לעבדים ויכול רק להשכיר עצמו למלאכה ולא למכור גופו למלאכה. וכשמשכיר עצמו למלאכה כפועל רק המלאכה לבד היא החפץ שווה כסף שנמכר ולא הוא עצמו).
ואם מכר לא הועילה המכירה. ולכן שיטת הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ה' הלכה ו' [וכן כתב גם בפרק א' מהלכות טוען ונטען הלכה ט"ז] שתשלומי נזק אדם הם קנס. שכיוון שאינו יכול למכור עצמו אינו נחשב ממון ומה שאמרה תורה לשלם כאילו היה ממון הוא חיוב מחודש ולא משום שהפסידו ממון.
עוד יש לעיין שהרא"ש כאן כתב: "סימא את עינו קיטע את ידו שבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד כנעני נמכר בשוק שהוא נמכר לעולם. אבל עבד עברי אין לו שומא להמכר לעולם להפסיד לו בשומא הזאת. שהרי היה יכול למכור את עצמו לשש ולאחר שיצא בשש ימכור עצמו שנית. וכן כל ימיו רואין כמה הוא יפה וכמה היה יפה".
ודברי הרא"ש מסתברים לעניין השומא וצריך עיון מזה על רש"י, אבל קשה שבן חורין ישראל בוודאי לא שייך בו דין עבד כנעני ואינו יכול למכור עצמו להיות עבד כנעני.
ובים של שלמה כאן כתב: " נזק כיצד, סימא את עינו, קיטע את רגלו או ידו, אומדין אותו כמו שהיה עבד כנעני נמכר בשוק ובכמה נפחת מדמיו בלא עין או בלא יד מאם היה לו. אבל לא שיימינן כעבד עברי דאינו נמכר אלא לשש. וזה יכול למכור עצמו שנית אחר שש כל ימיו. וכן בקוטע יד אשה אף שאינה ראויה למכור עצמה כלל מכל מקום שיימינן כגון שהיתה שפחה וכמה נגרעת מכספה.
ומה שפירש רש"י שהיה יכול למכור עצמו לעבד עברי. אין רצונו לומר דשיימינן כך, כדפירשתי, אלא מפרש מה הזיקו ביד זה שנחסר לפי שהיה יכול למכור את עצמו לעבד עברי. וכן האשה יכולה למכור עצמה. ומאחר שלא יוכל למכור עצמו לעולם, וכן האשה אינה יכולה למכור את עצמה, אלא לשכור עצמה למלאכה, לכן שיימינן במידי דפסיקא כעבד או כשפחה כנענית.
ודעת רש"י כן הוא דשיימינן כעבד כנעני דפירש בסוגיא דלקמן (פ"ד ע"ב דיבור המתחיל "ופגם") גבי פגם דאנו דנין בבבל, דהיינו נזק, דשיימינן כשפחה כנענית". עד כאן לשון הים של שלמה.
ונראה להסביר דבריו, שהלימוד עבדי הם ולא עבדים לעבדים אינו מפקיעו כל עיקר מלהיות חפצא של ממון, אלא הוא רק לעניין שאסור למכרו והמכירה לא חלה, אבל עדיין הוא חפצא של ממון. ואין זה דומה לאיסור הנאה, שכאן לא רק שאינו מתייאש [ואפילו באיסור הנאה אם יש לו צורך בו ואינו מתייאש הוא נחשב ממון שלו לעניין אתרוג שיוצא בו כיוון שנחשב שהוא שלו], אלא יש לו הנאת שווי ממון בבעלותו על עצמו שהוא יכול לעשות מלאכה ולהשכיר עצמו למלאכה. ויש לדון אחרי שהוא חפצא של ממון האם המזיקו נחשב שהפסידו דמים, כיוון שדין מזיק הוא לשלם כפי שומתו בשוק ואין לו שומא כיוון שאי אפשר למכרו.
ובזה דעת הרמב"ם שכיוון שאין לו שומא אין כאן דין מזיק ממון מדין מכה בהמה ישלמנה, והוא חיוב מחודש והוא קנס [עיין עוד לקמן פ"ד א' ובדברי הגר"ח סולובייצ'יק שהבאתי שם]. וכמובן מסברא אין זה מוכרח, שאם לאדם יש ממון שראוי להימכר בשוק, רק הוא נמצא במקום שיש שם אריה ואם יציע אותו למכירה לא יקנה אותו שום אדם מחמת האריה שלידו, בוודאי המזיק אותו ישלם כפי שהיה נישום לולא היה שם אריה. שמצד עצמו הוא ראוי להימכר.
