Archive for the ‘פט ב’ Category

בבא קמא – דף פ"ט עמוד ב'

11/03/2010

אלא הא דתניא: "וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה", אמאי [למה], תזבנינה ניהליה [תמכור לו] לכתובתה לבעלה בטובת הנאה בהא חבלה [בחבלה זו], דאי [שאם] מחלה לגבי בעל ליכא [אין] פסידא. [אע"פ שהמוכר שטר חוב יכול למחול אחר כך על החוב ומפסיד מי שקנה את השטר, כאן לא יפסיד הבעל כי הוא החייב וגם אם תמחל על החוב ירויח במחילתה את דמי טובת ההנאה על ספק דמי הכתובה שמא תתגרש או ימות לפניה]
הא ודאי רבי מאיר היא דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, וטעמא מאי, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הכא [כאן] מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה. [וגובה אותה בחבלתו ממנה. מכיוון שאסור להשהותה בלא כתובה רק לכשיגרש אותה יוכל לגבות דמי חבלתו ממנה, אבל כל זמן שאינו מגרשה לא תמכור לו כתובתה כדי שלא ישהה עמה בלא כתובה]
אי הכי [אם כך] השתא נמי [עכשיו גם] מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה? [גם עכשיו שאמרת שלא תמכור לו כתובתה הכתובה לא מועילה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, כיוון שאם יגרשה יגבה אותה ממנה בדמי חבלתו ונמצא שלא נחסר ממון על ידי שגירשה]
כגון דנפיש [שמרובה] כתובתה, דמשום ההוא פורתא [מעט] לא מפסיד טובא. [הרבה. מעמיד שהברייתא מדברת באופן  שכתובתה מרובה יותר מדמי החבלה, נמצא שיפסיד את כל דמי כתובתה כדי לגבות את המעט שחייבת לו עבור החבלה, ולכן מועילה הכתובה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה]
ואי דנפישא
[ואם שיתירה] כתובתה מכתובה דאורייתא נוקמא [נעמידה] אכתובה דאורייתא, ואידך תזבנה ניהליה בחבליה. [והשאר תמכור לו בחבלתו. רש"י: נוקמא אכתובה דאורייתא – משום דרבי מאיר אסר לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, ותוספת תזבין לבעלה בטובת הנאה ותיתב ליה בחבליה [ותיתן לו בחבלתו]]
כגון דלא נפישא [שלא יתירה] כתובתה מכתובה דאורייתא, דהוי חבליה ארבעה זוזי, דמשום ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה [עשרים וחמישה סלעים, והוא מנה, מאה זוז כתובת אלמנה, ופחותה שבכתובות נקט. רש"י].
.
.
(רשב"א:
"הא דאמרינן בשמעתין אי נפיש כתובתה מכתובה דאורייתא נוקמה אכתובה דאורייתא. לאו למימרא דכתובה דאורייתא, אלא שתקנו אותה כאלו הוא של תורה שלא לפחות ממאתים לבתולה ולאלמנה ממנה כל זמן שהיא תחתיו ואפילו לשלם לנזקיה ולחבליה".
עיין כתובות י' א' מחלוקת תנאים, לחכמים כתובת אשה מדרבנן ולרבן גמליאל מדאורייתא שנאמר כסף ישקול כמוהר הבתולות. וגם לרבן גמליאל זהו דווקא בבתולה אבל באלמנה הוא מתקנת חכמים שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. עיין תוספות כתובות שם דיבור המתחיל "אמר". ובתוספות שם פוסקים כרבן גמליאל ויש הרבה ראשונים שפוסקים כחכמים. וכאן הגמרא לא מזכירה מחלוקת זו ולכן פירש הרשב"א שאים הכוונה כאן לומר שהיא דאורייתא ממש אלא הכוונה שאין לפחות בשום אופן ממאתיים לבתולה ומאה [דהיינו מנה] לאלמנה.

.
– – –
.

