בבא קמא – דף צ"ז עמוד ב'

איתמר [נאמר], המלוה את חבירו [שום פרגמטיא. רש"י] על המטבע [שקצץ לו מעות. רש"י] ונפסלה המטבע, רב אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה [נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע, והאי לאו מטבע הוא. ודוקא הלוהו פרגמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו. רש"י], ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן [שם מקום].
אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למיזל למישן [מסתברים דבריו של שמואל כשיש לו דרך ללכת למישן], אבל לית ליה [אין לו] אורחא לא. [יש לו דרך היינו שנצרך ללכת לשם. כך מבואר מהגמרא לקמן וכן כתב רש"י לקמן]
.
.
(החיוב להחזיר הלוואה אין לו שייכות לדינים של השבת גזילה, שבגזילה הוציא ממון חבירו מרשותו שלא מדעתו, והתורה חייבה אותו להשיב מה שגזל או לשלם עליו [וכמבואר לעיל צ"ד א' גדר שני חיובים אלה]. אמנם בהלוואה קיבל את הממון מדעת בעלים ולכן אין עליו חיוב מהתורה להשיב שהרי הבעלים יכול גם לתת לו במתנה, ולא שייכים בו דיני התורה של השבה. וכל חיובו הוא רק מכח ההסכמה בינו לבין המלווה וגדרי החיוב הם רק על פי מה שהסכימו וכל מה שיסכימו עליו כך יהיו גדרי החיוב. ולפי מה שהסכימו נקנה שעבוד בגופו של הלווה למלווה, שזה האופן שנמצא מה שיש למלווה אצל הלווה, ושעבוד הגוף הוא קניין בגופו שנקנה לו לפי כל התנאים שהסכימו ביניהם. ומוכרחים לקנות שעבוד גוף בלווה לפי תנאי ההסכמה שאם לא כן ההסכמה תהיה רק דיבור בעלמא ויוכל לחזור בו ולא יהיה אפשר לתבוע.

אם פירשו הלווה והמלווה באיזה אופן יחזיר את ההלוואה או החוב תמורת חפץ שקנה, הכל הוא רק לפי מה שפירשו ואין בזה שום דינים, שהרי היה אפשר גם שיתן לו במתנה וממילא כמו כן יכול להתנות על כל דבר שברצונו. כל דיני השבת הלוואה באים לומר מה אומדן הדעת שהתכוונו במקום שלא פירשו.

כשלא פירשו מאומה לגבי תנאי השבת ההלוואה, אומדן הדעת הוא שמה שלווה הוא מה שהתחייב להשיב. ואם לווה חיטין משיב חיטין בין התייקרו בין הוזלו [מעיקר דיני ממונות ולולא דיני ריבית ששייכים בזה]. שכך סתם בני אדם רואים עניין הלוואה, שזה יש לו באוצרו חיטין שאינם נצרכים לו עכשיו, ובמקום שיישארו שם עד שיצטרך להם, הוא מלווה אותם והלווה מחזיר אותם לפני שיצטרך אותם, ורואים כאילו היו כל הזמן באוצרו של המלווה ולא נודע בצאתם ובשובם. ואם לא היה מלווה אותם היו מתייקרים או מוזלים לו, וכעת שהלווה אותם גם כך הוא שהתייקרו או הוזלו לו.
וכך הוא דין כל הלוואה כל זמן שלא פירשו אחרת.

אם מכר חפץ והלוקח משך אותו ועוד לא שילם דמיו, גם אז הכל לפי התנאים שביניהם, אבל בזה אומדן הדעת אינו שישיב מה שלקח כמו בהלוואה, שהרי התכוונו למכירת חפץ תמורת מעות. ובזה הדין מבואר בראשונים שחיוב הלקוח לשלם דווקא מעות ולא חפצים שווי כסף, ולמדו מדין פועל שאחרי שעשה מלאכתו חייב לו בעל הבית לשלם דווקא מעות ולא חפצים שווי כסף, שסתם דעת בני אדם שעובדים או מוכרים תמורת מעות ולא תמורת חפצים.
[בחושן משפט סימן ק"א הביא הבית יוסף את דברי הריטב"א שכתב: "ומכאן ראיה דבמכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל [כלומר אינו יכול לשלם בחפץ שווה כסף שצריך שומה להעריך את שוויו] אלא שנותן לו מעות כמו שהתנה ומאותו מטבע שהתנה, וכדין פועל. וכן בדין, דאנן סהדי [שאנו עדים] שאין זה מוכר מטלטליו וסחורתו על דעת שיקבל קרקע או סובין. וכן היה אומר מורי הרב ומכאן נראה לי ראיה לדבריו"]

