בעי [הסתפק] רבה, שבת הפוחתתו בדמים מהו? [שבת הפוחתתו מדמים – הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו וסופו להיות שלם כבתחילה, ואין כאן אלא שבת, אבל פוחתו עכשיו בדמים שאם היה בא לימכר עכשיו היו דמיו פוחתין. מהו – מי [האם] מחייב אפחת דמיו דהשתא [על פחת דמיו של עכשיו] או לא. רש"י]
היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]?
כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו [צמתה – דשטריר"ט בלע"ז. לשון צומת הגידין מקום שהגידין צומתין (חולין ע"ו א'). רש"י. רש"י קידושין כ"ד ב': צמתה – יבשה] וסופה לחזור, מאי? כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה ולא מידי [לא נותן לו ולא מאומה. רש"י: כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה דמי ידו [לא נותן לו דמי נזק על ידו אלא רק שבת]], או דלמא [שמא] השתא מיהת אפחתיה [עכשיו על כל פנים הפחיתו]?
.
.
(תוספות:
"שבת הפוחתתו בדמים מהו. כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור, שמלבד שבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא נפחתו דמיו שאין בני אדם בקיאין להכיר בידו אם סופה לחזור ולא יכניסו עצמן בספק לקנותו כבריא ושולט בשתי ידיו וסבורין שלא יתרפא עוד. אבל בדבר הידוע שסופו לחזור מודה אביי שאין נותן לו אלא שבת שבכל יום ויום".
ורש"י לא חילק בזה. ולרש"י צריך ביאור כיוון שאם ישומו נזק כמה פחת שוויו כעבד ויודעים שיתרפא, אם כן מה שפוחתים לו דמיו כעבד הוא על הזמן עד שיתרפא שיוכל להיות אז רק כשומר קישואים ולא עושה מלאכה כבריא. וזה אותו שווי כמו מה שמשלם לו בתורת שבת אם לא היה משלם לו נזק. ויש לומר שיש חילוק בדמים שמה שמחסרו מדמיו כעבד הוא פחות ממה שמשלם לו שווי העבודה בכל יום. וכמו שאם שמים כמה נפחת שווי השדה אם מוכרו כשהוא חסר ערוגה אחת אין זה עולה לדמי ערוגה כמו שנמכרת בפני עצמה. ועוד שבמוכרו כעבד הוא לפי האומדן בשעת מכירה, ושבת משלם לו על כל יום עד שיתרפא, והרבה פעמים האמדן הוא יותר או פחות ממה שבפועל נמשך הזמן עד שנתרפא, ולכן יש נפקא מינה אם משלם לו בתורת נזק או בתורת שבת [זהו מעיקר הדין, אבל אמרו חכמים שאם רצה החובל יכול לבקש שיאמדו וישלם הכל לפי האומד. עיין רמב"ם פרק ב' מהלכות חובל ומזיק הלכות ט"ו ט"ז ובמגיד משנה].
ועוד נפקא מינה אם חבל באונס או שוגג, שאז חייב רק נזק ולא שבת. שהחידוש לחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון נאמר על נזק בלבד ולא על ד' דברים, ואם ייחשב נזק ישלם ואם ייחשב שבת יהיה פטור)
.
.
תא שמע: "המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה [דאין עליו חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה באלו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ד ב'). רש"י. ואם עשה חבורה חייב מיתה משום מכה אביו ואמו מות יומת], והחובל בחבירו ביום הכפורים [שאין בו חיוב מיתה], חייב בכולן [חמשה דברים. רש"י.
אם חייב מיתה פטור מתשלומין כיוון שקים ליה בדרבה מיניה, שאין מחייבים אותו שתי רשעויות מיתה וממון. מאירי:
"אפילו התרו בו למלקות חייב, שלא נאמר אין אדם לוקה ומשלם בחובל בחברו, והוא שאמרו בפירוש רבתה תורה חובל בחברו לתשלומין"]".
האי לא עשה חבורה היכי דמי [באיזה אופן. רש"י: היכי דמי שיהא היזק בלא חבורה], לאו כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור וקתני חייב בכולן? [לאו כגון שהכהו כו' – דבאין סופו לחזור ליכא למימר [אין לומר], דכל בלא חבורה סופו לחזור הוא. רש"י]
אמרי [אומרים. בני הישיבה], הכא [כאן] במאי עסקינן, כגון שחירשו ולא עשה בו חבורה.
