Archive for the ‘צ ב’ Category

בבא קמא – דף צ' עמוד ב'

11/07/2010

מתני' התוקע לחבירו [הכהו על אזנו, לשון מורי. לישנא אחרינא תוקע ממש. רש"י] נותן לו סלע [משום בושת. רש"י].
רבי יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה.
סטרו
[על הלחי כמו הסוטר לועו של ישראל בסנהדרין (נ"ח ב'). רש"י] נותן לו מאתים זוז. לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז.
צרם באזנו
[צרם – משך. ובבכורות (ל"ד א') שמעתי לשון פוגם. רש"י], תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק, נותן לו ארבע מאות זוז. זה הכלל הכל לפי כבודו. [בגמרא מפרש קולא היא או חומרא. רש"י]
אמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו רבי תן לי זמן ונתן לו זמן, שמרה עומדת על פתח חצרה
[המתין לה עד שראתה עומדת על פתח חצירה. רש"י] ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן [שמן קנוי באיסר. רש"י], גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא, אמר לו לזו אני נותן ד' מאות זוז? אמר לו לא אמרת כלום, החובל [גרסת המשניות של הרמב"ם, וכן גרס המאירי, "שהחובל בעצמו וכו'". והוא המשך דברי רבי עקיבא שנתן טעם למה לא אמר המבייש כלום] בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור [כדמפרש טעמא בגמרא וכן קוצץ בנטיעות אין רשאי דעובר בבל תשחית (דברים כ). רש"י]. אחרים שחבלו בו חייבים.
והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור. אחרים חייבין. [חייבין – נטיעה בת שנה שתי כסף כדאמר בהכונס (לעיל נ"ח ב'). רש"י]


גמ' איבעיא להו [הסתפק להם], מנה צורי תנן [עשרים וחמישה סלעים. מאה זוז. רש"י], או מנה מדינה תנן? [מנה מדינה שמינית שבמנה צורי. סלע של מדינה חצי זוז [סלע הוא ארבעה זוז. סלע צורי הוא ארבעה זוז צורי, מטבע מדינה הוא שמינית מטבע צורי ולכן סלע מדינה הוא חצי זוז צורי], כדאמר בשור שנגח (לעיל ל"ז א') חנן בישא תקע ליה כו'. רש"י]

תא [בא] שמע, דההוא גברא דתקע ליה לחבריה, אתא לקמיה [בא לפני] דר' יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא [אני], הא ר' יוסי הגלילי, הב [תן] ליה מנה צורי. שמע מינה מנה צורי תנן? שמע מינה.

.

.

(רשב"א:

"איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן. דוקא מנה קמיבעיא ליה, אבל סלע דקאמר תנא קמא לא מיבעיא ליה דפשיטא דסלע מדינה הוא, וכדאיתא בריש פרק שור שנגח ד' וה' (לעיל ל"ו ב') אמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, אלא מנה דר' יוסי הגלילי קמבעיא ליה, כיון דמוסיף הוא כולי האי אשעורא דרבנן דלמא מוסיף הוא אף כסף צורי. ואסיקנא דכסף צורי תנן. וכבר כתבתי בפרק שור שנגח ד' וה' (שם) היאך אפשר שיהא שיעור גדול כזה בין תנא קמא לר' יוסי, שיאמר תנא קמא סלע מדינה אחד ויאמר ר' יוסי מאתים סלעים, דסלע מדינה אחד משמנה בסלע צור".

ולעיל ל"ו ב' כתב הרשב"א:

"ולפי פירוש רבינו חננאל ז"ל דתנא קמא איירי [מדבר] בעני שבישראל ור' יוסי הגלילי איירי בנכבד שבהם, דאי לא הוא היאך אפשר שיהא שיעורו של ר' יוסי הגלילי יותר על אחד מאתים משיעורו של תנא קמא.

ומיהו קצת קשה לי דלפי דבריו משמע דלא פליגי, ואלו בפרק החובל (צ' ב') משמע דפליגי מדאמרינן הא אנא והא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי.

ויש לומר דאפשר דתנא קמא פליג עליה בשתיים או שהוא מחייבו יתר מכאן או פחות מכאן")

.

.

מאי "הא אנא, הא רבי יוסי הגלילי"?