וזה תלוי כיצד מפרשים את דין עבדי הם, שלהרמב"ם הפירוש הוא שאינם עבדים לעבדים, דהיינו אין לנהוג בהם כחפץ שווה כסף. ולרש"י הוא רק דין שאסור למכור, ולא בא לומר על מהות החפצא של אדם שאין להחשיבו ממון, אלא רק בא לומר שאין למכרו אע"פ שהוא באמת ממון.
ורש"י כאן לא בא לומר איך שמין אותו, אלא רק בא לומר שהוא ממון ודלא כהרמב"ם. וכוונתו שלולא האריה שיש כאן מצד מצוות התורה של עבדי הם, אלא מדיני ממונות לחוד, אם היה רוצה היה יכול למכור עצמו, ונמצא שהוא חפצא של ממון. ואמר עבד עברי כיוון שהוא עברי ולא כנעני ממילא מכירתו היא מכירת עבד עברי ולא עבד כנעני. וכיוון שהוא מדבר מה היה מצד דיני ממונות לולא חידוש מצוות התורה אין נפקא מינה כי מה שעבד עברי יוצא בשנה השביעית הוא גם מצד חידוש מצוות התורה וכעת מדבר מצד דיני ממונות לחוד ומדיני ממונות לחוד עבד עברי יכול להימכר לצמיתות ודמיו שווים לעבד כנעני. ואחרי שנתחדש שמדיני ממונות לחוד הוא ממון ושומתו לפי זה, ממילא כשבאים לדין כמה שמין צריך לומר שדנים לפי שווי עבד כנעני שנמכר לצמיתות, שאם נאמר לפי שומת עבד עברי יתפרש כפי שומתו שיוצא בשנה השביעית וזה אינו. והאמת שהיה נכון לומר לדינא ששמין כפי שומת עבד עברי לפי דיני ממונות לחוד שבהם הוא נמכר לצמיתות ושווים דמיו לעבד כנעני, רק שכשהנדון אינו לבאר הסברא למה משלם המזיק אלא להודיע לדינא כמה ישלם, זו אריכות לשון ללא צורך.
.
ועיין רש"י בבא בתרא י"ג א' שכתב:
"הכי גרסינן שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא – העבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לבן חורין שאין עבד עברי נמכר אלא לשש". ועיין בזה בביאור הגר"א על חושן משפט ת"כ סעיף קטן כ' שנראה כוונתו להוכיח מזה שגם לשיטת רש"י שמין נזק כעבד כנעני וכהים של שלמה)
.
.
צער – כואו בשפוד או במסמר [כאב המכה. רש"י], ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה, אומדין כמה אדם כיוצא בזה [לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאיבו. רש"י] רוצה ליטול להיות מצטער כך.
ריפוי – הכהו חייב לרפאותו [שיטה מקובצת: ריפוי חייב לרפאותו. כלומר לשכור לו רופא שירפאהו. אף על פי שהחובל רופא לפי שיכול הנחבל לומר לו דמית עלי כאריא ארבא [אתה דומה עלי כאריה אורב]. ואף על פי שהיה לו לחובל אוהב נאמן רופא ורוצה לרפאותו בחנם [והמזיק אומר שלא ישלם דמי רופא אלא ישלח את ידידו לרפא בחינם], יכול הנחבל לומר לו אסיא דמגן [רפואה בחינם] מגן שוה [שווה חינם. כלומר לא שווה מאומה] לפי שאינו מתבייש מן החולה וממשיך אותו בדברים ורפואות שאינן מועילות. הר"ר יהונתן ז"ל].
עלה בו צמחים, אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור.
חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו [שיטה מקובצת: חיתה ונסתרה חייב. כלומר שלא חיתה כל צרכה אלא שנדמית כאלו חיתה ואחר כך נסתרה. ולשון סתירה בזה הוא ענין חזרת המכה לקדמותה. הרב המאירי ז"ל]. חייתה כל צורכה אינו חייב לרפאותו.
