גמ' מאי כאור? אמר רב נחמן אמר רבה בר בר חנה כלבוס.
מאי כלבוס? אמר רבה בר שמואל כפרא דודי. [קינח בו את היורה. כלומר בשירי צבע שנשתיירו ביורה צבעו. כופרא לשון קינוח כמו בליתא דפרסא למכפריה בהכל שוחטין (חולין ח' א'). רש"י]
תנו רבנן: "הנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא ועשה מהן ספסל, ספסל ועשה מהן כסא, רבי מאיר אומר נותן לו דמי עציו. [דקנינהו בשינוי. אבל נתן עצים לחרש [לעשות מהן כסא נאה ועשה מהן כסא כעור] דלא שינה ולא קני, ידו על התחתונה. רש"י]
רבי יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח.
ומודה רבי מאיר אם נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה מהן כסא כעור, ספסל נאה ועשה ספסל כעור, אם השבח יתר על היציאה נותן לו דמי היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו דמי השבח".
איבעיא להו [נסתפק להם] יש שבח סמנין על הצמר או אין שבח סמנין על הצמר? [כלומר חזותא [מראה] מילתא [דבר] היא או לאו מילתא. רש"י]
היכי דמי [באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] דגזל סמנין ודקינהו [טחן אותם] ותרנהו [שראן במים כדרכן. רש"י] וצבע בהן [וצבע בהן – צמר שלו [של הגזלן], מבעיא לן יש שבח סמנין על הצמר דחזותא מילתא היא, ואמר ליה הב לי סמנאי דשקלתינהו [תן לי סממנים שלי שלקחתם] כו', כדבעיא למימר [כמו שרוצה לומר] קמן. רש"י], תיפוק ליה משום דקנינהו בשינוי? [כשהגזלן טחן ושרה במים קנה את הסממנים בשינוי והתחייב לשלם דמיהם כשעת גזילה, ואין נפקא מינה אם המראה של הצבע על הצמר נחשב דבר או לא]
לא צריכא [אלא] דגזל סמנין שרויין וצבע בהו, מאי, יש שבח סמנין על גבי צמר דאמר ליה הב לי סמנאי דשקלתינהו [תן לי סממנים שלי שגזלת. ואע"פ שכעת הם רק מראה צבע על הצמר נחשב שהם דבר, כלומר חפץ ממון שהנגזל יכול לתבוע], או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי הצמר, דאמר ליה [גזלן לנגזל] לית לך גבאי ולא מידי [אין לך אצלי ולא מאומה]?
.
[אם גזל סממנים טחונים ושרויים במים, כשצובע בהם את הצמר סובר כעת שאין כאן שינוי לקנות בקנייני גזילה. ששינוי הוא שהחפץ קיים רק השתנה. כאן הצבע נספג בצמר וגופו בטל לגבי צמר ונחשב שאינו קיים כלל. ויש שני צדדים, או שנאמר שהצבע חדל לגמרי מלהתקיים וכמו שגזל מים ושפך אותם על צמר ונבלעו בו ואינם בנמצא כלל, או שנאמר שמראה הצבע על הצמר אע"פ שהוא רק מראה עיניים ולא דבר שניתן לממש עדיין נחשב שהוא קיים, שלראות נחשב כמו למשש ואם היה אפשר למשש את הצבע הרי הוא קיים כמו שהיה, והנגזל יכול לתבוע את הצבע שלו מדין והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל]
.
אמרי [אומרים. בני הישיבה], ואי [ואם] אין שבח סמנין על גבי צמר מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי [האם יכול לומר לו אין לך אצלי ולא מאומה], נימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו [יאמר לו תן לי סממנים שלי שהפסדתם]?
.
[כעת אומרת הגמרא שבאמת אין חילוק בין שינוי להפסד גמור, שבשניהם אינו יכול להשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל, ולכן מתחייב לשלם דמים כשעת גזילה.
אם הצבע נחשב שעדיין הוא קיים כיוון שמראה הוא דבר וראייה היא כמו שניתן למשש אותו, הרי אי אפשר להפרידו מהצמר ולהשיבו כמו שהוא בעין, ונעשה הנגזל שותף בצמר הצבוע כפי שווי הצבע שיש לו בו, ויכול לתבוע שיימכר הצמר עם הצבע או שיקנהו הגזלן, ויטול דמי הצבע שיש לו בו. ואם נחשב שמראה אינו דבר הרי אבד הצבע לגמרי ויכול הנגזל לתבוע דמיו. ויש בזה נפקא מינה, שאם נחשב שאבד יכול לתבוע שוויו כשעת גזילה בין הוזל בין נתייקר, ואם נחשב שקיים תובע שוויו כפי שהוא עכשיו. אבל לא משמע לגמרא שרק בזה צדדי הספק]
.
אלא להך גיסא [לצד זה], אין שבח סמנין על גבי הצמר ובעי שלומי ליה [וצריך לשלם לו על אבדן הסממנים], או דלמא [שמא] יש שבח סמנין על גבי צמר ואומר לו הא מנחי קמך שקלינהו [הרי מונחים לפניך, הסממנים, קח אותם].
שקלינהו במאי [לקחת אותם במה], שקליה בצפון [בסבון]? צפון עבורי מיעבר השבה לא עביד [סבון מעביר את הצבע אבל לא עושה השבת הצבע לבעליו].
.
[אפשר לומר שלמסקנא משום שאין הבעלים יכול ליטול את הצבע, שסבון לא יועיל כיוון שהוא רק יפסיד את הצבע לגמרי ולא ישיב אותו לבעליו, נחשב שהצבע אבוד אע"פ שמראה נחשב דבר והצבע קיים, שזה כמו שהטיל מטבע של חבירו לים במקום שאין בר אמוראי, שאע"פ שרואה אותו והוא קיים נחשב שהוא אבוד. ויתחייב הגזלן לשלם לו על הצבע כשעת גזילה כיוון שהוא אבוד.
ואפשר לומר שאין זה דומה למטבע בים ואינו נדון כאבוד שהרי הוא כאן לפנינו בהישג יד, רק חיוב ההשבה מחייב את הגזלן להשיב וכיוון שאין הגזלן יכול להפריד את הצבע מהצמר מחוייב לשלם דמי הצבע שהדרך לחלוק את השותפות היא למכור ולחלוק בדמים וישלם לו הגזלן כשוויו עכשיו]
.
אלא הכא [כאן] במאי עסקינן כגון דגזל צמר וסמנין דחד [של אחד. ראובן גזל צמר וסממנים של שמעון], וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין [וצבע את אותו צמר באותם סממנים] וקא מהדר ליה ניהליה לצמר [ומחזיר לו את הצמר. רש"י: וקא מהדר ליה לצמר כשהוא צבוע מאי], יש שבח סמנין על גבי הצמר וקא מהדר ליה [ומחזיר לו] סמנין וצמר [יש שבח סמנים על גבי צמר – דחזותא מילתא היא, וקמהדר ליה צמר וקמהדר ליה סמנים, כלומר בהך השבה דצמר קמהדר סמנים [באותה השבה של צמר יש ממילא גם השבה של הסממנים]. רש"י], או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי צמר וצמר מהדר ליה [מחזיר לו] סמנין לא מהדר ליה [לא מחזיר לו. וכאילו אינם קיימים וצריך לשלם לו דמי סממנים]?
