בבא קמא – דף פ"ז עמוד ב'

גמ' בעא מיניה רבי אלעזר מרב, החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי? [גדולה ודאי דידה [שלה] הויא. רש"י]

מי [האם] אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב [דכתיב "בנעוריה בית אביה" כל שבח נעורים לאביה, אפילו כסף קדושין שלו. רש"י] חבלה נמי [גם] דאבוה הוי, מאי טעמא דהא אפחתה מכספה [הנדון הוא רק לעניין נזק ושבת. ולקמן מבואר שגם לפי הצד שהאב אינו זוכה בחבלתה הוא נוטל את השבת כיוון שמעשי ידיה לו. וצער וריפוי ובושת בוודאי הם שלה גם לצד זה שהחבלה לאביה (לגבי בושת הרמב"ם פסק שהיא שלה גם לצד שהחבלה לאביה, ויש בזה נדון בראשונים, עיין בשיטה מקובצת בדברי המאירי הרמ"ה והר"מ מסרקסטה. ובהגהת הראב"ד על הרמב"ם פרק ד' מהלכות חובל הלכה י"ד)],

או דילמא [שמא] שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר [שאם רוצה למסור אותה למוכה שחין יכול למסור. רש"י: דאי בעי מסר לה אביה למוכה שחין – דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בידו לתתה למי שירצה, הלכך כסף קדושין נמי [גם] לאביה. רש"י], אבל חבלה כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל [שאם רוצה לחבול בה לא יכול לחבול. רש"י: דאין אדם רשאי לחבול בבתו דהא ישראלית היא ועבר על לא יוסיף פן יוסיף (דברים כה) עד כאן. נאמר בפסוק: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ". הפסוק אוסר להוסיף על מכות של חייב מלקות, ולומדים ממנו איסור לכל מי שמכה חבירו, וגם אב עובר עליו אם מכה את בתו] לא קנייה ליה רחמנא.

אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. [ואין אביה זוכה בכסף חבלתה]
.
.
(לצד הראשון שהחבלה לאביה, אין הכוונה שכל כסף שבא מחמתה נוטל אביה, שהרי צער לכל הדעות אין אביה נוטל גם לפי הצד שהחבלה לאביה. אלא ודאי אביה נוטל רק מה שזיכתה לו התורה וכגון למכרה כאמה מיועדת לקידושין או לקדשה וליטול כסף קידושיה. והצד לומר שדמי הנזק לאביה הוא משום שהיא קנויה לו לעניין למכרה כאמה ולקדשה ולכן מה שניזוק שלו ניזוק, וכמו שאדון נוטל דמי נזק עבדו, שעבדו קנוי לו וממילא נזק גופו של העבד שייך לאדון.
וקשה למה מה שאינו רשאי לחבול בה יגרום שלא יטול דמי הנזק שניזוקה. שמה שאינו רשאי לחבול בה אינו מעיד על חסרון בקניינו בה לעניין לקדשה ולמכרה כאמה. שהרי אם אסור לו לחבול בבהמתו משום צער בעלי חיים אין זה שייך למה שהחובל בה משלם לו נזק, שבעלות לחוד ואיסור לחבול לחוד.

