ואין אדם רשאי לחבל בעצמו? והתניא: "יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור, תלמוד לומר: (ויקרא ה, ד) [אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה] "להרע או להטיב" – מה הטבה רשות אף הרעה רשות [בשבועות (כ"ז א') מפרש ליה לקרא דלא מתוקם אלא בדבר הרשות. רש"י] אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע".
אמר שמואל באשב בתענית.
דכוותה [שכמותה] גבי הרעת אחרים להשיבם בתענית [דכוותיה גבי הרעת אחרים – דקתני התם יכול נשבע להרע לאחרים ולא עשה יהא חייב תלמוד לומר להרע או להטיב מה הטבה רשות [אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שאין הרשות בידו] בשבועות (שם) כו'. רש"י], אחרים מי מותיב להו בתעניתא [האם מושיב להם בתענית]?
אין [הן]. דמהדק להו באנדרונא. [סוגרן בחדר ואין להם מה לאכול. רש"י]
והתניא [המשך הברייתא בשבועות שם]: "איזהו הרעת אחרים אכה פלוני ואפצע את מוחו"?
אלא תנאי היא [מחלוקת תנאים היא. רבי עקיבא המשנה שאמר אין רשאי לחבול בעצמו ורבי עקיבא בברייתא לעיל עמוד א' שרשאי לחבול בעצמו, הם מחלוקת תנאים בדעת רבי עקיבא. על פי תוספות], דאיכא למאן דאמר [שיש למי שאמר] אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מאן דאמר אדם רשאי לחבל בעצמו.
מאן [מי] תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו?
אילימא [אם לומר] האי תנא הוא, דתניא: (בראשית ט, ה) [וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם] ""ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש" רבי אלעזר אומר מיד נפשותיכם אדרש את דמכם". [לנפשותיכם אדרוש – מיד עצמכם אדרוש. רש"י]
ודלמא קטלא שאני? [ושמא מיתה שונה. הברייתא באה לאסור על אדם להמית את עצמו, אבל שמא אם הוא רק חובל בעצמו ואינו ממית את עצמו מותר]
אלא האי תנא הוא, דתניא: "מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי [אין בזה משום דרכי האמורי]. אמר רבי אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי עובר משום בל תשחית". וכל שכן גופו.
[תוספות: "אלא האי תנא הוא דתניא מקרעין כו'. ואם תאמר ומאי סלקא דעתך השתא, וכי על זה צריך להביא ראיה דמקרע בגדים עובר משום בל תשחית?
ואומר ר"י דאין מביא ראיה אלא שאסור לחבול אפילו לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה, וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא, וכן מקרע על המת זהו לצורך". [לשון הרשב"א: שאף על פי שהעיקר הקריעה מצוה, ומי שהוא מקרע יותר מדאי נהנה בו שעושה נחת רוח ליצרו (שבת ק"ה ב'), ואפילו הכי אסור]]
ודלמא [ושמא] בגדים שאני דפסידא דלא הדר הוא [שהפסד שלא חוזר הוא], כי הא [כמו זו] דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא [קרא לבגדיו מכבדיו], ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא [כשהיה מהלך בין קוצים] מדלי להו למאניה [מרים את בגדיו. שייפצע בשרו ולא יקרעו בגדיו], אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה [בשרו נרפא מאליו ובגדיו לא. עיין ביאור בזה לקמן צ"ב א'].
אלא האי תנא הוא, דתניא: "אמר רבי אלעזר הקפר ברבי [בן רבי] מה תלמוד לומר: (במדבר ו, יא) [ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה. ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. וכו'. י וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל-הַכֹּהֵן אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. יא וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל-הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת-רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא] "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" [וכפר עליו – בנזיר כתיב. רש"י], וכי באיזה נפש חטא זה [על הנפש – משמע שחטא בנפש אדם. רש"י], אלא שציער עצמו מן היין [שאין מצוה לצער עצמו, כדאמרינן "צדיקי אי אכלי תרי עלמי מי סני להו" [צדיקים אם אוכלים שני עולמות האם שנוא עליהם] במסכת הוריות (י' ב'). רש"י תענית י"א א']. והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה". [מכל דבר – המסגף עצמו בתענית. רש"י]
.
.
(מאירי:
"זה שבארנו במשנה שאין אדם רשאי לחבול בעצמי מן התורה הוא, שנאמר: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".
ושמא תאמר דוקא בהריגה הא בחבלה מנין, תלמוד לומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", וכי באיזו נפש חטא אלא מפני שציער עצמו על היין והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ומכל מקום לענין בשת ופחיתות אם אינו קפיד על עצמו ומפחית ומבייש את עצמו רשאי.