אמרי תיפוק ליה דאייקר ליה ניהליה בדמי. [שייקר אותה לו בדמים. אע"פ שהגזלן צבע את הצמר לא קנה אותו בשינוי כיוון שעומד להיצבע בצבע הזה, ומה שהשביח מחמת צביעת הגזלן שייך לגזלן דמי השבח או ההוצאה, וכמו שכתבתי כל זה לעיל ק' ב'. אם אין הצבע נחשב קיים הרי הגזלן חייב לשלם דמיו כיוון שהפסידו, ומה שנוטל הנגזל שבח הצמר שהוא של גזלן עולה לדמים אלה ואינו יכול לתבוע בנוסף דמי הצבע]
לא צריכא דזל [שהוזל] ציבעא. [צמר צבוע הוזל בעולם ואין מגיע השבח לדמי סמנים, ואמר ליה נגזל אני הייתי מוכר סמנים או הייתי צובע בגד, ועכשיו הפסדתני דהא לא השביחו בצמר. רש"י.
ואז אם אין הצבע נחשב קיים משלם לו דמי הצבע, שאין כאן שבח שיהיה תמורתם, ואם הצבע נחשב קיים בצמר הרי החזירו בהשבת הצמר.
תוספות: דזל ציבעא. ומכל מקום איירי [מדבר] דגזל סממנים שרויין, דאי דקינהו ושרנהו [שאם טחן ושרה אותם] קננהו בשינוי [ויתחייב לשלם דמיהם כשעת גזילה, וגם אם קיימים הסממנים על גבי הצמר אין זו השבה של הסממנים שגזל שכבר קנה אותם לפני שצבע בהם]]
ואיבעית אימא כגון שצבע בהו קופא. [גזל קוף וסמנים וצבע את הקוף ומחזירו לו דלא אייקר ליה. ואמרי לה [פירוש אחר] קופה של נצרים [שגם היא לא משבחת מחמת הצבע]. רש"י. וכיוון שאין כאן שבח בקוף, אם הצבע נחשב שקיים משום שמראיתו קיימת הרי השיב את הצבע בהשבת הקוף, ואם לא נחשב שהצבע קיים שמראה אינו דבר ואין בו ממש ונחשב שהפסיד אותו חייב לשלם דמי סממנים, ובזה היה הספק]
.
.
(פני יהושע [על התוספות שהובא לעיל בסמוך שמדובר שמחזיר לו את הסממנים בהחזרת הצמר הצבוע, וכתבו שאם טחן ושרה אותם קנה אותם בשינוי ונתחייב דמיהם ואינו יוצא ידי חובתו בהחזרת הצמר הצבוע. ומקשה הפני יהושע שגם אם גזל סממנים שרויים כשצבע בהם את הצמר קנה אותם בשינוי]:
"יש לתמוה דאף אם יש שבח סמנים על גבי הצמר, מהיכא תיתי נאמר [מהיכן תביא שנאמר] דסגי ליה [שדי לו] באותו השבה [שמשיב את הצמר הצבוע] כיון דקניא בשינוי בשעת הצביעה ודמי מעליא בעי שלומי, וצריך לומר דבכהאי גוונא לא מיקרי שינוי, ולא ידעתי למצוא טעם לזה וצריך עיון".
כוונתו להקשות שגם אם הצבע נחשב קיים כשהוא על גבי הצמר ובלוע בו משום שמראיתו ניכרת, עדיין אינו קיים באותו אופן שהיה קיים לפני הצביעה. שלפני הצביעה היה שרוי במים והיה ראוי לצבוע בו מה שירצה, וכעת הוא בלוע בצמר ויבש ואינו יכול לצבוע בו ואם כן השתנה גופו ובשעת צביעה קנאו הגזלן בשינוי וחייב לשלם דמיו, ולא יוצא ידי חובה בהשבת הצמר הצבוע.
ונראה שכמו שמוכח מסוגייתנו שמה שצבע את הצמר ושינה אותו מלבן לצבוע לא קנאו בשינוי כיוון שהיה עומד לצביעה ועשה כרצון הבעלים, וכמו שכתב רש"י לעיל ק' ב' שצבעו כעור אינו קונה בשינוי כיוון שעומד לצביעה והבעלים רצה שיצבע, מאותו טעם גם לא קנה את הסממנים בשינוי כיוון שעומדים לצבוע בהם את הצמר והבעלים רוצה בכך.
ונראה שבזה יובן קושיית התוספות, שכתבו:
"דצבע בהו קופא. פירש בקונטרס שגזל קוף וסממנים שרויין וצבע את הקוף. ותימה דאם כן אפסדיה בידים, וכהאי גוונא היזק ניכר הוא ומחייב. ונראה לפרש דצבע בהו קופא כלומר בגריעות ובכיעור כעין קוף שהוא מכוער".
ונראה בכוונתם שלא הקשו שהפסיד את הקוף, שמה הפסד לקוף יש בזה, אלא קושייתם שהפסיד את הסממנים וגם אם יש שבח סממנים על גבי צמר אינו יוצא ידי חובתו במה שמשיב את הקוף צבוע אלא חייב לשלם דמי הסממנים כשווים בשעת גזילה כיוון שכשצבע בהם את הקוף הפסיד אותם.
והקשו דווקא מקוף, שאם צבע צמר לא קשה להם מה שהקשה הפני יהושע למה לא קנה בשינוי את הסממנים, כיוון שהם עומדים לזה לא נחשב שינוי בהם. אבל הם הרי עומדים רק לצבוע צמר וכיו"ב שכך הדרך להשתמש בהם וכך רצון הבעלים וזהו מעשה השבחה, אבל לצבוע קוף אינם עומדים לזה ואינו רצון הבעלים והוא מעשה קילקול, ואם כן הוא מפסיד את הסממנים במה שצובע בהם את הקוף שלא עשה בהם מה שעומדים לעשות בהם וכעת אי אפשר לצבוע בהם צמר ולמה יכול להשיב את הקוף צבוע ולא לשלם דמי סממנים.
ונראה בדעת רש"י שיש להבין מהו הביאור בכך לומר שחזותא מילתא, שמראה לחוד נחשב חפץ ממון. שאחרי שהצבע נבלע בצמר כבר אין בו ממשות כלל ונותר רק הגוון שהעיניים רואות, וצריך להבין מה הביאור שמראה העיניים יהיה נחשב חפץ שווה כסף.
וזה דומה קצת למה שרואים את השווה כסף שבמטבע בצורה המוטבעת בה ולא בחומר שבה, שזהו דעתיה דאינש אצורתא, דעת אדם על הצורה, ומשום כך מטבע אינה כמו כל חפץ לקנות בחליפין ואינו פרי. ומותר להחליף מטבע של חבירו במטבע שלו כי החומר עצמו אין בו קפידא וקפידת הבעלות היא רק על הצורה. וכעין זה שטר, שלו היה אפשר לגזול את הנייר ולהותיר את הכתוב לא היה קפידא בזה [מלבד שווי הנייר].
