לימא [לומר] מסייע ליה [מסייע לרב אסי שאמר אומן קונה בשבח כלי ממשנה לקמן ק' ב']: "הנותן צמר לצבע והקדיחו יוּרָה [הכלי שבו מרתיח את הצמר, שהרתיחו יותר מדי. רש"י: נתקלקל הצבע מעצמו], נותן לו דמי צמרו".
דמי צמרו אין [הן], דמי צמרו ושבחו לא.
לאו שהקדיחו לאחר נפילה דאיכא [שיש] שבחא [לאחר נפילה – לאחר שקלט הצבע ונעשה שבח בצמר. רש"י], ושמע מינה אומן קונה בשבח כלי? [שאם הוא רק שכיר הרי השבח של בעלים ולמה לא ישלם גם דמי השבח]
אמר שמואל הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שהקדיחו בשעת נפילה, דליכא [שאין] שבחא. [הצמר לא הספיק לקלוט את הצבע ולהשביח לפני שהתקלקל. אין זו תשובה למה שאמר קודם האם נעמיד את המשנה שהקדיחו לאחר נפילה אלא מימרא בפני עצמה, ולכן שואל בסמוך האם שמואל חולק על רב אסי]
אבל הקדיחו לאחר נפילה מאי, נותן לו דמי צמרו ושבחו? לימא [לומר] שמואל לית ליה [אין לו] דרב אסי? [הואיל ומהדר לאוקמי בהכי מתניתין [ומחזר להעמיד בכך את המשנה]. ומהשתא לא כרב אסי עבדינן, דהא קיימא לן כשמואל בדיני. רש"י]
אמר לך שמואל הכא [כאן] במאי עסקינן כגון דצמר וסמנין [האבקה של הצבע] דבעל הבית [של בעל הבית], וצבע [האומן שצובע] אגר ידיה [שכר ידו] הוא דשקיל [שנוטל. והוא פועל שכיר בעלמא ולא שייך בזה אומן קונה בשבח כלי].
[רש"י: אמר לך הא מתניתין דמשמע דאי [שאם] הקדיח לאחר נפילה יהיב ליה נמי דמי שבחיה [נותן לו גם דמי שבחו] כגון שצמר וסמנין דבעל הבית, דהא ליכא למימר [אין לומר] אומן קונה בשבח כלי, דסמנין הוא דמשבחי ליה וצבע שכיר בעלמא הוא, ודאי אומן שהסמנין שלו קונה בשבח כלי ואין משלם אלא דמי צמרו.
רשב"א: "צבע אגר ידיה הוא דאית ליה. כלומר וכל השבח אינו בא אלא מן הצמר והסממנים. ואיכא למידק מאי שנא נתן לו עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ואמאי קונה האומן בשבח כלי, והלא האומן אין לו אלא שכר ידיו. תירץ הראב"ד ז"ל דלגבי צמר סממנין הוא דעבדי לשבחא [הם שעושים את השבח] ואומן לא קנה בהו ולא מידי [ולא מאומה], אבל עצים כיון דלא צריכי לסממנין אלא לאומנתיה של אומן, אומנותו זה הוא סמניו"]
אי הכי [אם כך] נותן לו דמי צמרו וסמנין מיבעי ליה? [כיוון שהקדיחו יורה והאומן קלקל נמצא שקילקל גם את הסמנין של הבעלים וצריך לשלם לו דמי סמנים]
אלא שמואל דחויי קא מדחי ליה. [כלומר ממתניתין לא תסייעיה, ולא משום דנשמע מינה דשמואל פליגא דרב אסי. רש"י. שמואל אמר רק שאין סיוע לרב אסי מהמשנה כיוון שאפשר להעמידה בהקדיחו בשעת נפילה, אבל אינו סובר שבהכרח יש להעמיד כך את המשנה ואינו חולק על רב אסי]
תא שמע: "הנותן טליתו לאומן, גמרו והודיעו, אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום (ויקרא יט, יג) "לא תלין" ["לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". כיון שהטלית עוד לא בידי בעליה עדיין לא קיבל הנאה וריווח מפעולת האומן ועדיין אין לו על מה לשלם שכר ואין כאן לא תלין, ואע"פ שהאומן הודיעו שגמר. וזהו גם אם האומן שכיר ולא קבלן]
נתנה לו בחצי היום [משעה שנתנה לו נהנה מפעולת האומן והתחייב לשלם את השכר] כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום בל תלין".