מאירי:
"האשה שחבלה בבעלה אם אין לה בכתובתה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתובתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. ומכל מקום אם רצה לגרשה מגרשה ונותן כתובה וחוזר ונפרע ממנה, או שתכתוב לו שטר בדמי חבלו. ולמדת מכאן שכל שיש לה כתובה אף על פי שיש לו תביעה עליה בכדי כתובתה מותר לשהות עמה ואף על פי שבידו לעכב הואיל והוא צריך בכך לטענות ולדעת בית דין כך יראה לדעת גדולי המחברים. וכו'.
אלא שמכל מקום יש חולקים בזה מכח סוגיא זו לומר שכל שאין לה אלא עיקר כתובה וחבלה כשיעור כתובתה או סמוך לה אסור לשהות עמה מפני שקלה בעיניו להוציאה, וכן הדין אם כתבה לו שטר על דמי חבלתה אלא שכל שלא יצטרך בדמי חבלתה אלא חלק אחד מעשרים וחמשה מוחלת לו כשיעור זה שאין רוצה לגרש ולהפסיד כל הכתובה כדי לגבות חלק אחד מעשרים וחמשה שבה. ומביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו במה שהקשה אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה, תזבין לה לבעל, דאי מחלה ליה ליכא פסידא. ואוקימנא משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה. והקשה מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא השתא נמי מגרש לה וגבי מינה. ומוקי לה דנפישא כתובה ומשום פורתא לא מפסיד כתובה. והקשה ואי נפישא וכו' לוקמה אכתובה דאורייתא ואידך תזבין ניהליה. ומוקי לה דלית לה אלא כתובת מנה ומאתים אלא שאין חבלה אלא סלע ומשום סלע לא מפסיד חמשה ועשרין סלעין שהם מנה של אלמנה ופחותה שבכתובות נקט. ולמדין מכאן שאם היתה חבלתה ביתר מזה אינה יכולה לעמוד עמו. וכו'.
ומכל מקום לעיקר הדין אין דבריהם כלום, שאלו כן אף בחבלה מועטת כן שהרי כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אינו כלום, אפילו כתבה לו התקבלתי במקצת או מחלה לו, כמו שביארנו ברביעי של כתובות. אלא סוגיא זו כך פירושה שהוא שואל לר' מאיר דקאמר דאין כופין אותה למכור או למחול בחבלתה ומפני שאסור לשהות וכו' מה הועיל והרי מכל מקום אם רוצה לגרשה מעכבה בשביל חבלתו והרי היא עכשו קלה בעיניו להוציאה. ותירץ אלא שהועיל מיהא בזמן שהחבלה מועטת, ומכל מקום אף בשהחבלה מרובה אין כופין אותה למכור או למחול שאין עושין תקנות לשיעורין, אפילו היתה בכדי עיקר כתובה אחר שאין לה נדוניא או תוספת וכל שאינו מגרשה מותר לשהות וחייב במזונותיה ובפרנסתה אלא שכשיגרשנה גובה ממנה. וזהו ענין שהפוסקים לא הביאו זו של ארבע זוזי כלל. ומכל מקום אם היתה לה תוספת או נדוניא מחייבין אותה למכרה בטובת הנאה ולפרוע או למחול לו בכדי חבלתו)
.
.