אילימא [אם לומר] הכי קאמר ליה [כך אמר לו], הא אנא דחזיתך [הרי אני שראיתיך] והא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי, זיל הב ליה [לך תן לו] מנה צורי, למימרא [לומר] דעד נעשה דיין? והתניא: "סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים [ויעידו בפני חבריהם. דגבי דיני נפשות עדות בעינן דכתיב: (דברים יז) "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד". רש"י ראש השנה כ"ו א'], ומקצתן נעשו דיינין דברי רבי טרפון. [ומקצתן נעשין דיינים – אבל המעידים לא ישבו וידונו עמהם, דהראוי להעיד אית ליה לרבי טרפון נעשה דיין, אבל עד עצמו לית ליה דנעשה דיין. רש"י שם]

רבי עקיבא אומר כולם עדים הם [ראוים להעיד. רש"י שם], ואין עד נעשה דיין".

עד כאן לא קאמר ר' טרפון אלא דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין, אבל עד נעשה דיין לא קאמר?

כי תניא ההיא כגון שראו בלילה, דלא למעבד דינא נינהו. [שלא לעשות דין הם. שאין דנים בלילה. רש"י: שראו בלילה – ולמחרת כשבאין לדון אין דנין אלא על פי שמועה לפיכך צריך למקצתן להעיד ואם אין שם אלא ג' צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם, אבל ראו ביום עושין על פי הראייה לרבי טרפון מיד, ורבי יהודה הנשיא כרבי טרפון סבירא ליה]

.

.

(תוספות:

"כגון שראוה בלילה. אם ראוה ביום דנין על פי ראיה דלא תהא שמיעה גדולה מראייה, אבל ראו בלילה אין יכולין לדון על פי ראיית לילה, דראייה כקבלת עדות וקבלת עדות כתחילת דין, כדמוכח בראש השנה (כ"ה ב' ושם ד"ה כגון) ותחילת דין ביום אפילו בדיני ממונות, כדאמר בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ד ב') הלכך צריכין לחזור ולהעיד ביום, וכיון שצריכין להעיד אין המעיד נעשה דיין. אבל עד הרואה שאין מעיד, כגון שיש עדים אחרים מעידין לפניהם, נעשה דיין אפילו בדיני נפשות לרבנן.

ודלא כרשב"ם שפירש ביש נוחלין (בבא בתרא קי"ג ב' ושם) ג' שנכנסו לבקר דוקא לבקר, אבל אם נתכוונו להעיד כותבין ואין עושין דין דהוו ליה עדים ואין עד נעשה דיין.

ולרבי עקיבא אפילו עד הרואה אין נעשה דיין בדיני נפשות כדמשמע הכא.

וטעמא כדמפרש בפרק ב' דמכות (י"ב א') "רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו מיד עד שיעמוד בבית דין? תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט, עד שיעמוד בבית דין אחר.

ואם תאמר והא בפרק ראוהו (ראש השנה כ"ו א' ושם) מפרש טעמא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, וכיון דחזו ליה דקטליה [שראו אותו שהרגו] לא חזו ליה זכותא [לא רואים לו זכות. לא מחזרים אחר צדדים לזכותו]?

ויש לומר דההיא דמכות עיקר, אבל בראש השנה בא לפרש דלא גמרינן מינה [שלא לומדים ממנה] דשאני דיני נפשות דבעינן והצילו העדה.

ובדרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין, כדמוכח בפרק קמא דגיטין (ה' ב') ובפרק שני דכתובות (כ"א ב' ושם).

וטעם דאין המעיד נעשה דיין יש מפרשים משום דהוי ליה עדות שאין אתה יכול להזימה, דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו.

ועל טעם זה קשה להר"י דאורליינש דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, אלא על כרחך יכולין להזימם בבית דין אחר הכא נמי בני הזמה נינהו [הם] בבית דין אחר.

ורשב"ם מפרש משום דכתיב "ועמדו שני האנשים" דאמרינן שבועות (ל' א') אלו העדים, "לפני ה'" אלו דיינין, משמע שיעמדו העדים לפני הדיינין ולא שיהיו עדים בעצמן יושבין ודנין.

ועוד פירש ר"י טעם אחר דאין עד נעשה דיין משום דנפקא לן מ"ביום הנחילו את בניו" דעל פי הנחלת יום ששמעו מבקרי החולה שנתן לכל אחד מבניו יעמידו כל אחד בחלקו, אבל על פי שמועתו בלילה לא יעמידו כל אחד בחלקו לפי ששמיעתו בלילה אין ראויה לדון על פיהם כדפירשתי וכיון שאין יכול לדון על פי ראיית לילה עד שיעידו עליהם ביום הוי ליה עדים ולכך אין יכול לדון דאין עד נעשה דיין, אלמא מהכא [מכאן] הוא דשמעינן דאין עד נעשה דיין. והיינו דקאמר בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ד ב') ור' מאיר דנפקא ליה שאין דנין אפילו גמר דין אלא ביום מדאיתקש דינין לנגעים, "ביום הנחילו" מאי עביד ביה? ומוקי ליה ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה, דבלילה כותבין ואין עושין דין, ומסיק ואזיל כולה סוגיא עד הוי ליה עדים ואין עד נעשה דיין. ולהכי איצטריך לאתויי עלה אמר רב חסדא דכל עיקר לא מייתי דרשה דביום הנחילו אלא משום דבעי לאפוקי מינה [ללמוד ממנה] דאין עד נעשה דיין כדמפרש רב חסדא, דאי לאו דלהכי אתא [שאם לא שלכך בא] אמאי איצטריך כלל "ביום הנחילו" לרבי מאיר, ואתי שפיר הא דמייתי עלה ואמר רב חסדא ולא קאמר אמר רב חסדא בלא וי"ו".

