בבא קמא – דף ק"ב עמוד ב'

תנו רבנן: "הנותן מעות לשלוחו [למחצית שכר. רש"י] ליקח לו חטין ולקח מהם שעורין, שעורין ולקח מהם חטין", תניא חדא [גרסה אחת של סיום הברייתא]: "אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו", ותני חדא [גרסה אחרת]: "אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע".
.
.
[אדם שיש לו מעות או סחורה ומבקש ליתן אותם לאחר שיעשה בהן מסחר ויחלקו את הרווח, זהו הנקרא שנותן לו עסקא. אם המעות יהיו בתורת הלוואה אם יהיה רווח מהעסק במסחר לא יוכל בעל המעות ליטול חלק מהרווח משום איסור ריבית. לכן כשנותן מעות בעסקא מן הסתם כוונתו לתת חצי בתורת הלוואה וחצי בתורת פקדון, וכמבואר בבבא מציעא ק"ד ב', ועיין שם ס"ח א' וברש"י.
הלוואה פירושה שהמעות או הסחורה ניתנים לשימוש הלווה ונעשים של הלווה והמלווה יש לו שעבוד גוף עליו לתבוע פרעון, פקדון פירושו שהמעות או הסחורה נשארים בבעלות הבעלים והמקבל הוא רק שומר עליהם עבור הבעלים ומה שעושה בהם הוא בתורת שליח של הבעלים.
את החצי של ההלוואה מחזיר המקבל אותו סך מעות שנתן בין הרויח בין הפסיד בעסק. החצי של הפקדון הוא כל הזמן בבעלות הנותן, והמקבל סוחר בו בתורת שליח של הבעלים ואם יש רווח כולו של הבעלים וכן אם יש הפסד בעסק כולו הפסד של הבעלים ואין זו הלוואה ולא שייך בזה ריבית.
ממילא נעשה שמסך כל המעות או הסחורה מקבל הבעלים חצי מהרווח, דהיינו כל הרווח של החצי שניתן בתורת פקדון, וכן נושא בחצי מההפסד, שהוא כל ההפסד של חצי הפקדון. וזו כוונת רש"י שכתב שנתן לו למחצית שכר.
אם השליח עשה כמו שציווה הבעלים אם פחתו פחתו לאמצע ואם הותירו הותירו לאמצע. הברייתא מדברת שהשליח עבר על מה שאמר הבעלים וכמבואר בסמוך]
.
.
אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר והא רבי יהודה. הא רבי מאיר דאמר שינוי קונה, והא רבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה. [קמייתא [ראשונה] רבי מאיר דאמר שינוי קונה, בתרייתא רבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה, ומיהו [ועל כל פנים] אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדריה [שלא לקלקל שלח אותו]. רש"י]
.
.
[משנה לעיל ק' ב':
"הנותן צמר לצבע וכו', לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו. ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח".
אין כוונת רבי יוחנן לדין קניין גזילה בשינוי, שלא בזה מחלוקתם ורבי יהודה גם סובר ששינוי קונה לגזלן וכמבואר לעיל צ"ה ב', אלא מחלוקתם כמו שנתבאר בבבא מציעא ע"ח א'-ב' שלרבי מאיר כל המעביר על דעת של בעל הבית נקרא גזלן. ורבי יהודה סובר שאינו נקרא גזלן שלא רואים בזה כוונה להוציא את החפץ משלטונו ורשותו של בעל הבית. ומה שאמר רבי יוחנן "שינוי קונה" אין כוונתו כמו לשון זה במקונות אחרים שמכוון לדין קנייני גזילה שגזלן קונה את החפץ בשינוי, אלא כוונתו שינוי מדעתו של בעל הבית. ו"קונה" אין הכוונה שקונה את גוף החפץ ומשלם דמיו כמו שמשמעו כשמדובר על קניין בשינוי, אלא קונה להחשב עליו כגזלן ואז אם שינה את גוף החפץ קנאו בשינוי לשלם דמיו ואם לא אז מחוייב להשיב גוף החפץ. וכן כתב בפני יהושע עיין שם.

לפי רבי מאיר השליח כיוון שעבר על דעת הבעלים הגבהתו הראשונה במעות שקיבל נחשבת מעשה גזילה, שהיא מעשה לקחת את המעות לעשות בהן כחפצו ולא כחפץ הבעלים כמו שהתברר ממה ששינה אחר כך ממה שאמר לו הבעלים והתחייב לשלם מעות כסך אותן מעות שגזל. וכל מה שהרוויח או הפסיד בעסק לעצמו הרוויח או הפסיד שאחרי שהתחייב על ההגבהה הראשונה להשיבה מדין גזלן אין לו חיוב כלפי הבעלים יותר מזה.
לרבי יהודה ההגבהה הראשונה אינה מעשה גזילה, ונשאר דין המעות שחציין הלוואה וחציין פקדון. את חצי ההלוואה מחזיר כסך המעות שקיבל. לגבי חצי הפקדון ההסכמה ביניהם היתה שהמקבל יעשה בפקדון מסחר בשליחות הנותן ועל חצי הפקדון כל הרווח לנותן וגם כל ההפסד עליו. מאחר ששינה המקבל מהתנאי שהתנו ביניהם בטלה הסכמה זו, ונחשב שהמקבל עשה מסחר בפקדון של הנותן על דעת עצמו ולא בשליחות הנותן. באופן זה אם היה רווח הרווח לנותן שהפקדון שלו הרוויח ואע"פ שהמקבל עשה שלא ברשות ניחא ליה לנותן שיש רווח וזהו כמו שזכין לאדם שלא בפניו, ולכן אם הותירו הותירו לאמצע, שחצי ההלוואה מחזיר כמו שהוא ועל חצי הפקדון מחזיר עם כל הרווח של אותו חצי ומקבל הנותן מחצית מהרווח של כל המעות. ואם נעשה הפסד בחלק הפקדון המקבל נושא בהפסד שנחשב שעשה שלא ברשות בעלים והוא שומר על הפקדון וחייב להחזירו שלם. וגם את חלק ההלוואה מחזיר שלם ונמצא שאם פחתו פחתו לו שהמקבל נושא בכל ההפסד]
.
.
מתקיף לה רבי אלעזר, ממאי, דלמא [שמא] עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא במידי דחזי ליה לגופיה [אלא בדבר שראוי לו לגופו. רש"י: צמר ללבוש וספסל להשתמש] אבל לסחורה לא אמר? [אבל לסחורה – בכל מידי דאיכא רווחא [בכל דבר שיש רווח] ניחא ליה וכי הותירו לאו שינוי הוא. רש"י.
כאן מדובר שנתן לו כדי לקנות חיטים לסחורה ולא לאכילה, כל דבר שאינו לשימוש גופו אלא לסחור ולהרוויח לא אכפת לבעלים אם שינה כל זמן שהרויח, ולכן יהיה הדין לרבי מאיר שאם פחתו פחתו למקבל כיוון שיש הפסד מקפיד הבעלים ונחשב גזלן, אבל אם הותירו הותירו לאמצע כיוון שכשיש רווח לא אכפת לבעלים ששינה ולא נעשה גזלן ונשאר כמו שהסכימו מתחילה שהיא עסקא והרווח לאמצע. לכן אי אפשר להעמיד את הגרסה הראשונה "אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו" כרבי מאיר]
.
.
אלא אמר רבי אלעזר הא והא [זו וזו] רבי מאיר, ולא קשיא, כאן לאכילה [הנותן מקפיד בין הרויח בין הפסיד שהרי רצונו לאכול חיטים ולא שעורים ונעשה המקבל גזלן בכל אופן ורווח והפסד שלו וזו הגרסה הראשונה בברייתא] כאן לסחורה [אז מקפיד הנותן רק אם הפסיד וזו הגרסה השניה בברייתא].

