בבא קמא – דף ק"א עמוד ב'

[משנה אהלות פרק ג' משנה ב':

"רביעית דם שנבלעה בתוך הבית, הבית טהור [עיקר תוספות יום טוב: טהור, כלומר הכלים הבאים אחר הבליעה לתוך הבית אינם מיטמאין [שרק כלים מקבלים טומאה ולא הבית עצמו שהוא קרקע וקרקע אינה מקבלת טומאה כלל]].

נבלעה בכסות, אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם טמאה, ואם לאו טהורה, שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור".

ברטנורא:

אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם – וכיצד משערין אותה, מביא מים במדה ומכבסה בהן ומביא מים אחרים כמדתן ונותן בהן רביעית דם, אם היה מראיהן שוה הרי שזו טמאה, ואם לאו טהורה [עתוי"ט: טהורה. אינה מתטמאה באוהל והרי היא ככסות שנגעה במת. הרמב"ם. וכן פירשו רש"י ותוספות]]

.

 

רבא רמי [מקשה סתירה ממשנה למשנה], תנן: "בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק", אלמא [אמור] חזותא מילתא היא, ורמינהי [והטל עליו. ממשנה אהלות ג' ב']: "רביעית דם שנבלעה בבית הבית טמא" [רביעית דם – מטמאה באהל, דכתיב: (ויקרא כא) "על כל נפשות מת לא יבא", ודם הוא הנפש, וקים להו לרבנן [וקיים להם, ידוע להם] דברביעית דם חי. נבלעה בקרקע הבית טמא – כלים שבבית, דבית לא מקבל טומאה דקרקע היא. רש"י], ואמרי לה [ואומרים אותה. כלומר גרסה אחרת במשנה] "הבית טהור", ולא פליגי [ולא חולקים. שתי הגרסאות] הא בכלים דהוו מעיקרא [זו בכלים שהיו מתחילה. רש"י: בכלים דהוו בבית קודם שנבלעה שהיתה בעין והאהיל הבית עליה ועל הכלים ונטמאו] הא בכלים דאתו [שבאו] לבסוף [לאחר שנבלעה [שאז נחשבת כאינה קיימת]. רש"י].

"נבלעה בכסות, רואין אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם טמא, ואם לאו טהור". [אם מתכבסת הכסות ויוצא הימנה רביעית דם – שבתחילה נבלעה בו יותר מרביעית והכניס הכסות לבית הבית טמא. ויוצא הימנה רביעית דם – שאם יתנו מים במדה ימצאו רביעית יותר. ואם לאו טהור – הבית שלא האהיל על רביעית שכבר חסר בהבלעו בכסות, אבל הכסות טמא שתחלת נגיעה ברביעית מצומצם נטמאה. וקתני מיהת [על כל פנים] "ואם לאו טהור" אע"ג דחזותא דרביעית איכא [מראה של רביעית יש] שהדם שנשאר בבגד שאי אפשר לסוחטו נראה לנו בבגד, אלמא חזותא לאו מילתא היא. רש"י]

 

אמר רב כהנא מקולי רביעיות שנו כאן, בדם תבוסה דרבנן. [מקולי רביעיות – של דם קל כגון דם תבוסה שאינו מטמא באהל אלא מדרבנן. דם תבוסה – הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו, ספק כולה בחייו [ודם שיצא מהחי טהור] ספק כולה במותו [ודם שיצא מהמת אם יש בו רביעית מטמא]. בפרק תינוקת (נדה ע"א א'). רש"י. עיין שם בנדה ע"א א' שזוהי שיטת רבי אלעזר ברבי יהודה, וחכמים חולקים עליו, ואין כאן המקום להאריך. וכיוון שאין הטומאה אלא מדרבנן הקילו שלא להחשיב שחזותא מילתא, אבל באיסורי תורה ובדיני ממונות חזותא מילתא]

.

[תוספות: רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה כו'. תימה דהא רבא שני [תירץ] לעיל שאני [שונה] ערלה דכתיב קראי ומהתם לא ילפינן [ומשם לא לומדים] ואם כן מאי פריך מערלה אטומאה. ונראה כספרים דגרסינן לעיל רבה [רבה דחה לעיל שאין ללמוד מערלה שחזותא מילתא, ורבא חולק עליו וסובר שיש ללמוד מערלה]. ואי [ואם] גרס רבא יש לומר דדיחוי הוא [שאמר לעיל שאין הכרח גמור ללמוד אבל סובר מסברא שהאמת היא שיש ללמוד מערלה שחזותא מילתא]]

.