ועיין עוד בקצות החושן סימן ז' סעיף קטן ד' מה שדן בזה. ועיין עוד ברשב"א שהאריך בסוגיא)

.

.

ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור] הכי [כך] קאמר ליה, הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי, והא סהדי דמסהדי בך [עדים שמעידים בך. כעת מעמיד שהיו שם עדים אחרים] זיל הב ליה [לך תן לו] מנה צורי.


וסבר רבי עקיבא דאין עד נעשה דיין? והתניא: (שמות כא, יח) ""והכה איש את רעהו באבן או באגרוף", שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים [שיכול להביאו לבית דין לאומדו אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו, ואם אין ראוי לא ישלם שמחמת חלשותו של זה ורכותו נחבל. רש"י] אף כל שמסור לעדה ולעדים, פרט לשיצתה מתחת יד העדים. [לשיצתה אבן מתחת ידי עדים – שנאבדה מהן ובית דין לא ראוה, אע"פ שראוה עדים פטור, דבעינן אומדנא בבית דין. רש"י]

אמר לו רבי עקיבא [ונהי נמי [ואע"פ גם] דאבן בא בבית דין. רש"י] וכי בפני בית דין הכהו שיודעין כמה הכהו [כלומר חשבון המכות שהכהו שיכול לאמוד. רש"י] ועל מה הכהו [על איזה מאבריו. רש"י], אם על שוקו או ציפר נפשו [תנוך שכנגד הלב ונוח הוא לחבל משם. רש"י], ועוד הרי שדחף את חבירו מראש הגג או מראש הבירה ומת בית דין הולכין אצל בירה [בתמיה וכי הטריח הכתוב בית דין לצאת מלשכה ולראות אותה. רש"י] או בירה הולכת אצל בית דין, ועוד אם נפלה חוזר ובונה [או אם נפלה הבירה קודם שראוה בית דין, כלום מצריך הכתוב לחזור ולבנות להראות גבהה לבית דין, אלא אעדים סמכינן, וכיון דראו עדים סמכינן אעדותייהו [על עדותם] שאומרים לנו כך וכך היה, ולא בעינן מסור לעדה אלא לעדים. רש"י. מכל ראיות אלה מוכיח רבי עקיבא שלא יתכן שאנו מצריכים שבית דין יאמדו בעצמם אם מכתו היתה ראויה לעשות חבלה זו. שהאומדן תלוי במספר המכות ובמקומן ובגובה הבירה שדחף אותו ממנה וכל כיו"ב. וסובר שסומכים על העדים להעיד האם יש המכה ראויה לעשות חבלה כזו], אלא מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים אף כל שהוא מסור לעדים, פרט לכשיצתה אבן מתחת ידו של מכה פטור [כלומר שנאבד מיד ולא ראוה עדים. רש"י]".

קתני מיהת [על כל פנים] "אמר לו רבי עקיבא וכי בפני בית דין הכהו שיודעין כמה הכהו", הא הכהו בפניהם עד נעשה דיין?

לדבריו דרבי שמעון התימני קאמר, וליה לא סבירא ליה.


תנו רבנן: "שור תם שהמית והזיק [שהמית אדם ואחר כך הזיק. רש"י] דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות [דתם אין משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל. רש"י].

מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות, וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות [ומשלם מן העלייה. רש"י. מועד משלם את דמי הנזק מן העלייה ולא מגופו ולכן אין בכך כלום שגופו נסקל]. קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות".

וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי, ליהדר ולידייניה נמי ממונות? [יחזרו וידונו אותו גם ממונות]

אמר רבא אשכחתינהו [מצאתים] לרבנן דבי [של בית] רב דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים] הא מני [מי היא], רבי שמעון התימני היא, דאמר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים, אלמא בעינן אומדנא דבי דינא [אף לנזקין. דהא האי קרא בנזקין קאי, דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות, והכא נמי צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו. רש"י.