בגיטין ע"ח א' כתבתי:
"בשטר קידושין הוא כותב הרי את מקודשת לי בשטר זה ונותנו לה [קידושין ט' א']. וזה היפך עניין קניין שטר שהמוכר מתחייב בשטר ונותנו ללקוח לראיה שקנה. ובקידושין הבעל שהוא כמו הקונה כותב בשטר שמקח שלו ונותן למוכר. אלא באמת מעשה קידושין אינו קניין ממוני כלל, והיא נעשית "שלו" באותו מובן שילדיו הם "שלו" [רש"י קידושין כ"ג א' "ואיהי לא אקניה לבעל לגופה", ועיין בר"ן על הרי"ף בגיטין [ג' א' מדפי הרי"ף] שסובר שאם מוציאים על אדם שטר לגבות ממנו ממון יכול לטעון שמא הוא מזוייף להצריכו קיום, ואילו לגבי גט אין הבעל יכול לטעון שמא הוא מזוייף להצריכו קיום. וביאר את החילוק בין שמוציאים ממנו ממון על ידי השטר לבין שמוציאים ממנו את אשתו על ידי השטר "לפי שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה". ועוד מוכח כן מכמה סוגיות ואין כאן מקום להאריך]. צורת מעשה הפועל חלות הקידושין אינו מתייחס באופן ישר לתוכן חלות הקידושין אלא מרמז אותו על ידי עניין אחר שיש בו דמיון אליו. המעשה הוא כצורת מעשה קניין, ופועל חלות שיש בה רק דמיון לקניין אבל באמת היא עניין אחר ואינה קניין על הגשם כמו קניין ממון. לכן די בצורה שהיא רק קצת כדמות מעשה קניין שנותן שטר שכתוב בו שהדבר עובר מרשות לרשות, אבל אין קפידא אם הוא בעניין שאינו שייך לקניין שהקונה יכתוב שהמקח שלו ולא המוכר". עד כאן מה שנכתב שם.
ונראה שכיוון שבאמת אין האשה נעשית קניין ממון של בעלה, ממילא מה שהאב יכול לקדש את בתו וליטול כסף הקידושין אינו מקנה לו בעלות ממון על גופה. וגם מה שיכול למכרה לאמה, דין עבד עברי אינו קניין ממון בגוף [וביותר לפי מה שכתב האור שמח שהובא לקמן בסוף העמוד: "אבל בת לאביה, הגם שיש בידו למוכרה הלא עיקר המכר הוא באופן שתתייעד, דזה כוונת התורה, וכמו דאינו מוכרה לקרובים (קידושין י"ח ע"ב), ואם מוכרה על מנת שלא לייעד הוי מתנה על מה שכתוב בתורה"].
אלא עניין קידושין הוא קניין שאינו קניין ממון אלא קניין של שייכות זה לזה וכמו שנאמר והיו לבשר אחד וכמו שילדיו שיכים לו והם "שלו". וכיוון שאי אפשר לעשות מעשה קניין על קניין בדבר שהוא מופשט מהגוף הגשמי, נעשה בקידושין קניין שיש בו דמיון מה לקניין ממון. ואינו דומה בכל פרטיו כמו שנתבאר במה שכתבתי בגיטין שקניין שטר בקידושין אינו דומה לקניין שטר בממון.
ובכלל דמיון זה הוא לנהוג בה כאילו היא קנויה לאביה לעניין מכירה אע"פ שבודאי אין לו קניין ממון בה ודיני המכירה האלה הם כדיני קידושין שהם רק כדמיון מכירה ולא מכירת ממון ממש. ומכח דמיון זה משלם החובל נזקה לאביה. ועל זה הסתפק רבי אלעזר ושאל מרב, האם מה שאין אביה רשאי לחבול בה נאמר שסותר את צורת הדמיון לבעלות ממון על גופה וגורם שנוציא עניין תשלומי דמי נזק מכלל הדמיון לקניין ממון. וצריך לי עוד עיון בזה)
.
.
איתיביה [השיב לו מברייתא]: "החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו". [מן השבת בזמן שהעבד שלו – ולא בעבד דאחר דנותן שבתו לרבו. קתני מיהת דעבד עברי שלו פטור הואיל ומעשה ידיו שלו, והכי נמי כיון דבתו מעשה ידיה שלו לשקול [ליטול] שבת דידה [שלה]. וקשה לרב דאמר לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד דודאי אפילו חבלות זיכתה לו. רש"י]
אמר אביי מודה רב בשבת [דיהבינן ליה לאב. רש"י] דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי [של אביה הוא].

איתיביה: "החובל בבנו גדול יתן לו מיד. בבנו קטן יעשה לו סגולה. [בבנו לא זכי ליה רחמנא מידי [מאומה] אבל בבתו קטנה זכי ליה. רש"י]
החובל בבתו קטנה פטור, ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה".
הכא נמי [כאן גם] בשבת.