כתב שבשטר וצורה של מטבע הם דבר שאינו גשמי, ואע"פ שהאדם רוצה בהם ומסכים לשלם עבורם, אי אפשר שדבר שאינו גשמי יהיה נחשב חפץ שווה כסף שיחול בו קניין וגזילה ומזיק. לכן לשטר ומטבע יש קיום רק על גבי נייר או מתכת, שהצורה והכתב הם שנותנים לחומר של המטבע והשטר את שווים. ולכן השורף שטר או מחק צורה ממטבע לא נחשב שהזיק בידיים כיוון שלא הזיק חפץ גשמי. והקניין חל על החומר שבהם, המתכת או הנייר, ובהם שייכים דיני גזילה ומזיק (ומה ששטר אין גופו ממון הוא עניין אחר משום שמחוסר גבייה על הממון הכתוב בו. ובמטבע אפשר להיות בעלים עליה לעניין שווייה לקנות אע"פ שאינו בעלים על הגוף וכמו דבר הגורם לממון לרבי שמעון שהוא בעלים על החמץ מצד שוויו הממוני ולא על עצם גופו).
צבע חלוק ממטבע ושטר בכך שיש בו הנאת הגוף במראה העיניים. וכיוון שהגוף נהנה בו נחשב הגוון עצמו כגוף שווה כסף ושייך בו גזילה. וכגון אם שוכר אדם לרקוד ולשיר לפניו שמתחייב לו ממון כפועל תמורת הנאת הגוף שיש במראה הריקוד. והנאה זו עצמה היא חפץ שווה כסף כיוון שהיא הנאת גוף נחשבת חפץ גשמי. וכגון ציור יפה, שלו היה אפשר לגזול את הבד שעליו הוא מצוייר ולהותיר את המראה שלו לא היה קפידא בזה ולא היה נחשב שגזל שווה כסף [מלבד שווי הבד לחוד]. ואם היה אפשר להעביר את הציור עצמו לבד של הגזלן ושלא יהיה יותר על הבד של הנגזל [על ידי שמעביר את הצבעים עצמם לבד שלו ולא על ידי העתקה] היה בזה דין גזילה כשוויו של הציור כיוון שיש בו הנאת הגוף זה עצמו החפץ הגשמי שגזל ממנו. ואם מעביר בחזרה את הצבעים לבד של הנגזל או מחזיר לו את הבד של הגזלן עם הציור שעליו זהו השבת מה שגזל.
וזה צד הספק של יש שבח סממנים על גבי הצמר, שחזותא מילתא והגוון עצמו הוא החפץ שווה כסף שיש בצבע. ואם רואים את הגוון על הצמר ויש בו הנאת הראייה הרי הממון שיש בצבע נמצא על גבי הצמר. ואין קפידא על איזה חומר נמצא הגוון. ולכן אע"פ שלצבוע קוף אינו שבח בקוף כלל והוא מעשה השחתה בעלמא, מכיוון שאם מסתכל על הקוף יש הנאת גוף של ראייה ממראה הצבע, נחשב החזרת הצבע כשמחזיר לו את הקוף הצבוע ולא אכפת בחומר שעליו נמצא הגוון.
במטבע אם מוחק את הצורה ומטביע צורה אחרת או משיב מטבע אחר החזיר מה שלקח. וכן בשטר אם שרף אותו וכותב שטר אחר במקומו ומחתים אותם עדים נחשב שהחזיר מה שהפסיד ממנו. אב זהו משום שהצורה והכתב הם דבר שאינו גשמי ולכן לא אכפת אם הוא אותו כתב עצמו או שכותב כתב חדש שכתוב בו אותו הדבר. אבל גוון כיוון שהוא נחשב חפץ גשמי, על הצד שיש שבח סממנים על גבי צמר, לא יועיל שיצבע בסממנים אחרים שנראים באותו גוון, כיוון שגוון נחשב חפץ גשמי צריך שיחזיר לו אותו גוון עצמו שגזל ממנו, שאם גזל סממנים וצבע בהם צמר או קוף צריך שישיב את מה שנצבע באותם סממנים עצמם ולא בסממנים אחרים שיש בהם אותו הגוון. שזה כמו שגזל כלי שאינו יכול להחזיר כלי אחר אע"פ שהוא שווה לגמרי)
.
.
רבינא אמר הכא [כאן] במאי עסקינן כגון דצמר דחד [של אחד] וסמנין דחד [של אחד. רש"י: כגון דצמר דחד וסמנין דחד כו' – ולאו לענין גזלן קבעי לה דאין כאן גזל], וקאתי [ובא] קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין [וצבע, הקוף, את אותו צמר בסממנים אלה]. יש שבח סמנין על גבי צמר דאמר ליה הב לי סמנאי דגבך נינהו [תן לי סממנים שלי שאצלך הם], או דלמא אין שבח סמנין על גבי צמר ואמר ליה לית לך גבאי כלום [אין לך אצלי כלום. אם אין הסממנים נחשבים קיימים במה שמראיתם קיימת בצמר בעל הצמר אינו חייב מאומה לבעל הסממנים שהרי הוא לא גזל מאומה אלא הקוף בא וצבע והקוף הזיק את הסממנים והפסידם, וכאילו הקוף שפך את הסממנים על הקרקע ונבלעו בקרקע ואינם עוד. ואם מראית היא דבר והסממנים קיימים בגוון שעל הצמר, הרי יש לבעל הסממנים חפץ ממון שלו אצל חבירו בעל הצמר ויכול לתבוע שישיב לו אותו].
.
.
(תוספות:
"או דלמא אין שבח של סממנין על גבי צמר. תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מצידי רחבה דפרק ב' (י"ט ב') וירדה לגינה דהכונס (לעיל נ"ה ב'). ובפרק אלו נערות (כתובות ל' ב' ושם) אמר תחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה. [ואם כן גם אם אין שבח סממנים על גבי צמר ואין כאן גוף חפץ ממון של בעל הסממנים שצריך להשיב לו, מכל מקום בעל הצמר נהנה משל חבירו שצמרו התייקר ולמה לא ישלם לו על הנאת ההתייקרות של הצמר]
ויש לחלק דהנאה דהכא [שכאן] אין באה על ידי מעשיו ולא על ידי מעשה בהמתו. ובתחב לו חבירו אע"פ שאין זה על ידי מעשיו מכל מקום נהנה גופו.
אי נמי [אם גם] הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר".
לעיל י"ט ב' תנן: "כיצד השן מועדת? לאכול את הראוי לה. הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק.
במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור. ואם נהנית משלמת מה שנהנית. כיצד משלמת מה שנהנית? אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה".
אכלה בהמתו מתוך הרחבה אינו חייב מדין מזיק כיוון ששן פטורה ברשות הרבים. ואע"פ שלא התחייב לבעל הפירות שאכלה משום דין בתורה, שאין כאן לא מזיק ולא גזלן, וגם לא משיב אבידה שהרי הפירות כבר אבודים, מכל מקום חייב לשלם מה שנהנה. ואינו חייב לשלם מה שאכלה, שגם אם אכלה פירות יקרים משלם רק דמי שעורים בזול כפי שהתרבה ממונו במה שאינו צריך להאכיל אותה בשעורים שהיה מאכיל אותה לולא אכלה אותם פירות.
וטעם חיוב זה הוא משום שהנאה היא ממון וכיוון שנהנה משל חבירו הרי אכל את ממונו וחייב לשלם לו. עייל לעיל כ' א' מה שכתבתי לבאר בזה.
וכן בתחב לו חבירו לאנסו משקין של אחרים לבית הבליעה אינו חייב עליהם מדין מזיק וגזלן ומשיב אבידה [שהרי נפסדו] אבל חייב לשלם כמה שנהנה.
