תניא אידך [ברייתא אחרת]: "ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת. וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה".
מאי טעמא דרבי יהודה, אמר קרא: (במדבר לה, כד) "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה", כל שישנו במכה ובגואל הדם ישנו במשפטים, כל שאינו במכה ובגואל הדם אינו במשפטים. [כל שאינו במכה כו' – וסומא הא אפיקתיה [הרי הוצאתו] מדין מיתת בין דין. רש"י]
.
.
(תוספות:
וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה. תימה אם כן מאי איריא [דווקא] דפטר ר' יהודה בבושת לעיל, ולמה לי גזירה שוה דעיניך עיניך?
ונראה לר"י שלבסוף חזר בו ר' יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד כשמצא דרשה לפוטרו ממיתה וגלות. אי נמי [אם גם] אי לאו דגלי גזירה שוה דעיניך לפטור סומא, הוה סברא למדרש גבי גלות כר' מאיר)
.
.
תניא אידך: "ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה".
אמר רב שישא בריה דרב אידי מאי טעמא דר' יהודה, אמר קרא: (דברים ו, א) "ואלה המצות החקים והמשפטים" כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים, וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים. [כל שישנו במשפט כו' – דהא אפיקתיה מכלל ושפטו. רש"י]
אמר רב יוסף [סגי נהור הוה. רש"י. כלומר סומא] מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] מאן דאמר [מי שאומר] הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות, קא עבדינא יומא טבא לרבנן [אעשה יום טוב לחכמים], מאי טעמא דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות [שאינני מצווה ואני עושה מצוות], והשתא דשמעית להא [ועכשיו ששמעתי לזו] דר' חנינא, דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי [שכשאני מצווה יש לי שכר יותר].
.
.
(להלכה נפסק שסומא חייב במצוות ודלא כרבי יהודה.
בדעת רבי יהודה שסומא פטור הוא גזירת הכתוב ולא נתפרש טעמו. יש שהביאו מלשון הראב"ד לגבי עדים זוממים שכתב בחידושי הראב"ד שנדפס מחדש מכתב יד [לגבי עדים זוממים]: "מה להלן סומא פטור שאינו בר דעת, אף כאן סומא פטור ואינו בדין בשת כלל לא ליתן ולא ליקח".אמנם בגרסה אחרת הלשון "שאינו בר עדות". וגם אם נגרוס שאינו בר דעת הכוונה שאינו יודע בעדות כיוון שאינו רואה, וכמו שנאמר לעיל פ"ו ב' בבלי דעת למעט סומא כיוון שאינו יודע בעדות. ובנדרים פ"ח א': "רבי מאיר סבר כתיב "בבלי דעת" כל דבר מידע, וסומא לאו בר מידע הוא". וזה פשוט לגמרי שאין מי שסובר שנחשב כאינו בר דעת.
לגבי השכר שדיבר בו רב יוסף כתב בבניהו בן יהוידע:
"כי מפקידנא אית לי אגרא. לא קאי על שכר טוב עולם הזה, או טוב עולם הבא, אלא קאי על שכר אחר שהוא מה שאמרו רבותינו ז"ל [אבות פ"ד] שכר מצוה מצוה, שממציא לו הקב"ה מצוה אחרת לעשותה, ועל זה השכר קאמר אית לי אגרא.
והנה לדעת רבי יהודה דפוטר יש לפרש הכתוב [תהלים י"ט ט'] מצות ה' ברה מאירת עינים, אמתי ברה וחשובה טפי, כאשר איכא מאירת עינים, דאז גדול המצווה ועושה".
בחובת הלבבות שער שלישי כתב בתחילת השער:
"אמר המחבר: אך הצורך אל ההערה על עבודת ה' וחלקיה הוא מפני שהאדם חייב בעבודת ה' יתברך מדרך השכל וההכרה, ויש בין עת היראות הטובות על האדם ובין עת שישכיל ויכיר מה שהוא חייב עליהם מן העבודה זמן ארוך, היתה הערת האדם על מה שחייב בו מן המעשים ואמונת הלבבות אשר בהם תושלם לו העבודה לאל יתברך חובה כדי שלא יישאר בלי דת עד שיוגמר שכלו.