אף על פי שאמרו אין אדם רשאי לחבול בעצמו אם נשבע שיחבול עצמו שבועה חלה עליו, עד שאם לא חבל לזמן שקבע לעצמו חייב משום שבועת בטוי, שאין זו מצוה גמורה אלא דברי סופרים והמקרא אינו אלא אסמכתא, וכבר ביארנו במקומו שכל שהוא איסור סופרים שבועת בטוי חלה עליו ואינו נקרא נשבע לבטל את המצוה.
ומכל מקום אם נשבע לחבול באחר כגון שאכה את פלוני ואפצע את מחו או אקללנו ואגזול את ממונו או אמסרנו לאנס או למלכות אפילו היה בידו לעשות פטור [מאיסור שבועה] מפני שהוא מוזהר בתורה בהדיא [בפירוש] שלא לעשות כן ככתוב לא יוסיף.
נשבע שיסגף את עצמו וישב בתענית שבועה חלה עליו, נשבע שיושיב אחרים בתענית כגון שיצניעם בבתי כלאים ולא יניח להביא להם לאכול אין שבועה חלה עליו וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר במקומו.
כשם שאין אדם רשאי לחבל בעצמו כך אינו רשאי להשחית את ממונו, ואף בקריעת כלים על המת שהוא רשאי כמו שאמרו מקרעין על המת ואין בזה משום דרכי האמורי, אם קרע יותר מדאי עובר משום בל תשחית והוא במכת מרדות מדבריהם, וזה שאמרו בכאן לוקה משום בל תשחית פרושו מכת מרדות")
.
.
"הקוצץ נטיעותיו וכו'". [והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים חייבין]
תני רבה בר בר חנה קמיה [לפני] דרב: "[ראובן תובע את שמעון:] שורי הרגת נטיעותי קצצת, [שמעון משיב:] אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו, פטור".
אמר ליה אם כן לא שבקת חיי לברייתא [לא הנחת חיים לבריות. כל מזיק יטען שהניזק נתן לו רשות], כל כמיניה [וכי הוא נאמן]?
אמר ליה איסמייה? [אסיר ברייתא זו מגרסתי. רש"י בבא מציעא כ"ז א']
אמר ליה לא. תתרגם [תפרש] מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה. [עומד להריגה – שור שהמית [ודינו להיסקל]. עומד לקציצה – אשירה, או כל עץ הנוטה לרשות הרבים ומתיירא שמא יפול על אדם וימות. רש"י]
אי הכי [אם כך] מאי קא טעין ליה? [איזה ממון תובע הניזק, הרי לא הזיקו ממון]
דאמר ליה אנא בעינא למיעבד הא מצוה [אני רוצה לעשות מצווה זו], דתניא: (ויקרא יז, יג) [וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר] ""ושפך וכסה" מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים". [אנא בעינא למיעבד הא מצוה – וכי טעין ליה היאך אתה אמרת לי להרגו מסתמא קושטא [אמת] קאמר, דכיון דלהכי קאי [שלכך עומד] לא קפיד כולי האי [לא מקפיד כל כך] ואינשי הוא דאינשי [ושכח]. רש"י. אם אינו עומד להריגה או לקציצה אין סברא להאמין למזיק שהניזק נתן לו רשות. אבל אם הוא עומד להריגה או לקציצה יש סברא להאמין למזיק שקיבל רשות, והניזק שכח שנתן לו רשות ולכן תובע עשרה זהובים בעבור הפסד המצווה, והמזיק נאמן לומר שקיבל רשות ולהיפטר בכך]
.
.
(מאירי:
"מי שקצץ נטיעותיו של חברו והרג את שורו, ובא חברו וטענו שורי הרגת או נטיעותי קצצת, והלה משיב אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו, אם אין עדים בדבר נאמן ופטור שהרי היה יכול לטעון לא הרגתי ולא קצצתי. ואם היו עדים בדבר אינו נאמן וחייב לשלם.
היה אילן זה עומד לכך כגון שהוא אשרה או נוטה ליפול ברשות הרבים ויש כאן סכנת נפשות עוברי דרכים, וכן שהיה השור עומד להריגה כגון שהמית את האדם נאמן ופטור. ואלו לא אמר לו כן היה זה טוען שגזלו מצוה ושהיה רוצה שתעשה על ידו והיה חייב בעשרה זהובים, וכמו שאמרו ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך ובא חברו וקדם וכסה וחייבו רבן גמליאל בעשרה זהובים, אבל מכל מקום בשור ובאילן הואיל ומן הסתם נוח לו שיעשה על ידי מי שעשה כשהלה משיב שברשות עשה נאמן.
