מתני' המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן חייב. וישן שבייש פטור.
נפל מן הגג והזיק ובייש, חייב על הנזק ופטור על הבושת. שנאמר (דברים כה) "ושלחה ידה והחזיקה במבשיו" אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין.
[לעיל כ"ז א':
"ואמר רבה נפל מראש הגג ונתקע באשה חייב בד' דברים [וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד. רש"י], וביבמתו לא קנה [שלא נתכוין לשום ביאה].
חייב בנזק בצער בריפוי בשבת, אבל בשת לא, דתנן: אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין".
ואמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש, חייב על הנזק ופטור בד' דברים [שהלימוד לחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון הוא רק על נזק ולא על ד' דברים. ולכן ברוח שאינה מצוייה שהוא אונס פטור מד' דברים אבל ברוח מצוייה שהוא קרוב למזיד חייב עליהם. ואע"פ שהוא קרוב למזיד עדיין אינו נחשב כעושה בכוונה לחייבו על בושת].
ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבשת.
ואם נתהפך חייב אף על הבשת, דתניא: "ממשמע שנאמר (דברים כה, יא) ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה, מה תלמוד לומר והחזיקה? לומר לך כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש""]
.
גמ' תנו רבנן: "ביישו ערום חייב. ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש.
ביישו בבית המרחץ חייב. ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק".
אמר מר "ביישו ערום חייב". ערום בר בושת הוא? [כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי [האם] הוי בר בושת. רש"י]
אמר רב פפא מאי ערום, דאתא זיקא כרכינהו למאניה [שבאה רוח וכרכה את בגדיו], ואתא הוא דלינהו טפי [ובא הוא הרימם יותר] וביישיה.
.
.
(מבואר שאם נעשה ערום שלא ברצונו יש לו בושת ואפילו באותה בושת של ערום וכל שכן בבושת אחרת כמו רקק בפניו או סטר לו. ומה שערום אין לו בושת זה משום שנעשה ערום מרצונו ומחל על בושתו.
בתוספות הקשו לפי פירוש רש"י למה מקשה על הברייתא ולא על המשנה. שגם על המשנה היה יכול להקשות ערום בר בושת הוא. וכתבו שפשוט מסברא שגם אם הוא ערום מרצונו הרי מחל רק על בושת של ערום ולא על בושת אחרת כגון רקק בפניו או סטר לו. וגם זה צריך עיון על רש"י שמשמע מפירושו שערום מרצונו אין לו בושת כלל וגם לא בושת אחרת. ועיין שם מה שפירשו בדוחק.
קושייתם למה לא הקשתה הגמרא על המשנה לעניות דעתי אין זה קשה כל כך. שהגמרא הביאה את הברייתא שנאמר בה יותר מאשר במשנה, ומתחילה לפרש אותה כסדרה מתחילתה לסופה, וגם אם אחת מהקושיות היה אפשר להקשות על המשנה עדיין נאמרים הדברים בהמשך אחד על סדר הברייתא.
ושוב ראיתי בפני יהושע שיישב שעל המשנה היה אפשר להעמיד שמדובר שהיה ערום בבית המרחץ ולכן חייב כיוון שדרך ללכת שם כך. אבל לעולם עם הלך בשוק ערום היינו אומרים שפטור. ובברייתא כיוון שאמר בסיפא בבית המרחץ מוכרח שברישא מדבר שהלך בשוק ערום ואעפ"כ חייב אם ביישו ולכן מקשה דווקא על הברייתא כיצד הוא חייב.
לעניין מה שקשה על רש"י מסברא שגם אם הוא ערום מרצונו או שהוא בבית המרחץ, הרי מחל רק על בושת של ערום וכיצד פטור אם בייש אותו ברקיקה או סטירה שוודאי על זה לא מחל.
והנה יש לעיין בעיקר דין בושת, שנראה שאין לפרש שהכוונה שכמו שחייבה תורה תשלומין על צער גופו כך חייבה תשלומין על צער שבליבו.
וזה מוכח ממה שלקמן יש צד לומר שאם בייש אדם ישן ומת המתבייש מתוך שנתו ולא הרגיש בבושת כלל, או שבייש קטן שאין בו דעת להרגיש כלל בבושת, יהיה חייב בתשלומי בושת משום שמזלזל בו לפני רבים ואע"פ שאינו שם על ליבו. ואם הוא משום שציערו הרי לא ציערו כלל.