ובבנו גדול יתן לו מיד? ורמינהו [מקשה]: "החובל בבניו ובבנותיו של אחרים, גדולים יתן להם מיד, קטנים יעשה להם סגולה. בבניו ובבנותיו שלו פטור".

אמרי לא קשיא, כאן כשסמוכים על שלחנו [פטור גם בגדולים] כאן כשאין סמוכין על שלחנו [חייב בגדולים ליתן מייד].

במאי אוקימתא לקמייתא [לברייתא הראשונה], בשאין סמוכין על שלחנו, אי הכי [אם כך] אימא סיפא: "החובל בבתו הקטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה", לדידה בעי למיתב לה דבעיא מזוני? [לה הם צריכים לתת שצריכה מזונות. כיוון שהעמדנו את כל הברייתא באינם סמוכים על שולחנו וגם בקטנים אינם סמוכים על שולחנו, כיוון שצריכים מזונות מדוע נותן חבלת האב לאביה]

ואפילו למאן דאמר יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך [מחלוקת היא בגיטין י"ב א'], הני מילי [דברים אלה] בעבד כנעני דאמר ליה עביד עבידתא כולי יומא [עבוד עבודה כל היום] ולאורתא זיל סחר ואכול [ובערב לך סחר ואכול. רש"י:
סחר – סבב ואכול חזור על הפתחים. לישנא אחרינא: סחר סבב לפתחי העיר], אבל עבד עברי דכתיב: (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך" – עמך במאכל עמך במשתה [חייב במזונותיו], לא כל שכן בתו?

כדאמר רבא בריה דרב עולא [כתובות מ"ג א'] לא נצרכה אלא להעדפה [המותר על מזונותיה. רש"י] הכא נמי [כאן גם] לא נצרכה אלא להעדפה. [כל מה שצריכה למזונותיה יתן החובל לה, ואם נשאר מותר מדמי השבת יתן לאביה בבתו קטנה. אין הכוונה כאן לומר שהאב חייב במזונות בתו גם אם אינה עושה מלאכה, שזה נדון בכתובות מ"ט א' עיין שם ובראשונים. אלא הכוונה שמה שיש לאב במעשה ידיה של בתו תלוי במה שהוא זן אותה. ואם אינו זן אותה מה שהיא עושה כדי מזונותיה בוודאי שייך לה]

 

במאי אוקימתא לבתרייתא [לברייתא השנייה], בסמוכין על שלחנו, "גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה", אמאי [למה], לאביהם בעי למיתבי [לאביהם צריך לתת. רש"י: דמאי שנא כי חבל בהו איהו [הוא] דמפטר משבת משום דסמוכין על שולחנו, כי חבלי בהו אחריני נמי ליתבו ליה [כשחובלים בהם אחרים גם יתנו לו]]?

אמרי כי קא קפיד במידי דקא חסר [במידי דחסר ביה ממונא כגון היכא דחבל בהו איהו [הוא], דנימא ליה אנן זיל שלים [שנאמר לו אנחנו לך שלם]. רש"י], במידי דאתא מעלמא [בדבר שבא מהעולם וכגון דמי שבת שמשלם החובל] לא קפיד.

והא מציאה דמעלמא קאתי להו וקא קפיד? [והרי מציאה – דתנן בשנים אוחזין (בבא מציעא י"ב ב') מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו, ואוקימנא התם [שם] גדול וסמוך על שולחנו זהו קטן. רש"י]

אמרי רווחא דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה קפיד [רווח שבא להם מעלמא ואין להם צער של גופם בו מקפיד], אבל חבלה דאית להו [שיש להם] צערא דגופייהו ומעלמא קאתי להו לא קפיד.

והא התם [והרי שם. בברייתא שהביא לעיל] דאית לה צערא דגופא ומעלמא קאתי לה וקא קפיד, דקתני: "ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה".