שבת – רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. [שבת – כל ימי החולי רואים אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירתו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה כבידה אפילו בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן. רש"י]
בושת – הכל לפי המבייש [אדם קל שבייש בושתו מרובה. רש"י] והמתבייש [אדם חשוב שנתבייש בושתו מרובה. וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי [נלמדים], נזק דכתיב עין תחת עין, צער פצע תחת פצע, דהכי דרשינן בגמרא, ריפוי ושבת רק שבתו יתן ורפא ירפא, בושת דכתיב וקצותה את כפה ממון. רש"י].
גמ' אמאי [למה], (שמות כא, כד) "עין תחת עין" אמר רחמנא, אימא [אמור] עין ממש?
לא סלקא דעתך [לא עולה בדעתך? כלומר אתה יכול להבין את התירוץ בעצמך], דתניא: "יכול סימא את עינו מסמא את עינו, קטע את ידו מקטע את ידו, שיבר את רגלו משבר את רגלו? תלמוד לומר: מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין [לקמן מפרש לקראי הי [איזה] מכה קאמר. רש"י].
ואם נפשך [רצונך] לומר [ואם יש לך להשיב ולהקשות כלום על טעם זה צא ולמד ממדרש אחר. ולקמן בעי מאי הוי ליה לאקשויי. רש"י] הרי הוא אומר: (במדבר לה, לא) "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות [כי מות יומת]", לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין". [לאחר שנקטעו. רש"י. ואם חוזרים ומתרפאים הוא סוגיא לקמן פ"ו א', וכתבתי בזה בברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן כ"ח]
הי [איזה] מכה?
אילימא [אם לומר] (ויקרא כד, כא) "מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" ההוא בקטלא [ברציחה] כתיב. [ותשלומין אין שם. רש"י. מכה אדם בפסוק הזה מדבר ברוצח אדם ולא במזיק אדם ועל רוצח לא לומדים ממכה בהמה שישלם]
אלא מהכא [מכאן]: [וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ [רמב"ן: "נפש תחת נפש" – בבהמה ממש שיצטרך לקנות לו בהמה כבהמתו, אבל שישלם לו דמים בשווי הנזק אשר עשה לו, וכן שבר תחת שבר עין תחת עין (בפסוק כ) על דעת רבותינו (ב"ק פג)]. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ] (ויקרא כד, יח) "מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש", וסמיך ליה (ויקרא כד, יט) "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו".
האי לאו מכה הוא? [באדם נאמר "יתן מום" ולא נאמר לשון הכאה. משמעות הברייתא שלומדים מגזירה שווה, דהיינו שאותה תיבה נאמרה בשני המקומות ולומדים לתת דין של זה בזה, וצריך דווקא שתהא אותה תיבה ולא די בכך שהמשמעות שווה]
הכאה הכאה קאמרינן, מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומין אף הכאה האמורה באדם לתשלומין. [הכאה הכאה גמרינן – אע"ג דקראי לא דמו [שהפסוקים לא דומים] גמרינן גזירה שוה. כדתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן עירובין (נ"א א'). ומכה אדם דקתני הכא הכאה הוא דקאמר, ומכי יתן מום גמר [למד], דמום על ידי הכאה בא. רש"י]
והא כתיב: (ויקרא כד, יז) [וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ] "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת"? [ולקטלא לא אתא [בא] קרא אלא לראשי אברים, כדכתיב בתריה עין תחת עין, וכתיב יומת, כלומר ינטל אברו וימות אותו אבר. רש"י]
בממון.
ממאי דבממון, אימא [אמור] במיתה ממש?
לא סלקא דעתך [לא עולה בדעתך להבין מעצמך]? חדא דהא איתקש ל"מכה בהמה ישלמנה", ועוד כתיב בתריה [אחריו]: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", ושמע מינה ממון.