מחכו עלה במערבא [גיחכו עליה בארץ ישראל] לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל חטין שיָקנה חטין לבעל מעות? [מי הודיעו – למוכר החטין שלצורך בעל המעות הן שיָקנה לו דקתני הותירו לאמצע. בשלמא לרבי אלעזר אליבא דרבי מאיר דאמר בכל דהו ניחא ליה [אם שינה ניחא ליה כל זמן שהרויח] לאו משָׁנה הוא [כשהרויח] ושליחותיה דבעל הבית קעביד וקני בעל מעות מחצית השכר, אלא לרבי יוחנן דאמר משנה הוא ולא הוי שליחות, ומיהו שינוי לא קני [ועל כל פנים שינוי לא קונה. להחשיבו כגזלן. אלא רק מבטל את ההסכמה שביניהם ואינו שליח כיוון שאינו עושה על דעת המשלח] קשיא דממאן קבעי למקני הא לא קננהו בעל מעות מעולם. רש"י]
.
.

(לפי רבי יוחנן הנותן תמיד מקפיד אם שינה המקבל את דבריו, בין הפסיד בין הרוויח ואע"פ שהיא סחורה. וביאר דעת רבי יהודה שהמקבל אינו גזלן [זהו פירוש לשון רש"י "שינוי לא קני"], אבל שינה מדעת בעלים לעניין שבטלה ההסכמה שביניהם ואינו נחשב שליח של הנותן אלא כעושה מדעת עצמו נגד דעת הבעלים (ואע"פ שהרויח אינו נעשה שלוחו מדין זוכים לאדם שלא בפניו, שהרי הבעלים הקפיד שלא ישנה מדבריו ואין זו זכות לו אע"פ שהרויח לבסוף). ופירש רבי יוחנן שנותן את הרווח של הפקדון לבעל הפקדון [אם הותירו הותירו לאמצע] אע"פ שלא קנה את החיטים בשליחותו שסוף סוף החיטים שייכות לנותן ושלו התייקר כיוון שהמקבל קנה אותן עבורו במעותיו אע"פ שנגד רצונו. ואם הפסיד הפסיד לעצמו כיוון שלא עשה בשליחות הנותן. והקשו בארץ ישראל שכיוון שהמקבל אינו שליח של הנותן אלא כעושה בפקדונו של הנותן על דעת עצמו, מה שקנה המקבל חיטים במעות הפקדון לא חל קניין החיטים כלל והן חוזרות למוכר, כיוון שהמוכר התכוון להקנות למקבל ולא למשלח ואין המקבל כיד המשלח כיוון שעבר על דבריו ואינו שלוחו ומשום כך לא קנה המשלח, והמקבל אע"פ שעבר על דברי המשלח מכל מקום לא התכוון לזכות לעצמו אלא למשלח ולכן גם הוא לא זכה ולא חל הקניין כלל [כך משמע לשון רש"י וכהפירוש השני בתוספות. ובפירוש הראשון כתבו התוספות שהמקבל הוא שקנה את החיטים כיוון שהמוכר התכוון להקנות לו].
ואם המקבל לא היה משנה מדעת בעלים והיה חל דין שליח עליו היה הנותן זוכה בחיטין אע"פ שהמוכר את החיטין מכר אותן לשליח, שהשליח הוא כיד ארוכה של המשלח ושלוחו של אדם כמותו, ולכן לא קשה לרבי אלעזר שמעמיד כרבי מאיר ומפרש שסובר שבסחורה אם הרויח אין כאן שינוי מדעת בעלים ויש לו דין שליח, אבל כיוון שרבי יוחנן שמעמיד כרבי יהודה מפרש שגם בסחורה נחשב ששינה מדעת בעלים אע"פ שהרויח ואין כאן דין שליחות, קשה עליו שההקנאה שקנה ממוכר החיטין לא חלה ויחזרו החיטים למוכר והוא יחזיר את המעות כמו שקיבל ולא יהיה כאן לא רווח ולא הפסד.

.
יש קושי בדברי בני מערבא. שאם הם סוברים שלפי רבי יוחנן אם אמר הנותן לקנות שעורים והמקבל קנה חיטים אפילו בסחורה ואפילו אם הרוויח נחשב שעשה נגד רצון הנותן ואינו שלוחו, ומכיוון שאינו שלוחו לא חל הקניין של החיטים, אם כן אפילו אם היו מודיעים למוכר שהקניין נעשה עבור הנותן לא היה חל הקניין. שהרי הנותן אינו רוצה חיטים אלא שעורים ואין כאן שליחות ומה יועיל אם יידע המוכר ויתכוון להקנות למשלח.
והם אמרו וכי מי הודיעו לבעל חיטים, ומשמע מזה שאם היה יודע המוכר היה מועיל הקניין לקנות לנותן.