אם הלווהו מעות סתם כתב רש"י שמה שהלווהו הוא מה שמחזיר לו, דהיינו מחזיר אותם מעות שקיבל, ואפילו אם נפסלו המעות. וזה לפי מה שביארתי שכך דין סתם הלוואה.
אמנם כאן מדובר שהלווה לו סחורה ופירש שלא יחזיר לו אותה סחורה כדין סתם הלוואה, אלא יחזיר לו במעות. וכעת אנו באים לדון כיצד מתפרשת כוונתו בתנאי זה.
נדון זה אינו שייך לנדון לעיל עמוד א' האם מטבע שנפסל נחשב שינוי הניכר או שינוי שאינו ניכר לגבי דין קניין גזילה בשינוי. שאומדן דעת של בני אדם מה התנו לקבל תמורת ההלוואה אין לו שייכות לזה.
אלא כאן הנדון הוא שאם הלווהו מעות היא כמו הלוואת חיטין, שגם אם הוזלו מחזיר לו חיטין, וכן במעות סתם הלוואה בעיני בני אדם הוא שהמלווה יש לו מעות בביתו שאינן נצרכות לו, והוא מלווה ומקבל חזרה לפני שיצטרך, ורואים כאילו נשארו המעות מונחות בביתו כל הזמן. ואם היו נשארות בביתו והמלך היה פוסל אותן היו לו מעות פסולות, ולכן גם כעת כשהלווה ומקבל בחזרה כך שורת הדין שיהיו לו מעות פסולות.
אבל אם הלוו הסחורה והתנה בפירוש שההשבה תהיה במעות, כעת כבר אין רואים את ההלוואה כמו כל הלוואה שכאילו היתה אותה סחורה מונחת אצלו כל הזמן וכאילו לא הלווה, שהרי פירש שרצונו לקבל בחזרה כסף ולא את הסחורה. ואם כן בוודאי כוונתו לקבל כסף שיכול לצאת בהוצאה שאפשר לקנות בו ולא רק חפץ של מטבע.
ולעיל עמוד א' בגזל מטבע ונפסלה הנדון הוא רק אם הוא שינוי ניכר ואין זו הגזילה אשר גזל, או שינוי שאינו ניכר והשבתה היא השבת הגזילה אשר גזל. ולא שייך לשאלה האם רצון הבעלים שיוכל לקנות במטבע זו או לא.
וכאן הנדון הוא רק רצון המלווה מה רצה לקבל תמורת ההלוואה. ובוודאי רצה לקבל מטבע שיוצא בהוצאה ולא מטבע פסול שהוא רק חפץ של מטבע [למי שסובר שאינו כנסדק] ואין בו שימוש של מטבע.
ובזה רב סובר שכל שלא יוצא באותו מקום נחשב שאין בו שימוש של מטבע. ושמואל סובר שגם אם יוצא במישן הוא נחשב מטבע שיש לו שימוש של מטבע ונכלל בלשון התנאי. ואע"פ שוודאי המלווה לא ניחא לו בזה, מכל מקום דברים שבלב אינם דברים ולא אכפת לנו מה מחשבתו אלא רק מה משתמע מהלשון שאמר. וכיוון שמשמעות הלשון היא מטבע שאפשר לקנות בו, סובר שמואל שאם אפשר לקנות בו במישן גם זה נחשב שאפשר לקנות בו.
הנה אם אחד הזיק לחבירו מטבע ואנו באים לדון כמה ישלם לו, מודה שמואל שאם המטבע כאן זול כיוון שהוא נפסל ושווה רק כשווי המתכת שבו, ובמישן הוא יקר כיוון ששם אינו פסול ואפשר לקנות בו לפי מה שכתוב עליו ויותר משווי המתכת, ישלם המזיק בזול כפי שוויו כאן. שבית דין דנים רק לפי זמנו ומקומו. וגם אם ידוע שלמחר יחזיר המלך מטבע זה ויהיה שוב יוצא משלם לו בזול לפי מה שפסול היום.
ואין לזה שייכות לנדון דידן, שאין אנו דנים כמה שווה המטבע לפי שומת בית דין, אלא רק מה משמעות לשון התנאי. ומשמעות הלשון לא היתה לשקבל מטבע לפי שווי שומת בית דין שלו, אלא מטבע שאפש רלקנות בו. וכיוון שבמישן אפשר לקנות בו סובר שמואל שיכול לתת לו מטבע כזה.
ורב נחמן סובר שהכוונה מטבע שאפשר להשתמש בו היינו שאפשר להשתמש בו בלי טרחה יתירה והוצאה רבה ללכת למישן. אבל אינו מפרש כמו רב שהתנאי משתמע מטבע שאפשר להשתמש בו במקום בו אני דר, אלא בזה מסכים עם שמואל שמשתמע מטבע שאפשר להשתמש בו ולא דווקא במקום שאני דר בו. לכן סובר רב נחמן שאם היה צריך ללכת למישן ממילא יכול לתת לו מטבע היוצא רק במישן כיוון שממילא נצרך לו ללכת לשם כשיהיה שם יוציא אותו. ואם לא נצרך לו ללכת לשם אינו יכול לתת לו. ולקמן בסוף העמוד לגבי המלווה על המטבע והוסיפו עליו יתבאר ביתר ביאור שורש המחלוקת בין רב לשמואל ורב נחמן)
.
.
[מעשר שני.
דברים י"ד:
"כב עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.  כג וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ  לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל-הַיָּמִים.  כד וְכִי-יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם  כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  כה וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.  כו וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ".

רמב"ם הלכות מעשר שני:
"א' א':
אחר שמפרישין מעשר ראשון בכל שנה מפרישין מעשר שני, שנאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני חלף מעשר שני.

ב' א':
מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים, שנאמר: "ואכלת לפני י"י אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו'", ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית.

ד' א'-ב':
הרוצה לפדות פירות מעשר שני פודה אותן בדמיהן ואומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו או הפירות האלו מחוללות על המעות האלו, ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו ואינו צריך לפרש, ויצאו הפירות לחולין, ויעלו המעות לירושלים ויוציאם שם, שנאמר: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו".
וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות, יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים, ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה על הרע ואפילו באותו המין, ואם חילל הרי הן מחוללות.