ומאי אם נפשך לומר? [מאי הוה ליה לאקשויי. רש"י. לעיל בברייתא הביא את הלימוד: מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין", והוסיפה הברייתא שאם רצונך יש לימוד נוסף, ומשמע שהביא לימוד שני כיוון שיש להקשות על הלימוד הראשון, ושואל כעת מה יש להקשות]
תו [עוד] קא קשיא לתנא, מאי חזית דילפת [מה ראית שלמדת] ממכה בהמה, לילף [ללמוד] ממכה אדם? [נילף ממכה אדם – שנהרג ממש, והכא נמי [וכאן גם] "כי יתן מום" מום ממש. רש"י]
אמרי דנין ניזקין מניזקין ואין דנין ניזקין ממיתה. [כלומר משום האי פירכא לא הוה מדחיק תנא למילף מלא תקחו, הא מצי לשנויי הכי [לתרץ כך] דנין ניזקין מניזקין כו'. רש"י]
אדרבה דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה?
היינו דקתני: "אם נפשך לומר הרי הוא אומר "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" – לנפש רוצח אי [אין] אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין".
והאי "לא תקחו כופר לנפש רוצח" למעוטי ראשי אברים הוא דאתא [שבא. ללמדנו שלא מחסרים למזיק אדם ראשי אברים כמו שהזיק]?
האי מבעי ליה [זה נצרך לו] דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי [לא תעשה בו שתיים] לא תשקול מיניה ממון ותקטליה [לא תקח ממנו ממון ותהרגו. שאם רוצח התחייב ממון והרג נפש באותו מעשה הוא חייב מיתה ופטור על הממון שאינו מתחייב שתיים אלא רק אחת החמורה שבהן].
האי (דברים כה, ב) [וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר] "מכדי רשעתו" נפקא [יוצאת. דהיינו נלמדת], רשעה אחת אתה מחייבו ואי [ואין] אתה מחייבו שתי רשעיות.
ואכתי מבעי ליה [ועדיין נצרך לו] דקאמר רחמנא לא תשקול ממון ותפטריה? [לא תיטול ממון ותפטור אותו. הפסוק "לא תקחו כופר לנפש רוצח" נצרך ללמדנו שלא נקנוס את הרוצח בממון ונפטור אותו ממיתה. רש"י: ואכתי מבעי ליה לא תשקול ממונא ותפטריה מקטלא, ולגופיה אצטריך ולא למעוטי אחריני]
אם כן לכתוב רחמנא לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות, "לנפש רוצח" למה לי, שמע מינה לנפש רוצח אי [אין] אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין. ["לנפש רוצח" דלא אצטריך אתי למעוטי [בא למעט] ראשי אברים שאינן נפש. רש"י]
וכי מאחר דכתיב "לא תקחו כופר", מכה מכה [הלימוד הראשון בברייתא] למה לי?
אמרי, אי מהאי הוה אמינא [אם מזה היינו אומרים] אי בעי עינו ניתיב ואי בעי דמי עינו ניתיב [אם רוצה עינו יתן ואם רוצה דמי עינו יתן. היה אפשר לפרש שהמזיק יוכל לבחור כרצונו אם נחסיר ממנו איבר או ישלם. במאירי מבואר שהיינו אומרים שהמזיק יוכל לבחור ולא שהניזק יבחר], קא משמע לן מבהמה, מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין.
תניא: "ר' דוסתאי בן יהודה אומר "עין תחת עין" – ממון.
אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש?
אמרת הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין?
וכי תימא כל כי האי שקיל מיניה ממונא? [וכי תאמר כל כמו זה נוטל ממנו ממון. שאם אין העין שווה גדלה נוטל ממון, ואם היא שווה מסמאים את מי שסימא]
התורה אמרה: (ויקרא כד, כב) "משפט אחד יהיה לכם" משפט השוה לכולכם".
אמרי מאי קושיא, דלמא [שמא] נהורא שקיל מיניה [מאור עיניים נטל ממנו] נהורא אמר רחמנא נישקול מיניה [מאור עיניים אמר הקב"ה שניטול ממי שסימא חבירו. ואין זה שייך לגודל העין],
דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] קטן שהרג את הגדול [אדם ננס שהרג את הגדול. רש"י] וגדול שהרג את הקטן היכי קטלינן ליה [איך הורגים אותו], התורה אמרה (ויקרא כד, כב) "משפט אחד יהיה לכם" משפט השוה לכולכם, אלא נשמה שקיל מיניה [נטל ממנו] נשמה אמר רחמנא נשקול מיניה, הכא נמי [כאן גם] נהורא שקיל מיניה נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 