ומקשים התוספות שגם על הצד שאין שבח סממנים על גבי הצמר, ואין חפץ ממון של בעל הסממנים בידי בעל הצמר שיתחייב להשיב לו את החפץ שלו, הרי נהנה מממונו של בעל הסממנים שהרי התייקר הצמר, ולכן צריך לשלם לו כמה שנהנה מחמת הצביעה, ולמה אומרת הגמרא שעל הצד שאין שבח סממנים על גבי הצמר פטור בעל הצמר מלשלם לבעל הסממנים.
בתירוץ הראשון מחלקים התוספות, שחיוב נהנה זהו רק על ידי שמעשיו או מעשי בהמתו גרמו לו שיהנה מממון חבירו. ובתחב לו חבירו משקין לבית הבליעה אע"פ שלא עשה מאומה, מכל מקום נהנה גופו. והנאת גופו לגבי אכילה ועריות החשיבה התורה כמו עשייה לעניין עונשין, וגם בחלבים ועריות אין דין מתעסק לומר שאם עשה בלא שידע שהוא עושה ולא יתייחס המעשה אליו, וכגון בשבת סבר שהוא חותך תלוש וחתך מחובר בלי שידע שהוא חותך מחובר נחשב מתעסק ופטור, ובחלבים ועריות לא אומרים מתעסק כיוון שנהנה גופו.
אבל כאן אין הנאת גופו ולא מעשה בהמתו ולכן אינו חייב משום נהנה.
וצריך עיון, שמה שבהמתו אכלה ברשות הרבים אין על זה חיוב מזיק וגם לא לצאת ידי שמיים. ללא דין מזיק אין שייכות בינו לבין מעשה בהמתו ואין ייחוס של מעשה בהמתו אליו. שזה מה שהתחדש בדין מזיק שמייחסים מעשה בהמתו אליו ומחייבים אותו על הנזק. אבל כיוון שברשות הרבים אין זה מעשה היזק כלל שעל הניזק להרחיק את עצמו, מעשה הבהמה הוא בלא דעת וכוונה וכמו נעשה מאליו וכמו שנעשה על ידי הרוח או הקוף שבא וצבע, ומה אכפת לנו שהוא בעלים של הבהמה. שאם מה שנהנה מממונו של בעל הפירות זו סיבה לשלם לבעל הפירות מה מעלה ומוריד אם בא אליו על ידי מעשה בהמתו או על ידי קוף, ואם אין זו סיבה הרי מעשה בהמתו אינו מעשה מזיק ואינו מחייבו מאומה.
וכן בנפלה בהמתו באונס לגינת חבירו שפטור משום מזיק שאנוס רחמנא פטריה, ועל היזק בהמתו לא נתחדש לחייב על אונס כרצון אלא רק באדם המזיק, אם כן אונס נחשב שנעשה מאליו ואינו מתייחס אליו להחשיב שהוא עשה, וכמו קוף שצבע, ואעפ"כ כיוון שנהנתה בהמתו מפירות חבירו חייב לשלם על ההנאה.
וכן מה שכתבו לגבי תחב לו חבירו, הנה הנאת גופו יש לה חשיבות מעשה לעניין עונש על איסורי תורה מלקות וקרבן שלאו שאין בו מעשה פטור, ולעניין העונש על לאו יש חשיבות להנאת גופו כמו למעשה. אבל לגבי חיובי ממון הנאת גופו בוודאי אינה נידונית כמעשה והרי הדין שאינו חייב על אותם משקים משום גזלן או מזיק וזהו מטעם שלא עשה מאומה והכל הוא מעשה של התוחב, והנאת גופו אינה מעשה לגבי גזלן או מזיק, ואם כן מה השייכות בין הנאת גופו לחיוב לשלם מה שנהנה.
ונראה שסברת התוספות היא כעין סברת מזלך גרם ונסתחפה שדך, שאין ביד הנהנה חפץ ממון של חבירו [שקושיית תוספות היא על הצד שאין שבח סממנים על גבי צמר] ואין לו שום חיוב כלפיו מלבד מה שנהנה בהנאה שנולדה מממון חבירו.
אם נסתכל כאילו ההנאה שהוליד ממונו של ראובן הוא הוליד לרשות שמעון, אם כן שמעון צריך לשלם לו עליה. אבל אם נסתכל כאילו ההנאה שהוליד ממונו של ראובן הוליד לתוך רשות כלשהי שאינה שלו, ומזלו גרם שהפסיד הנאה זו ונסתחפה שדהו שבא קוף והוליד הנאה שנולדה מסממניו של ראובן לתוך רשות כלשהי שאינה של ראובן, והיתה יכולה להיות גם רשות הפקר או נכרי אלם שאי אפשר לגבות ממנו, ולכן אפשר לראות בזה הפסד שהפסיד ראובן את ההנאה שוות הכסף שבאה מסממניו, ובמקרה גמור נפלה אצל שמעון ואין לשמעון שום שייכות לזה, יכול שמעון לומר לו מזלך גרם שהפסדת מה שהוליד ממונך ואין לך תביעה עלי.
ולעניין מזלך גרם כל שייכות שהיא של שמעון בכל אופן שיהיה למה שההנאה באה אליו מספיקה כדי שלא יוכל לומר מזלך גרם, שראובן אומר לו אדרבה מזלך גרם שנהנית משלי, שבהמתך גרמה לזה או שנהנה גופך בזה, ואתה צריך להשיב לי את שלי. וזהו דוחק גדול.
.
התירוץ השני של תוספות הוא שאינו משלם על הנאה זו כיוון ש"לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר".
וצריך עיון, שוודאי גם על הצד שאין שבח סממנים על גבי צמר הצמר הצבוע שווה בעצמו יותר ממון.
יש דברים שמייקרים חפץ ואינם ריבוי ממון בחפץ עצמו, וכגון אם יש לאחד את הכותונת שלבש יוסף הצדיק ודמיה יקרים מאוד, מי שיזיק אותה ישלם דמי כותונת אחרת כגון זו כפי שוויה בשוק ללבישה, שמה שמשלמים יותר אינו שייך לגוף הכותונת עצמו אלא הוא רק משום הידיעה שיוסף לבש אותה. אבל אי אפשר לומר שזו כוונת התוספות, שהרי מפורש לעיל שמזיק או גוזל צמר צבוע משלם יותר מאשר על צמר לבן, ומוכח שהצבוע בעצמו שווה יותר ואינו תלוי בשאלה אם יש שבח סממנים על גבי צמר.
