Archive for the ‘קד א’ Category

בבא קמא – דף ק"ד עמוד א'

12/12/2010

"לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו".


איתמר [נאמר], שליח שעשאו בעדים, רב חסדא אמר הוי שליח [שליח שעשאו בעדים – ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו ונתנם לו. הוי שליח – ואם נאנסו בדרך פטור בעל הבית שנתנם לו. רש"י], רבה אמר לא הוי שליח.

רב חסדא אמר הוי שליח, להכי [לכך] טרחי ואוקמיה [והעמידו] בעדים דליקו ברשותיה [שיעמוד ברשותו. שיעמוד הממון ברשותו של המשלח לעניין שאם נאנס הממון בדרך הוא הפסד של המשלח].

רבה אמר לא הוי שליח, הכי קאמר [כך אמר] איניש מהימנא הוא [אדם נאמן הוא] אי [אם] סמכת סמוך, אי בעית לשדוריה בידיה שדר בידיה [אם רצונך לשלוח בידו שלח בידו].

.

[שלוחו של אדם כמותו והוא יד ארוכה שלו, ולכל הדעות מצד הדין יכול מקבל הממון לקבלו על ידי שליח באופן שיד השליח היא כיד המשלח ומיד כשבא לידו של השליח נעשה הממון באחריות המשלח ואם אבד אבד למשלח. ולכל הדעות מצד דיני שליחות יכול למנות שליח באופן כזה גם בלא עדים ודי בהסכמה בלבד של המשלח והשליח.

כאן המחלוקת אינה מצד דיני שליחות, אלא מצד אמדן הדעת, כשאמר בעל הממון לשליח לקבל את הממון ממי שהוא אצלו האם התכוון לעשותו שליח לקבלת הממון שיהיה נדון שהבעלים כבר קיבל את הממון משעה שבא ליד שליח כיוון שיד השליח כיד המשלח, או שאמדן דעתו של המשלח שלא עשאו שליח על זה, אלא אמר לו להביא את המעות מתוך כוונה שיהיה רק כפועל לעשות את פעולת הבאת הממון אליו בלא שעשאו שליח להיות מקבל במקומו את הממון.

ובזה אם שלחו סתם הכל מודים שלא התכוון לעשותו שליח להחשיב שקבלתו היא קבלת הבעלים. ואם עשאו שליח בעדים חולקים, כיוון שמדיני שליחות אין צורך למנות שליח בעדים יש שאלה מה הסיבה שהמשלח עשה את השליח בעדים, ורב חסדא סובר שהעמדת העדים נעשתה כדי לגלות דעתו שכוונתו לעשותו שליח לקבל במקומו, ורבא חולק על זה וסובר שאע"פ שלא היה צריך להעמיד עדים עדיין אין זה מכריח לומר שיש גילוי דעת שעושהו שליח לקבל במקומו, שייתכן שהעמיד את העדים כדי שייוודע לנותן שלדעתו הוא אדם נאמן, אבל עדיין אינו מקבל אחריות המעות שנמסרות בידו.

 

מה שנאמר במשנה "לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו", אם נתן, אחר שהגיע הממון ליד נגזל ודאי יצא הגזלן ידי חובת "לאשר הוא לו יתננו", והנדון הוא רק לגבי הזמן שעדיין לא הגיע הממון ליד הנגזל. והנדון הוא לגבי שני עניינים, האחד אם נשבע וכפר והודה ונתחייב משום כפרה לתת ליד הנגזל עצמו מהפסוק "לאשר הוא לו יתננו" האם קיים את הפסוק כשעדיין הממון ביד השליח, והעניין השני היא גם אם לא נשבע ואינו מחוייב לתת לידו משום כפרה, אם הממון אבד בדרך האם אחריות האבדן היא על מי שמסר לשליח או על מי שהשליח קיבל עבורו.

אם הנגזל עשה שליח לקבל שיהא כמו יד ארוכה שלו, ואמר לגזלן תן את הממון לו, פשוט שהגזלן יצא ידי חובת כפרה מייד כשנתן לשליח וכן שאם אבדו אבדו לנגזל, שזה פשוט שאדם יכול לעשות שליח קבלה שיהא נחשב שקבלת השליח היא קבלה שלו. והנדון הוא רק אם לא אמר המקבל לנותן המעות תן לשליח מה אמדן הדעת כשעשה המקבל את השליח האם התכוון שתהא יד השליח כידו לקבל עליו אחריות הממון או לא.