.
 

[רמב"ם הלכות שמיטה פרק ז' הלכות א'-ב':

"פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזהו ביעור של פירות שביעית.
כיצד הרי שהיו לו גרוגרות [תאנים מיובשות] שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה, כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן".

ומקורו ממדרש תורת כהנים על פרשת בהר]

.

רבא רמי, תנן [שביעית ז' א']: "ממין הצובעין ספיחי סטים וקוצה [ספיקי סטים וקוצה – סטים קרוג"א בלע"ז, כרכום. קוצה גווד"א בלע"ז. להכי [לכך] נקט ספיחי דבשביעית ליכא [אין] אלא ספיחים. רש"י] יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור" [יש להן ולדמיהן שביעית – שאין עושין מהן סחורה, דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה, ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה [עיין מה שכתבתי בזה לקמן בסוף העמוד], אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה.
יש להן ביעור – כשמגיע זמן הביעור חייב לבערן, כדכתיב: (ויקרא כה) "ולבהמתך ולחיה וגו'" כָּלָה לחיה מן השדה כַּלֵה לבהמתך שבביתך. והני [ואלה] ספיחי עץ בעלמא נינהו [הם]. רש"י], אלמא [אלא אמור] עצים יש בהן משום קדושת שביעית.

ורמינהי: "עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא [לעשות מהן מחבוא אוצר לימות החורף. רש"י] על פני השדה, לקטן לאכילה יש בהן משום קדושת שביעית, לעצים אין בהן משום קדושת שביעית". [ויהנה מהן אף לאחר זמן הביעור. רש"י. ליקטן לעצים מחשיב אותם כעצים, ומבואר שעצים אין בהם משום קדושת שביעית]

 

ומשני [ומתרץ] אמר קרא: [וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ] "לאכלה" במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן. [שהנאתן וביעורן שוה – דבר שבשעת הנאתו כלה מן העולם. יצאו עצים – שלאחר ביעורן שנעשים גחלים [וגחל כבר אינו עץ] הוא דהויא עיקר הנאתן, אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתן וביעורן שוה, הלכך חיילא עלייהו [חלה עליהם] שביעית. רש"י]

.

.

(כתבו בתוספות דיבור המתחיל "שהנאתן":

"אבל צבע הנאתן וביעורן שוה דהנאתן כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום. ובקונטרס פירש דבשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע, ואין נראה דהא אמרן דלענין שביעית חזותא מילתא היא ולא הוי ביעורו בקליטת הצבע".

ונראה ליישב פירוש רש"י כמו שהארכתי לבאר לעיל עמוד א' שחזותא מילתא פירושו שהגוון עצמו הוא ממון כיוון שמשלמים על הצבע כדי להנות מראייתו, והבעלות על הצבע רואים אותה כבעלות על הגוון עצמו והוא הממון שיש בצבע. אבל זהו רק לעניין הממון שבו ועצמיות גופו וודאי כלה כשכלה גופו. וכמו שלרבי שמעון שסובר דבר הגורם לממון יש לגזלן ממון בתוך החמץ הגזול שעבר עליו הפסח כיוון שאם יאבד החמץ יגרום להפסד ממון של הגזלן. והחמץ עצמו שייך לו שמי ששורף אותו נחשב מזיק בידיים את ממונו של הגזלן ולא רק שמפסידו בגרמא. אבל הרי לא היה קניין שינוי בחמץ וגופו עצמו אינו שייך לגזלן. וכן במטבע אין גזל אם אחר יחליף למטבע כמו זו, כיוון שהבעלים מתייאש מגוף החומר שבו והוא הפקר, ועדיין הוא שלו לעניין שווי הממון שבו. וכך גם הגוון הוא שלו לעניין שהוא ממשות ממון של הבעלים, אבל עצמיות גופו הרי אין בה גוף ממש ולגבי דיני שביעית דינו ככלה מהעולם. וכשהשורש כלה והגוון עובר למים נחשב לגבי דיני שביעית ככילוי גופו של השורש אע"פ שהממון נשאר קיים במים הצבועים)

.

.