באכלה בהמתו מתוך הרחבה, או תחב לו חבירו משקין, אין השמנה בבהמה או בו מחמת אכילה אחת, שלא מסתבר כלל שהשתנה מחיר הבהמה בשוק מכח השמנה של אכילת שווה פרוטה אחת, אלא וודאי מה שמשלם הוא על הנאתו שאכלה בהמתו, וכמו שאם היה שוכר פועל להאכילה היה משלם לו על ההנאה שעשה לו. ואין ההנאה דבר שקיים בעין. ובתחב לו חבירו לבית הבליעה מבואר בכתובות ל' ב' שמתחייב בתשלום תמורת ההנאה בשעה שהאוכל נמצא בבית הבליעה שלו שחיובו על מה שנהנה הנאת מעיו ולא על מה שהשמין מכח זה. וכן באכלה מהרחבה יכול בעל הפירות לתבוע מייד אף לפני שהשמינה. ואם כן בצבע קוף מה אכפת לנו שלמי שסובר שאין שבח סממנים על גבי צמר זהו רק תוספת נוי בצמר, הרי סוף סוף אע"פ שאין כאן דבר קיים בעין הרי הצמר התייקר וזו וודאי הנאה ועבורה משלם שכר לפעול שצובע וכמו שחייב לשלם לפועל אם אמר לו רקוד לפני גם אם אינו אלא עניין נוי. ובוודאי יכול לומר לאשה אצבע את צמרך והתקדשי לי [לולא שנאמר שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוא מקדש במלווה], שכל שמתחייב לשלם עליו לפועל הוא הנאה שהיא שווה כסף ויכול להנות בה לאשה ולקדש אותה בהנאה זו. וכיוון שוודאי מתחייב לשלם לפועל על צביעה גם למי שסובר אין שבח סממנים על גבי צמר, הרי הנאה זו שהיה משלם לפועל הוא נהנה משל חבירו והיא שווה כסף וחייב עליה, כמו באכלה בהמתו מתוך הרחבה שמשלם על ההנאה אע"פ שהפירות אינם בעין ולא נוסף בבהמה שום דבר שהוא בעין ואפילו לא תוספת נוי בעלמא.
ונראה שהנה לכאורה צריך עיון בעיקר הסוגיא, שאם המלך לקח באונס את גרנו, אם זה בעבור חוב קצוב שהיה לו למלך, נחשב כאילו קיבל ממון תמורת הגורן וכאילו מכר אותו בדמים, שבלקיחת הגורן הרוויח ממון אחר שהיה המלך לוקח. וכמבואר בחולין קל"א א'. ובתוספות שם כתבו שאם אכל מתנות כהונה אין זה נחשב שקיבל תמורתם דמים במה שהרויח שכעת אינו צריך לאכול משלו, כיוון שהיה יכול לא לאכול.
ומה שמשלם על אכלה בהמתו מהרחבה או תחב לו חבירו אינו משום שהתרבה אצלו ממון שנשכר במה שכעת אינו צריך לאכול משלו או להאכיל את הבהמה משלו, שהיה יכול שלא לאכול ולא להאכיל. אלא משלם על הנאת האכילה עצמה, או ההנאה שבהמתו אוכלת, שההנאה היא עצמה שווה כסף, ולא משום ממון שנתרבה אצלו.
אם נתרבה אצלו ממון שהוא של חבירו וודאי שצריך לשלם לו אותו. וכמו שאם שור של חבירו בא לחצירו וכעת לא ניכר איזה שור שלו ואיזה של חבירו, על גוף השור יכול ולומר על כל שור הבא ראייה ששור זה שלך ואחזיר לך אותו. וכיוון שהבעלים אינו יודע יכול לדחותו משור זה לשור זה ואין הבעלים יכול לגבות גוף שור כלל. אבל שווי הממון של הקטן שבהם וודאי הבעלים יכול לגבות ממנו, וכמבואר לעיל ל"ו א' עיין מה שכתבתי שם בזה. שהרי נתרבה אצלו ממון יותר משהיה לו, והריבוי הזה אינו שלו ולכן צריך לשלם אותו.
וכאן גם אם נאמר שאין שבח סממנים על גבי צמר, זהו רק שגוף הסממנים לא קיים אצל בעל הצמר, אבל הרי התרבה אצל בעל הצמר ממון. שקודם היה הצמר שווה מאה זוז ועכשיו מאה ועשרים זוז ונתרבה אצלו עשרים זוז שאינם שלו. ואם כן גם ללא מה שהקשו התוספות באכלה מתוך הרחבה שמשלם על ההנאה, למה לא יחזיר את העשרים זוז האלה שהם ממון שברשותו ואינו שלו.
וצריך לומר שהממון הזה לא רק שאינו של בעל הסממנים, שהרי הסממנים נתכלו ואינם קיימים בעצמם בצמר לפי הצד שאין שבח סממנים על גבי צמר, אלא גם לא דנים שהממון נולד משל בעל הסממנים. שאם בהמה של ראובן היתה בשדה הפקר ונתעברה משור הפקר וילדה, הולד שייך לראובן כיוון שנולד משלו. וכאן הממון שנתרבה בשווי הצמר לא נולד ישר מהסממנים, אלא הם נתכלו והיוקר בצמר אמנם נגרם מהתכלותם אבל לא נולד מהם ממש כמו ולד מפרה ואינו שייך לבעל הסממנים. וצריך עיון מה הדין אם זרע שלו נפל באדמה של הפקר וגדל אילן, האם האילן שייך לו כיוון שגדל משלו, או שנאמר שכיוון שהזרע כלה ונרקב האילן הוא הפקר אע"פ שגדל מממונו. וכאן בהכרח כיוון שהסממנים נתכלו היוקר שיש בצמר הוא ממון הפקר שנחשב שנתרבה מעצמו וזכה בו בעל הצמר ואינו ממון של בעל הסממנים אע"פ שנולד מסיבתו, שאם לא כן היה פשוט שצריך לשלם לו ממון זה שהוא כמו ילדה פרת ראובן בחצר שמעון שצריך שמעון להחזיר לו את הולד אף לולא הדין של משלם מה שנהנית.
והיה אפשר לומר גם שלא נחשב שהיוקר בצמר נולד מהסממנים כיוון שצריך מעשה והקוף עשה ומכח מעשהו נולד ואין זה כמו זרע שצמח מכח עצמו אמנם מדברי הש"ך שהבאתי לקמן לגבי בגד שצבעו בקליפי ערלה מבואר שאין סברת התוספות תלויה בזה, עיין מה שכתבתי לקמן בזה.
ונמצא שקושיית התוספות אינה שישלם בעל הצמר עבור היוקר, אלא רק עבור ההנאה שנהנה. וכמו שאכילה היא הנאה שווה כסף אע"פ שאינה ריבוי ממון כך גם יש לו הנאה שהתייקר צמרו.
ובזה מחדשים התוספות לחלק חילוק דק, שלא על כל הנאה שמשלם עבורה לפועל או יכול לקדש בה אשה מתחייב משום נהנה מדין אכלה בהמתו מהרחבה. שיש הנאה שאינו נהנה ממנה עצמה, אלא רק משום שיש לו חפץ בתוצאות שנולדות ממנה, והנאה כזו שווה כסף ומתחייב עליה לפועל ויכול לקדש בה אשה, כיוון שאנשים בשוק משלמים על הנאה כזו הרי היא שווה כסף. וכמו שמשלמים על חכה לתפוס דגים שאין להם הנאה מהחכה אלא מהדג, ובחכה אין הנאה בעצמה אלא רק בתוצאות שנולדות ממנה ואעפ"כ היא עצמה שווה כסף שהרי אנשים משלמים עליה. אבל אינה כמו הדג עצמו שהנאתו היא בו עצמו.