ד' ט'-י':
אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר: "וצרת הכסף", וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש לא יהיה החומש אלא כסף כקרן.
ואין פודין בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב, שנאמר: "וצרת הכסף". ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון לא עשה כלום. ואין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון.
אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שנאמר: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", עד שיהיה ראוי להוצאה. ומטבע מלכים הראשונים אם יוצא משמם פודין בו"]
.
.
איתיביה [הקשה מברייתא] רבא לרב נחמן: "אין מחללין [מעשר שני] על המעות שאינם יוצאות. [על מעות שאין יוצאות כלל בירושלים דלאו כסף צורה קרינא ביה. רש"י. בבבא מציעא נ"ד א' דורשים: "מעשר אין מתחלל על האסימון [לשון כסף בלא צורה], דרחמנא אמר: "וצרת הכסף בידך" לרבות כל דבר שיש עליו צורה"]
כיצד? היו לו מעות כוזביות ירושלמיות [מטבע של בן כוזיבא וירושלמיות הוו, והכי [וכך] גרסינן: "כוזביות ירושלמיות או של מלכים הראשונים". וכוזביות וירושלמיות לא נפקי [יוצאות] כלל. לישנא אחרינא כוזביות של כזיב, והכי גרסינן: "כוזביות או ירושלמיות או של מלכים הראשונים". רש"י] או של מלכים הראשונים, אין מחללין", הא של אחרונים דומיא דראשונים [בדומה לראשונים] מחללין? [הא של אחרונים דנפקי [שיוצאים] במדינה אחרת ודומיא דראשונים הוא בכך דאין יוצאות כאן במקומו של בעל הבית שנפסלו בכאן [אם היה בימי בן כוזיבא או מלכים הראשונים היה יכול לחלל אע"פ שאינן יוצאות במקומו]. מחללין – ואף על גב דלית ליה אורחא להתם [שאין לו דרך לשם] במקום שיוצאין, שהרי בירושלים צריך לילך ולהוציאן, וקשיא לרב נחמן אליבא דשמואל דאמר אבל לית ליה אורחא למישן לא. רש"י. ולקמן בהמשך העמוד יתבאר למה לא קשה גם על רב.
פירוש הרמב"ם על משנה מעשר שני א': "ונאסר חלול מעשר שני על מטבע שאינו יוצא שהרי אמר ה' "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", צריך שיהא כסף שאפשר להוציאו בכל מאכל שירצה". וזוהי גם כוונת מי שהלווה חבירו על מעות שהתכוון לקבל מעות שאפשר להשתמש בהן להוציאן ולקנות בהן מה שרוצה. ולכן סוברת הגמרא שיש לפרש תנאו של מי שהלווה על מעות באותו אופן שאנו מפרשים כוונת הכתוב לגבי חילול מעשר שני]
אמר ליה הכא [כאן] במאי עסקינן כשאין מלכיות מקפידות זו על זו.
אלא כי אמר שמואל כשמלכיות מקפידות זו על זו, היכי מצי ממטי להו [איך יכול להביא אותן]?
[אלא כי אמר רב נחמן אליבא דשמואל דכי לית ליה אורחא למישן לא [שכשאין לו דרך למישן לא] כשמלכיות מקפידות, בתמיה, אי הכי [אם כך] כי אית ליה אורחא [כשיש לו דרך] למישן היכי מצי ממטי להו, הא כי בדקי להו [כשבודקים אותן] בני מדינה זו ומשכחי ליה [ומוצאים לו] אותן מעות מפסדי ליה. רש"י]
דממטי לה [שמביא אותה] על ידי הדחק, דלא בחשי [שלא מחפשים] ואי משכחי קפדי. [ואם מוצאים מקפידים. רש"י: ומשני [ומתרץ] דלא בחשי – שאין מקפידין כל כך שיהו בודקין ומחפשין על דבר זה, ואי אשכחי קפדי. הלכך אית ליה אורחא שנצרך לילך שם יקבלם ויוציא לשם בסחורה, ואי לאו הואיל ואין יכול להראותם בכאן בפרהסיא לבני מישן הבאים כאן, אם רוצה לא יקבלם]

תא שמע: "אין מחללין על מעות של כאן [ארץ ישראל] והן בבבל, ושל בבל והן כאן, של בבל והן בבבל מחללין". [אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל – אין מחללין מעשר שני על מעות של כאן ירושלים והמעות והבעלים בבבל, הואיל ואינן יוצאות מיד במקום שהן שם, דבעינן מצוי בידך וליכא [ואין], ולא על של בבל והן בכאן בירושלים. והפירות לא שני לן [שונה לנו] כל היכא דאיתנהו [כל היכן שישנן] יכול לחללן והן חוץ לירושלים. קתני מיהת אין מחללין על המעות של כאן והן בבבל, אלמא אע"ג דאית ליה אורחא למישן כגון הכא [כאן] דסופו לעלות כאן ולהוציאן, ואפילו הכי לא קרי להו מעות היוצאות. רש"י]
קתני מיהת [על כל פנים] אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל אע"ג דסופו למיסק להתם [לעלות לשם]?
הכא במאי עסקינן כשמלכיות מקפידות זו על זו. [מקפידות זו על זו יתר מדאי דבחשי ובדקי [שמחפשים ובודקים] הלכך מסוכנות הן של בבל במלכות ירושלים דמקפדת ובחשי טפי [יותר]. רש"י]
אי הכי [אם כך] של בבל והן בבבל למאי חזו [למה ראויות. רש"י: הא לא מצי לאמטויינהו להכא [הרי לא יכול להביאן לכאן]]?
חזו דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים [ראויות לקנות בהן בהמה ולעלות לירושלים].

והתניא: "התקינו שיהו המעות [של כל המלכויות] יוצאות בירושלים מפני כך"? [תוספות: "שיהו כל המעות יוצאות בירושלים. טעמא מפרש במסכת שקלים (דף ח') דתקנו משום שקלים שהיו מביאין לירושלים מכל המקומות".
רש"י: ואמאי תני לעיל ולא על של בבל והן כאן]
אמר רבי זירא לא קשיא, כאן בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם כאן בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן.
.
[כתב בשיטה מקובצת:
"בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם היו כל ישראל עולין לרגל אפילו אותם שבחוץ לארץ והיו מצטערים להוליך שם מעשרותם שהיו מרובין ואינן יכולין לחלל אלא על המעות שיוצאות במקומן כמו שאמרנו, לפיכך תקנו שיהו כל המטבעות יוצאות בירושלים. אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמם מעטים היו ולא היו עולין כי אם אותם שבארץ ישראל ולא היו צריכין לאותה תקנה. הראב"ד ז"ל.
אבל הרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וזה לשונו: הא דתניא של בבל והן כאן בירושלים אין מחללין, אוקימנא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם ואין שבוש בדרכים ואין טורח להעלות את הפירות מחוץ לארץ לארץ ולחללן על מעות ארץ ישראל, אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן והדרכים משובשות יש טורח וסכנה להעלות את הפירות מחוץ לארץ לארץ כדי לחללן על מעות ארץ ישראל לפיכך התקינו שיהו כל מעות יוצאות בירושלים כדי שיהא אדם מחלל פירותיו על המעות היוצאות במקומו ויהא מעלן לירושלים. עד כאן"]
.
.

תנו רבנן: "איזהו מטבע של ירושלים, דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחר. [דוד ושלמה – כתוב מצד אחד ומצד שני כתוב ירושלים עיר הקדש. רש"י]
ואיזהו מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקינה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחר". [בחור ובתולה – יצחק ורבקה. זקן וזקינה – אברהם ושרה. רש"י]
.
.