הגמרא כאן דנה לגבי העניין השני מי חייב אם אבד הממון כיוון שהיא הלכה שכיחה יותר מאשר דין הכפרה "לאשר הוא לו יתננו", ומביאה מבבא מציעא לגבי שולח פרה שאין שם שבועה וחיוב כפרה, אבל אין בין שני העניינים חילוק, והיכן שהמוסר לשליח נפטר מחיוב אונסין כיוון שידו כיד המשלח, גם קיים חיוב "לאשר הוא לו יתננו" לעניין חיוב כפרה אם נשבע וכפר]

.

תנן [בבא מציעא צ"ח ב']: "השואל את הפרה, ושילחה ביד בנו [המשאיל שלחה לו לשואל ביד בנו של משאיל. רש"י בבא מציעא צ"ח ב'] ביד עבדו ביד שלוחו, או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה, פטור". [דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו כו'. רש"י. ראובן ביקש לשאול פרתו של שמעון, ושמעון הסכים, ושלח שמעון את הפרה ביד בנו שלו או עבדו או שלוחו, או ביד בנו של ראובן או עבדו או שלוחו, אע"פ ששואל חייב לשלם דמי הפרה אם מתה הפרה באונס, זהו דווקא אחר שהגיעה לידו מיד השליח, אבל כל שהיא עדיין ביד השליח פטור השואל אם מתה. אלא אם כן אמר השואל למשאיל שלח לי ביד שליח זה, שאז מכיוון שמסר אותה לשליח על פיו, חייב השואל אם מתה ביד השליח]

האי שלוחו היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן] אי [אם] דלא עשה בעדים מנא [מניין] ידעינן [מנא ידעינן – דשלוחו הוא דקרי ליה מתניתין שלוחו. רש"י], אלא דעשה בעדים וקתני דפטור.

קשיא לרב חסדא?

כדאמר רב חסדא בשכירו ולקיטו, הכא נמי [כאן גם] בשכירו ולקיטו. [שכירו – נשכר עמו ליום ולחדש ולשנה ולשבת [שבע שנים]. לקיטו – שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא לשון מורי. לישנא אחרינא לקיטו לוקט תבואתו. רש"י]

.

.

(תוספות:

"אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. כלומר היכי [איך] מסר לו משאיל כיון דלא ידע אי [אם] האי שליח של שואל הוא".

וזה בוודאי דחוק מאוד בלשון הגמרא שהיה צריך לומר מנא ידע ולא מנא ידעינן שפירושו מניין יודעים אנו. וגם קשה שמא האמין לשליח שאמר שמקבל עבור השואל.

ונראה שהיה קשה להם לפרש כפשוטו שהם באים לדין והשואל טוען שהוא פטור מדמי הפרה כיוון שמעולם לא אמר לשליח הזה לקבל עבורו את הפרה, ואם לא עשה את השליח בעדים אין לנו ראיה שאמר לו לקבל את הפרה. שאם כן אף בשכירו ולקיטו יכול לטעון כן ומה תירצה הגמרא. ועוד שאפשר להעמיד שמודה שהוא שלוחו וטוען שפטור משום שלא עשאו בעדים והוא רק פועל ולא שליח לקבל.

 

רש"י כתב: "מנא ידעינן – דשלוחו הוא דקרי ליה מתניתין שלוחו".

ונראה כוונתו שהקושיא היא רק מלשון המשנה, שדרך המשנה על פי רוב לא לומר את הדינים ככלל, אלא לצייר מקרה מסויים ולומר מה ההלכה בו. חלק מתיאור המקרה נגזר מהדין שבאה המשנה ללמדנו, אבל מלבד זה יש פרטים בציור המקרה שנאמרו רק כדי לציירו כמקרה מסויים ולא כדין כללי. וכגון שאמרו "השולח פרה" ולא השולח חפץ או ממון.

הציור של המשנה הוא מצב בו "שלוחו" של השואל קיבל, והנדון האם השואל עשה אותו שליח לעניין להיות כיד שלו ולקבל אחריות הפרה, או שרק ביקש ממנו להביא אליו את הפרה.

אם הציור מדבר על סתם אדם אחר שקיבל את הפרה, מכיוון שהשואל טוען שהוא פטור מתשלום, ויש בכלל מה שיכול לטעון גם שמי שקיבל את הפרה עשה מדעת עצמו, ועוד שעיקר הנדון הדיני של המשנה הוא אולי לא היה כאן מינוי שליחות להיות ידו כידו אלא רק ביקשו לעשות פעולה עבורו להביא אליו את הפרה שאין זה שייך להלכות שליחות, ממילא לא מובן שימוש הלשון שהמשנה קוראת לאדם זה "שליח", שמניין לנו לקראו בשם זה. ולרש"י זו קושיית הגמרא מנא ידעינן ששלוחו הוא.