ונראה שהנה על צער הלב יש איסור אונאת דברים וכמו שכתב הרמב"ם פרק י"ד מהלכות מכירה:
"הלכה יב
כשם שהונייה במקח ממכר כך יש הונייה בדברים שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה', זה הוניית דברים.
הלכה יג
כיצד? היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה, היו חלאים ויסורים באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד".
והוא מבבא מציעא נ"ח ב' ועיין עוד שם שנאמר שאונאת דברים חמורה יותר מאונאת ממון. ויש גם איסור מלבין פני חבירו ברבים.
וממילא לעניין איסור היזק לחבירו לגבי צער הלב אין צורך בדין בושת. וגם אם בושת הוא תשלום בעבור שציער אותו למה משלם רק על בושת ולא על כל אונאת דברים.
ונראה שלא שייך לחייב תשלומי ממון על צער הלב כלל וגם לא על צער הלב של בושת. וזהו משום שחיוב ממון שייך רק בדבר גשמי שיכול להחשב כחפץ שווה כסף. וצער הגוף אע"פ שהוא רק הרגשה יכול להחשב כחפץ שווה כסף כיוון שהוא הרגשה בגוף. ועל דרך שהנאת הגוף היא חפץ שווה כסף ואפשר לקדש בה וכן כל עבודה היא חפץ שווה כסף גם אם אינו עושה חפץ וכגון רקוד לפני.
אבל צער הלב שאין לו ממשות גוף כלל אינו יכול להיות חפץ שווה כסף לחייב על היזקו תשלומין. ועל דרך שאי אפשר לקדש אשה או לקנות שדה בעבור שמחת הלב. ואפשר לעשות קניין פועל על רקוד לפני ולפסוק על זה שכר ולהתחייב בתשלומין, אבל לעשות קניין על שישמח את ליבו שיהיה חברו ואוהבו ולהתחייב על זה בתשלומין אי אפשר והוא קניין דברים, כיוון שאינו שייך בגוף כלל אינו יכול להחשב כחפץ שווה כסף.
בושת מצד צער הלב אינו דבר גשמי שיכול להיות שווה כסף. אבל מצד חשיבותו בין הבריות שנוהגים בו בכבוד כמקובל הוא עניין של הנהגה למעשה שנוהגים בו כבוד וזה שייך לשום כשווה כסף.
ולכן היה צד לומר לקמן בעמוד זה שמבייש ישן ומת או מבייש קטן יתחייב מצד שהבריות מזלזלים בו אע"פ שאינו שם על ליבו ואין לו צער. והצד לפטור כל שאינו שם על ליבו הוא מכיוון שאז נחשב כאילו לא השתנה חשיבותו בין הבריות.
ובזה יובן מה שמבואר לקמן שגם אם נאמר שללא שימת לב וחיפוי פנים אין חיוב על בושת רק משום זלזול בין הבריות, יש צד לומר שחייב על קטן משום בושת משפחה. וקשה שממה נפשך אם תלוי בהרגשה וצער מה בכך שהמשפחה מרגישה הרי אינו משלם להם ואין החיוב משום בושתם שלהם אלא הוא משלם לקטן והחיוב על בושתו של הקטן והוא לא הרגיש ומה בכך שאחרים הרגישו. אלא ודאי החיוב אינו על הרגשת הלב שאז היה מוכרח שהוא עצמו ירגיש, אלא שאם אינו שם על ליבו כאילו אינו איבר בגוף ולא השתנה מקומו בגוף שעל ידי זה אין לו שייכות לחברה. ועל זה יש צד לומר שכיוון שיש לו שייכות למשפחה והמשפחה מרגישה והיא שייכת לחברה על ידי זה נחשב שיש לו שייכות לחברה ונשתנה מעמדו בחברה.
אדם הוא בריה חברתית ומקומו בחברה הוא מעצם מציאותו. וכמו שאיברים בגוף אי אפשר להם להתקיים אלא לפי סדר שזה עליון ויש תחתון והוא מעיקר מציאותם, כך בריות בחברה יש לכל אחד מקומו לפי כבודו וחשיבותו. ושינוי בזה נחשב נזק בגופו וחייב על זה ממון.