והנאה שהיא כמו חכה לתפוס דג שאינה הנאה מצד עצמה לבד, אע"פ שהיא שווה כסף אין הנהנה משל חבירו חייב עליה אם באה אליו מעצמה בלי שיתחייב משום גזלן או לוקח וכיו"ב ובלי שבאה מכח מעשיו של פועל [שאם באה מכח מעשיו של פועל צריך לשלם לו אע"פ שעשה על דעת עצמו ולא בציווי הבעלים, שזה וודאי נולד מהפועל ושייך לו], כמו שאינו חייב על היוקר שנולד בצמר שלו. שזה נחשב רק שהרויח ולא שנהנה ועל ריווח אינו משלם כיוון שאין זה גוף החפץ של חבירו אלא רק נולד משלו ואין זו לידה ממש כמו ולד מפרה או שבח שבא ממעשיו של פועל. ודווקא אם נהנה ממש כמו שנהנה מהדג ולא מהחכה, נחשב שבא אליו מה ששייך לחבירו באופן ישר שיתחייב לשלם לו עליו ולא על ידי גרמא כמו שבא אליו היוקר שבצמר בגרמת הסממנים.
והנאת אכילת עצמו או אכילת בהמתו או שהוקף שדהו בגדרות כמו לעיל כ' ב', זוהי הנאה ממש שנחשב שבאופן ישר נהנה משל חבירו ולא רק שמסתובב לו ריווח בגרמת חבירו. ועל זה אומרים התוספות שההנאה עצמה מהצבע שבצמר היא רק הנאת תוספת נוי בעלמא, שזה הרי הסברא של צד הספק שאין שבח סממנים על גבי צמר, ואין זו הנאה ממש כמו אכילה, ולכן יש כאן רק סיבה על ידי גרמא שהרויח מהסממנים של חבירו ונהנה מהריווח, אבל אין כאן אכילה בידיים של הנאה של חבירו ולכן לא מתחייב מדין נהנה. ועיין עוד לקמן בסמוך)
.
.
תא [בא] שמע [ערלה ג' א']: "בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק" [בקליפי ערלה – קליפי אגוזים או שאר פירות. אבל קליפת העץ לא דאין ערלה אלא בפירות. רש"י], אלמא חזותא מילתא היא [אמור מראה דבר הוא. כיוון שהוא צבוע בצבע ערלה נחשב שיש בו ממשות של ערלה ומשום כך אסור בהנאה].
אמר רבא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה [מראה בעלמא אע"פ שאין בו ממש כגון נר וצבע. רש"י], דתניא: [וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל] (ויקרא יט, כג) ""ערלים לא יאכל" – אין לי אלא איסור אכילה.
מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר? תלמוד לומר: (ויקרא יט, כג) "וערלתם ערלתו את פריו" "ערלים לא יאכל" – לרבות את כולם.
.
.
(תוספות: "ולא יצבע בו ולא ידליק בו הנר. אע"ג דאסר שאר הנאות אצטריך לרבויי [נצרך לרבות] צביעה והדלקה, צביעה משום דחזותא בעלמא הוא והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה". ועיין עוד שם באורך.
לפני דחיית רבא שהביא את הפסוק, סברה הגמרא שאם חזותא מילתא בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, ואם חזותא לאו מילתא לא יידלק הבגד.
ובפשטות לצבוע לכתחילה את הבגד היינו אומרים שאסור גם אם חזותא לאו מילתא, שהרי סוף סוף הבגד מתייקר והרויח ממון ממה שצבע, ואסור למכור פירות ערלה לנכרי כיוון שמה שמקבל עבורם דמים נחשב הנאה, וגם כאן צבע בו, ולצד שחזותא לאו מילתא כלה הצבע, והרויח את יוקר הבגד כמו שבמכירה משתכר דמי הבגד, וזה לכל הדעות אסור.
רק ההוכחה היא ממה שנאמר ידלק. שאע"פ שאסור לצבוע כיוון שנהנה ברווח הממון, לא היה דין להדליק את הבגד אם עבר וצבע, וממה שנאמר ידלק מוכח שעדיין נחשב שממשות הצבע נמצא בבגד הצבוע וממשות ערלה חייבת בשריפה.
ולפי זה מה שדוחה רבא שהדין נלמד מפסוק ולא משום שחזותא מילתא, צריך לומר שהפסוק לא בא לחדש שאסור לכתחילה לצבוע, שזה ידענו מכח שאסור להנות והרי בצביעה מרויח ממון ונהנה, אלא הפסוק בא לחדש שאם עבר וצבע הבגד יידלק, אע"פ שבכל מקום חזותא לאו מילתא.
אמנם לשון הגמרא אינה כן שנאמר :"מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר? תלמוד לומר: "וערלתם ערלתו את פריו", "ערלים לא יאכל" – לרבות את כולם". והרי שהפסוק מלמד לא לעניין שידלק הבגד אם עבר וצבע אלא שאסור לצבוע לכתחילה. וכן כתבו התוספות שהבאתי. ומבואר שלולא הפסוק היינו אומרים שכיוון שחזותא לאו מילתא יהיה מותר לכתחילה לצבוע. ומבואר שלפני שהבאנו את הפסוק סברנו שאם חזותא לאו מילתא יהיה מותר לכתחילה לצבוע, וממה שנאמר יידלק הוכיחה הגמרא שחזותא מילתא. ואחר כך דוחה שזה נלמד מהפסוק.
(ולכאורה היה אפשר כעת להוכיח להיפך, שמכיוון שנצרך פסוק לאסור לצבוע בערלה, מוכח שללא הפסוק היה מותר, ואם כן בכל התורה חזותא לאו מילתא. וביארו בתוספות שאכן לולא הפסוק היינו אומרים מסברא שחזותא לאו מילתא. ואחרי שנתחדש בערלה שאסור לצבוע יש ספק האם הפסוק בא לחדש כלל שחזותא מילתא ויש ללמוד מכאן לכל התורה שחזותא מלתא, או שזהו דין מיוחד בערלה ואין ללמוד ממנו לכל התורה).
הש"ך על חושן משפט סימן שצ"א סעיף קטן ב' הביא דברי התוספות דיבור המתחיל "או דלמא" שהבאתי וביארתי לעיל עיין שם, והביא שהרא"ש פסק כהתירוץ הראשון בתוספות, והש"ך עצמו מצדד שהעיקר כהתירוץ השני בתוספות וכתב: "וגם הא דבעי בש"ס התם למיפשט דחזותא מילתא היא מערלה ושביעית לא יתיישב שפיר לתירוץ קמא דתוספות ודו"ק".
ונראה בכוונתו שלפי התירוץ השני של התוספות יש ליישב קושיא זו, שריווח הממון לא נולד ישר מהצביעה, ואין זה דומה לחפץ שמכר שהמעות שקיבל תמורתו נולדו ישר ממנו, או מה שלקח המלך את גרנו בחובו שהריווח שלא לקח המלך ממון אחר נולד ישר ממה שלקח את הגורן, או וולד שנולד מפרתו. אלא להצד שחזותא לאו מילתא הצבע כלה ואיננו עוד, ומה שיש ריווח ממון ביוקר הצמר הוא עניין נפרד שרק הסתובב בגרמא על ידי זה. ולכן אינו חייב משום נהנה על הרווח הזה כמו באכלה בהמתו תוך הרחבה, וההנאה שיש לו באופן ישר מהצבע היא רק תוספת הנוי שבבגד ולצד שחזותא לאו מילתא אין זו הנאה ממש כמו אכילה ופטור עליה.
