אמר רב כהנא ועצים להסקה תנאי היא [מחלוקת תנאים היא. רש"י: איכא למאן דאמר [יש את מי שאומר] סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא [חלה] שביעית אפילו אעצים דמשחן [על עצים של שמן. ומותר לסחור בהם ולהפסידם], ואיכא למאן דלית ליה [שאין לו] ואעצים דמשחן מיהא [על כל פנים] חיילא [ואסור לסחור בהם ולהפסידם אבל להאיר בהם כאבוקה מותר שזה הנאתו וביעורו שווים וכמו שמותר לאכול]], דתניא: "אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה [לתוך המשרה – אין שורין פשתן ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה. רש"י. סחורה לשיטת רש"י הוא כל שימוש שאינו כמו אכילה ולאו דווקא סחורה ממש וכמו שנתבאר לעיל].
ור' יוסי אומר נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה".
מאי טעמא דרבנן, אמר קרא: (ויקרא כה, ו) [וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה] "לאכלה" – ולא למשרה, "לאכלה" – ולא לכבוסה.
ורבי יוסי אומר אמר קרא "לכם" – לכל צרכיכם.
ורבנן נמי [גם] הכתיב "לכם"?
"לכם" דומיא [בדומה] דלאכלה, במי שהנאתו וביעורו שוין. יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן". [מי שהנאתו וביעורו שוה – הנאה שהיא בשעה שהוא כלה מן העולם אתה יכול ליהנות מפירות שביעית קודם זמן הביעור.
יצאו משרה וכבוסה – שמשעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער, והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וארבעה עד שיהא הפשתן שרוי וכן הבגד.
והיינו תנאי, דרבנן סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרן לעיל דכל דבר שהנאתו וביעורו שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה וכביסה לא מהניא מחשבה לאפקועי איסורן למיהוי [להיות] כעלי קנים שלקטן לעצים דמשתרו [שמותרים], דהתם [ששם. בעלי קנים] סתמייהו להכי ולהכי [סתמן לכך ולכך], אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו [ושוב] לא מהני מחשבה לאפקועי ואסורין למשרה וכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה. וגבי עצים נמי [גם] סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן.
ור' יוסי סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו [ומועילה בהם] מחשבה כעלי קנים וגפנים דהיכא [שהיכן] דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית [ולכן עצים של שמן תחול עליהם קדושת שביעית וייאסרו בסחורה ובשימוש שאין הנאתו וביעורו שווים, אבל להאיר בהם באבוקה מותר שזה כמו אכילה שהנאתו וביעורו שווים. שלא אומרים סתם עצים להסקה ניתנו וכולם אין בהם קדושת שביעית וגם עצי שמן, אלא הכל לפי מחשבת לקיטה, וכמו שמיקל רבי יוסי במשרה וכביסה כיוון שהולכים אחר המחשבה כך מחמיר בעצים דמשחן להחשיבם שהנאתו וביעורו שווים ולאסור בסחורה כיוון שהולכים אחר המחשבה ולקיטתן היא במחשבה לשימוש שדומה לאכילה שהנאתו וביעורו שווים]. כך מצאתי, ויש לשונות אחרים וזו שמעתי והגון. רש"י]
ורבי יוסי נמי [גם] הכתיב "לאכלה"?
אמר לך ההוא מיבעי ליה [נצרך אותו] לכדתניא, דתניא: ""לאכלה" – ולא למלוגמא [לרפואה]. אתה אומר "לאכלה" ולא למלוגמא, או אינו אלא "לאכלה" ולא לכבוסה?
כשהוא אומר "לכם" הרי כבוסה אמור. הא מה אני מקיים "לאכלה"? "לאכלה" – ולא למלוגמא.
ומה ראית לרבות הכבוסה ולהוציא את המלוגמא?
מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם, ומוציא אני את המלוגמא שאינו שוה בכל אדם [אינה צריכה אלא לחולים. רש"י]".