 

והא איכא [יש] עצים דמשחן [של שמן] דהנאתן וביעורן שוין? [והא איכא עצים דמשחן – שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו והנאתן וביעורן שוה תיחול עלייהו שביעית. רש"י]

אמר רבא סתם עצים להסקה הן עומדין. [סתם עצים להסקה ניתנו ולא להאיר, הלכך עצים נינהו [הם] ומעיקרא [ומתחילה] לא חל עלייהו שביעית. אבל ספיחי סטים סתמן לצביעה הלכך חל עלייהו קדושה ואסירי [ואסורים] לאחר הביעור אף להיסק. ועלי קנים וגפנים יש שאוכלין אותן ויש שמסיקין אותן הלכך בתר [אחר] מחשבת לקיטה אזלינן [אנו הולכים]. רש"י]

.

.

(רבא הביא שמהמשנה של ספיחי סטים וקוצה מוכח שבעצים יש קדושת שביעית, והקשה על זה מהברייתא של עלי קנים שאם ליקטם לעצים אין בהם קדושת שביעית.

ובקושייא בוודאי לא ידע את הדרשה ""לאכלה" במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן". שהרי זה התירוץ ואם היה יודעו לא היה מקשה.

לפי התירוץ והדרשא אין חילוק בין עצים לפירות, אלא כל שעומד להנאה שהנאתו וביעורו שווים חלה עליו קדושת שביעית, וכל שעומד להנאה שאין הנאתו וביעורו שווים לא חלה עליו קדושת שביעית [עצי שמן הם אותו מין כמו עצים רגילים ולכן גם אם לקט אותם לאבוקה שהנאתה וביעורה שווה הם כמו שאר העצים שעומדים להסקה שהיא הנאה שאין הנאתה וביעורה שווים ולא חלה עליהם קדושת שביעית. וספיחי סטים וקוצה הם מין בפני עצמו ואינם בכלל כל העצים וכיוון שהם עומדים לצביעה שהנאתה וביעורה שווים חלה עליהם קדושת שביעית].

אחרי הדרשה אין חילוק בין כל סוגי ההנאות וההשתמשות מלבד חילוק אחד שאם הנאתם וביעורם שווה הם נחשבים כמו אכילה. ואם הצמח עומד לזה חלה עליו קדושת שביעית. ובדברים שיש בהם קדושת שביעית מותר להשתמש בכל שימוש והנאה שהנאתו וביעורו שווים שהוא נחשב כמו אכילה, ואסור בכל שימוש שאין הנאתו וביעורו שווים שהוא נחשב לא דומה לאכילה ואסור כמו סחורה או הפסד.

 

הדרשא של הנאתו וביעורו שווים נותנת גדר ברור מה נחשב כמו אכילה ומה לא נחשב כמו אכילה. לפני שידע רבא את הדרשה, יש לשאול לפי מה נדע האם על עצים חלה קדושת שביעית וכן לפי מה נדע איזה שימוש מותר בדבר שיש בו קדושת שביעית משום שהוא כמו אכילה ואיזה שימוש אסור משום שאינו כמו אכילה.

ובהכרח לומר שלפני הדרשה היינו לומדים מסברא בעלמא לפי אומדן דעת חכמים מה נחשב דומה לאכילה ומה לא.

ולכן הוקשה לרבא שאם מספיחי סטים וקוצה מוכח שחכמים סברו שעצים חלה עליהם קדושת שביעית כיצד ייתכן שאמרו בעלי קנים שאם ליקטן לעצים לא חלה עליהן קדושה.

כשפירש רש"י בקושיית רבא שספיחי סטים וקוצה יש בהם קדושת שביעית פירש לדוגמה מה הנפקא מינה במה שיש בהם קדושה "יש להן ולדמיהן שביעית – שאין עושין מהן סחורה, דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה, ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה, אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה".

ועיין לקמן ק"ב א' שאחרי שאנו יודעים את הדרשא שהכל תלוי בהנאתו וביעורו שווים, כתב רש"י "אין שורין פשתן ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה". ובגמרא שם מפרש שאיסור שריית פשתן וכיבוס הוא משום שאין הנאתו וביעורו שווים, וביארתי לעיל עמוד א' שלרש"י כל מה שאינו דומה לאכילה נקרא סחורה וטעם האיסור אינו דווקא משום סחורה אלא משום שאינו דומה לאכילה, וכל מה שאינו דומה לאכילה איסורו הוא מאותו דין ומאותו טעם ורש"י קורא לו סחורה.