והאמר רבה החורש את אביו [עושה את אביו חרש] נהרג לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה, טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה [טיפה של דם נפלה לו באוזנו]?
אלא הכא במאי עסקינן כגון שגילחו. [דאפחתיה מכספיה בלא חבורה. רש"י]
גילחו? מהדר הדר והיינו בעיין. [חוזר וזוהי בעייתנו. רש"י: כלומר מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה. עד כאן. הגמרא עוסקת לברר האם אפשר לדחות את הראייה מהברייתא שמשלם על שבת הפחתתו מדמים, ולכן אינה מעמידה בגילחו שאם נעמיד בגילחו תהיה ראיה מהברייתא לפשוט שחייב גם נזק על שבת הפוחתתו בדמים]
אמרי הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שסכו נשא דלא הדר [נשא – סם המשיר את השער ואינו חוזר, ואיכא [ויש] נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא. רש"י],
צער – דאית ליה קרטופני [בקעים בקעים חטטין. רש"י] ברישיה [בראשו] וצווחי מהנהו קרטופני [מכאיבים לו מחמת חוזק הסם. רש"י],
ריפוי – דבעיא אסויי [שצריך ריפוי. רש"י: לצערא דהנך קרטופני],
שבת – דהוה מרקיד בי כובי [לשון מרקד בחנויות. רש"י] דבעיא מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני [דבעי אחוויי גווני – מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים, דהשתא [שעכשיו] עד שיתרפא הנך קרטופני לא מצי [לא יכול] מחוי, ואע"פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך. רש"י],
בושת – אין לך בושת גדול מזה.
ומילתא דבעיא ליה לרבה [ודבר שהסתפק לו לרבה] פשיטא ליה לאביי להך גיסא [לצד זה], ולרבא להך גיסא, דאתמר [שנאמר] הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור, אביי אמר נותן לו שבת גדולה [דמי ידו. רש"י. כלומר נזק] ושבת קטנה [כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. רש"י], ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום [שבכל יום ויום – עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין, דהא לרבא לא יהיב ליה [נותן לו] דמי ידו. רש"י].
.
.
(יסוד דין נזק שסופו לחזור.
אם הזיק פרה של חברו נזק שסופו להבריא פשוט שמשלם כמה שפחתו דמיה מנזק כזה ולא נפטר מלשלם כיוון שסופה להתרפא. וכן מבואר בשיטה מקובצת בשם רבינו ישעיה שהביא בשם ר"י בעל התוספות. וזה פשוט מסברא שהרי כעת אם ימכור את הפרה תהיה שווה פחות כיוון שהלוקח מפחית הדמים על הזמן שלא תוכל לעשות מלאכה עד שתתרפא, וגם הבעלים עצמו מפסיד דמים אלה ואין הפסדו גרמא משום ביטול רווח המלאכה שהרי יש שינוי בגוף הפרה עצמו ואין זו גרמא וגם אם תעמוד למכירה יהיו דמיה פחות מחמת שינוי שבגופה. ובוודאי יש כאן פחת דמים בגופה עכשיו ועכשיו תובעו על זה, ואין סברא כלל לפטור אותו מכח העתיד שלאחר זמן תתרפא.
וממילא פשוט שכמו שחייב לשלם נזק על פרה כשהכה אותה וצמתה ידה כך חייב לשלם נזק לאדם.
