בבא קמא – דף ק"ג עמוד ב'

גמ' נשבע לו [שאין הגזילה אצלו והודה שנשבע לשקר] אין [הן], לא נשבע לו לא. [לא נשבע – לא בעי להוליך אחריו עד דמטי לידיה [שבא לידו]. רש"י. כשנשבע חל עליו דין שבועת הפקדון שצריך כפרה לשלם חומש ולהביא אשם, ובכלל דין הכפרה שצריך לתת לו בעצמו ולהוליכו אחריו אפילו עד מדי, שמה שנאמר "לאשר הוא לו יתננו" הוא מחיובי הכפרה כמו חומש ואשם. אבל אם לא נשבע לא חל עליו חיוב כפרה אלא רק דין גזלן שחייב להשיב את הגזילה. ומדין השבת גזילה חייב לשלם רק כשהנגזל בא ותובע אבל לא להוליכו אחריו עד מדי, וכמו שאינו חייב חומש ואשם]
מני [מי היא], לא רבי טרפון ולא רבי עקיבא?
דתנן [יבמות קי"ח ב']: "גזל אחד מחמשה ואינו יודע מאיזה מהן, וכל אחד אומר אותי גזל, מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי רבי טרפון.
רבי עקיבא אומר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד". [עד שישלם לכל אחד – דהשבה לידיה בעינן, ולא סגי [די] במניח לפניו לומר מי שהוא שלו יטלנה. רש"י]
מני [כעת מעמיד את המשנה ביבמות כפשוטה שמדברת בין בנשבע בין בלא נשבע, ושואל כדעת מי היא], אי [אם] רבי טרפון אע"ג דאישתבע [שנשבע] אמר מניח גזילה ביניהם ומסתלק [מניח גזילה – ולא בעי לאמטויי לידיה [להביאו לידו] וסגי [ודי] במניח לפניו שהרי הבעלים שם הוא. רש"י. אע"פ שהבעלים שם הוא אם צריך להוליכו אחריו אפילו למדי צריך גם לשלם לכל אחד ואחד כדי לקיים "לאשר הוא לו יתננו"]. אי [אם] רבי עקיבא אע"ג דלא אישתבע אמר עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד [ואם צריך לשלם לכל אחד ואחד אפילו לא נשבע צריך גם להוליכו אחריו אפילו למדי, ולמה נאמר במשנתנו שרק אם נשבע צריך להוליכו אפילו למדי]?
לעולם [משנתנו] רבי עקיבא היא, וכי קאמר רבי עקיבא "עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד" היכא דאישתבע הוא דקאמר [היכן שנשבע הוא שאמר. וכמו משנתנו שמוליכו אחריו למדי הוא דווקא בנשבע]. מאי טעמא, דאמר קרא: (ויקרא ה, כד) "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו". [לעולם רבי עקיבא – כרבי עקיבא מעיקרא מהדרינן לאוקמי [מתחילה מחזרים אנו להעמיד], משום דכולהו תנאי סתימתאה [כל המשניות הסתומות, ללא שם אומרן] אליבא דרבי עקיבא סתם כדאמר באלו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ו א'). רש"י. מתרץ למה לא רצתה הגמרא להעמיד שמשנתינו כרבי טרפון ובנשבע, ומה שאמר ביבמות שמניח גזילה ביניהם הוא דווקא בלא נשבע]
ורבי טרפון אע"ג דאישתבע עבוד [עשו] רבנן תקנתא, דתניא: "ר' אלעזר ברבי צדוק אומר תקנה גדולה התקינו שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן משלם קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו". [ולכן גם במשנה ביבמות אפילו שנשבע תיקנו שאינו צריך לשלם לכל אחד ואחד שזהו הוצאה יתירה על הקרן. ומשנתינו שיולכנו אחריו אפילו למדי היא דווקא כשהוצאות הדרך אינן יותר מהקרן [שיטה מקובצת ק"ד א' בשם רמ"ה. ועיין עוד בתוספות]. רש"י: עבוד רבנן תקנתא – תקנת השבים. והכא דמספקא ליה תסגי להו [יהיה די להם] במניח, כדתניא עבוד תקנות גבי גוזל ונשבע והודה ואין הנגזל כאן דאע"פ דכתיב "לאשר הוא לו" תקון רבנן דנתביה [שישיבנו] לשליח בית דין ויהא תחת ידם עד שיבא נגזל ויטלנו]
ורבי עקיבא כי עבוד רבנן תקנתא היכא [היכן] דידע למאן גזליה [שידע את מי גזל] דקא מהדר ליה ממונא למריה [שמחזיר את הממון לבעליו. רש"י: לאחר זמן יחזירנו בית דין], אבל גזל אחד מחמשה דלא ידע למאן גזליה דלא הדר ממונא למריה, לא עבוד רבנן תקנתא.