אחרי שלמדנו את הדרשא פירש רש"י מה נפקא מינה במה שיש בספיחי סטים וקוצה קדושת שביעית וכתב [כאן בדיבור המתחיל "יצאו"]: "אבל ספיחי סטים סתמן לצביעה הלכך חל עלייהו קדושה ואסירי [ואסורים] לאחר הביעור אף להיסק".

וצריך ביאור למה שינה לשונו, שעל אותם ספיחי סטים וקוצה כשבא לבאר מה הנפקא מינה בכך שיש בהם קדושת שביעית כתב בתחילה שאסור לצבוע בהם, ואחר כך כתב שאסור להסיק בהם אחרי זמן הביעור.

ונראה שבזה בא לבאר את השקלא וטריא בסוגיא, שהקושיא מיוסדת על כך שעוד לא ידענו את הדרשה של הנאתו וביעורו שווים, ולא ידענו שזה מה שמבחין בין שימוש שדומה לאכילה לשימוש שאינו דומה לאכילה, וסברנו כסברא הפשוטה שמה שיש בו דמיון להנאת אכילה שהוא הנאת הגוף יהיה נחשב כמו אכילה ומותר, ומה שאין הנאתו דומה לאכילה שאינו הנאת הגוף יהיה נחשב כמו סחורה ואסור. וכדי ללמדנו שזה יסוד הקושיא כתב רש"י שבקושיא סברנו שצביעה אסורה משום סחורה כיוון שאינה הנאת הגוף ואינה כמו אכילה או הסקה.

ובמסקנה התחדש מהדרשא שאין זה תלוי אם דומה לאכילה מצד שהוא הנאת הגוף, אלא הדמיון לאכילה תלוי רק במה שהנאתו וביעורו שווים. וזה מה שהתחדש במסקנא שצביעה מותרת ואינה סחורה כיוון שהיא שימוש שהנאתו וביעורו שווים. ולפי המסקנא הנפקא מינה במה שחלה קדושת שביעית על ספיחי סטים וקוצה אינו באיסור צביעה אלא באיסור להסיק אחרי זמן הביעור.

ובמשנה שביעית ז' ג' נאמר: "הצבע צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפרות שביעית". וזהו דווקא לפי המסקנא של הסוגיא שצביעה אינה סחורה ולכן מותר לצבוע כל שאינו עושה בשכר. ומיושבת קושיית הפני יהושע שהקשה מהמשנה על רש"י שכתב שאסור לצבוע משום סחורה ולא חילק בין צובע לעצמו או לאחרים.

ועיין לעיל עמוד א' מה שהקשיתי על דברי הפני יהושע.

 

וזה לשונו של הפני יהושע:

"בפירוש רש"י בדיבור המתחיל "יש להן שביעית כו' ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה" עד כאן לשונו.

ויש לתמוה דהא משנה מפורשת היא [שביעית פרק ז' משנה ג'] שהצבע צובע לעצמו ולא בשכר, והרמב"ם הביא בשם התוספתא דמרבינן להדיא מריבויא דקרא דפירות שביעית ניתנו לצבוע בהן.

ונראה ליישב משום דבלאו הכי קשה אין שייך לצבוע בגדים בפירות שביעית שהרי צריך להתבער קודם הביעור מה שאין כן בצביעה שהיא לימים רבים, הלכך אפשר דהא דמרבינן צביעה היינו באותן ששנו חכמים בהדיא שאין להם ביעור וכגון במין הצובעין שמתקיימים בארץ, וכן הא דקתני הצבע צובע לעצמו דקאי התם אקליפי אגוזים ולא מצינו שחייבים בביעור דלא קתני אלא שיש להם ולדמיהם שביעית אבל הכא דקתני בהדיא שיש להן ולדמיהן ביעור לכך מפרש רש"י שאסור לצבוע בהן והיינו מפני דאין מתבער בזמן הביעור.

והא דמסיק רש"י דהיינו סחורה נראה דרש"י לטעמיה שפירש כמה פעמים דטעמא דסחורה היינו נמי מפני שצריך לבער בזמן הביעור עיין בפירושו פרק לולב הגזול [סוכה ל"ט א'] ובפרק זה בורר [סנהדרין כ"ו א'] ודו"ק")