וההערה על שני ענינים, אחד מהם תקוע בשכל נטוע בהכרת האדם נוצר עליו בשורש בריאתו ותולדתו, והשני קנוי בדרך השמע והיא התורה אשר יגיענה הנביא אל בני אדם להורותם דרך העבודה אשר הם חייבים בה לבורא יתברך".
עיין שם מה שביאר בזה באורך. ובאמת ההערה השכלית היא המעלה העליונה. וזהו אינו מצווה ועושה. שהמצוות הן גילוי רצונו של הבורא ויש בהן מה שרצה לגלות מעצמו נבראים. שגילוי רצון הוא כמו גילוי עצמו מה שבליבו. ויש בהן שתי דרכים, האחת היא כמו אוהב שאומר לאהובתו רצונך חוק הוא לי ומתייגע באהבתו לעשות ככל רצונה, ועל ידי זה מתאחד איתה ומתדבק באהבתה. וזהו גדר "אינו מצווה ועושה". והוא עניין ההערה השכלית שכתב החובת הלבבות. וכך קיימו מצוות האבות הקדושים וכל הצדיקים שלפני מתן תורה.
ויש כמו בן לאב שגם הוא עושה מאהבה כמו אוהב לאהובתו, אבל יש בו גם צד שמכיר מעלת אביו והכבוד הראוי לו ועושה גם מכח שמחוייב בכבוד אביו. וזהו בגדר "מצווה ועושה" והוא מי שעושה מאהבה.
ויש כמו עבד שעושה רצון המלך, שגם הוא עושה מאהבת המלך ומהכרת מעלתו ומרצונו להידבק בו ולהתאחד עמו. אבל גדר החיוב אצלו חזק יותר וזהו "מצווה ועושה" שעובד מיראה.
וכל אדם שייך בשלושת דרכים אלה. וכמבואר בחובת הלבבות שם שכל אדם צריך גם להערה השכלית וגם להערה התוריית. וכל אדם צריך לעבוד מאהבה ולעבוד מיראה.
והטעם בסומא שפטור מן המצוות כיוון שהנה העולם החומרי יש בו חושך וסמיות עיניים, שהוא מסתיר את מציאות הבורא והשגחתו וגורם שעמוד ייראה כאדם ואדם כעמוד וכמו שכתב במסילת ישרים. ומי שפיקח נמצא תחת הסתר זה שעיניו מראות לו על עמוד אע"פ שבאמת הוא אדם ולהיפך. והוא תר אחרי עיניו. ועיניו מראות לו שיש מציאות עצמית לכל דבר בעולם, ושהממון תלוי בחריצות העובד והנצחון תלוי בגבורת הנלחם וכל כיו"ב.
וסומא הוא במדרגה גבוהה יותר והוא כמו מופשט מעולם החמרי ובעיני רוחו נקל לו לראות את האמת. ועל זה אמרו שהוא סגי נהור שבאמת הוא רואה יותר.
וזהו מבואר בברכות נ"ח א':
"רב ששת סגי נהור הוה [סומא היה]. הוו קאזלי כולי עלמא [היו הולכים כל העולם. כל האנשים] לקבולי אפי מלכא [לקבל פני המלך] וקם אזל בהדייהו רב ששת [ועמד והלך איתם רב ששת].
אשכחיה [מצאו] ההוא צדוקי. אמר ליה, חצבי לנהרא [הכדין השלמים הולכים לנהר לשאוב מים. רש"י], כגני לייא? [השבורים להיכן? כלומר למה הולכים, ואף אתה שאתה סומא ולא תראהו להיכן תלך. רש"י]
אמר ליה, תא חזי דידענא טפי מינך [בא ראה שאני יודע יותר ממך].