הטעם שהסתפק רבה בהכהו וצמתה ידו וסופה לחזור אם משלם לו נזק, הוא משום ששבת שבא מחמת נזק יכולה להחשב גם כדמי נזק. שאם הכהו בין מכה חוזרת ובין שאינה חוזרת הנזק הוא לאמוד כמה נפחתו דמיו כעבד. וכשהוא עומד בשוק למכרו כעבד עכשיו הוא נפל למשכב מחמת המכה ואינו יכול לעבוד כלל. והלוקח אותו כעבד מחשב דמיו כעבד שאינו יכול לעשות מלאכה כלל למשך הזמן שנפל למשכב מחמת המכה, ורק לאחר שיתרפא יוכל לעשות מלאכה, בין מלאכה גרועה כמו שומר קישואים אם אין המכה חוזרת, או מלאכה גמורה אם המכה חוזרת. וממילא יש כאן תשלום על השבת כיוון שחישב בכלל פחת דמיו כעבד גם את זמן ביטול המלאכה, ואם באמת היינו שמין נזק באופן כזה לא היה יכול לתבוע מלבדו עוד דמי שבת כלל. ומהסברא לשום נזק באופן כזה שגם זו פחיתת דמיו כעבד ולמה לא יחשב גם אותה. וכן כתב בשיטה מקובצת לעיל פ"ה ב' בשם המאירי סברא זו שכך ראוי לשום נזק.
אלא שהתורה חידשה בדין שבת, לעקור מתוך דמי הנזק את החלק שהוא עבור זמן ביטול המלאכה, ולחשב פחת הדמים כעבד בלי להתחשב בזמן ביטול המלאכה, ואת התשלום על זמן ביטול המלאכה לשלם בתורת דמי שבת. ויש בזה נפקא מינה כמו שביארתי לעיל בעמוד זה [וכמובן התורה חידשה גם שבת שלא במקום נזק וכגון שסגר אותו בחדר וביטלו ממלאכה ולא נפחתו דמי גופו כלל, והדברים כאן אמורים בחידוש לחייב שבת במקום נזק].
ולעיל פ"ה ב' ביארתי שיש נדון אם קיטע רגל הרבה פעמים אינו יכול לעשות מלאכה אלא רק לשמור קישואין, והנחבל עצמו חרוץ יותר ויכול לדלות דליים כשהוא קיטע רגל, האם רק את החלק של לשמור קישואין נעקור מכלל דמי נזק וניתן לו תורת דמי שבת, או גם את החלק של מלאכת דולה דליים נעקור מכלל דמי נזק וניתן לו תורת דמי שבת.
וכעין זה גם הנדון כאן, האם נזק שחוזר נדון אותו בתורת דמי נזק וישלם נזק על מה שנפחתו דמיו כעבד מחמת הזמן שיבטל ממלאכה עד שיתרפא, ובדין שבת יישאר רק דמי שומר קישואין, או שמא נדון את כל דמי ביטול המלאכה בתורת שבת וישלם לו שבת על מלאכה גמורה ולא ישלם בתורת נזק.
והטעם להסתפק בזה, אע"פ שבהזיק פרה מכה שחוזרת וודאי הוא נזק גמור, כיוון שכל שבת שבא מחמת הנזק הוא גם נזק בעצמו והטעם שעקרתו התורה מדין נזק ונתנה בו דין שבת הוא משום שהוא נזק על זמן מוגבל של ביטול מלאכה ולא נזק קבוע. אם כן יש מקום לומר שכל נזק שאינו קבוע נדון אותו בתורת שבת.
והם הם דברי השיטה מקובצת כאן שכתב:
"ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. מכאן נראה לי שאם שכר אדם סוס מחברו ותחב לו מסמר ברגלו שקורין אנקלואריה ונתבטל ממלאכתו שהשוכר פטור דקיימא לן כרבא לגבי אביי ורבא קרי הכל שבת קטנה ואין לבהמה שבת. ור"י אומר דלא דמי דודאי לבהמה שהיא עומדת לימכר בכל יום ועל ידי המכה אינו מוצאה למוכרה ודאי נזק מיקרי ומחייב. ה"ר ישעיה ז"ל".
וכעין זה כתבו תוספות גיטין מ"ב ב':
"ושור אינו משלם אלא נזק. יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפילו הוזק בפשיעה ונתבטל הרבה ממלאכתו כיון דסופו לחזור להתרפאות, דכי היכי דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו [שאינו משלם שבת על נגיחת שורו] הכי נמי דרשינן איש בעמיתו ולא איש בשור [שאינו משלם שבת אם הזיק שור]. ואין לחלק בין שומרים לאדם המזיק מדפריך בבבא קמא (ד' ב') ותו שומר חנם והשואל כו' אדם דאזיק שור הוא.