אמרי התם דגברא קפדנא [אדם קפדן] הוא, דהא אין סמוכין על שלחנו [ומזה מוכח שהוא אדם קפדן], אפילו במידי [בדבר] דאתי להו מעלמא קפיד [ונוטל מה שמשלמים לה יותר על מזונותיה]. הכא [כאן] דלאו גברא קפדנא הוא, דהא סמוכין על שלחנו [ומכח שאינו קפדן], כי קא קפיד במידי דקא חסר ליה [בדבר שחסר לו. שהוא יתחייב לשלם שבת], במידי דאתי להו מעלמא לא קפיד.

.
.

(תוספות:
"הכא דלאו איניש דקפיד כו'. ואם תאמר וכיון דמן הדין שבת לאב, כדקאמר דבאיניש קפדנא חייבין ליתן שבת לאב אפילו כשאינם סמוכים, לפחות להעדפה [מה שנותר אחרי שנוטלת מה שצריכה למזונותיה], ומן התורה היא של אב כדדרשינן בריש קדושין (ג' ב') ובסוף אלו נערות (כתובות מ' ב') ובנערה שנתפתתה (שם מ"ו ב') כי ימכור איש את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה, אם כן מה ראו חכמים דבגברא דלא קפדן אמר בבת קטנה של אחרים יעשה לה סגולה אפילו בשבת?
ושמא אמדו חכמים דעתו של אב ויודעים שמוחל להם משום צערא דגופייהו במידי דלא חסר ביה ואתו להו מעלמא".
ומסתבר שזהו בסתם שאומדים שאם הם סמוכים על שולחנו אינו קפדן, אבל אם מפרש שהוא מקפיד נוטל. וכבר דנו בזה במפרשים)

.
.

מאי סגולה?

רב חסדא אמר ספר תורה. [ללמוד בו הרי פירות והקרן קיים. רשב"ם בבא בתרא נ"ב א']

רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי. [דאכיל מיניה הקטן תמרי [תמרים] והקרן קיים. אבל בעיסקא לא, שמא יארע בה דבר תקלה ותאבד. רשב"ם שם]

 

וכן אמר ריש לקיש לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד.

ורבי יוחנן אמר אפילו פציעה.

פציעה סלקא דעתך? [שיטה מקובצת: פציעה סלקא דעתך. קא סלקא דעתך שפצעה בגבה או בבטנה במקום שאינו נראה והא ליכא שום הפחתה מכספה שהרי אינו נודע לאדם, ואפילו יעשה במקומה נצרר הדם ולא יצא ויהיה ניכר לעולם. ה"ר יהונתן ז"ל]

אפילו רבי אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה [והרי בידו למוכרה. רש"י], אבל פציעה דלא אפחתה מכספה לא קמיבעיא ליה.

אמר רבי יוסי בר חנינא שפצעה בפניה ואפחתה מכספה.

.

.

(כתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות חובל ומזיק הלכה י"ד:

"החובל בבת קטנה של אחרים, אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא, אבל צער ובושת וריפוי הרי הוא שלה וכן נזק שאינו פוחת אותה מכספה הרי הוא שלה, וכן החובל בבתו משלם לה צער ורפוי ובושת".

השגת הראב"ד: וכן החובל בבתו משלם לה צער וריפוי ובושת. אמר אברהם: דוקא בושת דחבלות אבל בושת דאונס ופתוי אינו חייב דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, והכי איתא בכתובות".

 

הנה קשה על הגמרא, וכן על הרמב"ם, כיצד ייתכן שנזק שאינו פוחת אותה מכספה משלם לה. הרי שומת נזק היא בכמה פחתו דמיה כעבד, ואם לא פחתו דמיה במאומה הרי אין כאן נזק כלל.