ומזה מדייקת הגמרא שציור המקרה עליו מדובר הוא שעשאו בעדים ולכן נופל בו שם "שליח" אע"פ שלהלכה לא מינהו לשליח להיות ידו כידו אלא רק עושה עבורו כפועל, ומתרצת שמדובר בשכירו או לקיטו שדרכם לעשות דברים לפי בקשתו ומכח זה נופל בהם מצד שימוש הלשון שם שליח)

.

.

 

תנן [במשנתינו]: "לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו", האי שלוחו היכי דמי [באיזה אופן], אי [אם] דלא עשאו בעדים מנא ידעינן, אלא לאו דעשאו בעדים?

תרגמא רב חסדא בשכירו ולקיטו.

אבל שליח שעשאו בעדים מאי, הכי נמי דהוי שליח? אדתני סיפא [עד ששונה בסיפא] "אבל נותן הוא לשליח בית דין", לפלוג וליתני בדידיה [לחלק לשנות בשלו, ברישא עצמו] במה דברים אמורים בשליח שלא עשאו בעדים, אבל שליח שעשאו בעדים הכי נמי [כך גם] דהוי שליח?

אמרי לא פסיקא ליה [בעשאו שליח אין הדין פסוק באופן אחד]. שליח בית דין לא שנא עשאו נגזל ולא שנא עשאו גזלן הוי שליח, פסיקא ליה. שליח שעשאו בעדים דכי עשאו [שכשעשאו] נגזל הוא דהוי שליח עשאו גזלן לא הוי שליח, לא פסיקא ליה.


ולאפוקי מהאי תנא דתניא: "רבי שמעון בן אלעזר אומר שליח בית דין שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן, או עשאו גזלן ושלח הלה ונטל את שלו מידו פטור". [ולאפוקי מהאי תנא – הא מתניתין דאוקימנא שליח בית דין אפילו עשאו גזלן ולא נגזל הוה שליח והוי באחריותו דנגזל לאפוקי מהאי תנא.

שליח בית דין – דמשמע מתניתין דמשנתן לו נפטר גזלן [במשנה נאמר שבמסירה לשליח בית דין קיים הגזלן חיוב כפרה "לאשר הוא לו יתננו", וממילא גם משמע שקיים דין השבת הגזילה ואם אבדו המעות פטור מלשלם שוב], כשעשאו נגזל קאמר, ולא כשעשאו גזלן.

ושלח הלה [הנגזל] ונטל שלו – מיד השליח. פטור [הגזלן] – מאונס הדרך. טעמא דנטל הנגזל, הא נאנסו מן השליח הראשון חייב [אע"פ שהוא שליח בית דין].  רש"י]

 

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] שליח שעשאו בעדים הוי שליח.

ואם תאמר משנתנו? [דקתני לא יתן לשלוחו, ואי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. רש"י]

בממציא לו שליח, דאמר ליה אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו, איתחזי ליה דלמא איניש הוא דלא משכח לשדורי ליה. [שאמר לו יש לי זוזים אצל פלוני ולא שולח אותם, הראה לפניו שמא אדם הוא שאינו מוצא לשלוח אותו. רש"י: תוקמא בשעשאו בעדים, אלא בממציא לו שליח, ביקש מחבירו שימציא לו לגזלן את עצמו לומר לו אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי].

אי נמי [אם גם] כדרב חסדא בשכירו ולקיטו.

.
.
(מאירי:
"שליח שעשאו בעדים הרי הוא שליח, כיצד, הרי שהיו לראובן מטלטלין או מעות ביד שמעון הן בפקדון הן במלוה, ועשה ראובן זה שליח בעדים שילך לו אצל שמעון ויביא לו מעותיו, והלך שליח זה לפני שמעון והוליך לפניו אותם עדים שבפניהם נתמנה שליח לדבר זה, או שהאמין בו ונתברר הדבר אחר כן שכך היה, הרי שמעון זה רשאי למסור לו פקדונו ונסתלק מיד מאחריותן כאלו אמר לו מפיו לשלחם על ידו, ואם נאנסו ביד השליח נאנסו לבעל הפקדון.
ומכל מקום אם רצה שמעון לימנע שלא למסור לו פירשו הגאונים שאין כופין אותו בית דין בשליחות זה שהרי אין כאן הרשאה, ואם כתב לו הרשאה הרי זה מועיל לכופו על כך בבית דין על הצדדין שבארנו בפרק מרובה [לעיל ע' א' ועיין שם].
לא עשאו בעדים אלא ששלח לו שליח בלא עדים אף על פי שידוע שהוא שלוחו, כגון שכירו ולקיטו, לא נסתלק במסירה זו מאחריותו. וכן הדין אפילו אמר לשליח זה בעדים כשתגיע למקום פלוני התראה לפני פלוני שמא על ידך ישלח לי מעותי שהוא חייב לי ושמא מתוך שאין שליח מזדמן לו מעכב מעותי")