חלף גונדא [כת. רש"י] קמייתא [ראשונה]. כי קא אוושא [כשהרעישה] אמר ליה ההוא צדוקי, אתא מלכא [בא המלך].
אמר ליה רב ששת, לא קאתי [לא בא].
חלף גונדא תניינא [חלפה כת שנייה]. כי קא אוושא [כשהרעישה] אמר ליה ההוא צדוקי השתא קא אתי מלכא [עכשיו בא המלך].
אמר ליה רב ששת לא קא אתי מלכא [לא בא המלך].
חליף תליתאי [חלפה שלישית]. כי קא שתקא [כששתקה] אמר ליה רב ששת ודאי השתא אתי מלכא [ודאי עכשיו בא המלך].
אמר ליה ההוא צדוקי, מנא לך הא [מניין לך זה]?
אמר ליה, דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא [שמלכות הארץ כעין מלכות הרקיע], דכתיב: (מלכים א יט, יא) "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'. לא ברוח ה'.
ואחר הרוח רעש. לא ברעש ה'.
ואחר הרעש אש. לא באש ה'.
ואחר האש קול דממה דקה".
כי אתא מלכא [כשבא המלך] פתח רב ששת וקא מברך ליה [ומברך אותו].
אמר ליה ההוא צדוקי למאן דלא חזית ליה קא מברכת [למי שלא ראית אותו אתה מברך]?
ומאי הוי עליה [ומה היה עליו] דההוא צדוקי?
איכא דאמרי [יש שאומרים] חברוהי כחלינהו לעיניה [חבריו ניקרו את עיניו].
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".
וכיוון שהוא במעלה גבוהה יותר ופחות שולט בו ההסתר והחושך אין חפץ הקב"ה להשית עליו צד של עבודה מתוך חובה. שצד החובה בעבודה הוא כדי לשבר את הקליפות וההסתר של החומר, וכיוון שהוא נעלה מזה רצון הקב"ה שיעבדנו מאהבה ומההערה השכלית שהיא העבודה הרצוייה יותר. ולכן סבר רב יוסף שאינו מצווה ועושה גדול ממי שמצווה ועושה ועשה יום טוב לרבנן למי שיאמר הלכה כרב יהודה.
ורבי חנינא חידש גדול המצווה ועושה. שככל שגילוי הבורא הוא משוקע יותר בחומר מעלתו גדולה שזהו רצונו שיעבוד אותו האדם דווקא מתוך החושך וההסתר. וכדי לשבור מחצות החושך יש צד החובה בקיום המצוות וזו מעלה גדולה יותר.
.
– – –
.
בתוספות ראש השנה ל"ג א' כתבו שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא אע"פ שפטורות מהם ומקיימות אותן רק בגדר אינו מצווה ועושה.
וכתבו שאין להביא ראיה לזה מסומא שמברך על המצוות גם לרבי יהודה אע"פ שפטור, וזה לשונם: " ומיהו אין כל כך ראיה מסומא לאשה דאע"ג דסומא פטור מדאורייתא מדרבנן מיהו חייב [למסקנת תוספות נשים יכולות לברך אע"פ שגם מדרבנן אינן חייבות. רק ראייה מסומא אין להביא על זה כיוון שהוא חייב מדרבנן]. וכו'.
ומשום הכי היה שמח רב יוסף במאי דמדאורייתא לא מיפקד ועביד [אינו מצווה ועושה], משום הכי היה יכול לברך בכל מצות ויכול לומר וצונו כיון דמחייב מדרבנן, כדקאמר בפרק במה מדליקין (שבת כ"ג א') היכן צונו? מלא תסור. אבל אשה אפילו מדרבנן לא מיחייבא אמצות עשה שהזמן גרמא. וכו'.