אלא הא דתניא: "כשם שלא תמכור והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו" [כשם שלא תמכור – קא סלקא דעתך הכי [כך] קאמר, כשם שאינה יכולה למכור בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו. רש"י], והא זימנין משכח לה דמפסדא [והרי לפעמים נמצא שמפסידה] והיכי דמי [ובאיזה אופן] כגון דנפישא [שיתירה] כתובתה מכתובה דאורייתא [אם כתובתה מרובה היא חייבת למכור אותה ולהשאיר בידה רק כתובה דאורייתא מאתיים לבתולה ומאה לאלמנה כדי שתהיה מותרת להיות איתו, וכמו שנאמר לעיל, ונמצא שהפסידה מכתובתה בשביל חבלתה].
אמר רבא סיפא אתאן
[באנו] לכתובת בנין דכרין [כתובת בנין דכרין [בנים זכרים] – בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ"ב ב') בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון יהוין ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון ["בנים זכרים שיהיו לך ממני הם יהיו יורשים כסף כתובתך יותר על חלקם עם אחיהם", זהו נוסח כתובת בנים דיכרין], היו לו שתי נשים וכתובת האחת גדולה משל חבירתה, ומתו שתיהן בחייו וירשן, או אחת בחייו וירשה, אף על פי כן לא בטלה כתובתה אצל בניה אם יש לה בן זכר הימנו [ממנו], וכשבאין לחלוק בניו בנכסיו אחר מותו נוטלין אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן והשאר חולקין בשוה, ואין יכולין בני הקיימת לומר אנו ניטול כתובת אמנו שהיא כבעלת חוב [אם מת בעלה בחייה הדין הוא שגובה את כתובתה], ואתם אל תטלו [כתובת אמכם] שאין לאמכם כתובה שהרי בעלה ירשה.
וקיימא לן התם [שם] דהמוכרת כתובתה לאחר בטובת הנאה ומתה בחיי בעלה וירשה מפסיד הלוקח, אעפ"כ לא הפסידו בניה כתובת בנין דכרין, ולא יאמרו בני חבירתה אמכם פשעה בה שאילו היתה קיימת לא היתה גובה שהרי לקוחות היו גובין אותה [מכירתה לא הועילה להקנות ללקוח שהרי מתה לפני בעלה, אבל היינו אומרים שאעפ"כ מכירתה הועילה להסתלק ממה שיש לה], משום דאמרי להו [בני זו שמכרה כתובתה] זוזי אנסוה שהיתה צריכה למעות, ולא לאפסדינהו נתכוונה. רש"י. כיוון שמכרה רק משום אונס שהיתה צריכה למעות אינה מסתלקת ממה שיש לה כל זמן שלא נטל הלוקח], והכי [וכך] קתני, כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין מאי טעמא זוזי הוא דאנסוה, כך מוכרת כתובתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דכרין מאי טעמא זוזי הוא דאנסוה.

לימא [לומר] תקנת אושא תנאי היא [מחלוקת תנאים היא]? דתני חדא [ברייתא אחת]: "עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש" [בשן ועין לאשה – הפילה היא את שינו וסימאה את עינו [אם האדון הפיל שן עבדו או סימא עינו או החסיר ממנו אחד מכ"ד ראשי איברים יוצא העבד לחירות ואינו משלם לו דמי חבלת שינו או עינו].
אבל לא לאיש – סימא בעלה את עין העבד או הפיל את שינו לא יצא לחירות לפי שאין גופו קנוי לו. רש"י. ומשלם דמי החבלה], ותניא אידך [ברייתא אחרת]: "לא לאיש ולא לאשה".
סברוה דכולי עלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי
[ולכן אינו יוצא לאיש], מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר לאשה לית ליה [אין לו] תקנת אושא [וכיוון שהגוף שלה היא נחשבת האדון להוציאו לחרות בשן ועין], ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה אית ליה [יש לו] תקנת אושא? [וכיוון שאם מכרה את הגוף על הזמן שתתגרש או ימות בעלה נחשב הבעל כקונה ראשון של הגוף לעניין זה, חסר לה בקניין הגוף ואף היא אינה נחשבת אדון. רש"י: סברוה – בעלמא תרוייהו הני תנאי סבירא להו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, והכא היינו טעמא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה דאית ליה תקנת אושא הלכך משום איש לא נפקי [לא יוצאים] דלא קני להם לגופייהו [לגופם] ממש, משום אשה נמי [גם] לא נפקי דאלים שעבודיה [שחזק שיעבודו. של בעל] למהוי כקנין הגוף]
לא. דכולי עלמא אית להו תקנת אושא, אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה.
[קודם תקנה – הוי שעבודיה קיל [קל] כשאר קנין פירות דקים לן דלאו כקנין הגוף דמי. רש"י]