הנה קיימא לן שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, שאם נפל לתוכה דבר של הפקר והוא לא ידע שנפל קונה. וכדי לקנות צריך גמירות דעת לקנות, ומבואר שכל אדם מכוון תמיד בדעתו שיש לו גמירות דעת כללית לזכות בכל ממון ככל שיזדמן לו, וזה חל גם על מציאה שנפלה לחצירו גם אם לא ידע שנפלה כיוון שכוונתו כללית על כל ממון שלא יהיה.
מכח זה גם קיימא לן שזוכין לאדם שלא בפניו. דהיינו שאם ראובן עושה פעולה עבור שמעון בלא ידיעתו, ושמעון זוכה בממון או הנאה מכח זה, חלה על פעולת ראובן דין שליחות והיא מועילה, שזה נחשב שעשה מדעת המשלח כיוון שהמשלח תמיד מכוון שרצונו לזכות בממון והשליח עשה על פי דעת זו יש כאן שליחות אע"פ שהמשלח אינו יודע.

רש"י פירש שלפי רבי אלעזר לא קשה לבני מערבא, כיוון שלפיו אם הרוויח הנותן חל דין שליחות כיוון שבסחורה אינו מקפיד כל זמן שמרוויח, ואם חל דין שליחות זוכה הנותן בחיטין ואע"פ שהמוכר לא ידע שיש כאן שליחות וסבר שהוא מוכר לשליח לא אכפת לנו בזה, וכמו שמסיק רבי אבהו לקמן דלא כרב שמואל בר ססרטי.
ונראה ליישב לפי רש"י שהנה אם אמר הנותן למקבל לקנות שעורים והוא קנה חיטים, לרבי יוחנן שתמיד הוא מקפיד וגם בסחורה וגם אם הרויח כיוון שעבר המקבל על רצונו בטלה ההסכמה שביניהם. אבל קשה שעדיין לו יהיה המקבל אדם זר שמעולם לא דיבר עם הנותן ועושה פעולה בשליחותו להרויח לו ממון הרי חלה הפעולה מדין זכין לאדם שלא בפניו, וכאן הרי נתן לו לסחורה ואין זה שרצונו לאכול דווקא שעורין, וסוף סוף הרי המקבל התכוון לקנות את החיטין עבורו והרי התייקרו והרוויח, וכיצד ייתכן שלא יהיה כאן דין שליחות מדין זכין לאדם שלא בפניו, ולמה הקשו בני מערבא שלא יזכה הנותן בחיטים.
אמנם וודאי נכונים דברי בני מערבא שלרבי יוחנן אין כאן דין זכין לאדם שהרי הוא סבר שאפילו הרוויח יש קפידא של הנותן ולכן לרבי מאיר נחשב גזלן גם אם הרוויח. אבל צריך ביאור הרי סוף סוף הרויח עבורו וכיצד לא יהיה כאן דין זכין לאדם.
ונראה שלכן אמרו בני מערבא שאם המוכר יודע שהוא מקנה לנותן אז יחול הקניין גם לשיטת רבי יוחנן שבכל מקרה נחשב שינוי מדעת בעלים וקפידת בעלים. שאז המוכר הוא זה שעושה את ההקנאה לנותן על ידי שמזכה לו על ידי המקבל. והמוכר הוא שמחשיב את יד המקבל להיות כיד הנותן, והמקבל רק מסכים לזה. ואז חלה הקנאה זו מדין זכין לאדם שלא בפניו שסוף סוף יש כאן רווח ממון. ודווקא אם המוכר לא יודע והמקבל הוא זה שרוצה לזכות בחיטין עבור הנותן, דווקא בזה הקשו בני מערבא, שכיוון שהנותן אמר לו לקנות שעורים הוא מקפיד עליו שעבר על דבריו ואין לו נחת רוח והסכמה עם מעשיו כלל ואין כאן שליחות שנאמר שמעשי השליח הם לפי דעת המשלח ואפילו מרוויח ממון.
אבל כלפי המוכר הנותן לא אמר לו שרצונו דווקא בשעורים ואין לו קפידא כלפיו שעובר על מה שאמר לו, ולכן אם המוכר מצידו מקנה לו חיטים כיוון שהוא מרוויח בהן ממון יש כאן שליחות מדין זכין לאדם שלא בפניו, והמקבל אינו עושה זאת אלא הוא מעשה של המוכר והמקבל רק משמש כיד לזה)

.
.
מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי אי הכי [אם כך] אפילו חטין וחטין נמי [גם] לא? [לפי דברי בני מערבא שמדובר שהמוכר לא ידע שהקניין הוא עבור הנותן והתכוון להקנות למקבל, אם כן למה אמרו בני מערבא שזה דווקא היכן ששינה המקבל שלפי רבי יוחנן אינו בדין שליח, שיש לומר שאפילו אם המקבל לא עבר על דברי הנותן ויש לו דין שליח עדיין לא יזכה המשלח בחיטין כיוון שדעת המוכר להקנות אותן לשליח, ואע"פ שהוא שליח זו רק הסכמה בינו לבין הנותן ואינה שייכת למוכר ואינה קובעת את חלות מעשיו (וכמו שביארתי לקמן בסמוך)]

אמר רבי אבהו שאני חטין וחטין דשליחותיה קא עביד [ששליחותו עושה], וכי [וכמו] בעל הבית דמי [דומה. ואע"פ שהקנאת המוכר היא לשליח, השליח הוא יד ארוכה של המשלח וזוכה המשלח].
תדע, דתנן [ערכין כ"ד א']: "אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו [שמתחייב לשלם דמי עצמו להקדש], אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו [אין לו – לגזבר [של הקדש] לא בכסות אשתו למשכנו בשביל הערך, וכן לגבי מקדיש לא הוו בכלל נכסים להקדישו [שאינם שלו אלא של אשתו ובניו]. רש"י] ולא בצבע שצבע לשמן [לשם אשתו ובניו. רש"י ערכין כ"ד א'] ולא בסנדלים חדשים [רבותא נקט. רש"י] שלקחן לשמן [סנדלים חדשים שקנה לשם אשתו ובניו, וכל שכן ישנים שכבר השתמשו בהם]", ואמאי [ולמה], לימא הכא נמי [לומר כאן גם] מי הודיעו לצבָּע שיָקנה צבעו לאשה, אלא לאו משום דאמרינן דשליחותיה קא עביד [ששליחותה עושה] וכיד אשתו דמי [דומה. הבעל נתן לצבע את הבגד בשליחות אשתו, ואע"פ שהצבע התכוון להקנות את שבח הצביעה לבעל, קנתה אותו האשה כיוון שהבעל עשה בשליחותה והוא כיד שלה], הכא נמי [כאן גם] שליחותיה קא עביד וכיד בעל הבית דמי [דומה].
.
.
(בבבא מציעא י' א' נאמר שאם יש מציאה של הפקר וראובן הגביה אותה בשליחות שמעון כדי ששמעון יקנה אותה, כל זמן שלא באה ליד שמעון יכול לבוא לוי וליטול אותה מרשות ראובן כאילו היא עדיין הפקר [עיין לעיל ע' א' שהארכתי בזה וכתבתי לבאר שיטת רש"י שם].
אבל אם ראובן הוא פועל של שמעון משעה שהגביה ראובן עבור שמעון כבר אין לוי יכול לזכות בה.
והחילוק מבואר שם, ששליחות אינה קניין, כלומר אינה עושה שינוי במציאות, אלא היא רק הסכמה של השליח לבטל דעת עצמו ולעשות לפי דעת המשלח. וכיוון שמעשיו הם מכח דעת המשלח והוצאה לפועל שלה הוא נדון כיד ארוכה של המשלח. ואז יכול לוי לבוא ולומר שהסכמה זו אינה שייכת אליו ואינה מחייבת אותו ומצידו כאילו אינה, וכל זמן שלא זכה ראובן עבור עצמו מבחינת לוי עדיין החפץ הוא הפקר ויכול לוי לזכות בו.
אבל אם אם ראובן הוא פועל של שמעון, אע"פ שפועל יכול לחזור בו באמצע היום, כל זמן שלא חזר בו יש לשמעון קניין על היד של ראובן. וקניין הוא שינוי במציאות והמציאות היא שידו של ראובן היא של שמעון ולכן אין לוי יכול לומר שמבחינתו אין ידו של ראובן כיד ראובן, וגם מבחינת לוי זכיית ראובן היא זכיית שמעון שידו של ראובן היא יד שמעון.