כמאן אזלא [כמי הולכת] הא דתניא: ""לאכלה" – ולא למלוגמא, "לאכלה" – ולא לזילוף [יין שמזלפין בבית לריח טוב. רש"י סוכה מ' ב'. ועיין גם פסחים כ' ב'], "לאכלה" – ולא לעשות ממנה אפיקטויזין [להקיא. רש"י]"?
כמאן כרבי יוסי. דאי [שאם] כרבנן איכא נמי [יש גם] משרה וכבוסה. [והכא לא נקט אלא דבר שאין שוה בכל אדם. רש"י. ובסוכה מ' ב' כתב רש"י שמלוגמא זילוף ואפיקטויזין הם רק לחולי או איסטניס, ובשיטה מקובצת כתב שזילוף הוא רק לאדם חשוב או אנין ולסתם אדם הוא הפסד היין]
.
.
[דבר שהנאתו וביעורו שווים, שהנאתו היא בזמן שמתבער, יש בזה שני עניינים. האחד הוא שמין צמח שעומד להנאה שאין הנאתו וביעורו שווים נחשב כדבר שלא עומד לשימוש שדומה לאכילה, ולכן לא חל עליו קדושת שביעית ודיני שביעית כלל וכמו עצים ומותר בסחורה ובהפסד.
ורבי יוסי חולק בכך שאם ליקט במחשבה להשתמש לשימוש שהנאתו וביעורו שווה ודומה לאכילה יחול עליו קדושת שביעית וייאסק בסחורה והפסד.
פרי שעיקרו עומד לאכילה וכגון יין, חלה עליו קדושת שביעית, ומותר לאכלו ולהשתמש בו, אבל אסור להשתמש בו לשימשו שאין הנאתו וביעורו שווים כיוון ששימוש כזה אינו דומה לאכילה. ורבי יוסי מתיר אם הוא שימוש שווה לכל כיוון שהולכים אחר מחשבת לקיטה ולקט אותו לשימוש שאינו דומה לאכילה ולא חלה עליו קדושת שביעית.
העניין הראשון הוא שהנאתו וביעורו שווים אומר איזה על איזה מין צמח חלה קדושת שביעית [פירות] ועל איזה מין לא חלה [עצים].
העניין השני אומר בפירות שוודאי כבר חלה עליהם קדושת שביעית [יין] איזה שימוש מותר לעשות [לשתות] בהם ואיזה אסור [לשרות פשתן]]
.
.
"רבי יהודה אומר אם השבח כו'". [רבי יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח]
(סימן סבן [נראה שהכוונה לסדר השמות ס' – יוסף, ב' – אבא, נ'- הונא]) יתיב [ישב] רב יוסף אחורי דרבי אבא, קמיה [לפני] דרב הונא, ויתיב רב הונא וקאמר הלכה כרבי יהושע בן קרחה והלכה כרבי יהודה.
אהדרינהו רב יוסף לאפיה [החזיר רב יוסף את פניו. רש"י סוכה י"א א': בכעס] אמר, בשלמא רבי יהושע בן קרחה אצטריך [נצרך], סלקא דעתך אמינא [היה עולה בדעתך שנאמר] יחיד ורבים הלכה כרבים קא משמע לן [משמיע לנו] הלכה כיחיד.
רבי יהושע בן קרחה מאי היא? דתניא: "רבי יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן, מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם". [מלוה בשטר אין נפרעין מהן – לפני אידיהן מפני ששמחה היא לו ואזיל [והולך] ומודה לעכו"ם ביום חגם, ורבנן סברי אסור לפורען וליפרע מהן כלל. רש"י]
.
.
[משנה עבודה זרה ב' א':
"לפני אידיהן [חגיהם] של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולפרוע מהן".
רש"י: "וכולהו משום דאזיל [שהולך] ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו".