(בספר יד המלך על הרמב"ם פרק ב' מהלכות מלכים ביאר שעניין מלכות יסודו הוא בטבע בני אדם להתאחד בסדר חברתי אחד. וזהו כמו שעובר בתחילה הוא כמו כדור ואחר כך התאים מסתדרים מעצמם בצורת ראש ואיברי הגוף, והוא דבר פלא המגלה על הצורה העליונה שמציירת אותם, וכן מה שבני אדם טבעם להתאחד בסדר חברתי שיש בו ראש וגוף הוא דבר פלא וגילוי הכח העליון של מלכות שמיים. ובלא טבע זה של בני אדם לא היה שייך שיהיה עניין מלכות, וזה עיקר עניין המלכות. ולכן מברכים כשרואים מלך. ולכן גם מינויי שררה של קהילה שהיא הסכמת בני הקהילה ואין בה מלך יש להם דין מלכות לעניין שיהיה מקרב אחיך ועוברים בירושה ואינם באשה. עיין מה שכתבתי בזה בתשובה בעניין מינוי שררה לנשים.
וכן הוא עניין המטבע שאין שוויו לפי המתכת שלו אלא לפי הסכמת בני האדם שבא מכח טבע זה להסתדר בסדר חברתי והיא מצויירת בצורה שבו. ולכן בכל העולם ובכל זמן הציור שעל המטבע הוא ציור המלך שהוא הצורה של הסכמת בני האדם להיות מאוחדים כמו גוף אחד מסודר שיש בו ראש וגוף.
בספר תורת חיים ובמהרש"א חלקו על רש"י ומפרשים שזקן וזקנה ובחור ובתולה שניהם הם אברהם ושרה. והוא עניין הנס שנעשה להם שאחרי שהזקינו חזרו לנעוריהם. שזה עיקר כח מלכות שמיים שנגלה בעולם ואיחד את בני האדם סביבו שאברהם ושרה גילו לעולם את הנצח וההתחדשות המתמדת שמעבר לגבול הזמן והחומריות. ושני צדדי המטבע באים לומר ששניהם הם בחינות של אותו הדבר, שהזקנה והבחרות הם אחד כי יש בורא שאצלו אין גבול ואין חלופת זמן.
ולשיטת רש"י נראה לומר שהכוונה היא שזיקנה היא מידת החסד אריך אנפין והיא מידת אברהם ושרה, ובחרות היא מידת הדין זעיר אנפין והיא מידת יצחק ורבקה. והמידות באו בזכר ונקבה להורות שהן מקור שפיעת חיים ועל ידם הזיווג עם הנבראים. ובאו בשני צידי המטבע להורות שהן שני צדדים של דבר אחד ולא מידות חלוקות. וזהו עיקר מה שגילו אברהם ושרה לעובדי העבודה זרה שסברו שכל כח הוא אל בפני עצמו. וגילו אברהם ושרה שהחסד והדין הם אחד. שהאל האמיתי אינו פועל מכח שיש בו מידה מסויימת או טבע מסויים או כח מסויים ומחמת כך פועל כפי שפועל. אלא כל מה שהוא פועל הוא פועל משום שכך רצונו העצמי וכך הוא בליבו. שאם היה עושה חסד משום שיש בו מידת החסד הרי הוא כמו השמש או הגשם שפועלים כפי טבעם והכח המוטבע בהם, ואין זה אלוהים חיים שמתייחס בעצמיותו אל ברואיו פנים אל פנים כאב לבניו שפעמים מיטיב ופעמים עונש כפי טובתם והכרתו בהם ואהבתו אותם והיחס ביניהם, אלא רק כח חסד שפועל חסד כפי מידתו וכמו שהשמש מאירה. ולכן המידות האמצעיות שממצעות ומכריעות בין ימין לשמאל נקראות כתר ודעת ותפארת ושם הווי"ה ואמת וזיווג יסוד ומלכות, שאם איש עושה מעשה של חסד לאשתו כיוון שהוא בעל חסד, או מעשה של קנאה וכעס כיוון שהוא בעל כעס, לא זה ולא זה הם מעשה של ידיעת איש את אשתו והתאחדות לבשר אחד. ואינו מגלה לה בהם את ידיעת עצמיות ומהות ואמיתות אהבתו אותה. ורק אם עושה אותם לא משום שהוא בעל חסד ולא משום שהוא בעל כעס, אלא שבידו החסד והכעס להשתמש בהם כרצונו, אז מה שעושה, בין מעשה חסד ובין מעשה כעס, מגלה מי הוא באמת בליבו ועצמיותו ומה יחסו ואהבתו כמו שהם באמיתתם ועל ידי גילוי זה נעשה ידיעה וזיווג של מסירת הלב גמורה זה לזה. והמידות האמצעיות הן גילוי של האחדות של חסד וגבורה וגילוי של אלוהים חיים שמכריע וממצע ביניהן כחפצו.
וזהו החילוק בין אלוהים חיים לעבודה זרה, וזהו מה שהאירו בעולם אברהם ושרה ונתגלה מלכות שמיים על ידם וזה היה מטבע שלהם. והוא שורש דברי התורת חיים והמהרש"א ואינה מחלוקת, שעל ידי שנתגלה היות האל אלוהים חיים מהדבקות במקור החיים נעשה התחדשות מתמדת ונביעה מעל הזמן ואברהם ושרה חזרו לימי נעוריהם והוא עניין אחד רק שרש"י אמר בפנימיות יותר.

תוספות:
"מטבע של אברהם אבינו זקן וזקינה מצד אחד. בבראשית רבה דריש "ואגדלה שמך"- שיצא לו מוניטי"ן בעולם, ומהו מוניטי"ן זקן וזקינה מכאן בחור ובחורה מכאן.
ונראה לא שהיה בו צורת זקן וזקינה מכאן בחור ובחורה מכאן דאסור לעשות צורת אדם, אלא כך היה כתוב מצד אחד זקן וזקינה ומצד אחר בחור ובתולה. וכן פירש בקונטרס גבי דוד ושלמה וירושלים עיר הקודש שכך היה כתוב במטבע")
.
.

בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב חסדא, המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו? [והוסיפו עליהן מהו – אליבא דרב דאומר נותן לו מטבע של אותה שעה היכא דהוסיפו עליו מאי אמר רב. רש"י. המטבע נשאר באותו שם ובאותה צורה, אבל כעת קבעו שהמתכת שהוא מוטבע עליה יש בה משקל יותר גדול של כסף ואפשר שמשום כך יוכל לקנות יותר פירות]
אמר לו נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. [באותה שעה – בשעת פרעון. רש"י]
אמר ליה ואפילו [הוסיפו] כי [כמו] נפיא [מידת נפח]?
אמר ליה אין [הן].
אמר ליה אפילו כי תרטיא? [סלע גדול במדה מחזקת רובע. רש"י]
אמר ליה אין [הן].
.
.
(מה ששואל ואפילו כי נפיא ואפילו כי תרטיא צריך ביאור, שאם מן הדין לתת לו כפי מטבע של עכשיו מה נפקא מינה בכמה הוסיפו עליו ולמה שיסבור שאם הוסיפו הרבה לא יתן לו כמטבע של עכשיו ואם הוסיפו מעט יתן לו כמטבע של עכשיו.
ברשב"א פירש שהשאלה היא משום איסור ריבית, שנמצא שמחזיר לו יותר ממה שהלווה. ואיסור ריבית הוא רק אם התוספת ניכרת, אבל אם הוסיפו מעט כיוון שתמיד לא כל המטבעות שווים לגמרי במשקלם אין זה נחשב ריבית, ועל זה שואל כמה יהיה השיעור שיוסיפו עד שייאסר משום ריבית [וצריך עיון למה לא אומר בכמה יוסיפו שיהיה אסור].
ולפי זה הקשה על מה שפירש רש"י שהשאלה היא לשיטת רב, שהלכה כשמואל וכרב נחמן, ולמה לא פירש ששואל לפי רב נחמן וכשאין לו דרך ללכת למישן שאז נותן לו מטבע של עכשיו ולא את המטבע שהיה בזמן ההלוואה ונפסל. והמטבע של שעת הלוואה נפסל כיוון שאין בו די משקל לפי מה שקבעו עכשיו ולכן נותן לו מטבע היוצאת עכשיו שהיא כבדה יותר ויש לשאול האם יש לאסור משום ריבית.

אמנם מרש"י משמע שרק בסמוך ששואל והא זיילין פירי שואל לגבי איסור ריבית, וכאן עוד לא נחת לעניין ריבית כלל.
וכן מלשונו "אליבא דרב דאומר נותן לו מטבע של אותה שעה היכא דהוסיפו עליו מאי אמר רב", משמע ששואל לפרש מהי סברת רב שאמר מקודם, ולא שמחדש טעם חדש משום דין ריבית.
הנה מה שאמר רב שנותן לו מטבע היוצא ולא מטבע שנפסל, אם פסלו את המטבעות הקלים שהיו בשעת ההלוואה וכעת יוצאים רק מטבעות חדשים כבדים, יכול לתת לו במקום עשר מטבעות שהיו בשעת ההלוואה שמונה מטבעות חדשים שיוצאים ששווים כמו עשר ישנים.
באמת מצד הדין שווי כל דבר נקבע לפי כמה מטבעות הוא שווה ולא לפי כמה פירות הוא שווה, ואם מוסיפים על המטבע והוא יכול לקנות יותר פירות, לא אומרים שהמטבע שווה יותר, אלא שהפירות שווים פחות, כמבואר בסוגיות בבבא מציעא בפרק הזהב ובפרק איזהו נשך. אמנם רב ושמואל דנים באמדן הדעת של התנאי שתנה המלווה והוא התנה כדעת בני אדם ולא לפי גדרי הדין.
בהלווה סחורה על המטבע, כיוון ששינה מדין הלוואה הרגיל שמקבל אותו דבר שהלווה, אומדן דעתו שיקבל מטבע שיכול להשתמש בו ולקנות בו דברים ולכן אינו יכול לתת לו מטבע פסול, וכמו שנתבאר לעיל. וצריך ביאור למה רב חולק על דברי רב נחמן שאם יש לו צורך ללכת למישן יכול לתת לו את המטבע של שעת ההלוואה שיוצא במישן. שהרי כיוון שממילא יהיה במישן זה וודאי נחשב שיכול להשתמש במטבע.
ונראה שבזה חולקים, שלרב נחמן התנאי של המלווה הוא שאם בזמן הלוואה הסחורה שווה עשרה זוזים, הלווה חייב לתת לו עשרה זוזים אלה ששווה הסחורה עכשיו, רק אומדים דעתו שיהיה זה כסף שאפשר לקנות בו, וכמו שהצריכה תורה לגבי כסף פדיון מעשר שני שיהיה זה כסף שאפשר לקנות בו. ואם יש לו דרך למישן בוודאי אין סיבה שלא יהיה נחשב כסף שאפשר להשתמש בו וכמו שמוכח מהברייתא של מעות כוזביות שאם הן של אחרונים בדומה לראשונים שיוצאות במקום אחר וכאן לא, נחשב כסף שאפשר לקנות בו.
ולרב נחמן כיוון שדעת המלווה על השימוש שלו במעות ולפי זה מפרשים את התנאי שלו, ממילא דעתו שאם כעת השימשו בשמונה מטבעות הוא אותו שימוש שהיה אז בעשר מטבעות, כיוון שהוסיפו על המטבע, אין דעתו אלא על השימוש וממילא פשוט שצריך לתת לו רק שמונה מטבעות שכך יהיה לו אותו שימוש. ולכן שאלת רבא מרב חסדא אינה לפי שיטת שמואל ורב נחמן.