לפי זה כתבתי לבאר בסוגייתנו סברת רב שמואל בר ססרטי שאע"פ שהשליח לא עבר על דברי המשלח ההקנאה של מוכר החיטין לא תקנה את החיטין למשלח. שמצד המוכר אין לו שייכות לשליחות שביניהם וכאילו אינה.

ורבי אבהו דוחה דברי רב שמואל בר ססרטי ואומר לו שאם לא שינה השליח יש לו דין שליח והוא כיד המשלח ומשום כך החיטים נקנות למשלח.
והרי רב שמואל בר ססרטי ידע שאם המקבל לא שינה מדברי הנותן יש לו דין שליח, וידע ששלוחו של אדם כמותו שאלה דברים פשוטים ולא ייתכן שטעה בהם. רק סבר שאעפ"כ ההקנאה של המוכר לא תקנה את החיטים למשלח. ואם כן במה דוחה דבריו רבי אבהו שאומר לו שיש למקבל דין שליח. הרי זה היה ידוע גם לרב שמואל בר ססרטי ומה חידש לו רבי אבהו.
ונראה לומר שבזה מחלוקתם, שלרב שמואל בר ססרטי השליחות לעולם אינה קיימת לגבי אדם אחר אלא רק לגבי המשלח והשליח. ואם המשלח רוצה שהשליח יקנה בשליחותו צריך שיידע המוכר ויסכים לשליחות זו וגם מצידו תהיה דעת שמעשי השליח הם מכח דעת המשלח ונחשב כמותו. וכל זמן שאין המוכר עושה על דעת שהשליח הוא כידו של המשלח הקנאת מוכר היא לשליח ולא למשלח ומשום שדעתו קובעת למי הוא מקנה אין המשלח יכול לזכות מכחה. ואם כן כאן שאין המוכר יודע על השליחות מצידו אין כאן שליחות, והקנאתו היא שקובעת מי יזכה במקח ולכן אנו דנים מצד המוכר ומצידו אין כאן שליחות והמקח הוא מקח שנעשה לאדם שאינו שליח.
ורבי אבהו חולק וכלפי זה אומר לו שאם לא עבר השליח על דברי המשלח שליחותו הוא עושה. ומחדש שיש כאן דין שליחות ונחשב שליח וזוכה למשלח אע"פ שהמוכר אינו יודע מזה.
ולפי זה לא נתבאר בסוגיא מה הטעם שרבי אבהו חולק על רב שמואל בר ססרטי, שרק נאמר שהוא סובר שיש כאן דין שליח ולא נתפרש טעמו.
ואפשר לומר שהוא סובר שדווקא בבבא מציעא שלוי מפסיד מכך שראובן הוא שלוחו של שמעון, אז טוען לוי שמצידו אין השליחות חלה. אבל כאן המוכר אינו מפסיד ולא אכפת לו, ויש לו דעת כללית להקנות למי שיהיה. ולכן מועילה השליחות שבין המקבל והנותן וזוכה הנותן. וכן משמעות לשון הגמרא בבבא מציעא שם "התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה" [אם ראובן תופס בשליחות שמעון נכסים לגבות ממי שחייב לשמעון, ויש שם בעלי חובות אחרים שרוצים גם הם לתפוס לגבות מנכסיו, הם יכולים ליטול מראובן מה שתפס עבור שמעון. וזה כמו שראובן מגביה מציאת הפקר בשליחות שמעון שלוי יכול ליטול ממנו], ומשמע דווקא משום שחב לאחרים. אבל כאן שלא חב השליח למוכר בזכייתו לא אכפת למוכר ואף שאינו יודע שהוא שליח יש לו תמיד ניחותא כללית להקנות בין לקונה ובין למי שהוא בא מכוחו, וזוכה המשלח מדין שליחות.
.
– – –
.
עיין ברא"ש שיש לו שיטה אחרת בפירוש דעת בני מערבא. שהוא לא סבר כחילוק זה שכתבתי בדעת רש"י בדעת בני מערבא שאם המקבל קונה חיטים עבור הנותן גם אם הרוויח לרבי יוחנן אין כאן דין זכין לאדם שלא בפניו משום קפידת הבעלים, אבל אם המוכר יודע והוא מזכה לנותן על ידי המקבל מועיל הקניין לנותן מדין זכין לאדם כיוון שאין לו קפידא על המוכר שעבר על דבריו וסוף סוף הרוויח.
ואם כן להרא"ש היה קשה שאם בני מערבא סוברים שכיוון שאמר הבעלים שעורים לפי רבי יוחנן לעולם אין לו רצון בחיטים ואין זכות לו בחיטים אע"פ שהתייקרו ואין כאן זכין לאדם שלא בפניו, אם כן גם אם יודע המוכר ומקנה למקבל לא יועיל, ולמה אמרו וכי מי הודיעו למוכר שמשמע שאם יודיעו לו יועיל הקניין.
ואם נאמר ששייך כאן זכין לאדם כיוון שסוף סוף מרוויח, ואע"פ שעברו על דבריו ובטלה ההסכמה עדיין לא יהא אלא כאדם זר שזוכה לו, אם כן לא קשה על רבי יוחנן שמשום שזוכה לו את החיטין אם התייקרו אמר שאם הותירו הותירו לאמצע.
מכח זה פירש הרא"ש בדעת בני מערבא שלא כפירוש רש"י, אלא נדחק לפרש שקושייתם אינה דווקא לרבי יוחנן אלא גם לרבי אלעזר, שהם סוברים כרב שמואל בר ססרטי שכל שאין המוכר יודע שהוא מקנה לנותן לא יחול הקניין לנותן ואע"פ שיש כאן דין שליחות. וכמו שביארתי לקמן הטעם בזה. ולכן הקשו וכי מי הודיעו למוכר ולעולם אין קניין יכול לחול כל שהמוכר אינו יודע ואף אם יש כאן דין שליחות.
ואם כן גם לרבי אלעזר קשה, שבסחורה והרוויח הוא מפרש שאז רבי מאיר סובר שאין כאן קפידא ואינו גזלן וזוכה הנותן בחיטין ולכן אם הותירו הותירו לאמצע. ומה מועיל שאין קפידא שזה רק מועיל שתהיה שליחות ושליחות לא קונה כל שאינו בידיעת ורצון המוכר.
ולכן אחרי שנדחו דברי רב שמואל בר ססרטי וקיימא לן שמועילה שליחות גם אם אין המוכר יודע נדחו גם דברי בני מערבא, וזהו שכתב הרא"ש שלא קיימא לן כמותם. ולעולם כשמרוויח הוא שליח של הנותן וזוכה לו גם אם עבר על דבריו ומקפיד מדין זכין לאדם.