ובבית המרחץ אין כלל מחילה על צער של בושת שלא שייך בזה צער שכך נוהגים הכל. אלא בבית המרחץ מה שלא מרגישים בושת וחפוי פנים הוא משום שבכניסתו לשם אדם מוציא את עצמו מהסדר המקובל בחברה מי חשוב יותר או פחות ושם כולם שווים. וממילא כבר אין קפידא שהוא ערום. ולכן אם ירוק בפניו או יסטור לו בוודאי שירגיש צער הלב מהבושת ובוודאי לא מחל על זה. רק משום שאין בזה שינוי בסידורו כאיבר בגוף שנעקר ממקום גבוה והונח במקום נמוך אין בזה חיוב תשלומי בושת אלא רק איסור אונאת דברים ומלבין פני חבירו)
.
.
"ביישו בבית המרחץ [בני אדם עומדים ערומים ואין להם בושת. רש"י] חייב".
בית המרחץ בר בושת הוא?
אמר רב פפא שביישו על גב הנהר.
בעי ר' אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו? [ביישו ישן – בייש אדם ישן ומת מתוך שנתו ולא הכיר בבשתו שעשה לו זה, מהו. רש"י]
מאי קמבעיא ליה?
אמר רב זביד הכי [כך] קמבעיא ליה, משום כיסופא הוא [כיסופא – חפיית פנים. רש"י] והא מית ליה ולית ליה [ואין לו] כיסופא, או דלמא [שמא] משום זילותא הוא והא אוזליה. [זילותא – שמזלזל בו בפני רבים ואף על פי שאינו שם על לבו. רש"י]
תא [בוא] שמע: "רבי מאיר אומר חרש וקטן יש להן בושת. שוטה אין לו בושת".
אי [אם] אמרת בשלמא משום זילותא היינו דקתני קטן [שנעשה מזולזל בעיני אחרים אע"פ שבעצמו אין בו דעת להרגיש]. אלא אי אמרת משום כיסופא, קטן בר בושת הוא?
אלא מאי משום זילותא, אפילו שוטה נמי [גם]?
אמרי שוטה אין לך בושת גדולה מזו. [כבר הוא מבוייש ועומד ככל שאפשר להיות מבוייש ולא שייך בו תוספת בושת]
מכל מקום ניפשוט מינה דמשום זילותא הוא, דאי [שאם] משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא?
כדאמר רב פפא דמיכלמו ליה ומיכלם, הכא נמי דמיכלמו ליה ומיכלם. [יש לדחות שמא הברייתא מחייבת רק אם בייש קטן שיש בו די דעת להרגיש את הבושת]
רב פפא אמר הכי קמבעיא ליה, משום כיסופא דידיה [שלו] הוא והא מיית ליה, או דלמא [שמא] משום בושת משפחה. [רב פפא סובר שבושת היא לעולם רק משום הרגשת המתבייש שחפות פניו ואם רק אחרים מזלזלים בו והוא אינו מרגיש אין זו בושת. ומפרש את הספק האם חייבה תורה כשהוא אינו מרגיש מכח שמשפחתו מרגישה.
בפשטות כיוון שתלוי בהרגשה ממש ואם ביישו ישן ומת ולא הרגיש פטור, אם כן גם להצד שחייב משום בושת משפחה זהו רק אם יש לו משפחה שהם בני דעת ודרים באותה עיר, וכן להלן שמסיק שקטן יש לו בושת משום בושת משפחה לדינא יתחייב רק אם יש לו משפחה בני דעת באותה עיר]
תא [בוא] שמע: "חרש וקטן יש לו בושת. שוטה אין לו בושת".
אי [אם] אמרת בשלמא משום בושת משפחה, היינו דקתני קטן. אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה [שלו] קטן בר בושת הוא?
אלא מאי, משום בושת דבני משפחה, אפילו שוטה נמי [גם]?
שוטה אין לך בושת גדולה מזו.
מכל מקום ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה, דאי [שאם] משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא?