בגמרא שם מבואר שלהשאיל ולהלוות ולפרוע הולך ומודה לעבודה זרה כיוון שיש לו רווח וכמו במשא ומתן. לשאול ללות ולהפרע מהן, דהיינו לגבות חובו מהן, לאביי הוא גזירה משום להלוות להשאיל וכו'. ולרבא גם בזה מודים לעבודה זרה ששמחים שישראל נצרכים להם.
ועל משנה זו אומרת הגמרא שם ו' ב': "מתניתין דלא כרבי יהושע בן קרחה, דתניא רבי יהושע בן קרחא אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן [כיוון שיש לו שטר יגבה לאחר אידיהן], מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם [כיוון שאין לו שטר ייתכן שאחר כך יכפור העובד כוכבים בהלוואה ולא יפרע, ולכן אם עכשיו מסכים לפרוע יטול ממנו שהוא כמציל מידו".
ויש צורך לרב הונא להשמיענו שהלכה כרבי יהושע בן קרחא שהוא יחיד שלולא כן היינו פוסקים הלכה כחכמי המשנה שהם רבים. משנה שרבי יהודה הנשיא קבע אותה בלא שם חכם נקראת סתם משנה ונחשבת דעת חכמים שהם רבים]
.
.
אלא הלכה כרבי יהודה למה לי? מחלוקת ואחר כך סתם היא, ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם [זהו כלל במשנה שסידר רבי, שאם הביא מחלוקת ואחר כך הביא סתם משנה באותה הלכה כוונתו לפסוק כסתם משנה. אבל סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם. רש"י עבודה זרה ז' א': כל מחלוקת שנחלקו תנאים ואח"כ סתם לנו במשנתנו כאחד מהן הלכה כמותו, דכיון דסתמיה אחר המחלוקת שמע מינה דקמו רבנן בטעמייהו [שעמדו חכמים בטעמם] ומסתברא טעמא דהאיך [של זה]]. מחלוקת בבבא קמא: "לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו. רבי יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח", וסתם בבבא מציעא דתנן [משנה בבבא מציעא ע"ו א']: "כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה". [וזהו דעת רבי יהודה שידו על התחתונה ולא כרבי מאיר שנוטל את השבח ומשלם דמי צמר לבן. וכן נאמר בבבא מציעא ע"ז ב' "בשלמא "כל המשנה ידו על התחתונה" דסתם לן תנא כרבי יהודה וכו'"]
.
.
(בעניין מחלוקת ואחר כך סתם עיין יבמות מ"ב ב' ובתוספות שם. ועיין כאן בשיטה מקובצת שהאריכו בזה הראשונים.
בנדה ז' ב' נאמר שאם נאמר במשנה או בברייתא הלכה כרבי פלוני אין למדים מזה הלכה.
בקובץ שיעורים הקשה שאם כן גם לא נלמד הלכה מכך שסתם רבי את המשנה אחרי מחלוקת, שזה לא עדיף מאשר אם היה נאמר בפירוש הלכה כרבי פלוני.
ואין זו קושיא, שמה שנאמר במשנה או בברייתא הלכה כרבי פלוני, אין זה דעת רבי עצמו, אלא רבי סידר דברי הקודמים לו והם אמרו כך ומה ששמע בשמם סידר כפי שאמרו. ולכן כשנאמר הלכה כרבי פלוני זה רק דעת התנא שאמר כך, אבל ייתכן שהלכה כתנאים אחרים שחולקים עליו. ואילו סתם משנה, או סתם אחרי מחלוקת, זהו דעת רבי עצמו שכך הלכה, והלכה שהכריע בה רבי היא מוכרעת עבורנו שרבי הוא סוף משנה. כך היא דרך רבי שכל מקום שהוא עצמו הכריע לא אמר זאת בלשון הלכה כרבי פלוני, אלא רמז הכרעתו על ידי שהביא את המשנה בסתם כדעת רבים בלא שם מי שאמרה. כל זה מבואר מלשון רש"י בנדה עיין שם)
.
.