ופירוש הרא"ש לפום ריהטא צריך לי עיון, שלדבריו רב שמואל בר ססרטי ובני מערבא אמרו דבר אחד שלשניהם דין עסקא שבכל מקום, ואפילו אם לא שינה המקבל ויש דין שליחות, הוא דווקא אם המוכר יודע שהוא מקנה לנותן. ושניהם הקשו על רבי יוחנן ורבי אלעזר כי היה משום מה פשוט להם שלרבי יוחנן ורבי אלעזר מדובר גם אם לא ידע המוכר שהוא מוכר עבור נותן העסקא. והקשו שדין עסקא הוא דווקא אם ידע המוכר. ולשון הסוגיא לגמרי לא משמע כך.
ולרש"י הכל אתי שפיר, שבני מערבא לא סברו כרב שמואל בר ססרטי, ולא סברו שכל דין עסקא בכל מקום הוא דווקא אם ידע המוכר, אלא סברו כהפשטות שכל עסקא היא גם כשלא ידע המוכר. והם סוברים שאם חל דין שליחות אין צורך שיידע המוכר וכרבי אבהו ודלא כרב שמואל בר ססרטי, וכמו שכתב רש"י שמשום כך לא קשה להם על רבי אלעזר. והם רק הקשו שלרבי יוחנן אין כאן דין שליחות כלל ולכן לא ייתכן שיקנה הנותן את החיטים.
ורב שמואל בר ססרטי סבר שכל שאינו יודע המוכר לא יחול הקניין לנותן גם אם יש דין שליחות, והוא נדחק להעמיד כל דין עסקא דווקא בידע המוכר. ואחרי ששמע שבני מערבא העמידו סתם דין עסקא גם בשלא ידע המוכר ומכח זה הקשו על רבי יוחנן הוקשה לו כיצד זה ייתכן שהרי גם בחיטים וחיטים אם לא ידע המוכר לא יקנה הנותן.
.
.

לשון הרא"ש בבא קמא פרק ט' סימן י"ח:
"מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות. וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מכל מקום אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות, ואע"פ שבעל החטים מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות.
ואע"ג דר' אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה, שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו על ידי אחר, הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו. אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות ואע"ג דקאמר גמרא אההיא ברייתא דהלוקח שדה בשם חבירו לימא פליגא אבני מערבא ומשני אליביה, אורחא דגמרא לשנויי [דרך הגמרא לתרץ] אליבא דאמוראה אע"ג דלית [שאין] הלכתא כוותיה כדלעיל (צ"ט א') גבי הא דאמר רב אסי אומן קונה בשבח כלי דשקיל וטרי גמרא לימא שמואל לית ליה דרב אסי ומשני דיחויא בעלמא קמדחי")
.
.