והא דפריך בריש הנחנקין (סנהדרין פ"ד ב') הכחישה באבנים הכי נמי דלא מיחייב, היינו בהכחשה דלא הדרא.
ור"ח אומר דלא שייך שבת אלא באדם דשבתו לא הוי בכלל נזק דמשום שבת לא פחתי דמיו כל כך, אבל שור פשיטא דשבתו בכלל נזק הוא דפחתי דמיו, ומתחלה כשהוזק שמין אותו כמה דמיו פחותים לימכר". [מה שכתב שבאדם שבתו לא הוי בכלל נזק כיוון שלא פחתו דמיו כל כך, היה יכול לומר שבאדם שבת לא הוי בכלל נזק משום גזירת הכתוב שאמרה תורה "אך שבתו יתן". ונראה שרצה לתת טעם למה אמרה תורה דווקא באדם ולא לומדים מאדם לשור. ובשיטה מקובצת לעיל נתן טעם אחר לפסוק מכיוון שבהמה עומדת להימכר בכל יום]
יש בישיבות שאומרים שיש חילוק יסודי בין גדר דין מזיק בהמה לגדר דין חובל באדם ומביאים ראיה מכך שבאדם אין דין נזק בצמתה ידו, וכן מהרמב"ם שבחובל חייב על מכה גם בלא שנפחת כספו. ומדין צמתה ידו נתבאר כאן שאינו ראיה שזהו חידוש מכח מה שאמרה התורה דין שבת, ולולא שהיה דין שבת, בוודאי מדין נזק של חובל אדם היה משלם גם על צמתה ידו כמה שנפחתו דמיו מכח זה להימכר עכשיו כעבד כיוון שלא יוכל לעשות מלאכה עד לאחר זמן.
ומה שמביאים ראיה ממכה שלא נפחת כספו, אמנם כן הוא בחידושי הגר"ח סולובייצ'יק הלכות טוען ונטען, אבל יעויין בברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן כ"ח שנתבאר שאין מי שמפרש כך ברמב"ם ואי אפשר לפרש כך והוא שיבוש)
.
.
איתמר [נאמר], הקוטע יד עבד עברי של חבירו [קוטע ממש דאין סופו לחזור. רש"י], אביי אמר נותן לו שבת גדולה לעבד [דמי נזק גופו כמה שפחת שווי גופו. שעבד עברי הוא כמו פועל לעניין זה שגופו שייך לעצמו ורק למלאכה הוא של רבו], ושבת קטנה [דמי ביטול מלאכה כשומר קישואין] לרב, רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות.
.
.
(תוספות:
"שבת גדולה לעבד. כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה, ושבת קטנה לרב, אע"פ שמפסיד הרב שאם לא נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא ואזיל בשליחותיה [דולה דליים והולך בשליחותו] ועכשיו אין יכול כי אם לשמור קישואין ופתח [ולשמור על הפתח], חשבינן ליה השתא [עכשיו] כמו חלה, דאמר בפרק קמא דקדושין (י"ז א' ושם) דאין חייב להשלים דנסתחפה שדהו [אם העבד חלה ולא עבד בזמן חוליו אינו חייב להשלים זמן זה לרב שנסתחפה שדהו של הרב]. ואף על גב דחלה ארבע שנים חייב להשלים, התם [שם] אין עושה שום מלאכה, אבל הכא [כאן] יכול לשמור קישואין או פתח".
וברשב"א כתב בתוספת ביאור:
"יש לומר דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכי [יותר מכך], דהא יהיב בין הרב והעבד שבת גדולה ושבת קטנה, ועבד נמי [גם] לא יהיב מדידיה כלום לרב [לא נותן משלו כלום לרב] דאמר ליה לא אזקתיך, ומאי דלא עבידנא עבידתא מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך".
.
בדעת רבא גרסתנו "רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות". והתוספות הקשו למה שבת קטנה לא יהיה לרב, וגרסו הכל ינתן לרב וכו'. ורבינו יהונתן והרמ"ה הובאו בשיטה מקובצת כתבו ליישב שאם יינתן דמי שומר קישואין לרב זהו כאילו מעביד את העבד בשתי מלאכות, האחת שומר קישואין, והשנייה מה שאוכל פירות מהקרקע של דמי הנזק. ומדיני עבד עברי שאין רבו מעביד אותו בשתי מלאכות דכתיב כי טוב לו עמך.