ואי סלקא דעתך אומן קונה בשבח כלי, אמאי עובר משום בל תלין? [אמאי עובר – הא זבוני קא מזבן ליה ניהליה [הרי מכירה הוא שמכר לו אותה] ולא שכירות היא. רש"י. אע"פ שהטלית ביד הבעלים אם אומן קונה בשבח כלי אין הדמים שחייב לו בתורת שכר פעולה אלא בתורת דמי מקח עבור השבח, ועל דמי מקח אין דין לא תלין והם כשאר חוב בעלמא]
אמר רב מרי בריה דרב כהנא בגרדא דסרבלא [גירוד הבגד] דליכא [שאין] שבחא. [וכיוון שאין לאומן שבח למכור לבעלים כשמחזיר את הבגד בהכרח שכרו הוא בתורת שכר פעולה ויש בזה משום לא תלין]
סוף סוף למאי יהבה נהליה [למה נתן אותה לו] לרכוכי, כיון דרככיה היינו שבחא? [האומן מוכר לו את שבח ריכוך הבגד כשמחזירו, ולמי שסובר אומן קונה בשבח כלי הדמים בתורת דמי מקח ולא בתורת שכר פעולה ואין בהם משום לא תלין וקשה מהברייתא]
לא צריכא דאגריה לביטשי [ששכר אותו לבעיטות], ביטשא ביטשא במעתא [לשלם מעה על כל בעיטה], דהיינו שכירות. [הגירוד נעשה על ידי שבוטשין אותו ברגלים בתוך כלי עץ במים וקרקע הראויה בכך [כמבואר ברש"י בבא מציעא קי"ב א'].
רש"י: "לבטושי – פלארא"ש בלע"ז. ושכרו לדרכה והתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה, דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא". עד כאן. וכיוון שהברייתא מדברת באופן כזה יש איסור לא תלין גם למי שסובר שבקבלן אומן קונה בשבח כלי]
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולמה שעלה על דעתנו בתחילה] דלא אגריה לביטשי [שלא שכרו לבעיטות לשלם לו על כל בעיטה כפועל שכיר, אלא הוא קבלן על כל עבודת הריכוך בשכר שקצב לו מראש. רש"י: ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא דלא אגריה למנין בטשי וקבלנות הוא וקתני עובר [בלא תלין]], מסייע ליה לרב ששת, דבעו מיניה [ששאלו ממנו] מרב ששת קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אינו עובר? ואמר להו רב ששת עובר. [אם אומן לא קונה בשבח כלי, למי שסובר כך, או לכל הדעות באופן שאין שבח בכלי, יש בשכרו איסור לא תלין משעה שהחזיר הכלי לבעליו, ואע"פ שמשלם לו בקבלנות על תוצאת הפעולה. שמה שנאמר "לא תלין פעולת שכיר עמך" גם בקבלן נקרא פעולת שכיר, שסוף סוף התשלום הוא תמורת הפעולה אע"פ שלא משלם שכירות יום ביומו אלא על השלמת כל הפעולה]
לימא דרב ששת פליגא אדרב אסי [לומר שרב ששת חולק על רב אסי]?
[רש"י: נימא פליגא דרב ששת אדרב אסי – דמדקאמר עובר קסבר אין אומן קונה בשבח כלי ולא זביני נינהו [ולא מכירה הוא], וכיון דלא קני בשבחא היכא [היכן] דנתן לו עצים לעשות מהן תיבה ועשאה ושיברה משלם תיבה]
אמר שמואל בר אחא בשליחא דאיגרתא. [בשליחא דאיגרתא – דקבלנות היא שלא שכרו ליום אלא להוליך לו אגרת למקום פלוני, בההיא קאמר רב ששת דעובר דליכא שבחא דליקני [שאין שבח לקנות]. רש"י. אבל כשיש שבח לקנות מודה רב ששת שקונה האומן בשבח כלי וכיוון שהיא מכירה לא עובר בלא תלין]
לימא כתנאי [לומר שאומן קונה בשבח כלי היא מחלוקת תנאים. ברייתא בקידושין מ"ח א']: "עשה לי שירים נזמין וטבעות ואקדש לך [עשה לי שירין – צמידין משלי [שהזהב משלה הוא] אקדש לך בשכר פעולתך. רש"י], כיון שעשאן מקודשת דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה".