אמר ר' אבא, לא. כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו. [מפרש את המשנה בערכין שהטעם שאין הגזבר של הקדש ממשכן אותו על כסות אשתו ובניו ועל בגד שצבען לשמן הוא משום שאומדן דעתו שאינו מתכוון להקדיש אותם, ולא משום שאין לו בעלות עליהם. ולכן אין להוכיח משם לגבי דיני קניין על ידי שליח]
.
[תוספות: אין דעתו של אדם על כסות אשתו. הלכך אין דעתו להקדיש אותן מעות שנתן לצבע שלא יחזור ויתבע מן האשה. ולפי האי טעמא הוה ליה למפרך [היה לו להקשות] תינח הקדש דתלוי בדעתו וכיון שאין רוצה להקדיש לא הוי הקדש, אלא ערכין כיון שהעריך עצמו מה מועיל שאין דעתו עליהם מכל מקום בעל כרחו נערך מכל מה שיש לו.
אלא משום דאית ליה [שיש לו] פירכא אחריתי [קושיא אחרת] לא חש למפרך]
.
מתקיף לה רבי זירא וכי דעתו של אדם על תפיליו? ותנן [ערכין כ"ג ב']: "המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין"? [מעלין לו תפילין – ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש. מעלין – שמין. רש"י]
.
.
(משנה ערכין כ"ג ב':
"אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו, נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו ותפליו. לו אבל לא לאשתו ולבניו. אם היה אומן נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, חרש נותנין לו שני מצעדין ושני מגירות. רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותן לו צמדו חמר נותן לו חמורו. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומר למכור את המרובה וליקח מן המועט אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה, וכל שיש לו מן המועט. [עד כאן דיבר במי שנדר ערכין לשלם כערכם לבדק הבית. מכאן מדבר במקדיש נכסיו לבדק הבית:]
המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו".
רש"י בערכין: "המקדיש נכסיו – תפילין בכלל נכסיו. מעלין לו תפיליו – ופודה אותן".
ממה שהוצרכו להתיר לו ללוות מעות ולפדות את תפיליו, מבואר שכשהקדיש נכסיו הוקדשו גם תפיליו. אע"פ שאומדן הדעת הוא שלא התכוון להקדיש את התפילין, ואע"פ שהקדש תלוי בכוונתו והוא כמו הקנאה, שרק מה שהתכוון להקנות הקנה ורק מה שהתכוון להקדיש הקדיש.
הטעם בזה, שבדינים התלויים בכוונה יש שני אופנים של אומדן דעת. האחד הוא אומדן על מחשבת ליבו, והשני אומדן בכוונת הלשון שאמר. הדין הוא שדברים שבלב אינם דברים, ואינם מעלים ואינם מורידים גם בדיני הקנאות והתחייבויות שתלויים בכוונתו וגמירות דעתו. אלא כוונתו וגמירות דעתו נדונים רק לפי הלשון שאמר. שאם אדם אמר לחבירו משוך בהמתי וזכה בה והלה משך, גם אם נאמין לו שבליבו לא התכוון להקנות אין בכך כלום, שדברים שבלב אינם דברים, וכיוון שאמר שכוונתו להקנות דין כוונתו נקבע לפי דיבורו ולא לפי דברים שבליבו.
אם אמר כל נכסי הקדש, אם נאמר שפירוש הלשון כולל גם כסות אשתו ובניו וגם תפילין שלו, אז וודאי הם יהיו הקדש אע"פ שכוונת ליבו שלא להקדיש אותם, כיוון שדברים שבלב אינם דברים.
אמנם יש אומדן דעת על כוונת הלב שאינו מיוחד לו אלא הם דברים שבליבו ובלב כל אדם, כלומר שכל אדם בעולם תהיה כוונתו כך במצב כזה וכשאומר לשון כזו. באופן כזה האומדן נכנס להיות פירוש הלשון שאמר. שהרי שימוש הלשון הוא כפי המשמעות שנותנים בני אדם למילים שאומרים. ואם כל בני אדם כשאומרים כל נכסי הקדש כוונתם שאין בכלל זה כסות אשתו ובניו ותפילין, נעשה כאילו זה פירוש הלשון עצמה ולא יקדשו כסות אשתו ובניו.
וכמו למשל שאדם אומר לחבירו תן לי לעבוד בשדה שלך ואעבוד בה כל השנה. ואם יתבע אותו לעבוד ללא הפסק כלל ולא לישון ולא לאכול כל השנה כיוון שאמר "כל השנה", וודאי לא נאמר שהאומדנא שהתכוון שיוכל לישון ולאכול היא דברים שבלב. כיוון שכשכל בני האדם אומרים 'אעבוד כל השנה' הם מתכוונים מלבד זמן אכילה ושינה וכיו"ב, וכל אדם מבין כך את הדיבור הזה, ממילא שימוש הלשון ופירושה נקבע לפי איך בני אדם משתמשים בה, וכוונת הלשון עצמה מלבד זמן אכילה ושינה, ונדון כאילו אמר בפירוש מלבד זמן אכילה ושינה.
אבל אם אמר שבליבו הייתה כוונה מלבד חודש אייר שאז לא יעבוד, כיוון שאין זה בליבו ובלב כל אדם, אלא בליבו בלבד, אין זה חלק משימוש הלשון ופירושה. וממילא אלה דברים שבלב ואינם דברים. ואף אם באמת התכוון בליבו שאינו מתחייב לעבוד באייר, מכיוון שאמר שיעבוד כל השנה ובכלל זה אייר חייב לעבוד באייר, ואע"פ שהתחייבות תלויה בגמירות דעת וכוונה וכמו הקנאה והקדש, הדין מה התכוון וגמר בדעתו נקבע לפי דיבורו ולא לפי מחשבת ליבו.
ובזה מחלוקת ר' אבא ור' זירא, ששניהם מסכימים שבליבו היה חוץ מכסות אשתו ובניו ותפילין. רק ר' אבא סובר שזה דברים שבליבו ובלב כל אדם וזה נכנס להיות פירוש הלשון עצמה שכך הוא שימושה וזה נדון כאילו אמר בפירוש חוץ מכסות אשתו ובניו ותפילין. ור' זירא מוכיח מהמשנה שאם הקדיש כל נכסיו תפילין נעשו הקדש וצריכים פדיון, ומוכח מזה שמשמעות הלשון עצמה כולל תפילין וכסות אשתו ובניו, ומה שבליבו התכוון שלא להקדיש אותם זה לא בכלל פירוש הלשון שאמר וממילא כוונה זו היא דברים שבלב ואינם דברים)
.
.

אמר ליה אביי אין [כן]. דעתו של אדם על תפילין, המקדיש נכסיו סבר מצוה קא עבידנא [ודאי דעתו של אדם על תפילין להקדישן דסבר האי נמי [זה גם] מצוה קעבידנא [אני עושה] דיהיבנא [שאני נותן] להקדש. רש"י]. ואין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו משום איבה. [אביי סובר שהכוונה חוץ מכסות אשתו ובניו היא בליבו ובלב כל אדם  והיא בכלל משמעות הלשון ואינם מוקדשים כלל, וכן צבע שצבען לשמן, ואין להוכיח מזה כמו שהוכיח רבי אבהו שהוא משום בעלות אשתו ובניו עליהם ומשום ששליח קונה עבור המשלח. ומתפילין אין קושיא כיוון שתפילין אינם כמו כסות אשתו ובניו אלא הרבה בני אדם מתכוונים להקדיש את התפילין שסוברים שהם עושים מצווה בהם כשמקדישים אותם ורק לגבי תפילין אין אלה דברים שבליבו ובלב כל אדם]

מתקיף לה רב אושעיא, והלא חייבי ערכין שנו כאן, ותנן [ערכין כ"א א']: "חייבי ערכין ממשכנין אותן", וכי דעתו של אדם על עצמו למשכנו? [והלא חייבי ערכין שנו כאן – דקתני [במשנה שהביא רבי אבהו] "המעריך את עצמו". ממשכנין – בעל כרחו, אלמא לאו משום דעתו הוא. רש"י.
הקדש תלוי בדעתו וכוונתו, שהוא כמו הקנאת החפץ להקדש ומה שהקנה הקנה. אבל ערכין הוא נדר שנודר סך ממון קצוב ואם נודר את ערכו וערכו הוא מאה זוז הרי זה כנדר סך קצוב של שווי מאה זוז ואין זו הקדשה של חפצים מסויימים. וכעת ממשכן אותו הגזבר על חוב מאה זוז שיש לו לבדק הבית, וכל מה שיש לו יכול לגבות ממנו הגזבר בחוב הזה, ואין זה תלוי בדעתו איזה חפץ ייקח ממנו הגזבר אלא כל מה שהוא בעלים עליו יכול הגזבר לקחת. וממה שאין הגזבר ממשכן בגדים שצבע לשם אשתו ובניו מוכח שאין לו בעלות ממונית עליהם, שאף שהוא קנה את השבח מהצבע מועילה שליחותו שיחול הקניין לאשתו ובניו ואתי שפיר הוכחת רבי אבהו מהמשנה]