ובלחם משנה הלכות חובל ומזיק הלכה ו' הקשה כן:

"והשתא יש לתמוה שאם אינו פוחתה מכספה מאי נזק איכא [יש]? דשיעור נזק שמשערין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ומה שנפחת מחמת המכה ההיא משלם לו וכיון שאין שם פחת מאי נזק איכא". וביאר שם בהמשך: "אלא דיש שני מיני נזק, האחד שפחתה מכספה, והשני אע"פ שאינו פוחתה מכספה שאינו בפניה מכל מקום כיון שהוא מום בבשרה שנעשה צלקת נזק מועט מיהא הוי, ועל נזק כי הא מתמה גמרא דכיון שאינו פוחתה מכספה אמאי הוי של אביה דאע"ג שזכתה התורה לאב למוכרה או לקדשה נזק כי האי דאינו פוחתה מכספה לא זכתה".

ובלחם משנה פרק ד' מחובל ומזיק הלכה י"ב יש קצת משמעות שסבר ששייך תשלומי נזק בלא פחת דמים, אבל וודאי אין כוונתו לזה אלא כמו שביאר שהוא נזק מועט.

ובחידושי הגר"ח הלוי סולובייצ'יק על הרמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ה' למד מכאן שלדעת הרמב"ם משלם נזק גם כשאין פחת דמים כלל.

ועוד דקדק שכך דעת הרמב"ם מדברי הרמבם פרק ב' מהלכות חובל ומזיק הלכה ו':

"אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת, לפיכך החובל בחבירו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בחמשה דברים".
וכן הביא בשם בנו מרן הגרי"ז הלוי בברכת שמואל בבא קמא סימן כ"ח.

וזה אי אפשר שיהיה כלל שהרי כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות חובל הלכה ב': "נזק כיצד, שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו". והרי להדיא שאם אין פחת אין תשלומי נזק.

 

הרמב"ם כאמור כתב בפרק ב' הלכה ו' מהלכות חובל ומזיק: "אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת, לפיכך החובל בחבירו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בחמשה דברים".

והמגיד משנה שם כתב:

"אפילו חסרה כשערה וכו' אינו חוזר אלא צלקת. פירוש צלקת הוא שחיתה המכה אלא שלעולם הרושם ניכר שאינו חוזר כמות שהיה וכדאמרינן פרק שמונה שרצים (שבת ק"ז ב') בחבורה שאינה חוזרת.

וההיא סוגיא דהחובל בבתו [היא סוגייתנו] צריך עיון דמשמע דלאו בכל מקום משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים".

ובאור שמח שם (מסודר על הלכה ה') ביאר היטב:

"כן מפורש בפרק דם הנדה (נדה דף נ"ה ע"א) עיין שם, והא ודאי הקונה עבד נותן דמים אם הוא מנוקה מכל מום וכל מידי [דבר] אם נישום כעבד הנמכר בשוק בכל מידי דלא הדר [דבר שאינו חוזר] נפחת דמיו, ולכן משלם לעצמו דהנהו זוזי שוה לעצמו, בודאי מקפיד איהו על נפשו יותר מהקונה עבד על עבדו.

אבל בת לאביה, הגם שיש בידו למוכרה הלא עיקר המכר הוא באופן שתתייעד, דזה כוונת התורה, וכמו דאינו מוכרה לקרובים (קידושין י"ח ע"ב), ואם מוכרה על מנת שלא לייעד הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, והקונה אשה באופן שמצפה שתהיה אשתו אינו מקפיד רק על יפיה, והוא במקום הפנים, ולכן אמרו שפיר כגון שפצעה בפניה, דזה ודאי הוי פחות במכירה אצל האב, לכן כתב רבינו לקמן פרק ד' הלכה י"ד אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי של אב כו', וכן נזק שאינו פוחתה מכספה, פירוש אצל זבינא דאב, אבל למכור בשוק ודאי דפוחת, וזה דמי שויה אצל עצמה, וזה שייך אצלה, ומסולק תלונת הרב המגיד.

ורבינו דייק המחסר [שכתב "אפילו חסרו כשערה מעור בשרו"], לכוון לשון ירושלמי ריש הנחנקין (סנהדרין פרק י"א הלכה א') עד שיחסר לענין נזקין, יעויין שם ודוק")