מאי ממון, אילימא [אם לומר] אותו ממון [שיחזירם לה לאחר שגמרם. רש"י קידושין מ"ח א'], מכלל דרבי מאיר סבר אותו ממון לא, אלא במאי מקדשא? [לא יתכן שרבי מאיר סובר שהיא מקודשת לפני שהחזיר לה את הצמידים, שעדיין לא הגיע אליה שום הנאה מפעולתו, וכמבואר לעיל שעד שלא חזר החפץ ליד בעלים לא עובר משום לא תלין שעוד לא נתחייב בשכר כיוון שעוד לא נהנה מהמלאכה [עיין רש"י קידושין מ"ח א', ועיין תוספות כאן, וברשב"א על קידושין מ"ח א']. לכן אי אפשר לפרש שממון היינו הצמידים שאז בין לרבי מאיר ובין לחכמים מקודשת רק משעה שיגיעו לידה, ובהכרח לומר שרבי מאיר מדבר בשהחזיר לה את הצמידים, וחכמים אומרים שאעפ"כ אינה מקודשת עד שיתן לה ממון אחר]
אלא פשיטא מאי ממון, ממון אחר.
וסברוה דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ודכולי עלמא המקדש במלוה אינה מקודשת, מאי לאו [האם לא] באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי [חולקים], דרבי מאיר סבר אומן קונה בשבח כלי, ורבנן סברי אין אומן קונה בשבח כלי? [רש"י: ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף – כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה והויא ליה מלוה גבה [אצלה]. ואי [ואם] לאו דאומן קונה בשבח כלי משום שכירות לא לימא [לומר] רבי מאיר דתתקדש, דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין, אלא משום דקסבר אומן קונה בשבח כלי, וכי יהיב להו ניהלה [וכשנותן אותם לה] מקדשה בשבחא מה דאית ליה בגוויה [מה שיש לו בתוכו] אף על פי שלא נתן לה ממון אחר. ורבנן סברי לא קני [אין אומן קונה בשבח כלי] ואינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה.
רש"י קידושין מ"ח ב':
והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי – כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר ימים אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך, ובאומן קבלן כשמשביחו ועשה מן הזהב כלי קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי, רבי מאיר סבר אומן קונה בשבח כלי ואין בזו לומר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, דכל מה שמשביח אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה, וכשמחזירו לו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו.
אין אומן קונה בשבח כלי – והרי הוא כשאר שכירות [וכיוון שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף שכרו הוא מלווה והוי מקדש במלווה]]
.
.
(ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף.
כשעבד עושה לבעל הבית, כיוון שהעבד שלו ממילא הנאת העבודה שעושה היא שלו. אבל בפועל אינו קונה את גופו לעבודה. וגם אם נשתעבד לו לעשות את העבודה זהו רק שעבוד גוף כמו של לווה שיוכל לתבוע אותו אם לא יעשה את העבודה, אבל אין זה קניין בגופו על עבודה.
חיוב התשלום בפועל הוא משום שעבודה היא שווה כסף, ואף עבודה שאינה עושה חפץ, וכגון רקוד לפני, עצם ההנאה מהעבודה היא הנאה גשמית ולכן נחשבת חפץ גשמי שיכול להיות שווה כסף. הנאה שאינה גשמית וכגון ששוכר אותו להתרועע איתו בחברותא, אינה שווה כסף, ואם לא ישלם לו על זה אינו יכול לתבוע כיוון שלא קיבל ממנו הנאה גשמית נמצא שלא קיבל ממנו שווה כסף ואין לו על מה לשלם. אבל עבודה נחשבת הנאה גשמית והיא עצמה שווה כסף, וכיוון שבעל הבית קיבל הנאת העבודה הוא כמו שקיבך ממנו חפץ שווה כסף וחייב לשלם לו על זה כפי שפסקו.