אלא אמר רבי אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא. [אין להוכיח מהמשנה בערכין שמועילה שליחות הבעל לקנות לאשתו את השבח בבגד והבגד נעשה שייך לאשתו ולכן הגזבר לא ממשכן אותו. אלא יש לומר כרב שמואל בר ססרטי שכל שאין המוכר יודע לא מועילה שליחות השליח להקנות למשלח, ובאמת הכסות נעשה קנוי לבעל ולא לאשה. והטעם שאין הגזבר ממשכן את הכסות הוא משום שבידוע שרגע לפני שאדם מקדיש או נודר את ערכו הוא מקנה לאשתו ולבניו את כסותם כדי להבריח אותם מגביית הגזבר]
.
.
(ברשב"א שאל איך מועילה הקנאה זו, שאדם לא יכול להקנות ממונו לראובן על ידי גמירות דעת לחוד בלי שראובן יעשה מעשה קניין לזכות. וכאן לא מדובר שקרא להם ואמר להם להגביה את כסותם אלא רגע לפני שאמר את ההקדש או הנדר גמר בדעתו להקנות לאשתו ובניו את כסותם.
וכתב "ויש לומר דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר דעתו בהקנאה וזכייה לקנות ואפילו להפקיע מיד הקדש דאורייתא. ודכוותה איכא [ושכמותה יש] בריש פרק השוכר את הפועל במסכת עבודה זרה גבי החנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוקפיה מקני ליה דינר בכיסיה. כן נראה לי [ועיין שם תירוץ נוסף]".
היכן שיש סיבה לומר שגמר דעתו להקנות מלבד עצם מה שאמר שהוא גומר דעתו להקנות, מצאנו כמה מקומות שמועילה גמירות הדעת לפעול קניין אף שלא עשה מעשה קניין. ביאור עניין זה הוא סוגייא ארוכה ואין כאן מקומה. מכל מקום ארשום כאן מקצת מראי מקומות השייכים לזה, ואי"ה במקומו אאריך בזה.
תוספות כתובות ק"ב א' דיבור המתחיל "אליבא" [וברמב"ם הלכות מכירה ז' ט' כתב שמתנה מועטת אינה נקנית בגמירות דעת. ועיין רמב"ם מכירה י"א ט"ו לגבי התחייבות שלכאורה מועיל בלי קניין ובאבן האזל שם כתב בדעתו ששעבוד נקנה בשטר לפי דברי הרא"ש בכתובות ק"ב ב' (רא"ש כתובות פרק י"ב אות ב' עיין שם). האבן האזל אינו תחת ידי וכתבתי לפי הנדמה מהזכרון], ובבא בתרא פ"ח א' דיבור המתחיל "בירא" וברשב"ם שם ועיין רמב"ם הלכות מעשר ה' א' שחולק, בתוספות בכורות י"ח ב' דיבור המתחיל "אקנויי" [כמדומני שברש"ש שם ציין מראי מקומות לעניין זה ואינו תחת ידי], תוספות בבא מציעא נ"ח א' דיבור המתחיל "אמר", גיטין י"ג ב' אמר רב אשי בההיא הנאה כו', וכעין זה בבבא בתרא ק"ו ב' ורשב"ם שם, וכן שם קע"ג ב'. ועיין בית יוסף ושולחן ערוך ומפרשים בחושן משפט סימן מ'. ועיין שולחן ערוך חושן משפט סימן קע"ו סעיף ג' בביאור הגר"א שם אות ט"ז ובנתיבות סעיף קטן ג' [ועיין שם בשולחן ערוך סעיף א']. ועיין גם חושן משפט סימן קע"ג סעיף ב' ובדברי הרא"ש שהביא שם וברמב"ם פרק ב' מהלכות שכנים הלכה י"א ובראב"ד שם ובחידושי הגר"ח על הרמב"ם שם.
בחזון איש חושן משפט סימן כ"ב דיבור המתחיל "כלל גדול", כתב: "כלל גדול בקניינים, שעיקר הקניין הוא שיגמור בליבו להקנות הדבר לחבירו, וחבירו יסמוך דעתו עליו. לצורך ההקנאה ישנם דברים שידוע לחז"ל שמספיק דיבור, ויש שגמירות הדעת היא רק ע"י הקניינים המפורשים בתורה או בחז"ל". אמנם ברמב"ם הלכות זכייה ומתנה פרק ג' הלכה ב' מבואר שמעשה הקניין הוא סיבה עצמית הנצרכת לפעול את ההקנאה מלבד גמירות הדעת ולא רק בא לחזק או לפעול או לגלות את גמירות הדעת ודלא כהחזון אי"ש, עיין שם היטב. זכור לי שבחידושי הגרנ"ט [הגאון רבי נפתלי טראפ] בעניין זה הביא מלבד דברי הרמב"ם האלה גם דיוק מרש"י המוכיח שסובר כמו הרמב"ם שמעשה הקניין הוא סיבה עצמית לקניין ודלא כהחזון אי"ש. ואין חידושי הגרנ"ט תחת ידי ואיני זוכר היכן דברי רש"י שהביא. וייתכן שיש בזה מחלוקת ראשונים אם כדעת החזון אי"ש או הגרנ"ט.
ועיין עוד ירושלמי קידושין פרק א' הלכה ה': "בראשונה היו קונים בשליפת המנעל, הדא הוא דכתיב: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו ונתן לרעהו וכו'", וכו', חזרו להיות קונים בקצצה וכו', חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה" [ועיין גם מדרש רבה רות ז' י"א על הפסוק וזאת לפנים בישראל]. ועיין עוד ברמב"ם פרק א' מהלכות מכירה הלכות א' ב'. ויש לעיין אם מה שמועיל הקדש באמירה שייך לזה.