הנה בחובל בעבד כנעני נאמר בגיטין י"ב ב' שמשלם שבת לרבו. וצריך ביאור אם הוא חיוב שבת לשלם לעבד רק הרב זוכה כיוון שמה שקנה עבד קנה רבו, או שהוא חיוב שבת לשלם לרב. ונראה שדין שבת הוא לשלם גרמת הפסד הממון שהיה מרויח בעבודתו, וכמו שנתבאר לעיל פ"ה ב' לגבי גדר דין ריפוי, וכמו שמשמע מהרמב"ם פרק ה' מחובל ומזיק הלכה ז' שהוא גדר דומה שכתב: "שהשבת והריפוי ממון הוא ואינו קנס, שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו", והרי העבד לא הפסיד מאומה מביטול המלאכה ורק הרב הפסיד. וכמו שאם מת מסיבה אחרת אחרי החבלה ולא הספיק להתרפא או לא רצה להתרפא לא משלם החובל ריפוי כיוון שלא הפסיד הנחבל דמי ריפוי ואין כאן היזק בגרמא על הפסד דמי הריפוי, כך גם כיוון שהעבד לא הפסיד דמי ביטול מלאכה אינו חייב לו.
ונראה שהוא חוב כלפי הרב שזה כמו שסגר את הרב בחדר וביטלו ממלאכה, כך ביטלו ממלאכת עבדו, שכיוון שגוף עבדו קנוי לו כמו חמורו כל מה שהעבד עובד הוא כמו שהרב עובד. ומי שמשלם שכר על מלאכת העבד משלם לרב בעצמו ולא שמשלם לעבד והרב זוכה מכח מה שקנה עבד קנה רבו. ולכן ביטול מלאכה זו הוא ביטול של מלאכת הרב ומשלם שבת לרב.
וכל זה בעבד כנעני. אמנם בעבד עברי שאין גופו קנוי לרב כמו חמורו, אולי יש מקום לומר שכיוון שהעבד עצמו אינו מפסיד מאומה מביטול המלאכה, שאינו חייב להשלים מה שנתבטל שנסתחפה שדהו של הרב, ולכן החובל אינו חייב שבת לעבד, שמא יש לומר שאינו חייב שבת לרב כאילו סגר את הרב עצמו בחדר וביטלו ממלאכתו, שכיוון שאין גוף עבד עברי קנוי לו כחמורו אין זה נחשב חבלה שהחובל עשה לרב לחייבו שבת כלפי הרב, ולכן אינו משלם לרב דמי שומר קישואין.
אמנם זה ודאי שבכל אופן גם אם אין גוף העבד קנוי לרב יש לרב ממון כאן. שכדי שיהיה לאדם ממון בתוך חפץ אין צריך שיהיה קנוי לו החפץ. שהרי דבר הגורם לממון נחשב ממון שלו לרבי שמעון אע"פ שהחפץ אינו שלו, וכן כל מטבע אין גופה קנוי לו ויש לו ממון בה. עיין מה שביארתי בזה לעיל ע"ו א'. ובזה יש לומר לפי דברי רבינו יהונתן והרמ"ה שמה שהאדון אוכל פירות מהקרקע זהו ממונו שיש לו מצד זכותו בעבודת העבד ונחשב כמשתכר בעבודת העבד ואם כן משתלם ממונו בזה, ואין לו תביעת שבת קטנה מכח שנעשה חבלת שבת עליו בעצמו.
וכתבתי רק לעורר את המעיין, וצריך עוד עיון רב בזה)
.
.
פשיטא פיחת אצל עצמו [שהעבד גופו פחתו דמיו] ואצל רבו לא פיחת [שלא בטלו ממלאכה. רש"י], היכי דמי [באיזה אופן] דפסקיה לריש אוניה או לריש נחיריה [שפסק לראש אוזנו או לראש נחירו. ועל ידי זה נעשה שווה פחות אבל עדיין יכול לעשות את המלאכה שעושה אצל רבו], הכל לעצמו [משלם את הפחת לעבד בלבד, כיוון שעושה מלאכת רבו ורבו לא הפסיד]. פיחת אצל רבו [אף אצל רבו כגון קיטע את ידו. רש"י] פלוגתא דאביי ורבא.