.
[בגזל אחד מחמישה בני אדם ולא ידוע ממי, אם לא נשבע וחיובו רק מדין השבת גזילה, הדין בזה שממון המוטל בספק המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא מוציאים ממון מהנתבע מספק. לכן בוודאי מעיקר הדין ללא תקנה אינו חייב לשלם לכל אחד ואחד. ומי שסובר שמשלם לכל אחד ואחד אע"פ שלא נשבע הוא קנס מתקנת חכמים ולא עיקר הדין.
בכל ממון המוטל בספק שנשאר בידי הנתבע, אין הנתבע עובר עליו משום ספק גזל, כיוון שכך הוא מדיני ממונות לדון ממון המוטל בספק שהוא שייך לנתבע, ואיסור גזל הוא לעשות כדיני ממונות וכל שעשה כדיני ממונות בוודאי לא עובר על גזל ויכול להשתמש בממון המוטל בספק כמו בממון שלו לגמרי.
אמנם כאן אין זה כמו כל ממון המוטל בספק, שממון המוטל בספק שמעמידים בידי הנתבע זהו במקום שיש ספק אם הוא של הנתבע או של התובע. אבל כאן הספק הוא רק לגבי התובע האם הוא זה שהממון שלו או שהממון של תובע אחר. אבל לגבי הנתבע אין ספק שהממון אינו שלו. וכיוון שאצל הנתבע יש ממון שבוודאי אינו שלו הוא עובר עליו בגזל וחייב לשלם אותו. לכן הדין הוא שיניח הנתבע את הממון לפניהם ולא יזכה בו לעצמו, והם ידונו ביניהם של מי הוא. ועיין מה שכתבתי עוד בזה בבבא מציעא כ"ה ב'.
ובאמת אינו יכול ממש להניח לפניהם ולהסתלק, שיש עליו חיוב השבה לנגזל, ואם הוא מניח לפניהם יכול כל אחד מהתובעים לקחת ואם הוא אינו התובע האמיתי נמצא שהגזלן הפסיד ממונו של הנגזל בכך שהפקירו לידי גזלן אחר [אותו תובע שתובע בשקר]. לכן מבאר בבבא מציעא ל"ז ב' ש"מסתלק" אין הכוונה מסתלק ממש אלא מסתלק מן הדין, שהוא מניח את הממון בבית דין לפניהם ואומר בררו של מי הוא, ואם לא מבררים מיד הוא שומר על הגזילה אצלו עבור הנגזל וכל זמן שלא ביררו ביניהם הוא שומר אצלו עד שיבוא אליהו.
אם נשבע בוודאי לכל הדעות מעיקר הדין חייב לשלם לכל אחד ואחד, כיוון שיש חיוב כפרה "לאשר הוא לו יתננו", וכמו שמדין כפרה חייב להוליכו אחריו אפילו למדי ולתת לנגזל עצמו ואפילו יוציא הוצאות הרבה יותר משווי הגזילה, כך חייב להוציא חמש פעמים את הקרן ולתת לכל אחד ואחד כדי לקיים "לאשר הוא לו יתננו". ומי שסובר אפילו בנשבע שמניח לפניהם ומסתלק זהו מתקנת חכמים שעשו תקנת השבים להקל על הגזלן]
.
מתיב רב הונא בר יהודה: "אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא על שלקח [מ]אחד מחמשה [שקנה חפץ מאחד מהם וחייב לו דמיו], ואינו יודע מאיזה מהן לקח, שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק [לא נחלקו על שלקח – דכיון דליכא [שאין] איסורא סגי ליה בהכי [די לו בכך], דלא כתיב לאשר הוא לו אלא במקום שחטא דבעי כפרה. רש"י]. על מה נחלקו שגזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן גזל, שרבי טרפון אומר מניח דמי גזילה ביניהם ומסתלק, ורבי עקיבא אומר אין לו תקנה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד".
ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] דאישתבע [כמו שהעמדנו את המשנה ביבמות דווקא בנשבע כדי להעמיד את משנתנו כרבי עקיבא] מה לי לקח מה לי גזל? [מה לי לוקח כו' – הרי נשבע לשקר ואשבועת שקר כתיב "לאשר הוא לו", בין אגזל בין אתשומת יד [הלואה] דבהיתר אתא [בא] לידיה [שחייב כפרה על שבועת השקר ומה שכבש בידו ממון חבירו ולא דווקא על מעשה גזילה באיסור]. רש"י]

ועוד מתיב רבא: "מעשה בחסיד אחד שלקח [קנה חפץ] משני בני אדם ולא היה יודע מאיזה מהן לקח [לשלם לו דמי החפץ], ובא לפני רבי טרפון אמר לו הנח דמי מקחך ביניהם והסתלק.
בא לפני רבי עקיבא אמר לו אין לך תקנה עד שתשלם לכל אחד ואחד".
ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] דמישתבע [שרבי עקיבא אמר ביבמות שדווקא בנשבע לשקר חייב לשלם לכל אחד ואחד, אבל בלא נשבע מודה שמניח ומסתלק], חסיד מי [האם] מישתבע בשיקרא?
וכי תימא [תאמר] דמישתבע והדר הוי חסיד [נשבע לשקר ואחר כך חזר בתשובה ונעשה חסיד], והא כל היכא [היכן] דאמרינן 'מעשה בחסיד אחד' או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי, ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה ברבי אילעאי חסידים דמעיקרא הוו [מתחילה היו. ובוודאי מימיהם לא נשבעו לשקר. רש"י: תנא – דחסיד אחד פליג [חולק] אדר' שמעון בן אלעזר. עד כאן רש"י. שרבי שמעון בן אלעזר סובר שאם לא נשבע במקח לא נחלקו אלא רק בגזל שרבי עקיבא קונס אע"פ שלא נשבע כיוון שעשה איסור, ותנא דחסיד אחד סובר שאפילו במקח ולא עשה איסור וגם לא נשבע סובר רבי עקיבא שתקנו לחייבו לשלם לכל אחד ואחד. ומכל מקום אע"פ שחולקים משניהם מוכח שרבי עקיבא לא אמר שמשלם לכל אחד ואחד דווקא בנשבע כמו שרצינו להעמיד את המשנה כמותו, אלא אפילו בלא נשבע אמר, לרבי שמעון בן אלעזר דווקא בגזל ולתנא דחסיד אחד אפילו במקח].

אלא לעולם רבי טרפון היא [רבי טרפון היא – מתניתין דקתני נשבע, דאי [שאם] רבי עקיבא אפילו לא נשבע נמי [גם]. רש"י], ומודה רבי טרפון היכא [היכן] דאישתבע [רבי עקיבא אמר ביבמות שמשלם לכל אחד ואחד אפילו בלא נשבע כמו שהוכיחו רב הונא בר יהודה ורבא. ואם כן גם בלא נשבע אם גזל צריך להוליכו אחריו למדי משום קנס, ומשנתינו אמרה דווקא כשנשבע צריך להוליכו והיא אינה כרבי עקיבא אלא כרבי טרפון, שרק בלא נשבע חולק על רבי עקיבא ואומר שמניח לפניהם ומסתלק, אבל בנשבע מודה שמשלם לכל אחד ואחד וכן שמוליכו אחריו למדי]. מאי טעמא דאמר קרא "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו".
ורבי עקיבא אע"ג דלא מישתבע קניס.

ורבי טרפון [ורבי טרפון מכדי כו' – אמתניתין פריך דאמר נשבע אין [הן], לא נשבע לא, ואוקימנא כרבי טרפון. רש"י] מכדי היכא דמישתבע לא סגיא דלא הודה [מכיוון שהיכן שנשבע לא די שלא הודה. רש"י: לא סגיא דלא הודה – דכפרה והשבון דקרא אהודה כתיב [על הודה כתוב] דכתיב בגזל הגר והתודו את חטאתם וגו'. עד כאן רש"י.