ורב הונא אצטריך [נצרך], סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך שנאמר] אין סדר למשנה, וסתם ואחר כך מחלוקת היא. [סידרא דמתניתין [הסדר של המשנה] לאו דוקא, ושמא משנה אחרונה היא נשנית ראשונה בבית המדרש. רש"י עבודה זרה ז' א'.
תוספות: "אין סדר למשנה. דפעמים היה שונה שלא על הסדר ושמא תחילה שנה בבא מציעא ואחר כך בבא קמא, אבל ודאי אחר כך סדרן רבי על הסדר כדדייק בריש שבועות (ב' ב') מכדי תנא ממכות קסליק כו' [הגמרא לומדת שם דיוק מכך שהמשנה הראשונה של שבועות נאמרה אחרי המשנה האחרונה של מכות]".
אף על פי שרבי קבע סדר למסכתות וכמו שהן מסודרות אצלנו, אי אפשר להניח מן הסתם שלמד אותן כפי הסדר, כיוון שאין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ, כמבואר בעבודה זרה י"ט א': "כי אם בתורת ה' חפצו, אמר רבי: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו". ופירש רש"י שם: "לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו. שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו". ועיין עוד שם. וזהו יסוד שהלימוד בא מתאוות הלב ואי אפשר לכפות על ליבו ללמוד דווקא לפי הסדר]
ורב יוסף אי הכי [אם כך] כל מחלוקת ואח"כ סתמא נימא [נאמר] אין סדר למשנה וסתם ואח"כ מחלוקת היא? [אלמה קיימא לן כל מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם ביבמות בפרק החולץ (מ"ב ב'). רש"י עבודה זרה ז' א']
ורב הונא כי לא אמרינן אין סדר למשנה בחדא מסכתא [במסכת אחת לא אומרים אין סדר למשנה], אבל בתרי [בשתי] מסכתות אמרינן [הסדר בתוך אותה מסכת הוא דווקא, שבבית המדרש נשנית המסכת לפי הסדר, אבל סדר המסכתות זו אחר זו אינו בדווקא לפי הסדר שנשנו בבית המדרש].
ורב יוסף כולה נזיקין חדא מסכתא היא. [בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא הן שלושה חלקים של מסכת אחת היא מסכת נזיקין, ולכן מבבא קמא לבבא מציעא אומרים שיש סדר למשנה, וכיוון שאחרי המחלוקת סתם לנו כרבי יהודה הלכה כרבי יהודה ואל הוצרך רב הונא לומר הלכה כרבי יהודה]
ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור] משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא, כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה. [אפילו אם תאמר שבבא קמא ובבא מציעא אינן מסכת אחת ולא אומרים בהן יש סדר למשנה עדיין לא הוצרך רב הונא לומר הלכה כרבי יהודה, כיוון שמה שנאמר במשנה בבבא מציעא "כל המשנה ידו על התחתונה" נאמר כהלכה פסוקה.
רש"י: ואיבעית אימא – הך סתמא ודאי עיקר הוא, דקתני לה התם בבבא מציעא (ע"ו א') גבי הלכתא פסיקתא [הלכות פסוקות], דהא לא שייכא התם [שהרי לא שייכת שם] ולא תני אלא משום פיסוק הלכה שפסקה התנא עם "כל החוזר בו" שלא נחלק אדם עליהן.
ובעבודה זרה ז' א' כתב רש"י: "דאי נמי אין סדר למשנה לא איצטריך לומר הלכה כרבי יהודה דודאי הלכתא כי האי סתמא, דכל המשנה לא הוה שייכא למיתנייה התם בהשוכר דהא לא איירי [מדבר] בההוא פירקא בשינוי אלא בחזרה ומדתניא התם שמע מינה הלכתא קא פסיק ואזיל".
לשון המשנה בבבא מציעא שם: "השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומות. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן, מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען. השוכר את האומנין וחזרו בהן ידם על התחתונה. כל המשנה ידו על התחתונה. וכל החוזר בו ידו על התחתונה"]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 