הנה לעיל לגבי הברייתא של מעות כוזביות שמוכח שיכול לחלל על מטבע שיוצא במקום אחר גם אם אין דרך לשם כתב רש"י "וקשיא לרב נחמן אליבא דשמואל דאמר אבל לית ליה אורחא למישן לא". וצריך עיון למה לא קשה גם לרב שאמר שאינו יכול לתת לו מטבע שאינה יוצאת במקומו.
ונראה שסברת רב היא שפירוש דברי המלווה אינו שרצונו באותה מטבע ששווה הסחורה בשעת הלוואה ורק רוצה בהשתמשות במטבע שיהיה אפשר לקנות בו במקום שאפשר להגיע אליו ושיהיה בערך של אפשרות ההשתמשות של שעת ההלוואה, אלא המלווה אינו שת ליבו להשתמשות במטבע, והתנאי שלו הוא לקבל את המטבעות כמו שיהיו בשעת פרעון ההלוואה לפי זמנן ומקומן. שאם הסחורה שווה עשרה זוזים, רצון המלווה לקבל עשרה זוזים של שעת ומקום הפרעון.
שהרי אין הלוואה זו ככל הלוואה שמיוסדת על ההסתכלות שהמלווה מקבל אותו דבר שהלווה וכאילו היה נשאר אצלו. אלא כוונת הלוואה זו דומה לכוונת מכר שהוא נותן סחורה וחפץ לקבל כסף. וכיוון שהסכים לא לקבל את כספו עכשיו כמו כל מוכר, מאחר ורצונו להשתכר כסף בעד הסחורה, והשתכרותו תהיה בשעת פרעון, דעתו על מעות של שעת ומקום פרעון. וכשאמר עשרה זוזים כוונתו לעשרה זוזים של שעת ומקום פרעון. ולא כמו שמואל ורב נחמן שסוברים שכוונתו לעשרה זוזים של שעת הלוואה ורק מסתכל על ההשתמשות ולא על עצם המטבע.
וזו כוונת לשון רב "נותן לו מטבע היוצא באותה שעה", דהיינו שכוונת המלווה על מעות של שעת פרעון. ושמואל אמר שכוונה למעות של שעת הלוואה ורק רוצה שיהיה אפשר להשתמש ואז יכול לומר לו להוציאם במישן.
ולכן לא קשה על רב מהלכות מעשר שני. שרק לסברת שמואל יש שייכות בין דין הלוואה זו לדין מעשר שני, שבשניהם מדובר על הגדר מה נחשב מטבע שאפשר לקנות בו. ורק לשמואל יש השוואה בין דיני מעשר שני לדין הלוואה זו ושייך להקשות מהברייתא. אבל לרב אין שייכות בין דין הלוואה זו להלכות מעשר שני כלל. שבהלוואה לא התנה המלווה על כסף שאפשר להשתמש בו ולא אכפת לנו מהו גדר של אפשר להשתמש בו. אלא התנה על כסף של שעת ומקום פרעון, שהוא מסתכל על זה כמו מכר וההשתכרות במכר היא בשעת פרעון ולכן כשנוקב בדמים דעתו על שעת פרעון.
ועל זה שאל רבא את רב חסדא, ורבא ידע שסברת רב היא שנותן לו מטבע כפי שעת פרעון, וכך השיב לו רב חסדא, רק כוונת רבא היא מה שהוסיף להקשות האם נאמר כן גם אם הוסיפו הרבה מאוד על משקל המטבע ואפילו כמו נפיא. וכוונת קושיית רבא, שאם הלווה לו סאה חיטין, והתנה עמו שישלם לו מאה זוז שהוא מחירה של סאה חיטין. וכוונתו כמו מכר רק שיקבל את דמיו לאחר זמן ומכוון למעות של שעת פרעון שאז היא השתכרותו על המכר. וכעת אם הוסיפו על המטבע עד שאפשר במאה זוז של עכשיו לקנות שתים ושלוש סאין חיטין, הרי זה סותר את כוונת מה שהסכימו ביניהם. שהסכמתם היתה לעשות מקח על החיטין ושישלם מחיר החיטין. וכעת נמצא שמשלם לו מטבעות שיש בהן משקל גדול מאוד של כסף והן ממון שיקנה בו שתיים ושלוש סאין, ודעת בני אדם אינה שהחיטין הוזלו אלא שהכסף התייקר, ונמצא שמשלם לו הרבה יותר ממה שאפשר שיהיה נחשב כמו מחיר החיטין ואפילו ביוקר גדול. ונמצא שהתשלום אינו מתאים לכוונה שיהיה כמו מחיר מקח החיטין והרי הסכמתם היתה על דעת שיהיה נחשב בעיניהם כתשלום מחיר החיטין. ועל זה משיב לו רב חסדא שאעפ"כ כיוון שכך היה התנאי לשלם מעות של עכשיו צריך לשלם לו כפי מעות של עכשיו. ומשמע שאין לזה גבול וכמה שלא יוסיפו עדיין ישלם כמעות של עכשיו.
.
.
ובזה מיושב מה שהקשו תוספות לעיל עמוד א' על רש"י:
"פירש הקונטרס: הלוה לחבירו שום פרקמטיא על המטבע, שקצב לו במעות, נותן לו מעות שיוצאין בשעת פרעון דהא קבל עליו לתת מטבע. ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו. עד כאן לשון הקונטרס.
ולפירושו נראה דאם הלוהו מעות נמי [גם] וקצב לו שישלם לו מעות דמשלם מטבע היוצא באותה שעה [אם הלווה מעות ולא אמר כלום יחזיר לו אותם מעות שקיבל ממנו אע"פ שהם פסולים וכמו שנתבאר לעיל שכך דין הלוואה. אבל אם אמר בפירוש שיקבל תמורתם מעות, למה הוצרך לפרש זאת הרי תמיד כשמלווה מעות הוא מקבל מעות, אלא וודאי התכוון לומר שרוצה לקבל מעות שאינן פסולות להוצאה], דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו [הם], ולא נקט בקונטרס פרקמטיא אלא משום דכשמלוה אדם מעותיו אין רגילין להזכיר דבר אבל כשמוכר פרקמטיא אפילו אמר סתם כך וכך מעות תתן צריך לשלם לו מטבע היוצא.
וקשה לפירושו דהוי ליה למימר [שהיה לו לומר] המוכר לחבירו על המטבע, או הוי ליה למינקט הקיף, ועוד כיון דמעות פרקמטיא זוקף עליו במלוה אין סברא כלל לחלק בין הלוהו מעות לפרקמטיא שמכר במעות".