לקמן מסקינן להלכה שגם לנזקין צריך אומד. וכתב המאירי: "יראה מסוגיא זו שכדרך שאומדין לאדם למיתה ולנזקין כך אומדין בשור אם היה ראוי בנגיחה זו להמית ולהזיק אם לאו, אלא שלא מצאתיה לגדולי הפוסקים בחבוריהם"], והא כיון דגמר דינא לקטלא [למיתה] לא משהינן ליה לאומדנא דבי דינא ולא מענינן לדיניה [ולא מענים את דינו. עיין סנהדרין ל"ה א' איסור עינוי דין באדם וכתב שם רש"י: "כל זמן שלא נגמר הדין לא הוי עינוי הדין דכל שעה מצפה להצלה אבל כשנגמר כל היום מצפה למיתה והוי עינוי הדין". וגם בשור יש דין שלא לענות את דינו שכמיתת הבעלים כך מיתת השור].

.

.

(בגליון הש"ס הקשה הגאון רבי עקיבא איגר, שלעיל י"ג ב' נאמר שאם הבעלים הפקיר את השור אחרי הנגיחה לפני העמדה בדין פטור מלשלם. ואם כן כאן אם דנו אותו דיני נפשות לפני שדנו אותו דיני ממונות וגמרו דינו נעשה שור הנסקל ונאסר בהנאה ונעשה הפקר, והרי זה כמו שהפקיר אחרי הנגיחה שהזיק בה ממון ולפני העמדה בדין על תשלום הנזק ופטור מלשלם, וצריך עיון בקושיית הגמרא שנדון אותו דיני ממונות אחרי שדנו אותו כבר דיני נפשות.

והנראה לעניות דעתי שהטעם שאיסור הנאה נעשה הפקר אינו משום שהאיסור הנאה עצמו גורם לעשותו הפקר, אלא משום שאין לבעלים תועלת בו הוא מתייאש ממנו והייאוש עושה אותו הפקר [וכמו שביארתי לעיל ס"ו א' שייאוש מוציא מרשות בעלים לעשותו הפקר]. ואם יש לו צורך בבעלות על גופו אינו מתייאש מהבעלות על גופו אלא רק מהבעלות על שווי הממון שבו [עיין לעיל ע"ו א' שביארתי שהבעלות על שווי הממון שיש בחפץ והבעלות על עצם גופו הם שני עניינים שאינם תלויים זה בזה]. ולכן באתרוג של איסורי הנאה ייתכן שייצא ידי חובה שהוא נקרא לכם כיוון שהוא צריך לו כדי לצאת ידי מצווה מתייאש רק משווי הממון שבו ולא מגופו ועדיין נחשב בעלים על גופו לחוד ויש דעות שבעלות כזו די בה כדי שייקרא בו "לכם" ויוכל לצאת בו ידי המצווה, עיין בזה ריטב"א סוכה ל"ה א' [ומי שסובר שאיסורי הנאה לא נחשב "לכם" הוא משום שסובר לכם משלכם שצריך בעלות גם על הממון שבו, אבל הכל מודים שאם לא התייאש מהגוף אין הגוף נפקע מבעלותו]. ולרבי שמעון שסובר דבר הגורם לממון כממון דמי יש לו בעלות על חמץ שעבר עליו הפסח ונאסר בהנאה כיוון שצריך לו. וכמו כן בכל אופן שצריך לו תהיה לו בעלות עליו, ורק כיוון שלרוב אינו צריך איסור הנאה כלל נעשה הפקר גמור מחמת שמתייאש ממנו.

ולסקול שור הנסקל הוא מצווה על הבעלים כמבואר לקמן צ"א ב' ולכן מתייאש רק משווי הממון שבו, אבל לא מגופו כיוון שנצרך לו לקיים בו מצווה [ולזה לכל הדעות אין צורך בבעלות על שווי הממון שהרי שור הנסקל לעולם אין לו בו ממון ועוד שלא נאמר בו "לכם" משלכם]. ואם הוזמו עדי שור הנסקל יכול אחר לזכות בו כמבואר בכריתות כ"ד א' כיוון שהתייאש הבעלים משווי הממון שבו אין בו שווה פרוטה ולא חצי פרוטה ואין עליו איסור גזל גם אם לא התייאש הבעלים מהבעלות על עצם גופו. ולפי זה ייתכן שיש ליישב שכיוון שלא נעשה הפקר גמור, אלא רק שווי הממון שבו נעשה הפקר אבל עצמיות גופו עדיין של הבעלים לקיים בו מצוות סקילה, לא נפטר מלשלם משום נגח ואחר כך הפקיר)