אמר רב פפא אין [הן], דמיכלמו ליה ומיכלם. [שיש בו די דעת כדי להרגיש]
והתניא [בניחותא. רש"י. מביא סיוע מהברייתא ולא מקשה ממנה]: "רבי אומר חרש יש לו בושת. שוטה אין לו בושת. קטן פעמים יש לו פעמים אין לו". הא דמיכלמו ליה ומיכלם [יש לו בושת], הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם [אין לו בושת].
"המבייש את הסומא וכו'".
מתניתין דלא כר' יהודה [דלא כרבי יהודה – דאמר סומא אין לו בושת. אם בייש חבירו פטור. ומתניתין קתני ישן שבייש פטור, ובסומא לא תנא הכי, הלכך סומא [שבייש] חייב. רש"י] דתניא: "ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת. וכך היה ר' יהודה פוטר מחייבי גליות [פוטר את הסומא מחיוב גלות אם הרג בשוגג], ומחייבי מלקיות, ומחייבי מיתות בית דין".
מאי טעמא דר' יהודה?
גמר [למד] "עיניך" "עיניך" מעדים זוממין, מה התם [שם] סומין לא, אף הכא [כאן] סומין לא. [בעדים זוממין – כתיב: (דברים יט) "לא תחוס עינך עליו", בבושת נמי [גם] כתיב (שם כה) "וקצותה את כפה לא תחוס עינך", עדים אי אפשר בסומין דבעינן ראיה דאם לא ראה שקטע ידו של חבירו היאך יעיד. רש"י]
.
.
(עיין בגליון הש"ס ובחידושי רבי עקיבא איגר שהקשה על רש"י: "קשה לי דאי מהאי טעמא הא אפשר בסומין דבשעה שמעידים הם סומין ומעידים שקטע ידו מקודם שנסתמו, ואם כן שייך דין הזמה על מה שעשו בשעה שהם סומין, והוא הדין בבשת על מה שעשו כשהם סומין". [ועיין בזה בסוגיא בבבא בתרא קכ"ח א' ובתוספות שם קכ"ט א' ובמה שכתב הגאון רבי עקיבא איגר בשיטתם. אמנם מכל מקום על רש"י קשה כמו שהקשה] והניח בצריך לי עיון גדול.
ביאור קושייתו, שאם כשהם פיקחים ראו שראובן קטע ידו של שמעון, ואחר כך נסתמו, ואחר כך העידו כשהן סומין ועדותם כשרה. ואחר כך באו עדים אחרים והזימו אותם. אז ודאי נחייב את העדים שהוזמו על כך שאמרו בבית דין, והבית דין גמרו את הדין על פיהם, אע"פ שבשעה שעשו את הדבר שעליו אנו מחייבים אותם היו סומים.
ואם יש גזרה שווה לבושת, נלמד מזה לחייב על מה שעשה כשהוא סומא דהיינו שהיה סומא בשעה שבייש. וקשה איך לומדים מעדים זוממים לפטור סומא שבייש.
ולעניות דעתי יש ליישב. הנה בעדות עיקר חפצא של העדות היא הראיה ולא ההגדה בבית דין. שהראיה פועלת חלות העדות ובהגדה רק מודיע לבית דין שיש כאן עדות. והרי קידושין וגיטין שצריכים עדי קיום מתקיים בראייה לחוד ואין צורך בהגדת העדות בבית דין.
לכן אם אנו דנים לגבי פיקח שראה ואחר כך נסתמא ואז בא להעיד בבית דין על מה שראה, הנדון אינו האם עדות סומא כשרה או פסולה. שלא שייך כלל שתהיה עדות סומא, שזה דבר והיפוכו, שעדות היא הראיה וסומא אינו רואה. אלא הנדון הוא האם זו נחשבת עדות פיקח כיוון שההגדה אינה מעיקר דין עדות וכשראה היה פיקח. או שיש גם דין בהגדה שאם בזמן ההגדה אינו ראוי להיות עד כיוון שהוא סומא אינו יכול להגיד עדותו בבית דין אע"פ שהיא עדות פיקח. דהיינו אין נדון כלל האם שייך שיהיה עד סומא, שזה פשוט, שאינו אלא הנדון על עדות פיקח מה דין הגדתה לבית דין אם בזמן ההגדה נסתמא.
לכן אם ראו שראובן קטע יד ונסתמו ואז העידו כשהם סומים בבית דין, ואחר כך הוזמו על עדות זו, ההזמה היא חיוב עליהם שהוא מסיבת עדות הפקח שעשו על ראובן.