ולפי מה שכתבתי דברי רש"י מיושבים, שאם מכר סחורה וכעת מחכה שישלם לו הלוקח, או שמכר לו בהקפה, או שמכר לו וזקף עליו את המעות בדמים, או שהלווה לו מעות ופירש לקבל מעות, אז יודה רב לשמואל, כיוון שדעת המוכר היא כמו במכר רגיל, שמוכר ומשתכר בשעת מכירה, ודעתו על המעות של שעת מכירה, ומה שמחכה ולא גובה מעותיו מייד זה משום שאינו נצרך כעת למעות ואינו מקפיד על הזמן, ולכן לא יהיה הדין שדעתו בדווקא על מעות כמו שהן בשעת ומקום פרעון. אלא יודה רב שאם פירש מעות כל שיכול להשתמש בהן די בכך, וגם אם יכול להשתמש במישן די בכך. ואם הוסיפו עליהן ישלם פחות מטבעות וכפי כמה שנצרך כדי לקנות סחורה כמו זו שמכר ובכל יודה לדעת שמואל, שאין מקום לנטות מדעת שמואל ורב נחמן שהכל תלוי באפשר להשתמש ואם יוצאות במקום אחר לכל הפחות אם מלכויות אינן מקפידות ויש לו צורך ללכת לשם וודאי זה נחשב שאפשר להשתמש וכמו שמוכח ממעשר שני.
החילוק בדעת בני אדם בין מכר להלוואה הוא שהלוואה היינו שעכשיו אין לו צורך בחפץ או במעות, ובמקום שיעמוד בביתו הוא מלווה, והלווה מחזיר מה שקיבל והמלווה נשאר כמו שהיה בלי שינוי ממה שהיה לו הדבר היה נשאר בביתו, ולא הפסיד ולא הרוויח ורק עשה חסד. שיסוד עניין הלוואה אינו עסק אלא חסד ומצווה. ומכר הוא עסק ולא חסד, שיש לו חפץ והוא אינו רוצה בחפץ אלא בדמיו ומחליפו תמורת דמיו.
לכן אם נותן סחורה ומבקש לקבל מעות, לא שייך בזה לשון הלוואה. וגם אם מסכים לקבל את המעות לאחר זמן נתינת החפץ נקראת מכירה ולא הלוואה, רק שהיא מכירה בהקפה, או שאחרי שהתחייב הלוקח מעות המוכר מסכים לקבוע זמן שעד אז לא יוכל לתבוע וזה נקרא שזוקף עליו את מעות המכר בחוב אבל לא שמלווה את החפץ.
ולפי רב דווקא במה ששינה את הלשון ואמר שהוא מלווה לו את הסחורה ולא אמר שהוא מוכר לו אותה, בזה גופא גילה דעתו שאין זו מכירה, מבחינה זו שכל מכירה הדעת על המעות של שעת ומקום מכירה, וכאן דעתו על מעות של שעת ומקום פרעון ולכן קורא לזה שמלווה לו את הסחורה, שאינו מוכר אותה כעת אלא תהיה בתורת הלוואה ביד המוכר ורק כשיגיע זמן הפרעון שאז דין הלוואת חפץ היא להחזיר את החפץ עצמו, בזמן פרעון רק  אז יימכר החפץ לקונה ואז יתחייב במעות לפי שעת ומקום הפרעון. ויתחייב לתת לו מעות שיוצאות אז וכערכן אז. ודווקא באופן שאמר בלשון זה שמלווה את הסחורה חולק רב על שמואל. ודברי רש"י מתקו מאוד לפי זה בעזרת ה')
.
.
והא קא זיילין פירי [והרי מוזלים הפירות]?
[כיוון שיש במטבע משקל יותר גדול של כסף הוא יכול לקנות יותר פירות. רש"י: והא קזיילין פירות – לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספת ואינה דומה לראשונים והוי רבית]
אמר רב אשי חזינן [רואים], אי מחמת טיבעא זיל [אם מחמת המטבע הוזל] מנכינן ליה [אם סיבת הוזלת הפירות היא משום שהוסיפו על המטבע מנכה הלווה את ההפרש ומשלם כמחיר אותה סחורה שלווה אע"פ שמדיני ממונות חייב יותר משלם כך משום איסור ריבית], ואי מחמת תרעא זיל [ואם מחמת השער הוזל] לא מנכינן ליה. [מחמת תרעא – שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות. רש"י]
והא קא שבח לענין נסכא? [לענין נסכא – אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונים והוי רבית. רש"י.
גם אם הוזלת הפירות היתה מחמת שירדו גשמים ונתרבו הפירות ולא מחמת המטבע, ואז משלם הלווה כמטבע של עכשיו, עדיין קשה שאם המלווה יתיך אותן יהיה לו יותר משקל כסף ויש בזה משום איסור ריבית [הטעם מדוע יש בזה ריבית צריך אריכות ומקומו בפרק איזהו נשך אי"ה]]
אלא כי הא [כמו זו] דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא [עשו מעשה] בזוזי דאגרדמיס טייעא [ערבי] עד י' בתמניא. [עד עשרה בשמונה. רש"י: עבדו עובדא – באדם שהלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדימוס סוחר ישמעאל והיה לו מן הראשונה ומן השניה ומצאו בח' של מטבע שניה י' מן הראשונה ונתן לו שמנה]