וביסוד הסברא התשלום על פעולת שכיר הוא כמו תשלום על מקח חפץ, שמוכר לו את העבודה שהיא חפץ שווה כסף. וכשהחפץ הנמכר הוא עבודה על תשלום דמיו יש לא תלין, ואם החפץ הנמכר הוא השבח שבכלי או כל חפץ אחר אין בזה לא תלין.
הזמן שבו מתחייב בעל הבית לשלם עבור העבודה שקיבל מהפועל, הוא הזמן שקיבל את העבודה, שאחרי שבאה לידו אז נתחייב דמיה, וכמו במקח שאחרי שהגביה את החפץ מתחייב לשלם את דמיו.
ויש לדון מתי נחשב שקיבל את העבודה. עד שלא נסתיימה העבודה עדיין לא קיבל מה שפסקו שיקבל, לכן יש צד לומר שאינה לשכירות אלא לבסוף, כלומר חיוב בעל הבית לשלם תמורת השכירות חל רק בסוף העבודה.
אבל אם היא שכירות ולא אומרים אומן קונה בשבח כלי, התשלום הוא על עצם העבודה ולא על התוצאה, והרי העבודה עצמה אי אפשר לומר שנעשתה בהכאת מכוש אחרון אלא נעשתה בהתמשכות הזמן מהכאת מכוש ראשון עד סוף הכאת מכוש אחרון, ויש בזה כמו סתירה מיניה וביה, שאם נאמר שבהכאת מכוש ראשון יתחייב בעל הבית על הכאת מכוש זה, הרי עדיין בזה לחוד עוד אין לו את ההנאה שפסק עמו שעליה ישלם לו. ואם נאמר שיתחייב רק בסוף, הרי העבודה נעשתה לא רק בסוף אלא נעשתה גם מקודם וכשנעשית בעל הבית חייב עליה.
ובזה יש מחלוקת, שמי שאומר אינה לשכירות אלא לבסוף סובר שרק בסוף חל על בעל הבית חיוב לשלם כיוון שמקודם לא קיבל את ההנאה שפסקו עליה, ורואים כאילו כל העבודה נעשתה בבת אחת בסוף. ומי שאומר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, סובר שכל שווה פרוטה של עבודה מתחייב בעל הבית באותה שעה לשלם אותה פרוטה, ופרוטה זו היא חוב שיש לפועל על בעל הבית [החיוב נעשה פרוטה פרוטה, אע"פ שחייב לו על כל שבריר רגע ורגע שעושה, כיוון שעל פחות מפרוטה לא שייך חוב שאין זה ממון], ובסוף העבודה משלם לו בעל הבית את כל הפרוטות שנזקפו עליו במלווה בכל רגע ורגע שעשה הפועל את המלאכה.
ועיין לעיל ע"ב א' מה שביארתי בעניין האם יש לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף שהיא סברא דומה, אבל אין המחלוקות תלויות זו בזו ואין הכרח שמי שיסבור שם כצד אחד יסבור גם כאן כאותו הצד.
.
.
.
לעיל צ"ח ב' ביארתי עניין המקדש במלווה, שאם האשה חייבת חוב לאיש, והוא מוחל לה את החוב ורוצה לקדש אותה באותה מחילה, אמר אביי בקידושין ו' ב' שאינה מקודשת. והטעם בזה שהממון שיש למלווה אצל הלווה הוא הקניין שיש לו על גופו לקנות בו שעבוד גוף לשלם את החוב. ובעלות זו על הגוף אי אפשר מכוחה לשלוט באותו גוף, לקחת אותו לרשותו או להעבידו או לממש את הבעלות עליו בשום דרך. ואפילו לתבוע את החזר החוב אי אפשר מכח הבעלות על הגוף, אלא תביעת החוב היא רק משום שפריעת בעל חוב מצווה כמבואר בכתובות פ"ו ב'. לכן אין זה נחשב כמו חפץ שאפשר להקנות, וכך הדין שהמלווה אינו יכול להקנות את שעבוד הגוף לאחר שאותו אחר יוכל לתבוע את הלווה. ואם נותן לה את מה שיש לו קניין שעבוד בגופה אין זה נחשב שנותן לה חפץ, ולקידושין לומדים משדה עפרון שצריך נתינת חפץ כמו שכתב רש"י בקידושין שם.