ולעשות עליהם דין חיוב עדים זוממים מסיבת עדות סומא שעשו לא שייך לעולם שאין מציאות שתהיה עדות סומא, שעדות היא ראייה. ומזה לומדים למבייש שלא מחייבים אותו על מה שעשה כשהוא סומא ודברי רש"י מתיישבים היטב בע"ה)
.
.
"מחייבי גליות [פוטר סומא מחיוב גלות של רוצח בשגגה]" – דתניא: (במדבר לה, כג) [אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ] ""בלא ראות" – פרט לסומא דברי ר' יהודה [משמע שהוא רואה במקום אחר וכאן היה בלא ראות. רש"י]. ר' מאיר אומר לרבות את הסומא".
מאי טעמא דר' יהודה?
אמר לך (דברים יט, ה) [וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם. וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי] "ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים" ואפילו סומא, כתב רחמנא "בלא ראות" למעוטי.
ור' מאיר כתב רחמנא "בלא ראות למעוטי", וכתב רחמנא: (דברים יט, ד) "בבלי דעת" [משמע שהוא יודע במקום אחר וכאן היה בלא דעת. וממעט סומא שאינו יודע גם במקום אחר] למעוטי, הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
ור' יהודה ההוא "בבלי דעת" פרט למתכוין הוא דאתא. [עיין מכות ז' ב' שהקשה מה צורך למעט מתכוון מגלות הרי אם התכוון הוא רוצח במזיד וחייב מיתה, ועיין שם שביאר פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם וכו' עיין שם כל הסוגיא. ובמכות ט' ב' ביארו התוספות מהיכן רבי מאיר לומד פרט למתכוין]
.
.
(תוספות: "ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. תימה לא ליכתוב שום מיעוט וממילא אתרבי. וכן יש להקשות גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט".
קושיית תוספות שהמיעוט הראשון מלמדנו שלולא המיעוט מן הסתם היינו מרבים סומא. ואם כן אחרי המיעוט השני קשה שכיוון שללא שום מיעוט היינו מן הסתם מרבים סומא אם כן שני המיעוטים כעת מיותרים שסומא חייב אנו יודעים בלעדיהם ויש ללמוד מהם דרשה אחרת.
וצריך עיון למה לא נאמר שאחרי שכתובים שני המיעוטים, ושני מיעוטים הם ריבוי, מעתה זהו כמו שכתוב כאן ריבוי, והריבוי מגלה לנו שלולא הריבוי היינו אומרים מן הסתם שסומא פטור.
ואין לומר שקושיית התוספות היא משום שמשמע מהפסוק "ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים" שגם סומא בכלל. או משום שמסברא פשוט שגם סומא בכלל. שאם כן היה קשה גם אם היה כתוב בפירוש ריבוי לסומא. ומשמע שהתוספות מקשים רק משום שכתוב מיעוט אחר מיעוט. ואם היה רק כתוב רק פסוק אחד שמרבה לא היה קשה להם, שאז היינו אומרים שרבי מאיר סובר שאין סומא בכלל משמעות הפסוק "ואשר יבוא וכו'" ואין זה פשוט מסברא לחייב סומא. ואם כן למה לא נאמר כך גם לגבי שני המיעוטים, שאחרי שנכתבו שניהם זהו כמו שכתוב ריבוי שמגלה שממשמעות הפסוק או מסברא לא היינו יודעים לרבות סומא וצריך את שני המיעוטים לרבותו ואם היה שותק הפסוק לא היה מתרבה)
.
.
"חייבי מיתות בית דין [פוטר סומא מחיוב מיתת בית דין]" – אתיא [באה. נלמדת בגזירה שווה] "רוצח" "רוצח" מחייבי גליות. [במיתה כתיב: (במדבר לה) "לא תקחו כופר לנפש רוצח", ובגלות כתיב: (שם) "לנוס שמה רוצח". רש"י]
"חייבי מלקיות" – אתיא "רשע" "רשע" מחייבי מיתות בית דין. [במלקות – כתיב: (דברים כה) "אם בן הכות הרשע", ובמיתה כתיב: (במדבר לה) "אשר הוא רשע למות". רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 