ולכן אם חזותא לאו מילתא לפני שידענו את הפסוק היינו אומרים שמותר לכתחילה לצבוע בקליפי ערלה, שהממון של התייקרות הצמר רק נסבב בגרמא מזה ואינו נחשב שנהנה מהצבע, ואין זה כמו מוכר אותו לנכרי. ומה שיש תוספת נוי זה לבד אינו הנאה ממש לצד שחזותא לאו מילתא וכמו שאינו חייב על זה מדין נהנה כך אין איסור הנאה אוסר את זה.
אמנם כעת קשה על התירוץ הראשון בתוספות דיבור המתחיל "או דלמא" כיצד לפי תירוץ זה תתבאר הסוגיא כאן, ובפרט על הרא"ש שפסק כהתירוץ הראשון.
ונראה לעניות דעתי שהנה התוספות בדיבור המתחיל "ולא יצבע" הביאו פירוש נוסף בסוגיא בשם רבינו תם: "ורבינו תם מפרש דאיצטריך קרא הכא [כאן] לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו, כגון צביעה דתאנים ורמונים ודברים דלאו אורחייהו [שלא דרכם], והדלקה איצטריך לשמן שאין עומד להדלקה כלל, וכו'.
וקשה לפירושו דהא בעי למפשט מהכא [שהרי רוצה לפשוט מכאן] דחזותא מילתא היא, ודחי דשאני הכא דגלי [שגילה] קרא, משמע דלא אתא קרא למיסר [שלא בא הפסוק לאסור] שלא כדרך הנאה אלא למיסר אע"ג דליכא אלא חזותא בעלמא".
ובוודאי פירוש רבינו תם דחוק מאוד בסוגיא כאן לומר שהפסוק בא לאסור שלא כדרך הנאתם. ונראה שהוצרך לדוחק זה משום שלא סבר כהתירוץ השני של התוספות שהוא דחוק מאוד ובוודאי הסברא הברורה והישרה היא שהממון של התייקרות הצמר נולד מהצביעה. ולכן היה פשוט לו שלכתחילה אסור לצבוע אפילו אם חזותא לאו מילתא כיוון שמרוויח את היוקר של הצמר ונהנה מהערלה וכמו שאסור למכור אותה לנכרי ולהשתכר בה ממון, וכמו שנתבאר.
ופירש את הוכחת הגמרא לפני שידענו את הפסוק ממה שנאמר ידלק, שלכתחילה בוודאי אסור לצבוע גם אם חזותא לאו מילתא כיוון שהצמר מתייקר בצביעה ומרויח ממון מערלה, אבל בדיעבד אחרי שצבע אין דין להדליק את הבגד אלא רק אם חזותא מילתא ויש ממשות ערלה בבגד. וממה שנאמר ידלק ולא רק שאסור מוכיחה הגמרא שחזותא מילתא.
ודחיית הגמרא מהפסוק היא שהטעם ששלא כדרך הנאתו מותר הוא משום שכיוון שאינו כדרכו לא נחשב שיש כאן מציאות מעשה של הנאה. ומכיוון שהפסוק אסר את זה הרי שבא להחשיב דבר שאינו מציאות של מעשה כאילו הוא מציאות של מעשה, ואם כן גם מראה שאינו ממש הפסוק החשיבו כאילו הוא ממש ולכן אע"פ שבכל התורה חזותא לאו מילתא, מכח הפסוק לגבי דיני ערלה בלבד נחשב כאילו חזותא מילתא וצריך להדליק את הבגד.
והתירוץ הראשון בתוספות דיבור המתחיל או דלמא הוא כשיטת רבינו תם, והתירוץ השני שם הוא כשיטת התוספות בהתחלת דיבור המתחיל "ולא יצבע" שדחו את פירוש רבינו תם. והרא"ש פסק כרבינו תם)
.
.
תא שמע: "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק". [שביעית אסור לעשות סחורה בפירותיה, וקליפי פירות קאמר ולא קליפי עצים דעצים אין שביעית חלה עליהן כדלקמן דסתם עצים להסקה ניתנו. רש"י]
שאני התם דאמר קרא: (ויקרא כה, ז) [וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל] "תהיה" – בהויתה תהא. [אע"פ שחזותא לאו מילתא אסרה התורה שהחשיבה כאילו הצבע עדיין בהוייתו]
.
.
(ברש"י כתב טעם האיסור משום שאין עושים סחורה בפירות שביעית.
במשנה שביעית ז' ג' נאמר: "הצבע צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפרות שביעית".
וכתב שם הברטנורא: "צובע לעצמו – דכתיב לכם לכל צרכיכם. שאין עושים סחורה בפירות שביעית – וצביעה בשכר היינו סחורה". ולפי זה צריך להעמיד דברי רש"י בצובע בשכר.
אמנם אם עבר וצבע בשכר הבגד לא נאסר בהנאה וכמבואר בקידושין נ"ב א' שהמקדש בפירות שביעית מקודשת אע"פ שאסור משום סחורה וצריך עיון.
הנה יש שתי דרשות בפירות שביעית, בעבודה זרה ס"ב א' נאמר: "נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית, והתורה אמרה: ""לאכלה" – ולא לסחורה".
בתורת כהנים על פרשת בהר נאמר: ""ולבהמתך ולחיה וגו'" – כָּלָה לחיה מן השדה כַּלֵה לבהמתך שבביתך" [העתקתי לשון רש"י לקמן עמוד ב' שקיצר]. ופירושו שכשמגיע הזמן שהפרי כבר אינו נמצא בשדה, צריך לבער מהבית מה שליקט מקודם.
בסוכה ל"ט א' כתב רש"י: "אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ – דהתורה אמרה: (ויקרא כה) "לאכלה ולא לסחורה", שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן [מאותה שעה שיכלו חיה בשדה], ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר. ועמי הארץ חשודין על כך לפיכך אין מוסרין להם דמים ליקח מהם כלום בדמים דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט)".
ושם מ' ב': "וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר, והתורה אמרה ולא לסחורה, אלא להפקיר ולבער בשביעית עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן".
ובסנהדרין כ"ו א' כתב "דמותר למכור שביעית על מנת לאכול היא ודמיה קודם הביעור". ועיין עוד שם ברש"י בתחילת העמוד שסוחרי שביעית נקראים סוחרים ועוברים כיוון שלא יאכלו לפני זמן הביעור.
ונראה מכל אלה ששיטת רש"י שיסוד הדין הוא ממה שכתוב "לאכלה" – ולא לסחורה. שאין זה בא לומר דווקא אכילה שהרי כל שימוש מותר, אלא אכילה וכל מה שדומה לה מותר וסחורה אסור. וצריך טעם מה נשתנה סחורה מכל שאר השימושים המותרים כמו צביעה והסקה וכיו"ב. אלא פירושו הוא שפירות שביעית ניתנו לשימוש ללקוט מעט לעצמו ולאכול ולהשתמש מיד ואז ללקוט עוד מעט ולהשתמש וכמו שחיה אוכלת מהשדה, ולא שיאסוף הרבה ויצניע לזמן ארוך וירויח ממון במסחרם. שיסוד דין הפקר בשביעית בא לעשות את כל פירות הארץ הפקר לכל יושביה שיהיו מצויים לכל ויאכלום הכל, ולא שיבוא אחד ויזכה בכל הפירות ויאסוף הכל לבתי אוצרותיו ויתעשר בהם.