אם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, הממון שהיא צריכה לשלם לאומן שעשה את הצמידים הוא חוב שהיא חייבת לו מקודם, שנוצר עליה כל רגע ורגע שעשה את המלאכה. כעת כשהוא מחזיר לה את הצמידים שכר העבודה הוא כבר חוב שחל עליה מקודם, ואם הוא מקדש אותה בעד שכר העבודה הוא מקדש אותה במחילת אותו החוב והמקדש במלווה אינה מקודשת כיוון שנתינת שעבוד הגוף לה אין זו כנתינת חפץ ממון גשמי.
לכן מכריחה הגמרא שמחלוקתם היא באומן קונה בשבח כלי, שאם אומן קונה בשבח כלי היא מקודשת כיוון שהתשלום לאומן אינו בעבור העבודה אלא הוא מוכר לה את השבח שבחפץ כשנותנו לה. והשבח שבחפץ הוא ודאי חפץ ממון גשמי ונותן לו אותו בשעה שמקדש אותה ומועיל.
אם נאמר שאינה לשכירות אלא לבסוף, אז היא תהיה מקודשת גם אם אומן אינו קונה בשבח כלי והתשלום הוא עבור הפעולה שעושה. שבשעה שנותן לה את הצמידים אז היא מקבלת ממנו את הנאת המלאכה. והנאת המלאכה עצמה היא חפץ ממון גשמי.
שאם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף היא קיבלה את החפץ ממון גשמי של הנאת המלאכה מקודם, בכל רגע ורגע שעשה, וזה היה לפני שמקדש אותה, ובשעת קידושין אינו אלא חוב עליה לשלם עבור הנאת המלאכה והוא מקדש במחילת החוב. אבל אם אינה לשכירות אלא לבסוף, הוא מקדש באותה שעה שנותן לה את הנאת המלאכה שהיא חפץ שווה כסף, ולכן יועילו הקידושין גם אם לא אומרים אומן קונה בשבח כלי. ולכן כדי להעמיד את המחלוקת באומן קונה בשבח כלי הוצרך לומר שלכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואינו יכול לקדש בדמי העבודה שהם חוב והקידושין יכולים להועיל רק אם אומן קונה את שבח הכלי ומקדש אותה בנתינת אותו השבח)
.
.
לא. דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי, אלא הכא [כאן] בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קא מיפלגי [חולקים], רבי מאיר סבר אין לשכירות אלא לבסוף [אינה לשכירות אלא לבסוף – כי מהדר להו ניהלה [כשמחזיר אותם לה] הלכך לאו מלוה הוא. רש"י.
רש"י קידושין מ"ח ב': אינה לשכירות אלא לבסוף – כשמחזירן לה, והרי לשם קידושין הוא מוחלו אצלה ואין כאן מלוה כשמחזירן לה], ורבנן סברי יש לשכירות מתחילה ועד סוף.
.
.
(קובץ שיעורים כאן אות קמ"ד:
"אינו לשכירות אלא לבסוף הלכך לאו מלוה הוא. והנה טעמא דאינה מקודשת במלוה הוא משום דלא הגיע לידה שום דבר, ומה שנפטרה מלשלם אין זו קבלת כסף, וקשה דאם כן גם אי אינה לשכירות אלא בסוף לא קיבלה כלום אי [אם] אין אומן קונה בשבח כלי, אלא דהקדושין גרמו שלא תתחייב לשלם, וקל וחומר מה אם מוחל לה מה שכבר נתחייבה אין זו קבלת כסף, כל שכן אם עושה שלא תתחייב מתחלה.