אם נשבע שאין הממון אצלו ובאו עדים שהוא אצלו ומכח העדים נודע שנשבע לשקר, באופן כזה לא נאמר בו חיוב כפרה לשלם חומש ולהביא אשם ולהתחייב "לאשר הוא לו יתננו" לשלם לכל אחד ואחד ולהוליכו אחריו למדי, אלא דינו כמו כל גזלן שחייב רק להשיב את הגזילה. ומאחר שהעמדנו את המשנה כרבי טרפון שאין קנס להוליכו אחריו למדי, אלא רק משום שנשבע התחייב מהתורה "לאשר הוא לו יתננו" ומשום כך חייב להוליכו למדי, אם כן משנתנו מדברת דווקא בהודה שנשבע לשקר ולא שבאו עדים ששיקר], מאי איריא [מה דווקא] "ונשבע" אפילו בלא שבועה נמי [גם], דתניא: "מודה רבי טרפון באומר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם נותן לזה מנה ולזה מנה, שכבר הודה מפי עצמו"? [שכבר הודה מפי עצמו – ובא לצאת ידי שמים. ואע"ג דבי דינא [שבית דין] לא מצו מחייבי ליה [לא יכולים לחייב אותו. לשלם לכל אחד ואחד שזה דווקא אם נשבע] אלא מניח לפניהם [מעיקר הדין], מיהו [על כל פנים] ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם, דהא לאו לבעלים אהדריה [החזירו] כו'. רש"י.
כיוון שמודה בהכרח הוא רוצה לצאת ידי שמיים שלא יהיה עליו עונש משמים, שאם לא כן למה לו להודות. אם יש ספק אם הממון של התובע או של הנתבע ומספק אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ומעמידים הממון אצל המוחזק בו, באופן כזה אין חיוב לשלם מספק כדי לצאת ידי שמיים. אבל כאן הרי אצלו יש בוודאי ממון שאינו שלו שחייב להשיבו גם כשלא נשבע וחל עליו רק דין השבת גזילה. וכל זמן שלא בוודאי השיבו לבעלים לא תיקן את הגזלה על ידי השבה. לכן אע"פ שאי אפשר מעיקר הדין לחייב אותו לשלם לכל אחד ואחד, שהרי בוודאי משלם יותר ממה שגזל והתובע יש בו ספק אם הממון שלו או של תובע אחר ואי אפשר להוציא ממון מספק, מכל מקום כדי לצאת ידי שמיים לא תיקן את איסור הגזילה עד שישלם לכל אחד ואחד כיוון שמצידו אין ספק שיש בידו גזל וחייב בהשבתו. וכמו כן לצאת ידי שמיים צריך להוליכו אחריו למדי גם אם לא נשבע. וכיוון שמשנתנו מדברת בהכרח במודה ורוצה לצאת ידי שמיים אם כן גם אם לא נשבע צריך להוליכו אחריו למדי כדי לצאת ידי שמיים]

אלא אמר רבא שאני מתניתין דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה [ידע את מי גזל והודה לו] כיון דאפשר לאהדורי ממונא למריה [להחזיר ממון לבעליו] הוה ליה כמאן דאמר ליה יהיו לי בידך [ויוצא ידי שמיים ידי חיוב השבת הגזילה אע"פ שלא הוליכו אחריו למדי כיוון שהודה לו ושומר עבורו את הגזילה כפקדון עד שישוב ויטלנו], הלכך נשבע אע"ג דקאמר ליה יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה [אם נשבע חייב לא רק בהשבת גזילה אלא גם בחיוב כפרה] לא סגי [לא די] עד דמטי לידיה [שבא לידו. ומשום חיוב כפרה חייב להוליכו אחריו אפילו למדי], הא לא אישתבע הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה. [הוא אצלו פקדון עד שבא ונוטל אותו.
רש"י: אלא אמר רבא – מתניתין דברי הכל היא, ולא דמיא לאין יודע [ממי גזל] דהתם [ששם] בין נשבע בין לא נשבע הוא דפליגי רבי טרפון ורבי עקיבא לענין דינא, דרבי טרפון לא מחייב להחזיר ליד הנגזל ורבי עקיבא מחייב אע"ג דלא נשבע. והאי דפרכת לעיל ואי [ואם] רבי עקיבא אע"ג דלא אשתבע לאו פירכא היא דהתם [ששם. במשנה ביבמות שאינו יודע ממי גזל] דין הוא דאע"ג דלא משתבע דיחזיר לכל אחד שהרי אין יודע למי גזל ולא נפיק [יוצא] ידי שמים כלל, אבל הכא [כאן] במתניתין דידע למאן גזל ומודי ליה, משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גביה [הוא אצלו] כפקדון [ויוצא ידי שמיים חיוב השבת גזילה], הלכך נשבע תחילה קודם הודאה אע"ג כו']