כל זה הוא נדון לגבי מעשה הקניין האם הוא סיבה עצמית לקניין [ואם כן צריך ביאור מהמקומות שמשמע שמועילה גמירות דעת לחוד], או שהוא גילוי וחיזוק לגמירות הדעת.
יש חקירה אחרת שנאמרת בישיבות באופנים שונים האם כשעושים מעשה קניין גמירות הדעת שפועלת את הקניין היא זו של הקונה והמקנה צריך רק שיתרצה, או להיפך שגמירות דעת המקנה היא שפועלת את חלות הקניין והקונה רק צריך שיתרצה.
ולעניות דעתי פשוט שאין בזה מקום לחקור כיוון ששני הצדדים נכונים. וכמו שמקנה חפץ לקטן שיש הרבה שיטות שמועילה הקנאת המקנה וגמירות דעת המקנה היא שפועלת, והקטן אע"פ שאין לו גמירות דעת די בכך שמתרצה [עיין מגיד משנה פרק כ"ט מהלכות מכירה הלכה א']. ויש אופנים שדעת הקונה פועלת את הקניין וכמו שקונה מהפקר או מרשות חבירו כשהלה אינו מקפיד)
.
.
תנו רבנן: "הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור. ואם אמר לו 'על מנת' כופין אותו למכור".
מאי קאמר?
אמר רב ששת הכי קאמר [כך אמר]: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא [שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא [ראש הגולה] אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא. רש"י] אין כופין אותו ריש גלותא למכור [אין כופין [את] ריש גלותא לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח. רש"י.
הלוקח קנה לעצמו את השדה, אבל שטר הקניין שבידו רשום של שם ריש גלותא, ואם ייצאו עליו עוררין לא יוכל לסלקם עם שטר זה, וכן אם ירצו יורשי ריש גלותא לקחת את השדה ממנו לא יוכל לעמוד עמם בדין. ואעפ"כ לא כופים את ריש גלותא לכתוב שטר נוסף שהוא מקנה את השדה ללוקח]. ואם אמר 'על מנת' כופין את ריש גלותא למכור. [ואם אומר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר כופין ריש גלותא למכור. רש"י]

אמר מר: הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין אותו [את] ריש גלותא למכור [לכתוב לו שטר אחר כאילו ריש גלותא מוכר לו את השדה], מכלל דמקנא קניא ליה [יש להסיק שקנה אותו. הלוקח. שרק ראייה על קניינו חסר לו כיוון שהשטר לא על שמו, אבל חלות הקניין חלה שהשדה שייך ללוקח].
לימא פליגא דבני מערבא [לומר שחולק על בני מערבא. לעיל בעמוד זה] דאמרי: "וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית"?
אי [אם] משום הא לא קשיא, כגון דאודעיה [שהודיעו] לבעל שדה ואודעינהו לסהדי [והודיעם לעדים].

אלא אימא [אמור] סיפא: 'על מנת' כופין אותו [את] ריש גלותא למכור, אמאי [למה], ולימא [ולומר] ריש גלותא לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא [לא כבודכם רוצה אני ולא זילזולכם רוצה אני. רש"י: לא יקרייכו – שעשיתם אותי ראש להטיל אימה. ולא זילותייכו – שאתם באים לעשות אותי למוכר שדות. עד כאן.
קשה על פירוש רב ששת בברייתא, שאם הקונה אמר למוכר שהוא קונה באופן שהשטר יהיה על שם ריש גלותא, אבל אומר למוכר שזה על מנת שריש גלותא יכתוב אחר כך שטר שריש גלותא מוכר את השדה ללוקח זה [כדי שתהיה ראייה ביד הלוקח שהשדה שלו] התנאי שעשה הלוקח עם המוכר לא מחייב את ריש גלותא, ועדיין יכול ריש גלותא לומר שאין לו שייכות לעסק זה כלל ואינו רוצה לכתוב לו שטר. ולא מסתבר שיתקנו חכמים לכוף את ריש גלותא לכתוב שטר כדי למנוע מכשול שלא יוכלו לגזול את השדה ממי שקנה אותה, שהרי הוא הפסיד לעצמו במה שביקש ששטר הקניין לא יהיה על שמו. וקשה למה נאמר בברייתא לפירוש רב ששת שכופים את ריש גלותא לכתוב שטר מכירה כאילו הוא מוכר את השדה ללוקח]
.
.
(המוכר סבר שהוא מוכר את השדה לריש גלותא, ושהלוקח קונה בשליחותו של ריש גלותא.
ואומרת הגמרא על זה שלפי בני מערבא לא יחול קניין בשדה כלל, כיוון שהמוכר עשה את ההקנאה לריש גלותא, והלוקח לא התכוון לקנות עבור ריש גלותא אלא עבור עצמו. ומתרצת שמדובר שהודיע למוכר ולעדים שהוא קונה עבור עצמו.
וזהו כפירוש רש"י לעיל, שבני מערבא לא הקשו על רבי אלעזר כיוון שלרבי אלעזר השליח עושה בשליחותו של נותן העסקא ואז מועילה הקנאת החיטים לשליח שיקנה המשלח אע"פ שמוכר החיטין לא יודע שהוא מקנה למשלח וסבור שהוא מקנה לשליח, מכל מקום מועיל דין שליחות לעשות שיד השליח כיד המשלח. והקשו בני מערבא דווקא לרבי יוחנן שמקבל העסקא אינו שלוחו של הנותן כיוון שעבר על דבריו, וללא דין שליחות אם המוכר מתכוון להקנות חיטים למקבל העסקא והמקבל לא מתכוון לקנות לעצמו אלא לנותן על זה הקשו בני מערבא שלא יחול הקניין וזה דומה לכאן.
אבל לפירוש הרא"ש כמו שנתבאר לעיל בני מערבא אמרו דין בדיני שליחות שאע"פ שהמקבל יש לו דין שליח של הנותן אם המוכר אינו יודע מזה לא יועיל הקניין. ואם כן כאן אפילו מי שחולק על בני מערבא וסובר שמועילה שליחות לקנות למשלח אע"פ שהמוכר אינו יודע שהשליח קונה עבור המשלח, עדיין לא יחול כאן הקניין כיוון שכאן אין דין שליחות כלל והמוכר סובר שהוא מקנה לאחד והקונה קונה עבור אחר. והגמרא היתה צריכה להקשות סתם כיצד יועיל שהמוכר מקנה לאחר והקונה יכול לזכות לעצמו, ולא לתלות את הקושיא בבני מערבא)