ולפי מה שפירשתי דסומא חייב מדרבנן ואשה פטורה, יש ליתן טעם בדבר דהחמירו רבנן בסומא משום דהוי מינא דבר חיובא [מין של בר חיוב], ועוד שלא יראה כנכרי (גם ברא"ש קידושין פרק א' אות מ"ט כתב לשון זה שמוכיח שפשוט שסומא פטור לרבי יהודה גם ממצוות לא תעשה. ודלא כמו שרצו לדקדק מתחילת לשונו שם), דאם פטרת ליה בכל מצות נמצא דאינו נוהג בתורת ישראל כלל. אבל אשה אי פטרת לה בכל מצות עשה שהזמן גרמא יש עדיין מצות דמחייבת בהו. וכו'".
שיטת התוספות שרבי יהודה היה חייב מדרבנן, ואעפ"כ שמח שיש לו שכר של מי שאינו מצווה ועושה, כיוון שמדאורייתא אינו חייב.
הרשב"א כאן הקשה על זה שאם סומא חייב מדרבנן אין זה נחשב אינו מצווה ועושה. שסוף סוף הוא מחוייב לשמוע בקול חכמים וזה לשונו:
"ובתוספות תירצו [ממה שיש לדקדק בסוגיא במגילה עיין תוספות בסוגייתנו] דאע"ג דפטר ר' יהודה כל סומא מן המצות מדאורייתא, מדרבנן מיהא מחייב בכל המצות, שאלמלא כן עשיתו כנכרי. וכו'.
ועדיין קשה לי קצת שאלו סומא לר' יהודה חייב במצות דרבנן מיהא, מאי קאמר רב יוסף דאנא לא מפקידנא ועבידנא, והא על כרחו עביד מדרבנן וחייב משום לא תסור.
אלא נראה דלר' יהודה פטור לגמרי מכל המצות ואפילו מדרבנן וממדת חסידות בלבד חייב, והיינו דרב יוסף".
בחידושי רבי עקיבא איגר כאן חלק על התוספות בשני דברים, האחד שלתוספות היה פשוט שרבי יהודה פוטר סומא גם ממצוות לא תעשה, והשני שגם אם סומא פטור ממצוות לא תעשה עדיין הוא מחוייב בלא תסור לשמוע בקול חכמים. וזה לשונו:
"וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצוות האמורות בתורה. יש מקום ספק לרבי יהודה אם פטור גם ממצות לא תעשה או דפטור רק ממצוות עשה. והיה נראה לעניות דעתי ראיה מדברי תוספות ראש השנה [דף ל"ג] במה שכתבו דהא דסומא יכול לברך משום דמדרבנן חייב במצות, והרי מכל מקום איך יכול לברך "וצונו" דהיינו מלאו דלא תסור, והרי על הך גופא אינו מוזהר ואם כן באיזה כח הוטל עליו החיוב דרבנן [כוונתו שאם הוא פטור גם ממצוות לא תעשה הרי הוא פטור גם ממצוות לא תסור. ואם כן אינו יכול לומר בברכה וציוונו. שציוונו מתייחס למה שנאמר בתורה "לא תסור" והוא פטור מלא תסור] אלא על כרחך דעובר על מצוות לא תעשה, וכן מצאתי שכתב בספר כסא דהרסנא".
[בטורי אבן על מגילה כ"ד א' כתב גם כעין זה וזה לשונו:
"וקצת קשה לי דלרבי יהודה דפוטר סומא מכל המצות היכי [איך] אפשר לחייבו מדרבנן דהא כל מילי דרבנן אסמכוהו על לאו דלא תסור, אי נמי אשאל אביך ויגדך, כדאמרינן בפרק ב' דשבת (כ"ג א') והא לא שייך אלא מאן דאיתא במצות מהתורה ומוזהר בלאו דלא תסור ובשאל אביך. אבל מאן דפטור מכל מצות האמורות בתורה לא רמי חיובא [מוטל חיוב] לשמוע דברי חכמים ותקנותיהן, ולא רמי רחמנא אגידא דרבנן עליה הואיל ואינו מצוה על עיקר ושורש דהני קראי גופייהו דנפקא לן מהן דמצוה לשמוע לדברי חכמים. ולא דמי לקטן שחייב בחינוך מדרבנן דהתם לאו אקטן רמו [הטילו] אלא אאביו לחנכו במצות והאב מחוייב לשמוע דברי חכמים"]
ולעניות דעתי אחרי מחילת כבודו אין ממש בדברים אלה. שאין שום צד סברא בעולם לחלק שרבי יהודה יפטור רק ממצוות עשה ולא יפטור ממצוות לא תעשה. שחילוק זה הוא דין מיוחד שנתחדש בנשים ומגזירת הכתוב. אבל מסברא אין לחלק בזה כלל וכיוון שאין לימוד מיוחד לחלק בזה לגבי סומא אין צד כלל להסתפק לחלק בזה.