.
.
(אם ההפרש בין משקל המתכת בין המטבע הראשונה של שעת הלוואה לבין המטבע של עכשיו הוא כמו בין עשרה לשמונה או יותר מזה, מנכים למלווה ואע"פ שמעיקר דיני ממונות חייב לו עשר מטבעות של עכשיו משלם לו רק שמונה מטבעות של עכשיו שמשקלן כמו עשר מטבעות ראשונות ומפני איסור ריבית. ואם ההפרש פחות מזה משלם לו עשר מטבעות של עכשיו שאין בזה קפידא משום ריבית שאינו נראה כמרוויח שאין זה ניכר ולא מקפידים בזה ולעולם אין כל המטבעות שווים בדיוק.
כאן לא מדובר שהלווה סחורה על מטבע, שאז לפי שמואל ורב נחמן כך הוא מעיקר דיני ממונות שמנכה לו ונותן לו שמונה מטבעות של עכשיו שקונות כמו עשר של שעת הלוואה והסוגיא מדברת כאן באיסור ריבית. שהרי רש"י פירש שמה שהשיב רב חסדא לרבא שבהוסיפו על המטבע נותן לו מדיני ממונות מטבע היוצא באותה שעה זהו דווקא לשיטת רב, ולשמואל מנכה לו מכיוון שכך מתפרש תנאי הממון שביניהם ולא צריך לאיסור ריבית כדי שינכה לו. והלכה כשמואל וכסברת רב נחמן ולא כרב.
אלא כאן כתב רש"י "באדם שהלווה את חבירו על המטבע" וכוונתו שהלווה לו עשרה זוז ואמר שמלווה לו על המטבע.
אם לא היה אומר לו "על המטבע" אלא מלווה לו עשרה זוז ושותק, היה הדין מדיני הלוואה שיכול לשלם לו עשרה זוזים ישנים אע"פ שנפסלו עכשיו שהוסיפו על המשקל ופסלו את הקלים, שכל הלוואה בסתם כוונתם לראות כאילו נשאר החפץ מונח בבית המלווה. ואם היו המעות נשארים אצל מלווה היו נפסלים וכמו כן יכול לשלם לו פסולים.
אמנם אם משלם לו עשרה זוזים כבדים של עכשיו מדיני ממונות אין זה נחשב שמשלם לו יותר על מה שקיבל ממנו, אלא גם זה נחשב שמשלם בדיוק מה שקיבל. ששווי של כל דבר נקבע לפי כמה זוזים הוא שווה ולא לפי כמה פירות אפשר לקנות בו, לכן הזוזים החדשים שווים עשרה זוזים והם עשרה זוזים שכך שמם וצורתם, ונחשב שמחזיר לו עשרה זוזים כמו שקיבל ממנו ולא שמחזיר יותר. וכמו שלווה ממנו יין וכעת מחזיר אותו יין עצמו והוא משובח יותר כיוון שהתיישן והתייקר אין זה נחשב מדיני ממונות שמחזיר יותר על מה שקיבל. אע"פ שאם היה שותה אותו ומחזיר יין אחר כמותו שהוא עכשיו צעיר כמו זה שלווה בשעת ההלוואה גם אז היה נחשב שמחזיר בדיוק מה שקיבל.
ורש"י לא מעמיד באופן כזה כיוון שאז מן הסתם היה מחזיר לו מעות ישנים פסולים. אלא מעמיד שאמר לו בשעת הלוואה שמלווה לו על המעות. וכיוון שגם בשותק אם מלווה מעות מקבל מעות, מה שפירש כוונתו שמתנה לקבל מעות שאפשר להשתמש בהן. וכמו שכתבו תוספות סברא זו לשיטתם. ואז מכח התנאי אינו יכול לתת לו מעות פסולים.
אמנם לשיטת שמואל כמו שנתבאר לעיל אם הלווה לו סחורה על מעות והוסיפו על המעות מנכה לו הלווה, שרק לשיטת רב השיב רב חסדא לרבא שמשלם לו מטבע של עכשיו. אבל זה לשיטת שמואל דווקא בהלווה סחורה על מעות, שלשמואל אין חילוק בין מלווה סחורה לבין מוכר אותה בהקפה, והכוונה היתה לקבל מעות שיש בהן שימוש כמו שווי מחיר הסחורה, ששימושן הוא לקנות סחורה כמו זו, ולכן מנכה לו. ואין סברא כלל שתהיה כוונה להרוויח את תוספת משקל הכסף שהוסיפו למעות שזו כוונת רמאות ועושק [וגם לרב אין כוונה כזו, רק לרב רואים כמו שהסחורה בהלוואה עד זמן פרעון, ובזמן פרעון צריך להחזיר אותה סחורה עצמה שכך דין הלוואה, ונחשב שאז במקום להחזיר אותה אז קונה אותה בסך המעות שקבעו ביניהם. וממילא יוצא שמשלם לו מעות כבדים שאלה המעות של שעת הקנין וכבר קבעו כמה מעות ישלם. ואכן יש בזה קושי מסברא כמו ששאל רבא את רב חסדא ואפילו כי נפיא. ורב חסדא לא הסביר שיש בזה טעם רק שכך ממילא יוצא].
אבל זה דווקא בהלווהו סחורה שאין מקום שתהיה כוונה לקבל יותר משווי מחירה. אבל במלווה עשרה זוזים אם היה שותק והיה מחזיר לו עשרה זוזים כבדים היה נחשב שמחזיר לו מה שקיבל ממנו ומה שחייב לו מעיקר דיני ממונות, וכמו שנתבאר. וכשמוסיף תנאי ואומר שמלווה על המטבע, בוודאי לא התכוון לוותר ולמחול על מה שמגיע לו מעיקר דין ממונות לולא היה מוסיף את התנאי. ולכן אם משלם זוזים של עכשיו כבדים, מדיני ממונות נחשב שמשלם מה שקיבל ולא שמשלם יותר ממה שקיבל. ולכן צריך מדיני ממונות לשלם עשרה כבדים. וזה חילוק לשיטת שמואל בין הלווה סחורה על מעות שמשלם מדיני ממונות שמונה כבדים במקום עשרה קלים, לבין הלווה מעות ופירש על מעות שמשלם מדיני ממונות עשרה כבדים. ואע"פ שמדיני ממונות היה יוצא גם בעשרה קלים, מכח התנאי שלא יתן לו מטבע פסולה אינו יכול לתת עשרה קלים, ונמצא שחייב לו עשרה כבדים.
ובאופן זה מעמיד רש"י את סוגייתנו והיא לפי שמואל ואליבא דהלכתא. ועל מה שמדיני ממונות חייב לו עשרה כבדים, נאמר שמשום איסור ריבית משלם לו רק שמונה כבדים שמשקלם כמו עשרה קלים. ומיושב קושיית הרשב"א על רש"י שהקשה כיצד רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עשו כרב ולא כמו שפוסקים להלכה כשמואל [שהוא כלל גדול בגמרא שבמחלוקות רב ושמואל הלכה כרב באיסורים וכשמואל בממונות])