גדולי הפוסקים כתבו שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנה לכל המצות על הדרך שלמדו בכאן ממנה לענין שור ואילן, וכן יראה לדעתי שדנין אותם בחוצה לארץ. ויש חולקים לומר שקנס הוא ואין למדין ממנה אלא למה שמצינו בה בפירוש, וכן שאין דנין אותם בחוצה לארץ. ומכל מקום סך זה של עשרה זהובים על המצוה הוא ואפילו היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה. ויש שפרשו במסכת חולין עשרה זהובים על כל ברכה וברכה כמו שבארנו שם".
להדעה שתשלום עשרה זהובים על מצווה הוא ממון, צריך לומר שזהו השומא לפי כמה אדם בשוק ירצה ליטול כדי להפסיד את המצווה. וחכמים קבעו את השומא כי הוא דבר שאין בו הרבה מוכרים וקונים וקשה לעמוד על שומתו.
וצריך עיון מאיזה דין משלם שמשום מזיק אין לחייבו שהרי הזיקו על ידי גרמא ולא עשה מעשה בגופו לבטלו מהמצווה אלא רק גרם שלא יוכל לעשות. ושמא הוא משום צער, שמשלם כמה שציערו על הפסד המצווה. וקשה כיוון שצער הוא חיוב רק על צער הגוף ולא על צער שבלב, שהרי אם ציערו בדברים פטור. ונראה שלכל הדעות הוא תקנת חכמים ומי שסובר שהוא ממון סובר שתיקנו בתורת שיהיה זה נחשב כהפסד ממון ולא בתורת קנס. ושוב ראיתי שכן כתב בשיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן.
המאירי פירש שמדובר שיש עדים על הריגת השור או קציצת האילן. ומשמע מהסוגיא שמעיקר הדין היה נאמן המזיק לטעון אתה אמרת לי להרוג ולקצוץ, ולכן הוצרך רב לומר שהטעם שאין בית דין מקבלים טענה זו האו משום שאם כן לא הנחת חיים לבריות. שאם מעיקר הדין אין נאמנות לטעון כך, לא היה נצרך לטעם זה.
וצריך לומר שכיוון שטענה זו אינה סותרת את דברי העדים ואת מה שהשור והאילן בחזקת בעליהם אם כן כיוון שהתובע הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה, והעדים לא מוכיחים לסתור טענת המזיק, היה מן הדין להאמין למזיק. ועל זה אמר רב שמכל מקום אין בית דין מסכימים לקבל טענה זו כל זמן שהשור לא עומד להריגה כיוון שאם כן לא הנחת חיים לבריות. ובעומד להרוג כיוון שהטענה מסתברת שדרך בני אדם לתת רשות ולשכוח הוציאוהו מהכלל והעמידו על עיקר הדין להאמין למזיק.
ובשיטה מקובצת הביא דברי הרשב"א שחולק:
"בשור העומד להריגה וכו'. ואם תאמר היכי דמי [באיזה אופן], אי דליכא עדים [אם שאין עדים] שקצץ פשיטא דנאמן במיגו דאי בעי אמר לא קצצתי [מתוך שהיה יכול לומר לא קצצתי, שאז בוודאי היה נאמן כיוון שהמוציא מחבירו עליו הראיה, יש לו נאמנות לטעון גם נתת לי רשות], ואי איכא [ואם יש] עדים אמאי פטור. פירש הרז"ה [הרב זרחיה הלוי, בעל המאור] דהכא בדליכא עדים [שכאן בשאין עדים] ואיצטריך, דהוה אמינא [שהיינו אומרים] דהרי זה כמיגו במקום עדים קמשמע לן. הרשב"א ז"ל".
כוונתו שאין זה מסתבר כלל שאדם יתן רשות להרוג שורו או לקצוץ נטיעותיו כשאינם עומדים להרוג ולקצוץ, ולכן היינו סוברים שאנו מחזיקים שלא נתן לו רשות וכאילו יש עדים שלא נתן לו רשות. ואז היינו מחייבים את המזיק אע"פ שיש לו כח נאמנות של מיגו [מתוך] שהיה יכול לטעון לא קצצתי. וכלפי זה מחדש שלא אומרים כך ובמקום שאין עדים נאמן המזיק לטעון נתת לי רשות. ואם יש עדים שהרג וקצץ מעיקר הדין אינו נאמן לומר נתת לי רשות וחייב גם בשור שעומד להריגה ואילן שעומד לקצוץ.
ונראה טעמו שהוא סובר שכיוון שצורת הדבר שאם ראובן הרג שור של שמעון הוא התחייב ממון לשמעון, העדות על ההריגה היא עדות ראייה על חוב ממון. ואחרי שיש עדות על חוב ממון אם המזיק טוען נתת לי רשות הוא סותר את העדות על חוב ממון שהרי הוא טוען שפטור ואינו נאמן לסתור עדות.