ויש לומר דהא חזינן אם עושה פעולה בשביל חבירו, מתחייב חבירו לשלם אפילו בלא פסיקה כגון היורד לתוך שדה חבירו, ועל כרחך דנחשב שהגיעה הנאה לידו, היינו הפעולה שעשה בשבילו אפילו אי אין אומן קונה בשבח כלי.
וכן כתבו לקמן ק"ב גבי צביעה, דגם אם אין שבח סממנין מכל מקום חייבת האשה לשלם לו עבור מלאכתו בלא פסיקה, וכיון דקבלת הפעולה חשיבא הנאה לחייב בתשלומין הוא הדין דאפשר להתקדש בזה.
אבל למאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה אי אפשר שתתקדש בהגעת הפעולה לידה, שהרי כבר נתחייבה לשלם עבור זה, ואם כן הפעולה כבר היא שלה קודם הקידושין, אלא שמוחל לה החוב וזה הוי מקדש במלוה")
.
.
ואי בעית אימא [ואם רצונך אמור] דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והכא במקדש במלוה קמיפלגי, דרבי מאיר סבר המקדש במלוה מקודשת ורבנן סברי המקדש במלוה אינה מקודשת. [אלא במקדש במלוה קמיפלגי – והכא מאי מלוה איכא [יש], דקסברי כולהו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה, הלכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע. רש"י קידושין מ"ח א']
.
.
(הצד לומר מקדש במלווה מקודשת הוא משום שמחשיב את הבעלות שיש לו על גופה שקנה בו שעבוד גוף כבעלות על חפץ ממון גשמי וכשנותן אותו לה נותן לה חפץ ממון גשמי ומועיל לקידושין. והטעם שהמלווה אינו יכול למכור את שעבוד הגוף לראובן שראובן יוכל לתבוע את החוב במקומו, זה משום שאע"פ ששעבוד הגוף הוא חפץ ממון גשמי, מעשה קניין כמו משיכה או הגבהה וכיו"ב לא מועיל בו. שמעשה קניין מועיל משום שהוא מעמיד ציור המורה על כך שהחפץ נעשה בבעלות הקונה, ומכח הצורה נפעל השינוי במציאות והחפץ עובר בעלות.
הציור שמעמיד מעשה כמו משיכה או הגבהה הוא שהשלטון והרשות הם בידי הקונה. ושעבוד גוף הוא חפץ ממון אבל לא שייך בו שלטון ורשות, שאין לבעליו שום שלטון ורשות על גוף הלווה. וממיאל אע"פ ששעבוד הגוף הוא חפץ ממון, מעשה הקניין לא תופש בו.
לעיל נאמר שהשורף שטרות של חבירו פטור משום גרמא, כיוון שהשטר עצמו אינו גוף ממון כיוון שמחוסר גבייה, והפסד החוב עצמו זהו רק גרמא. והקשיתי למה לא יתחייב משום שמזיק שעבוד הגוף עצמו שנעשה אבוד על ידי שריפת השטר וכאילו זרק אותו למים כשאין בר אמוראי, אם אין עדים שאפשר לגבות מכח עדותם. ותירצתי לפי מי שאומר המקדש במלווה אינה מקודשת שאין שעבוד הגוף נדון כחפץ גוף גשמי ולכן להפסיד אותו נחשב רק גרמא כמו המכה בקורנס על מטבע חבירו.
ויש לומר ששורף שטר לעולם אינו חייב על הפסד שעבוד הגוף כיוון שלא עשה בו שום מעשה ושינוי ולא נגע בו מטוב ועד רע והוא עומד באותו מקום שעמד מקודם, ואין זה דומה לזרק מטבע לים, שאם אין בר אמוראי הזריקה היא מעשה היזק על המטבע. אבל אם המטבע מונח על הגג ויש שם סולם, והוא נטל את הסולם ואין סולם אחר, בוודאי לא ייתכן שייחשב מזיק על המטבע כיוון שלא עשה בו מאומה. וזה וודאי נכון ואין צורך בתירוץ שכתבתי לעיל. אבל לא מחקתי אותו כיוון שהוא גם נכון)
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 