והדרשה בתורת כהנים ""ולבהמתך ולחיה וגו'" – כָּלָה לחיה מן השדה כַּלֵה לבהמתך שבביתך" היא פרט בדין העיקרי של "ולא לסחורה", שנותן בו גדר מהו נקרא שימוש לזמן מועט ללקוט ולאכול ולהשתמש לעצמו לכל צרכיו ולא לאסוף לזמן ארוך לעשות סחורה, שאין אנו יודעים לכמה זמן נקרא שאוסף לזמן ארוך ולכמה זמן מותר להשהות בביתו, ועל זה מפרשת הדרשה "כלה לחיה בשדה וכו'", שעד שלא כלה לחיה בשדה מותר להשהות בביתו ואין השהייה זו נקראת שימוש של סחורה כיוון שהוא כמו חיית השדה שאוכל כל שעה שיש בשדה ואין צריך לצאת ללקוט אוכל יום ביומו אלא יכול לאסוף בביתו כל שעה שמצוי בשדה, אבל אם משהה אחרי שכבר כלה מן השדה זה שימוש של סחורה ולא של אכילה ושאר שימושים הדומים לה [ופירות שיש להם קיום כל השנה ואין בהם ביעור גם אסורים בסחורה שסוף סוף רצון התורה לכתחילה שישתמש בהם מעט מעט ולא יאסוף הרבה בבת אחת להצניע, אע"פ שאם עבר והצניע לסחורה אין בהם דין ביעור].
ועיין לקמן ק"ב א' ברש"י שכתב "אין שורין פשתן ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה". ואיסורם מבואר שם שהוא משום שאין הנאתו וביעורו שווים, ומבואר ששיטת רש"י שסחורה פירושו איסור על כל שימוש שלא דומה לאכילה ואין דין מיוחד דווקא בסחורה אלא הדין הוא דווקא לאכלה וכל מה שדומה לאכילה ולהוציא כל מה שאינו דומה לאכילה והיינו מה שאין הנאתו וביעורו שווים וכמו כן גם להצניע ולא לבער בזמן הביעור.
לצבוע לעצמו מותר כיוון שכשיגיע זמן הביעור יבער את הבגד, והרי גם למכור לאחר על מנת שההוא יבער בשביעית כתב רש"י שמותר וכל שכן לצבוע לעצמו על מנת שהוא עצמו יבער. לצבוע ולקבל שכר ולתת לאחר את הבגד זהו שימוש אסור משום סחורה כיוון שנותן לאחר וסוחר בו, דרך הסוחרים שמצניעים ולא מבערים בשביעית [ומסתבר שרש"י מודה לדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שביעית ובפירוש המשניות שביעית ז' ג' שאיסור סחורה מהתורה הוא רק כשמוכר הרבה כדרך הסוחרים שאז מוחזק שלא יבערו שכך משתכרים שקונים הרבה ומוכרים מעט מעט, וקונים בזמן הזול ומוכרים בשעת היוקר, או מוליכים ממקום הזול למקום היוקר, וכל כיו"ב, ואי אפשר לכל זה בלא שיצניעו את הפירות לזמן ארוך. אבל אם מוכר מעט ובדרך מקרה וכיו"ב לא נאסר מהתורה ופעמים שיש בו איסור מדרבנן. וכך נראה מכמה סוגיות ואין כאן מקום להאריך. וכך גם צובע בשכר אם צובע פעם אחת בדרך מקרה אסור רק מדרבנן ורק אם צובע הרבה למסחר וריווח ייאסר מהתורה].
ומה שנאמר בגמרא שהבגד ידלק היינו כשיגיע זמן הביעור ומשום דין ביעור פירות שביעית. ורש"י כתב "שביעית אסור לעשות סחורה בפירותיה" היינו שזה הטעם שחייב לבער את הפירות בזמן הביעור. ולא הביא את הדרשה כלה לחיה בשדה שממנה רק לומדים את הזמן מתי לבער אבל לא את הטעם למה מבער, שהטעם הוא משום שצריך להשתמש רק לשימוש כמו אכילה שלוקט מעט ומשתמש מייד.
וזהו כדברי המאירי כאן שכתב:
"פירות שביעית מותר לצבוע בהן כדרך שמותר לאכלן אלא שיש מין ממיני הצבעים שיש להם ביעור כמו שיתבאר וזמן ביעורם כזמן בעור שאר הפירות ומשהגיע זמן בעורם אסור לצבוע בהם ובגד שצבעו בקלפי אותם המינים ידלק הא אותו שאין להם ביעור מותר לצבוע בהם כל השנה ובלבד לעצמו אבל לא בשכר כמו שיתבאר במקומו".
אמנם לקמן עמוד ב' הביאה הגמרא את המשנה בשביעית:
ממין הצובעין ספיחי סטים וקוצה, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור".
ופירש רש"י: "יש להן ולדמיהן שביעית – שאין עושין מהן סחורה, דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה, ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה, אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה". ומשמע שאינו מחלק בין צובע לעצמו לצובע לאחרים.
ובפני יהושע שם פירש שלרש"י באמת אסור לצבוע גם לעצמו לפני זמן הביעור משום סחורה. ואע"פ שמותר אפילו למכור לאחר על מנת שיבער בזמן הביעור, ואם כן יצבע ויבער, מכל מקום אין דרך לצבוע על מנת לבער, שהדרך היא לצבוע לזמן ארוך וזהו סוג שימוש כמו לסחור שדרכו הוא באופן שמצניעים לזמן מרובה ואין זה שימוש דומה לאכילה שמתכלה תוך זמן מועט. ולפי זה מעמיד את המשנה בשביעית שמתירה לצבוע לעצמו שהיא מדברת דווקא במינים שקיימים בשדה ואין להם ביעור.
אמנם יוצא מדבריו חידוש שלשיטת רש"י איסור סחורה יהיה רק במינים שכלים מהשדה ויש להם זמן ביעור, ומינים שקיימים כל הזמן בשדה ואין להם ביעור מותר לסחור בהם, שמשום כך לפירושו מתירה המשנה בשביעית לצבוע בפירות שביעית. וקשה אם כן למה המשנה אוסרת לצבוע בשכר אם היא מדברת במינים שאין להם ביעור משום כך אין בהם איסור סחורה. וצריך לדחוק שהוא גזירת חכמים.
וצריך עיון על הפני יהושע, שבמסכת נדה ח' א' כתב רש"י בפירוש שלא כדבריו. שנאמר שם בגמרא:
"הורד והכופר והלטום והקטף יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור".
ופירש רש"י: "יש להן שביעית – שצריך להפקירם ואסור לעשות בהן סחורה ולא אמרינן עצים בעלמא נינהו [הם] ושביעית אינה נוהגת בעצים כדאמרינן בלולב הגזול (סוכה דף מ).
ביעור – כשכלה לחיה מן השדה. ואע"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר יש להן ביעור, דיש שיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמא [רפואה] ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ כל ימי החורף שאינה כלה לחיה מן השדה, אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית".
ומפורש שאיסור סחורה הוא גם בדבר שאין לו ביעור. ואם כן גם אם נעמיד את המשנה בשביעית ז' ג' בפירות שאין להם ביעור עדיין מוכח ממנה בפירוש שצובע לעצמו מותר משום סחורה.
ולשון רש"י לקמן עמוד ב' שאסור לצבוע בפירות שביעית לפני הביעור ומשמע שגם לעצמו אסור כתבתי שם בסוף העמוד ליישבו. ושם העתקתי לשון הפני יהושע)
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 