וזה דומה לסוגיא בבבא בתרא ל"ג ב'-ל"ד א', לגבי מי שחטף חפץ מחבירו ואומר כן חטפתי ושלי חטפתי. ומבואר שם שאם יש עדות על מעשה החטיפה חייב החוטף להשיב אע"פ שהעדים אינם יודעים למי שייך החפץ. ואע"פ שטענתו אינה סותרת לעדות שהרי הוא מודה להם שחטף ורק טוען שהחפץ שלו, ועל זה העדים אינם מעידים, וכעת החוטף מוחזק בחפץ והנחטף הוא המוציא מחבירו, ולכאורה היינו אומרים שעליו להביא ראייה לסתור דברי החוטף, מכל מקום הדין הוא שהחוטף מחזיר. והטעם בזה שצורת הדברים היא שהחוטף התחייב ממון לנחטף ונחשב שיש עדות ראייה שהוא חייב לו ממון ולכן חייב לשלם לו, כי טענתו שהחפץ שייך לו והוא פטור סותרת את העדות שמעידה שהוא חייב ממון.
וכן כתבו בתוספות בבא מציעא ב' א' דיבור המתחיל ויחלוקו שאם אחד חוטף מחבירו העדותעל החטיפה הי עדות שחייב לו ממון כיוון שכך צורת הדברים ואע"פ שאין העדים יודעים אם החפץ שייך לנחטף.
וכמו כן סובר הרשב"א כאן שהעדות על הריגת השור היא עדות שחייב לו ממון, כיוון שזו צורת דברים של התחייבות ממון אע"פ שאין העדים יודעים למי שייך השור ואינם יודעים אם נתן לו רשות, ולכן אין המזיק יכול לטעון נתת לי רשות ואני פטור מחיוב ממון. והמאירי סובר שרק בעדות שראובן מחזיק בידו חפץ, נחשב שראו העדים שהחפץ שייך לו אע"פ שאינם יודעים אם הוא שייך לו ושמא הוא מחזיק בידו חפץ ששייך לאחר, כיוון שצורת הדבר שאם החפץ בידו הוא שייך לו. אבל כאן הרי המזיק אינו סותר את מה שהשור שייך לניזק, ולומר שרואים שאם הרג שור זהו עדות על כך שהתחייב ממון ולא רק על כך שעשה פעולת הריגת שור את זה לא סובר המאירי.
(אמנם המשא ומתן של הרשב"א בסוגיא צריך לי עיון, שהנה רב אמר שאין להאמין למזיק אפילו כשאין עדים ואע"פ שכשאין עדים מעיקר הדין הוא נאמן מתוך שהיה יכול לטעון לא קצצתי, אין מקבלים טענתו כיוון שאם כן לא הנחת חיים לבריות. ואחר כך חידש שאם היה השור והאילן עומדים להריגה וקציצה מקבלים טענתו ולא אומרים שאין לקבלה משום לא הנחת חיים לבריות כיוון שבעומד להריגה היא מסתברת יותר. וזה מה שבאה הברייתא לחדש שכשהשור עומד להריגה לא אומרים בזה לא הנחת חיים לבריות אלא מעמידים על עיקר הדין ופוטרים את המזיק כיוון שאין עדים. ואילו הרשב"א הקשה בעומד להריגה למה הוצרכה הברייתא לחדש שהמזיק פטור הרי פשוט שהוא פטור כיוון שאין עדים, והוצרך לפרש שהיינו סוברים שזהו מיגו במקום עדים. ולמה שכתבתי אין זו קושיא וצריך עיון))
.
.
אמר רב דיקלא דטען קבא אסור למקצציה. [דקל שטוען קב תמרים אסור לקצצו]
מיתיבי: "כמה יהא בזית ולא יקצצו רובע [רובע הקב. רש"י]"?
שאני זיתים דחשיבי [זיתים שונים שהם חשובים].
אמר רבי חנינא לא שכיב שיבחת ברי [לא מת שיבחת בני. כך שמו] אלא דקץ תאינתא בלא זמנה. [אלא שקצץ תאנה בלא זמנה. כשעדיין היתה נותנת פירות]
אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר. [ואם היה מעולה בדמים – דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו. רש"י]
תניא נמי הכי [גם כך]: (דברים כ, כ) [רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ] ""רק עץ אשר תדע" – זה אילן מאכל [רק עץ אשר תדע – קרא יתירא הוא דהוה ליה למכתב רק אשר לא הוא מאכל. זה עץ מאכל – והכי קאמר רק עץ אשר תדע, אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו הוא של מאכל. רש"י]. "כי לא עץ מאכל הוא" – זה אילן סרק.
וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר "כי לא עץ מאכל"? להקדים סרק למאכל.
יכול אפילו מעולה בדמים [לקורה יותר מפירות יהא סרק קודם לו. רש"י]? תלמוד לומר רק [מיעט הקדמה. רש"י]".
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 