ומה שהקשה מלא תסור אינו קושייא כלל, כיוון שלא תסור אינו ציווי פרטי על אדם מסויים, אלא הוא גדר בתורה עצמה, שהתורה לא ציוותה במצווה פרטית מיוחדת על האדם לשמוע בקול חכמים, אלא התורה גילתה בפסוק זה שהיא נמסרה לחכמים לקבוע כרצונם ודעתם איזה חלק ממנה יהיה בתורת חובה ואיזה בתורת אינו מצווה ועושה, ומה שקבעו שהוא חובה הרי כללו אותו בזה בתוך חלק התורה שהוא בבחינת מצווה ועושה. עיין מה שהארכתי בזה בברכות ל"ה א'. ולכן היה פשוט לתוספות ולרשב"א שאע"פ שסומא פטור גם מלא תעשה אם חכמים חייבוהו הרי זה כמו שמעתה כתוב בתורה שסומא חייב וממיאל כבר אינו פטור. ומה שהו רק מדרבנן אין זה שיש חילוק שמהתורה פטור ומדרבנן חייב וכאילו הן שתי תורות. שמה שהוא חייב מדרבנן פירושו שהוא חייב מדאורייתא ורק כמו שיש בדאורייתא חילוק שיש מצוות עשה, ומצוות לא תעשה, וחיוב מלקות, וחיוב מיתה, ויש חילוקי דינים ביניהם, כך חלק מהמצוות מדאורייתא גדרן הוא שהן נקראות "מדרבנן" ויש בהן גדרי דינים של להקל בספיקן וכו'. עיין בכל זה מה שכתבתי בברכות שם בע"ה.
וגם ללא דברי שם עדיין לא קשה קושיית רבי עקיבא איגר, שלא שייך שכיוון שפטור מדאורייתא על מצוות לא תסור ממילא לא יתחייב לשמוע בקול חכמים שאומרים שחייב. שזה פשוט שלא תסור אינו מצווה כמו להניח תפילין שנאמר שהתורה פטרה אותו מזה, אלא ב"לא תסור" התורה אמרה שחייבים לשמוע בקול חכמים. ואם הם אומרים שסומא חייב במצוות, הרי התורה אמרה לשמוע להם ולא למה שיש לדרוש מהפסוקים שפטור. וממילא הוא חייב. וזה פשוט.
.
– – –
.
בספר מנחת חינוך כתב שסומא לרבי יהודה חייב בשבע מצוות בני נוח. וכך נראה הסברא הפשוטה, שלפני מתן תורה היו הכל חייבים בשבע מצוות בני נוח, והטעם שנפטרו בני ישראל ממצוות בני נוח הוא משום שבמתן תורה קיבלו את כל המצוות בדרך מפורטת יותר ובמדרגה גבוהה יותר, וז' מצוות בני נוח כלולות בתורה, אע"פ שהן בגדרים אחרים ומקור הדין נלמד ממקום אחר זהו משום שהתורה מגלה את המצוות בדרך גבוהה יותר ואל באותו אופן של ז' מצוות בני נוח, ועדיין נחשב שהיא כוללת אותן ומשום כך נפטרו מז' מצוות בני נוח בדרך שהיו אמורות לפני מתן תורה.