"בושת הכל לפי המבייש והמתבייש".
מני [מאן היא. מי היא] מתניתין?
לא רבי מאיר ולא רבי יהודה, אלא רבי שמעון היא, דתניא: "וכולן [עניים ועשירים. רש"י] רואין אותן [ואפילו את העשירים. רש"י] כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב, דברי ר' מאיר. [כאילו ירדו כו' – ואין שמין את העני לפי עניותו להקל ולא את העשיר לפי עשרו שהרי אין לדמי בשתו סוף אלא כולן שוין בכך. רש"י]
ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו.
רבי שמעון אומר עשירים רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים כפחותין שבהן". [כפחותים שבהן – פחותים שבעניים להקל דכיון דעני הוא בושתו קלה. רש"י]
מני?
אי [אם] רבי מאיר מתניתין קתני הכל לפי המבייש והמתבייש, ורבי מאיר כולהו בהדי הדדי נינהו. [כולם זה עם זה הם. כלומר דין כולם שווה]
ואי [ואם] ר' יהודה מתניתין קתני [לקמן עמוד ב'] המבייש את הסומא חייב, ואילו ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת [לקמן בשמעתין. רש"י].
אלא לאו רבי שמעון היא? [דאיהו נמי [שהוא גם] לאו כי הדדי משוי להו. רש"י]
אפילו תימא [תאמר] ר' יהודה, כי אמר ר' יהודה סומא אין לו בושת למשקל מיניה [לקחת ממנו], אבל למיתבא ליה [להשיב לו] יהבינן ליה [נותנים לו].
והא מדקתני סיפא "המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור" [לשון המשנה לקמן עמוד ב': "המבייש את הערום המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב. וישן שבייש פטור"], ולא קתני סומא שבייש פטור, מכלל דלא שנא הכי [כך] ולא שנא הכי. [בין המבייש את הסומא ובין סומא שבייש חייבים]
אלא מחוורתא מתניתין רבי שמעון היא.
מאן תנא להא דתנו רבנן: "נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן. לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד [שבושת חייב רק אם התכוון. ועל מה שלא התכוון פטור]".
מני?
לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי שמעון.
קא סלקא דעתך קטן קטן בנכסים, גדול גדול בנכסים. אי [אם] רבי מאיר האמר כולהו בהדי הדדי נינהו [בין עשירים ובין עניים בושתם שווה וכדלעיל],
ואי [ואם] רבי יהודה האמר אין לעבדים בושת [במתניתין היא (לקמן פ"ז א'). רש"י],
ואי רבי שמעון האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור, מאי טעמא כקטלא [כרציחה], מה קטלא עד דמתכוון ליה דכתיב: (דברים יט, יא) "וארב לו וקם עליו" עד שיתכוון לו, בושת נמי [גם] עד דמיכוין ליה, דכתיב: (דברים כה, יא) "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו" עד שיתכוון לו. [נתכוון לבייש את זה כו' פטור – מדשמעינן ליה לר' שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין (סנהדרין ע"ט ב') נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, הכא נמי לא שנא, דטעמא דהתם משום "וארב לו", הכא נמי [כאן גם] כתיב "במבושיו". רש"י]
לעולם ר' יהודה, וכי קאמר ר' יהודה אין לעבדים בושת למיתבא להו [להשיב להם], אבל למישם שיימינן בהו. [שיימינן בהו – בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין זה. רש"י. אותו בן חורין שביישו מתוך שהתכוון לבייש עבד, ישלם לו כפי השומה ששמין את העבד]
ואי בעית אימא [ואם רצונך אמור] אפילו תימא רבי מאיר, מי [האם] סברת גדול גדול בנכסים קטן קטן בנכסים? לא גדול גדול ממש וקטן קטן ממש.
וקטן בר בושת הוא? אין [הן], כדאמר רב פפא [לקמן עמוד ב'. רש"י] דמיכלמו ליה ומיכלם [כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה מצטער. רש"י. דהיינו קטן שהגדיל עד שמבין להרגיש בושת], הכא נמי דמיכלמו ליה ומיכלם.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 