וסומא שלא נכלל בחיוב של מתן תורה ממילא נשאר כמו כל בני אדם שהיו לפני מתן תורה ולמה לא יהיה חייב בז' מצוות בני נוח.
אמנם לעניות דעתי נראה שלא כדברי המנחת חינוך. שסומא בוודאי נכלל בברית של מתן תורה. שהרי הוא מותר להלכה לישא בת ישראל ואינו צריך גיור. ומה שנתחייבו במצוות והכניסה לברית דבר אחד הוא. וממילא לא רק חיוב המצוות פטר אותם מדין ז' מצוות בני נוח אלא הכניסה לברית. שמשעה שנכנסו לברית נעשו קרובים ועם סגולה וכבר לא שייכות בהן ז' מצוות בני נוח וכל מה ששייך בהם מצוות לפי מעלתם הוא רק תרי"ג מצוות של התורה. וגם סומא כיוון שנכנס לברית והוא במעלת עם סגולה מה ששייכות בו מצוות הן תרי"ג מצוות שבתורה ותו לא. ואם פטור מהן הוא משום שרצון התורה שיקיימן בדרך של אינו מצווה ועושה וזה עבודת ה' ששייכת בו. שגם מי שאינו מצווה חייב במצוות, רק שחיובו הוא מכח הערת השכל שהיא חיוב גדול לא פחות ממי שמצווה, רק שהוא מצריך מעלה יותר גדולה. שהרי גם מי שמצווה מניין לו שהוא חייב לקיים מה שהקב"ה ציווה אותו, אלא משום ששכלו מורה לו שראוי לקיים ציווי הקב"ה כיוון שהוא אמת. שפשוט שאין עיקר הכוונה שיקיים מתוך פחד, ואם שיך קיום מתוך פחד כלל הוא רק כדי שיבוא על ידי זה לקיים משום שהוא אמת. ואם כן גם סומא שכלו מורה לו שהמצוות הן אמת והוא מקיימן באותה דרך לגמרי ורק נקרא אינו מצווה ועושה שהונח לו מקום גדול יותר להערה השכלית. עיין מה שהארכתי בזה במאמר על המקור לחיוב קיום המצוות. וממילא כיוון שהוא שייך בתורה שקבלת התורה היא הברית, ולהיות חייב או פטור אינו מעיקר מהות התורה וקבלתה אלא רק חילוקי דרכים בתורה עצמה בדרך דרך מקיים את התורה, לכן הוא פטור מז' מצוות בני נוח כמו כל שאר ישראל שקיבלו תורה.
ועיין עוד בכל זה במאמר על מקור ותוקף החיוב לקיים את התורה, ובמאמר בעניין הערה שכלית והערה תוריית)
.
.
מתני' זה חומר באדם מבשור, שהאדם משלם נזק צער ריפוי שבת ובושת, ומשלם דמי ולדות, ושור אינו משלם אלא נזק [כדאמר בפרק ב' (לעיל כ"ו א') איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. רש"י] ופטור מדמי ולדות. [כדאמר בשור שנגח את הפרה (לעיל מ"ב א') אנשים ולא שוורים. רש"י]
המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהן חבורה [אין חייב [מיתה] עד שיעשה בהן חבורה. באלו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ה ב'). רש"י], וחובל בחבירו ביום הכפורים, חייב בכולן.
החובל בעבד עברי חייב בכולן, חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו.
החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן.
רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת.
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין.
העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין [שאין להם מה לשלם. רש"י]. אבל משלמין לאחר זמן, נתגרשה האשה נשתחרר העבד [וקנו נכסים. רש"י] חייבין לשלם [שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם, שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה. רש"י].
המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה, והחובל בחבירו בשבת, פטור מכולן, מפני שהוא נדון בנפשו [דקים ליה בדרבה מיניה, דהיינו אינו מתחייב שתי רשעויות על מעשה אחד אלא רק את החמורה שבהן והיינו מיתה].
והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 